תגית: ילדים

סאדברי ואלי

הרשעות של הרגע הלימודי

הרשעות של הרגע הלימודי

חנה גרינברג

זהו וידוי: לקח לי הרבה רבה שנים ללמוד איך לא להתנפל ולהשתמש במה שנקרא "רגעים לימודיים" בבית עם הילדים שלי ופה בבית הספר.

כמו רוב האנשים אני אוהבת לספר סיפורים, לדבר על הדברים שאני יודעת ומוצאת בהם עניין ולהעביר את הכישורים שלי לאחרים. רובנו עושים את זה כל הזמן לאנשים שאנחנו באים איתם במגע: למבוגרים מאיתנו, לחברינו ובמיוחד לילדים. זה מה שהופך את החיים בקבוצה למעניינים ומרגשים. כך אנחנו לומדים המון על רעיונות חדשים ודרכים חדשות לחשוב ולעשות דברים. כל כך מרתק להיפגש עם אחרים בגלל איך שאנחנו מעשירים את הבנתנו על העולם. זהו היבט טבעי של הניסיון האנושי השיתופי וזוהי הדרך הטובה ביותר לרכוש ידע.

אבל, כל זה בסדר עד שמבוגרים מתחילים להעניק ידע לילדים, לפני שביקשו מהם חוות דעת. בזמן שהוראה פועלת כמו קסם כשמישהו מבקש מידע, היא רעילה ומשבשת כשהמבוגר מנצל את הרגע ללמד ילד משהו בלי הסכמתו. סיפור יתאר את מה שאני מתכוונת אליו:

הייתי בפארק וראיתי אבא עם שני בניו בגילאי שנתיים וארבע משחקים עם צעצוע שהוא משחק בייסבול לזאטוטים. למעשה הוא עשוי ממשטח שעליו כדור בייסבול מפלסטיק מונח על עמוד בגובה המתאים בדיוק לילד להכות בו. הילד משתמש במחבט כדי להכות בכדור. זה שיפור עצום מהמצב בו ההורה מגיש, הילד מפספס ומתרגז על ההורה על כך שהוא כל כך גרוע בלכוון את הכדור בדיוק למחבט המתנפנף של הילד. (אני תוהה למה אני לא המצאתי את המשחק הזה בזמן שגידלתי את ילדי. זה היה חוסך לנו הרבה מאוד תסכול). הילדים נהנו מאוד לחבוט בכדור, כשהם מפספסים הרבה אבל פוגעים יותר ויותר טוב כל הזמן. ואז האבא החליט שזה הזמן לנצל את הרגע וללמד את בנו בן הארבע להחזיק במחבט כמו שצריך, זאת אומרת עם היד השמאלית מתחת לימנית (או להפך, אני לא זוכרת). הילד סרב לשנות את האחיזה שלו במחבט, ההורה המשיך לנדנד. הילד נהיה עצבני והאבא אמר לו שהוא עקשן, לקח לו את המחבט וחבט בו בעוצמה עד לסוף המגרש. הוא אמר: "אתה רואה כמה טוב אני חובט? זה בגלל שעשיתי את זה כמו שצריך!" הילד הרגיש רע והפסיק לשחק.

ראיתי את כל ההתרחשות וחשתי רע. סוג זה של יחסים בין מבוגרים לילדים הוא הנורמה. זה קורה כל הזמן בכל מקום. בבית ובבית הספר. היה לי ברור שבמקום להיות רגע לימודי והזדמנות ללמידה התקריות האלה סוגרות את הילדים לעולם וגורמות להם לכבות את הסקרנות שלהם, לצמצם את אופקיהם ומלמדות אותם להימנע מעצות של אחרים.

אולם, מבוגרים הם המורים הטובים ביותר של הצעירים וזה תפקידנו ללמוד מתי לעזור ולחלוק את הידע שלנו ומתי להישאר מחוץ לדרכם. מה שעוזר לי להחליט איך לנהוג, וזה לא חסין תקלות בשום צורה שהיא, היא להגיד לעצמי שכל עוד אני מתנהגת כלפי ילדים באותה צורה שבה אני מתנהגת כלפי מבוגרים אני לא אטריד אותם. כן בסאדברי ואלי התלמידים שואלים אותנו שאלות ומבקשים עצות כל הזמן, ואנחנו צריכים להיות מוכנים לענות להם, אבל אנחנו לא צריכים לקחת את היוזמה, ולהכפיף את המומחיות הרבה שלנו עליהם ללא הסכמתם. לעשות כך זה מזיק, זה רעיל.

———————————————

סאדברי ואליספרים מההוצאה לאור של סאדברי ואלי ניתנים לרכישה ב  www.sudval.org, בטלפון 508-877-3030, או בפקס 508-788-0674. אפשר לכתוב ל Sudbury Valley School Press ® at The Sudbury Valley School Press, 2 Winch Street, Framingham, MA 01701. אפשר לפנות לבית הספר כאן.

הרשות להעתיק ולהפיץ את המסמך הזה ניתנת, במידה והטקסט נשאר ללא שינוי ומצורפת ההודעה הזאת. לעוד מידע על כותרים אלקטרוניים של סאדברי ואלי, בידקו את האתר מדי פעם בפעם.

בית הספר סאדברי הוא בית ספר דמוקרטי שמנוהל על ידי ישיבת בית ספר. לתלמידים ואנשי צוות יש קול אחד בכל נושא הצבעה; הם כוללים את חוקי בית הספר והגיוס/פיטורין של אנשי צוות. בבית הספר אין כל ציונים, מבחנים או ניקוד.

לקריאת מאמרים נוספים על סאדברי ואלי באנגלית, לחצו כאן.

פיטר גריי

כמה שיעורים שספורט לא-רשמי מלמד, שספורט רשמי לא מלמד

כמה שיעורים שספורט לא-רשמי מלמד, שספורט רשמי לא מלמד

החיים האמיתיים הם ספורט לא-רשמי, לא ספורט רשמי

פורסם ב 11 לנובמבר 2009 ע"י פיטר גריי ב Freedom to Learn

דמיינו משחק בייסבול של פעם על מגרש חול. חבורת ילדים בגילאים שונים מגיעה למגרש ריק. הם הגיעו ברגל או באופניים. מישהו הביא מחבט, מישהו הביא כדור (אולי כדור בייסבול אמיתי ואולי לא) וכמה הגיעו עם כפפות בייסבול. הם מחליטים לשחק. שני השחקנים הכי טובים משמשים כראשי קבוצות והם בוחרים שחקנים. הם פורסים את הבסיסים – שיכולים להיות כובעים, צלחות מעופפות או כל חפץ אחר בגודל מתאים. יכול להיות שאין מספיק שחקנים בשביל למלא את כל העמדות הסטנדרטיות, אז הם מאלתרים. לא נמצאת שום סמכות בוגרת כדי להגיד לילדים מה לעשות או איך לפתור סכסוכים. הם צריכים לפתור הכל לבד. לצורה זאת של משחק אני קורא כדרך לא-רשמית לעסוק בספורט.

כעת תדמיינו משחק בייסבול בליגת הילדים. הוא משוחק על מגרש מטופח, שנראה כמו גרסה קטנה יותר של המגרשים שעליהם משוחקים משחקים מקצועיים. את רוב הילדים מסיעים למגרש, בחלקו בגלל המרחק בין הבית למגרש ובחלקו בגלל שההורים הם שמאחורי הפעילות הזאת. הרבה הורים נשארים למשחק, כדי להראות תמיכה בשחקנים הצעירים שלהם. הקבוצות קבועות מראש, הן חלק מליגה מתמשכת. לכל קבוצה יש מאמן מבוגר, ושופט מבוגר נמצא כדי לשפוט את מהלך המשחק. התוצאה נשמרת, ובמהלך העונה עוקבים אחר ניצחונות והפסדים כדי לקבוע מי הקבוצה האלופה. לצורה זאת של משחק אני קורא כדרך רשמית לעסוק בספורט.

אני יכול לדמיין הרבה סיבות למה הורים בימינו מעריכים ספורט רשמי יותר מספורט לא-רשמי עבור ילדיהם. עקב סיבות שהרחבתי עליהן ברשומה מה-29 ליולי 2009 הרבה הורים מפחדים לתת לילדיהם לשחק היכן שאין מבוגר אחראי, או היכן שהם בעצמם (ההורים) לא יכולים להשגיח. להם, המשחק הרשמי נראה בטוח יותר, בגלל הנוכחות וההכוונה של המבוגר. חלקם שומרים בליבם תקוות שילדיהם יהיו יום אחד ספורטאים מקצועיים, או לכל הפחות גיבורים בקבוצות התיכון או המכללה, אז הם מעריכים את האימון המקצועי שהמשחק הרשמי יכול לספק. הרבה הורים רואים בספורט הרשמי, לעומת הספורט הלא-רשמי, כפעילות שיכולה להירשם בקורות החיים של הילדים ולעזור להם להגיע למשהו, מתישהו. האובססיה התרבותית שלנו להוראה הביאה הרבה לשגיאה התפיסתית שגורסת כי הפעילויות שנחשבות הן רק אלה שמובלות על ידי מבוגר. כל השיעורים נראים בבירור כמגיעים מלמעלה, ממבוגרים כשירים לילדים בלתי-כשירים. מה, אחרי הכל, יכול הילד היקר שלי ללמוד מילדים אחרים?

אני לא נגד ספורט רשמי לילדים, כל עוד הילדים באמת רוצים אותו והם מוכיחים זאת על ידי לקיחת כל היוזמה על מנת להצטרף. אבל אני עצוב מלראות את הירידה העצומה בספורט לא-רשמי אצל ילדים – וכל סוגי המשחקים החופשיים והמכוונים-עצמי – שקרתה במהלך חיי כמבוגר. אני חושב שהירידה הזאת משחקת תפקיד גדול במגפות ההשמנה והדיכאון אצל ילדים, ואולי בהפרעות אחרות שאנחנו רואים היום. יש נטייה להאשים את הירידה במשחקים חופשיים מחוץ לבית בעלייתם של משחקים אלקטרוניים והפיתוי ההולך וגובר של תוכניות הטלוויזיה. אלה עלולים לתרום, אבל אני חושב שהגורם הגדול יותר טמון בשינוי בהלך הרוח של המבוגרים, שלא סומכים יותר על ילדיהם לשחק בחופשיות, בעצמם, בחוץ.

השיעורים של משחקים לא-רשמיים

משחקים לא-רשמיים, כמו מגוון משחקים חברתיים אחרים שילדים מארגנים, מלמדים שיעורים שלא יכולים להילמד, או לא יכולים להילמד טוב כל כך, על ידי ספורט רשמי מוכוון מבוגרים. הנה תקציר של השיעורים החשובים ביותר מביניהם, כמו שאני רואה אותם.*

1. אין באמת הבדל בין הקבוצה שלך לקבוצה היריבה

בספורט לא-רשמי, הילדים יכולים לראות בכל רגע שהחלוקה שלהם לשתי קבוצות היא שרירותית ומשרתת רק את מטרת המשחק. קבוצות חדשות נבחרות בכל משחק. יכול להיות שבילי היה ב"קבוצת האויב" אתמול, אבל היום הוא איתך בקבוצה. למעשה, הקבוצות יכולות להשתנות גם במהלך המשחק. בילי יכול להתחיל בקבוצת האויב, אבל אז הוא עלול לעבור לקבוצה שלך כדי לאזן את הכוחות אחרי ששני שחקנים מהקבוצה שלך הלכו לאכול ארוחת ערב. או, אם חסרים שחקנים לשתי הקבוצות, בילי יכול לתפוס עבור שתיהן. בבירור, המושג של "אויב" או "יריב" בספורט לא-רשמי קשור לדמיון ומשחק, לא למציאות. הוא זמני וקשור רק למשחק עצמו. בילי רק מעמיד פנים שהוא היריב שלך כשהוא בקבוצה השנייה, הוא לא כך במציאות. במובן הזה זה כמו משחק דמיון טהור בו בילי מעמיד פני ענק מרושע שמנסה לתפוס ולאכול אותך.

מנגד, בליגת ספורט רשמית, הקבוצות נשארות די קבועות לאורך סדרה שלמה של משחקים. התוצאה היא התפתחות של תחושת זהות קבוצתית, ואיתה, תחושה ש"הקבוצה שלי יותר טובה מקבוצות אחרות" – יותר טובה אפילו בדרכים שלא קשורות בכלל למשחק ועלולות להתרחב למצבים מחוץ למשחק. נושא מרכזי של מחקר רב בפסיכולוגיה חברתית, ובמדע המדינה, נוגע למחלוקת קבוצת 'אנחנו' – קבוצת 'הם'. קליקות, כנופיות, שוביניזם אתני, לאומנות, מלחמות – אפשר לדבר על כל אלה במושגים של הנטייה שלנו להעריך אנשים שאנחנו רואים כחלק מהקבוצה שלנו ולהוריד מערכם של אנשים שאנחנו רואים כחלק מקבוצה אחרת. ספורט רשמי מזין את הדחף שגורם לנו לעשות הבחנות קבוצתיות כאלה, בצורה שלא עושה ספורט לא-רשמי. מן הסתם, מאמנים מוארים בספורט הרשמי יכולים להרצות על ספורטיביות והערכה של הקבוצה האחרת, אבל כולנו יודעים כמה הרצאות משפיעות על ילדים – או על מבוגרים, אם כבר מדברים על זה.

2. כדי להמשיך במשחק, אתה צריך שכולם יהיו שמחים, גם אלה שבקבוצה השנייה.

במחשבתם של השחקנים, המשחק הלא-רשמי משוחק בשביל הכיף. לא מכריחים או לוחצים על אף אחד לשחק. אין מאמנים, הורים, או מבוגרים אחרים שינזפו בך או יהיו מאוכזבים אם תפרוש. אין אוהדים לאכזב. אין גביעים או פרסים אחרים להרוויח או להפסיד. אפשר לעקוב אחר התוצאה, והשחקנים יכולים להריע כל פעם שאחד השחקנים שלהם מגיע לבסיס הבית או עושה מהלך מרהיב, אבל מחר אף אחד לא יזכור מי ניצח. חלק מההגדרה של משחק חופשי היא שהשחקנים חופשיים לפרוש בכל זמן (ראו הגדרות המשחק). בגלל שהם חופשיים לפרוש, המשחק יכול להמשיך כל עוד מספיק שחקנים בוחרים להמשיך. הם ימשיכו כל עוד הם נהנים, הם ימצאו תירוץ להפסיק אם הם לא. כל שחקן מנוסה יודע זאת בבירור. לכן, כל שחקן שרוצה שהמשחק ימשיך מדורבן להשאיר את שאר השחקנים שמחים, כולל אלה שנמצאים ב"קבוצת האויב".

לכן אתה מראה איפוק במשחק לא-רשמי – איפוק שיוצא מעבר לאלה שמוכתבים מהחוקים ונגזר מההבנה שיש לך לגבי הצרכים והרצונות של השחקנים האחרים. אתה לא רץ בכל הכוח לבסיס השני, ומפיל את השחקן שנמצא שם, אם הוא קטן ממך ויכול להיפגע – למרות שבמשחק רשמי זאת יכולה להיחשב כאסטרטגיה טובה והמאמן עלול לנזוף בך על כך שלא רצת בכל הכוח. הגישה הזאת, למעשה, היא הסיבה שבגללה ילדים נפצעים פחות בספורט לא-רשמי מאשר בספורט רשמי, למרות אמונות ההורים שהספורט הרשמי מוכוון המבוגרים הוא בטוח יותר. אם אתה המגיש, אתה מגיש חלש לג'וני הקטן, בגלל שאתה יודע שהוא לא יכול להכות בכדור מהיר, ואתה יודע שהוא לא ייהנה ויעזוב אם תפסול אותו בכל פעם. אתה יודע שאפילו חברי הקבוצה שלך יאשימו אותך ב"רשעות" אם תזרוק את ההגשות הכי מהירות שלך כלפי ג'וני. אבל אתה לא מגיש יותר מידי חלש אל ג'וני, כי אתה לא רוצה להעליב אותו. כדי להיות שחקן טוב בספורט לא-רשמי אתה צריך להשחיז את המיומנויות שלך כפסיכולוג, להבין מה אחרים רוצים. במשחק הלא-רשמי, להשאיר את כולם שמחים, כדי שהמשחק ימשיך, הוא הרבה יותר חשוב מלנצח. זה נכון גם בחיים.

3. החוקים ניתנים לשינוי והם מומצאים על ידי השחקנים עצמם.

בגלל ששום דבר לא מתוקנן במשחק לא-רשמי, השחקנים צריכים להמציא ולשנות את החוקים כדי להסתגל לתנאים משתנים. אם המגרש הפנוי קטן והכדור היחיד הוא כדור גומי שעף טוב מידי, אפשר לסגל חוק שאומר שכל כדור שנחבט מעבר לאבן הגדולה תהווה פסילה. זה גורם לשחקנים להתרכז בדיוק של החבטות שלהם, במקום רק לחבוט בהם בעוצמה. לחילופין, שחקנים מסוימים – החובטים הכי חזקים – עלולים להידרש לחבוט ביד אחת, עם היד החלשה שלהם, או לחבוט במקל מטאטא במקום מחבט אמיתי. ככל שהמשחק ממשיך והתנאים משתנים, החוקים יכולים להמשיך להשתנות. שום דבר מזה לא קורה בליגת הילדים, שם לא ניתן להפר את החוקים הרשמיים שמפורשים על ידי סמכות מבוגרת ולא על ידי השחקנים, ושם התנאים צריכים להיות מתוקננים כדי להתאים לחוקים.

פיאז'ה הבחין לפני זמן רב, במחקרו הקלאסי על ילדים שמשחקים בגולות, שילדים רוכשים הבנה גבוהה יותר של חוקים כאשר הם משחקים רק עם ילדים אחרים מאשר כשהמשחק שלהם מכוון על ידי מבוגרים[2]. הכוונה מבוגרת, במשחקים רשמיים, מובילה להנחה שחוקים מוחלטים על ידי סמכות חיצונית ואין לערער עליהם. כשילדים משחקים בינם ובין עצמם, לעומת זאת, בלי סמכות רשמית נוכחת, הם מגיעים לידי הבנה שחוקים הם רק מוסכמות, שכוננו לגרום למשחק להיות יותר מהנה והוגן, ושאפשר לשנות אותם כדי להתאים אותם לתנאים המשתנים. בעבור חיים בדמוקרטיה, מעט מאוד שיעורים הם כל כך חשובים.

4. מחלוקות מיושבות על ידי ויכוח, משא ומתן ופשרה.

במשחק הלא-רשמי, בלי שופט – או לפחות בלי שופט סמכותי (עלול להיות ילד "שופט" בגלל שיש לו קרסול נקוע ולא יכול לשחק) – השחקנים לא רק צריכים להמציא ולשנות את החוקים אבל גם להחליט במהלך המשחק האם חבטה היא חוקית או פסולה, האם הרץ הוא "בטוח" או פסול, האם המגיש מתנהג באכזריות לג'וני או לא, והאם לחוליו מותר להתחזר על הכפפה החדשה שלו במקום לחלוק אותה עם מישהו מהקבוצה היריבה שאין לו כפפה. לחלק מהשחקנים הטובים או המקובלים יותר עלולה להיות השפעה גדולה יותר בויכוחים מאשר לאחרים, אבל לכולם יש זכות דיבור. כל מי שיש לו דעה מגן עליה, עם כל ההיגיון שהוא יכול לאסוף, ולבסוף מגיעים להסכמה כוללת.

הסכמה לא בהכרח אומרת שכולם מסכימים. זה רק אומר שכולם מוכנים להסכים, הם מוכנים לשתף פעולה עם ההסכמה כדי להתקדם במשחק. הסכמה היא חיונית אם אתה רוצה שהמשחק ימשיך. הצורך בהסכמה לא מגיע מאיזה פילוסופיית מוסר יומרנית, היא מגיעה מהמציאות המעשית. אם אנשים לא מסכימים, חלק יפרשו, ואם יותר מידי פורשים המשחק נגמר. אז אתם לומדים, במשחק הלא-רשמי, שאתם חייבים להתפשר כדי להמשיך לשחק. כי אין לכם מלך שיחליט בשבילכם, אתם צריכם ללמוד איך למלוך בעצמכם. המממ – למלוך בעצמכם – אני תוהה אם המיומנות הזאת חשובה בחיים האמיתיים.

פעם צפיתי בכמה ילדים משחקים משחק כדורסל לא-רשמי. הם העבירו יותר זמן בהחלטה על החוקים ובויכוחים האם פעולות מסוימות היו הוגנות או לא מאשר במשחק. שמעתי מבוגר בסביבה אומר, "חבל שאין להם שופט שיחליט עבורם, כדי שהם לא יצטרכו להעביר כל כך הרבה זמן בדיונים." ובכן, האם זה חבל? בטווח הארוך של חייהם, מה תהיה מיומנות חשובה יותר – לזרוק לסל או להתדיין ביעילות וללמוד איך להתפשר? ילדים שמשחקים ספורט לא-רשמי מתאמנים על הרבה דברים בבת אחת, והדבר הכי פחות חשוב עלול להיות הספורט עצמו.

5. לשחק היטב וליהנות באמת יותר חשובים מלנצח

"לשחק היטב וליהנות הם יותר חשובים מלנצח," הוא משפט שמשתמשים בו רבות מאמנים בליגת הילדים אחרי הפסד, לעיתים רחוקות אחרי ניצחון. אבל עם צופים ביציע, עם גביע באופק ועם כל כך הרבה תשומת לב לתוצאה צריך לתהות כמה מהשחקנים באמת מאמינים לו, וכמה מהם מאמינים בסתר שוינס לומבארדי צדק. הגישה ש"הניצחון הוא הכל" נהיית אפילו יותר בולטת בספורט רשמי כשאתה מגיע לספורט בבתי הספר התיכונים ולאחר מכן במכללות, בעיקר בפוטבול ובכדורסל, שהם ענפי הספורט שלבתי הספר האמריקאים הכי אכפת לגביהם.

אבל בספורט לא-רשמי לשחק היטב וליהנות באמת יותר חשובים מלנצח. כולם יודעים את זה. אתה לא צריך לנסות לשכנע אף אחד בהרצאות. כל המטרה במשחק הלא-רשמי הוא ליהנות ולשפר את המיומנויות שלך. אתה יכול לשפר את המיומנויות שלך בדרכים חדשות ויצירתיות, שהיו לא מורשות או נלעגות במשחק הרשמי. אתה עלול, לדוגמה, לנסות לחבוט עם מקל צר, כדי לשפר את הראייה, או לחבוט ביד שמאל למרות שאתה בדרך כלל חובט בימין. אתה עלול לנסות תפיסות מאחורי הגב. אם אתה שחקן טוב יותר מהאחרים במגרש, אלה דרכים להגביל את עצמך, מה שהופך את המשחק ליותר מעניין לא רק לעצמך אלא גם לאחרים. במשחק הרשמי, איפה שהנצחון חשוב, לעולם לא תוכל לעשות דברים כאלה. אתה תואשם בבגידה בקבוצה שלך. כמובן שאתה צריך להיזהר מתי ואיפה לעשות שינויים יצירתיים במשחק שלך, אפילו במשחק הלא-רשמי. אתה צריך לעשות את זה בלי להעליב אחרים ובלי להיראות כמו שוויצר יהיר. תמיד, במשחק לא-רשמי, אתה צריך להיות פסיכולוג!

מניסיוני, כשחקן וצופה בספורט לא-רשמי, שחקנים במשחקים כאלה מתכוונים יותר לשחק בצורה יפה מאשר לנצח. יופי עלול לכלול דרכים יצירתיות וחדשות לזוז שמאפשרות לך להביע את עצמך ולשפר את המיומנויות הגופניות שלך בזמן שאתה מתאם את התנועות שלך ומתאים אותם לאחרים. המשחק הלא-רשמי הוא ריקוד קבוצתי חדשני, בו כל השחקנים יוצרים את המהלכים שלהם בזמן שהם נזהרים לא לדרוך על רגלי האחרים (לתיאור של הטבע הריקודי של משחק הילדים שמור מרחק, ראה רשומה מה- 14 בינואר 2009).

מה מאמן טוב יותר לחיים האמתיים, המשחק הלא-רשמי או הרשמי?

החיים האמיתיים הם ספורט לא-רשמי, לא ספורט רשמי. החוקים ניתנים לשינוי בלתי נגמר ואתה צריך לעשות את החלק שלך כדי ליצור אותם. בסופו אין מנצחים או מפסידים – כולנו מסיימים באותו מקום. להסתדר עם אחרים הרבה יותר חשוב מלהביס ואותם. מה שמשנה בסוף הוא איך אתה משחק את המשחק, כמה אתה נהנה לאורך הדרך, וכמה אושר אתה נותן לאחרים. חייה את חייך כמו משחק כדור מאולתר. ובבקשה, תן לילדך לצאת לשחק, עם ילדים אחרים, בזמן שאתה נשאר בבית או עושה משהו אחר שאתה רוצה לעשות. במשחק, לא משנה כמה אוהבת מערכת היחסים שלכם, עדיף לילד שלך בלעדיך.

—————————

הערות

* הדיון חופף בכמה מקומות לדיון שלי על חוקי המשחק מה – 4 במרץ 2009.

[1] למחקר קלאסי שמראה איך ספורט קבוצתי רשמי יכול להחריף מתיחות בחיים האמיתיים בין שתי קבוצות ילדים ראו M. Sherif et al. (1961), Intergroup conflict and cooperation: The Robbers Cave experiment..

[2] J. Piaget (1965), The moral judgment of the child.

—————————

פיטר גרייפיטר גריי, ד"ר. פרופסור למחקר באוניברסיטת בוסטון, המחבר של "חופשיים ללמוד" (Free To Learn, Basic Books) ו "פסיכולוגיה" (Psychology, Worth Publishers, ספר הוראה אוניברסיטאי כעת במהדורה שישית). הוא ערך ופרסם מחקרים בפסיכולוגיה השוואתית, אבולוציונית, התפתחותית וחינוכית. הוא למד לתואר ראשון באוניברסיטת קולומביה ורכש דוקטורט במדעי הביולוגיה באוניברסיטת רוקפלר. כתיבתו ומחקרו הנוכחיים מתרכזים בעיקר על דרכי הלמידה הטבעיות של ילדים ועל הערך המתמשך של משחקים. הוא משחק בעצמו לא רק במחקר וכתיבה, אלא גם ברכיבת אופניים למרחקים, קייקים, סקי למרחקים וגידול ירקות. אתם מוזמנים לבדוק את שאר הרשומות בבלוג שלו "החופש ללמוד".

פיטר גריי

למה ילדים מוחים על בית הספר: עוד אי התאמה אבולוציונית

למה ילדים מוחים על בית הספר: עוד אי התאמה אבולוציונית

בתי הספר שלנו פועלים נגד האינסטינקטים של הילדים, לא איתם.

פורסם בעשירי לנובמבר, 2011 ע"י פיטר גריי ב Freedom to Learn

רוב הילדים בחברה שלנו מוחים על בית הספר. אני אומר לכם משהו חדש?

הם מוחים בהרבה דרכים – ע"י זיוף מחלה, התמהמהות בבוקר, עשיית המינימום שהם יכולים לעשות כדי לעמוד בדרישות בית הספר (או אפילו את זה לא), והפרת חוקי בית הספר כשהם יכולים להתחמק מעונש. אפילו אלה שמקבלים ציונים גבוהים נהנים ממחאה מתרברבת דרך התבטאויות ציניות, ולפעמים דרך העתקה, שאותה הם מצדיקים באמירה שאלה בכל מקרה רק חישוקים מטופשים לקפוץ דרכם (ראו רשומה על העתקה).

למה כל המחאה הזאת? לימודים הם דבר טוב, נכון? ילדים צריכים ללמוד כדי להצליח בחברה. החברה יוצאת מגדרה כדי לספק הוראה – הרבה ממנה! – לכל ילד (בין אם הוא רוצה בכך או לא). האם הילדים האלה בסך הכל מפונקים כפויי טובה? אם כן, אז גם אתה ואני – ובעיקרו של דבר כל מי שאי פעם הלך לבית הספר אחרי שהם הפכו לחובה – היינו מפונקים כפויי טובה. כולנו מחינו על כך. למעשה, בזמנים בהם הפכו בתי הספר לראשונה לחובה מחו על כך ילדים אפילו יותר מהיום, למרות שאז היו הרבה פחות מהם. היה צריך להרביץ להם עם ענפי ליבנה כדי לגרום להם להשאר בבית הספר ולעשות מה שהמורים אומרים להם.

במאמרי האחרון השתמשתי במושג אי-התאמה אבולוציונית להסביר למה פעוטות וילדים צעירים מוחים על שעת השינה – לבד, בחושך, בלילה. המונח הזה מתייחס לחוסר ההתאמה בין התנאים הסביבתיים היום לבין אלה שהתקיימו בזמנם של אבותינו האבולוציונים. למשך לפחות 99% מההיסטוריה שלנו כבני אדם, היינו כולנו ציידים-לקטים. אנתרופולוגים ציינו שדרך החיים של הציידים-לקטים היא דרך החיים היציבה היחידה שידע המין שלנו מעולם. מאז מקור החקלאות, בסך הכל לפני 10,000 שנים, נלכדנו בסופה הולכת וגוברת של שינוי תרבותי. מבחינה ביולוגית, אנחנו עדיין ציידים-לקטים, שעושים את הטוב ביותר כדי להתמודד עם תנאי החיים הקיימים כיום. במאמרי האחרון ציינתי שפעוטות וילדים צעירים מוחים על הליכה לישון לבד בגלל שבימי הציידים-לקטים, לעשות כך היה כנראה מוביל למוות. המפלצות מתחת למיטה היו אמיתיות. היו צבועים, נמרים וטורפים ליליים אחרים, ששיחרו לטרף אחר חטיפים קטנים ולא מוגנים על ידי מבוגרים. אינסטינקטים ופחדים שהתפתחו כשהיינו ציידים-לקטים לא השתנו.

כעת אני רוצה להחיל את מושג אי-ההתאמה האבולוציונית על בעיית החינוך.

כמו שציינתי באחד המאמרים הראשונים בבלוג הזה, האמצעים איתם ילדים למדו בתרבויות ציידים-לקטים הם ההפך מהאמצעים בהם אנו מנסים ללמד ילדים בבתי הספר בימינו. אחד הערכים המוערכים ביותר בכל חברות הציידים-לקטים שנחקרו על ידי אנתרופולוגים הוא חירות. ציידים-לקטים האמינו שאין להכריח איש לעשות מה שהוא לא רוצה – והם החשיבו את הילדים כאנשים. הם אפילו כמעט ולא הציעו הצעות ישירות, כי זה היה עלול להשמע ככפייה. הם האמינו שאנשים, מיוזמתם, ילמדו לתרום לרווחת הלהקה, כיוון שהם יראו את החוכמה שבכך ויחוו את האושר בכך. למשך מאות אלפי שנים, זה היה העקרון המארגן של החברה האנושית[1]. חיי הצייד והליקוט דרשו יוזמה ויצירתיות אישית גדולה, והם דרשו אמון שאנשים יחלקו וישתפו פעולה כיוון שהם רוצים בכך. נראה שציידים-לקטים הבינו זאת – ונראה שהם הבינו גם שילדים יגדלו להיות מבוגרים חופשיים, בוטחים, משתפי פעולה ויצירתיים אם תורשה להם חירות במהלך ילדותם, בתוך הקשר הקהילות הערכיות והמודלים שהשבט סיפק.

במהלך כל תקופת הציידים-לקטים העצומה שלנו, ילדים היו חופשיים לשחק ולחקור כל היום, יום אחר יום, ובדרך זאת ללמד את עצמם. הלימוד תמיד היה מוכוון-עצמי. למעשה, הסיבה שבאופן טבעי ילדים כל כך שובבים, סקרנים וחברותיים היא בגלל שהתכונות האלה היו הכח המניע מאחורי יכולות הילדים ללמד את עצמם. המאפיינים "הילדותיים" האלה עודדו ועוצבו, על ידי הברירה הטבעית, בדיוק כדי לשרת את תפקיד הלימוד, בתנאים של חירות בילדות.

אז, כשאנחנו מכריחים ילדים לשבת בכסאות שלהם, להקשיב למורה ולעשות רק מה שאומרים להם, כל עצם בגופם, וכל תא עצב בשריריהם, מתנגדים. הגוף שלהם אומר להם, "זה לא בסדר. אני צריך לשלוט במעשים שלי. אני צריך לשחק עם המיומנויות שנראות לי חשובות. אני צריך לחקור את השאלות שמסקרנות אותי, לא אלה שמשעממות אותי. אני צריך לשים לב למה שעושים האנשים בעולם האמיתי, לא למה שהמורה הזה, שאפילו לא נראה שהוא חלק מהעולם שמחוץ לבית הספר, אומר לי. אם לא אעשה את הדברים שהאלה שאני חייב לעשות, לא אגדל להיות בן אדם כשיר ומכובד." בזמן הציידים-לקטים, ילד שלא הרגיש שהוא מונע כל כך בחוזקה לנהל את חייו וחינוכו היה גדל להיות לא-יוצלח.

אז, לילדינו יש אינסטינקטים שמניעים אותם ללמד את עצמם דרך משחק חופשי, חקר וחברותיות. אבל לנו יש בתי ספר שמתעקשים שהם יוותרו על החופש הזה ויעשו מה שאומרים להם. בתי הספר מעולם לא עבדו היטב, ואפילו בתאוריה לא יכולים לעבוד היטב, בגלל שהם תמיד מציבים את בתי הספר נגד הילד וכך מעוררים התנגדות.

מה אנחנו הולכים לעשות בקשר לאי-ההתאמה האבולוציונית הזאת?

נראה שיש לנו שתי אפשרויות. אנחנו יכולים להמשיך למעוד בדרכינו עם המערכת הכפייתית של בתי הספר ולהמשיך להילחם באינסטינקטים של ילדינו, בעזרת תרופות או כל אמצעי אחר שיעזור לנו לעמעם את צעקתם לחירות. או, שאנחנו יכולים לאמץ את מה שנראה לרוב האנשים בימינו כגישה קיצונית, אפילו לא שפויה לחינוך, אבל שלציידים-לקטים נראתה כהגיון בריא. הגישה הקיצונית הזאת היא לתת לילדינו ללמד את עצמם, בזמן שאנחנו מספקים את התנאים לאפשר זאת.

הרעיון שילדים יכולים לכוון את הלימוד של עצמם, ולעשות זאת היטב, נראה אבסורדי לרוב האנשים בימינו. אנחנו כל כך מותנים לרעיון שלימוד מצריך הכוונה מלמעלה וכפייה. אבל, לאלה שמוכנים לבחון אותן, הראיות מכריעות הן שהגישה של הציידים-לקטים ללימוד יכולה לעבוד נהדר בחברה שלנו היום. תיארתי את הראיות במאמרים קודמים (ראו למשל את זה). אנחנו יכולים לבנות מרכזי למידה ומשחק – בדומה לבית הספר סאדברי ואלי – שיספקו לילדים את המשאבים שהם צריכים כדי ללמד את עצמם. האמצעים החיוניים כוללים גישה להרבה ילדים בגילאים שונים לשחק עימם, גישה לכלים חיוניים לתרבות שלנו, וגישה למבוגרים דואגים – הכל בתוך ההקשר של קהילה ערכית שמכילה את הערכים הגבוהים ביותר בחברה שלנו. מדהים ככל שזה נשמע לחלק, אפשר לעשות זאת בהרבה פחות כסף וטרחה מאלה שמשתמשת בהם המערכת הנוכחית של חינוך כפוי. וסוג כזה של מוסד – בשונה מבתי הספר הרגילים שלנו – מלא בהתרגשות והנאה.

האם הילדים שלכם מוחים על בית הספר? האם אתם מחיתם? איך נראית (נראתה) המחאה? איך התמודדתם עם הסתירה בין הדחף האנושי לחירות ומערכת החינוך הכופה שלנו? מה אתם חושבים שאנחנו יכולים לעשות, כחברה, כדי לפתור את הסתירה הזאת? אני מתעניין בחוויות ומחשבות שלכם.

כמו תמיד, אני מעדיף שתפרסמו את ההערות והשאלות שלכם פה, במקום לשלוח אותם אלי באימייל פרטי. כשאתם מפרסמים אותם פה, אתם משתפים עם קוראים אחרים, לא רק איתי. אני קורא את כל ההערות ומנסה להגיב לכל השאלות הרציניות. כמובן, אם יש לכם משהו להגיד שתקף רק לכם ולי, תשלחו לי אימייל.

הערות

[1] להרבה יותר על ציידים-לקטים, אורח חייהם ואמצעי החינוך שלהם, ראו:

Gray, P. (2009). Play as the foundation for hunter-gatherer social existence. American Journal of Play, 1, 479-522. תבדקו כאן.

————————————————

פיטר גרייפיטר גריי, ד"ר. פרופסור למחקר באוניברסיטת בוסטון, המחבר של "חופשיים ללמוד" (Free To Learn, Basic Books) ו "פסיכולוגיה" (Psychology, Worth Publishers, ספר הוראה אוניברסיטאי כעת במהדורה שישית). הוא ערך ופרסם מחקרים בפסיכולוגיה השוואתית, אבולוציונית, התפתחותית וחינוכית. הוא למד לתואר ראשון באוניברסיטת קולומביה ורכש דוקטורט במדעי הביולוגיה באוניברסיטת רוקפלר. כתיבתו ומחקרו הנוכחיים מתרכזים בעיקר על דרכי הלמידה הטבעיות של ילדים ועל הערך המתמשך של משחקים. הוא משחק בעצמו לא רק במחקר וכתיבה, אלא גם ברכיבת אופניים למרחקים, קייקים, סקי למרחקים וגידול ירקות. אתם מוזמנים לבדוק את שאר הרשומות בבלוג שלו "החופש ללמוד".

נעמי אלדורט

והם שיחקו כל היום

מאת נעמי אלדורט, מחברת הספר "Raising Our Children, Raising Ourselves" (לגדל את ילדינו, לגדל את עצמנו).

והם שיחקו כל היום

ליד הפסנתר, לנון בן השלוש מנגן צלילים אקראיים. "למה שלא תלמדי אותו לנגן?" שואלת האורחת שלי מהחוף המזרחי, שיודעת שאני פסנתרנית. "הוא לומד", אני אומרת. "לעולם לא אוכל להשתוות ליעילות של הדרך הטבעית הזאת לרכוש מומחיות." חברתי מסתכלת עלי בספקנות. "תראי כשתבואי שוב לביקור בשנה הבאה," אני אומרת. למרות שאין לי שמץ של מושג לאיפה הולכת הנגינה של לנון. אני מעריכה שהיא תראה התקדמות בכל מה שהוא עושה כל עוד הוא חופשי לשחק.

כמה הורים ומורים מתחילים לדאוג כשעובר יום שיש בו משחק ומשחק ועוד משחק? "מתי היא תלמד אם היא משחקת כל היום?"

האם משחק הוא באמת בזבוז זמן? האם הטבע שגה כשכל הגורים, כולל בני האדם, נולדים עם דחף ויכולת לשחק?

עבורי, גידול ילדים היה מבחן מתמשך ליכולת שלי לבטוח. האם אני צריכה לוודא בעצמי שהילד שלי לומד לזחול? ללכת? לדבר? מה עם "קורס מבוא להליכה ודיבור לפעוטות?" באופן מעניין, שפה היא הדבר הקשה ביותר ללמידה, וילדים עושים זאת לגמרי בעצמם. למעשה, הלמידה המהירה ביותר אצל בני האדם מתרחשת בשנים הראשונות, כשילדים כמעט ומשחקים כל היום. אולי הטבע לא שגה – אולי אני יכולה לבטוח.

אז בטחתי בטבע מהיום הראשון והבחנתי בדבר מעניין: ילדים משחקים, והלמידה הטובה ביותר שלהם מתרחשת באמצעות משחק. ילדים תוכננו להיות סקרנים. מהלידה והלאה, הם רוצים לדעת ולהבין הכל. ילדים מונעים להצליח. הם כל הזמן מאתגרים את עצמם ויכולים לעשות את כל זה דרך תהליך ביולוגי מוטבע שאנחנו קוראים לו משחק.

אם ילדים ישחקו כל הילדות שלהם (אני מתכוונת לכך), הם יהיו מוכנים לחיים. הם יהיו חזקים רגשית (במידה ולא נעשה כל נזק אחר), ויהיו להם כל המיומנויות הבסיסיות להתמודד עם החיים. החרדה שלנו שילדים ידעו דברים מסויימים בגילאים מסויימים היא מכשול עצום לאמון ולאיפשור ההתפתחות הטבעית שלהם. כשילדים משחקים, הם המחברים המוסמכים היחידים של התהליך הקסום הזה. נדיר שיהיה מאוחר מדי לרכוש ידע, אבל זה לרוב מוקדם מדי באופן מסוכן ולא בהרמוניה עם המסע הפנימי של הילד.

לבטוח בילדים בהכוונת המשחקים שלהם יש יתרונות מיידיים: 1) קיים סיכוי גדול שהילדה תעשה בדיוק מה שהכי מתאים לה מבחינה רגשית, שכלית וחברתית. 2) אין דאגות לגבי התאמה לגיל, ולא צריך לשער על מה או איך לשחק או ללמד. הילדה היא המומחית של עצמה גם בתזמון. 3) אפילו חשיפה הולמת למידע נדרש תתרחש לרוב מעצמה. החיים, כמו שהם, יכולים לספק לנו יותר מדי חשיפה בימינו. ילדים יבחרו את מה שנוגע לצרכים האישיים שלהם. אנחנו יכולים לחלוק את חיינו איתם, את תחומי העניין, החברים, האהבות, התסכולים, הפעילויות… והם יצפו, ילמדו, ויודיעו לנו על הצרכים שלהם בדרכים העליזות שלהם. ילדים שמורשים לשחק ולכוון את דרכם, ילמדו כל דבר כדי להגיע לאיפה שהם רוצים.

איזה סוג משחק הוא כל כך יעיל לגדילה ולמידה? התשובה פשוטה: משחק יזום-עצמי ומכוון-עצמי. כדי לטפח משחק כזה, אנחנו צריכים לזוז מהדרך וגם להזיז צעצועים מניפולטיביים מהדרך. ההתערבות וההערות שלנו למעשה מפריעים בדרך. ברור שהערות שליליות הן הרסניות, אבל לא כל כך ברור שהערות חיוביות הן הרסניות באותה מידה: כשנינה, בת שנתיים, בונה מגדל קוביות, היא מונעת מסקרנות טהורה וחדוות יצירה ולמידה. כשאבא מסתכל ביצירה שלה ומביע התלהבות, נינה מסיטה את העניין מהקוביות שלה אל הכוונה לעורר תגובה נלהבת מאביה. זה יכול להוביל במהלך השנים לתלות בהערכה של מבוגר שתוצאתו חוסר אמון-עצמי ואיבוד העניין בעשיית דבר לשם עצמו. הילדה המרצה תלויה בהצלחתה לעמוד בציפיות של ההורים שלה ויכולה לאבד קשר עם מי שהיא באמת, ומה שהיא באמת מתעניינת בו.1

משחק מדעי

יום אחד, יונתן ולנון לקחו מכסים של סירים מהמטבח, וסיבבו אותם בצורה כזאת שהם הסתובבו כמו סביבונים על הרצפה. לאחר מכן הם מילאו את המכסים בחפצים צבעוניים, וחזו במגוון של שינויי צורות וצבעים כשהמכסים הסתובבו. במשחק המסתחרר הם יצרו צירופים על ידי שינוי צורות וצבעים, צפו בתוצאות, ואז שינו את החפצים במכסים בהתאמה כדי ליצור תוצאות שונות. שני המדענים הצעירים יזמו, תיקשרו, פעלו וצפו בחוקי היקום.

אני קוראת לסוגי הפעילות האלה משחק מדעי, או למידת הטבע של תופעה. ילדים עם גישה לטבע (חצר, עצים, חול, אבנים, מקלות…), וגם למטבח ושאר החפצים הבטוחים והריהוט בתוך הבית, יהפכו כל מקום למעבדה של המציאות. כשבאים אורחים והבית לא מסודר, אני אומרת כבדרך אגב, "או, סליחה על הבלאגן, יש פה שלושה מדענים קטנים שבוחנים את המציאות." השיטות של ילדים זהות לאלה של מדענים. שינוי וצפייה, להקשיב או לחוש את התוצאות, וכן הלאה.

לילדים, החיים הם משחק ומשחק הוא למידה. טופו יכול להיות לנו אוכל, אבל אתמול בערב הוא היה מפה טופוגרפית של האי לילד שלנו. גומיות לשיער הופכות להיות חצים לקליעה למטרה במיומנות מדהימה. הערסל יכול להסתובב על ידי פיתול שלו, ואז הוא חוזר בדרך ההפוכה. האפשרויות הן אינסופיות. למרות שהם לא תמיד הופכים מה שהם לומדים למילים או משוואות, הם לומדים. לקרוא למשהו בשם הוא לא הגילוי – תפיסת התופעה היא מה שחשוב. במשחק מדעי, ילדים חווים מציאות וכמו כן לומדים על כוחם ליצור ולהשפיע על תופעות מדעיות.

משחק רגשי וחברתי

כל משחק שיש בו יותר מבן אדם אחד הוא חברתי. כשילד משחק עם מישהו אחר (מכל גיל, כולל מבוגרים), נלמדים כישורים חברתיים כאשר הרגשות והצרכים של החבר למשחק צריכים להילקח בחשבון.

אימון חברתי ספציפי מתרחש כשהילדים עושים "חזרות" לחיים. לשחק משחקי העמדת פנים בהם הילדים משחקים תפקידים של הורים, חיות, צמחים, וכו', היא דרך להטמיע את המציאות, לשכך פחדים ולנסות את הכל.

משחקי העמדת פנים הם גם טיפול מעולה. המטפלים הקטנים פורקים את הרגשות שלהם במשחק. הורה התלונן אלי פעם שהילדים שלו כל הזמן מעמידים פנים שהבית שלהם עולה באש. הם רצו בבית עם צעיפים כלהבות, התריאו לכולם על הסכנה ואז כיבו אותה בהרבה רעש וסיפוק. המשפחה הזאת שגרה בכפר, משתמשת בעץ לחימום והם מלמדים את ילדיהם להתרחק מהאש. הילדים עורכים חזרות, מתרגלים את עצמם לתרחיש הגרוע ביותר, ומשככים את הפחדים שלהם על ידי צבירת ניסיון.

גבולות ומשמעת

אחת התכונות החזקות ביותר במשחקי ילדים היא כמות החוקים שהם יוצרים וכמה קשוחים הם לגביהם.

אני זוכרת קבוצה של בערך 12 ילדים, בגילאי 4-10, קופצים על טרמפולינה אחת גדולה. תוך דקות, היה ברור לילדים שהיה צפוף מדי מכדי שזה יהיה כיף. מהר מאוד, הם הגו את החוק: "רק בשלשות". כמה מהם התחילו לקרוא "רק בשלשות", אחרים הצטרפו לקריאה והתיישבו בקצה אחד, ואיפשרו לשלושה ילדים להנות מהקפיצות. חוקים עוברים מדור לדור או שנוצרים לפי הצורך, וילדים שומרים על החוקים ולומדים כבוד חברתי, משמעת וגבולות.

תפקיד ההורה

גם אנחנו ילדים. אנחנו אוהבים לקחת חלק משמעותי בהתפתחות הקסומה של בני אדם. אולם, אין תפקידים נעלים בשבילנו המבוגרים: משחק יצירתי אמיתי לא צריך עידוד או תמיכה פעילים. ולא, אנחנו לא צריכים להיות מקור הכיף או לעסוק הרבה בבידור.

אנחנו רשת התמיכה והבטחון הבלתי נראית. אנחנו זוכים לעודד משחק על ידי הפחתה – על ידי חוסר התערבות או קטיעה, ועל ידי חוסר העדפה לפעילויות דמויות כיתה. במקום זאת, אנחנו יכולים לתת לילדה תחושה של אישור מוחלט לבחירות ולפעולות שלה. בכיבוד "עבודתו" (המשחק שלו) של המדען, אנחנו אחראיים על חשיפה אך לא על אכיפה.

כשילדים רוצים את ההשתתפות שלנו, אנחנו צריכים לשחק בצורה אותנטית. אנחנו צריכים להתעניין – לא להיות מעניינים. לתת לילד להוביל את המשחק ולהצטרף כשותף אמיתי. בלי הערכות, שבחים או מנהיגות, וגם ללא התלהבות מוגזמת – רק להיות שותף שווה ערך ואותנטי.

ילדים הם חברים מצויינים למשחק בעבור ילדים אחרים בדיוק בגלל שהם אותנטיים. ילדים לא צריכים להיות באותו גיל או אפילו בגילאים דומים כדי לשחק ביחד, והם עושים כמיטב יכולתם כשהם בוחרים בעצמם את חבריהם למשחק.

החיים הם משחק. אולי המבוגרים התבגרו ושכחו את החלק המהותי הזה של החיים שנקרא משחק. נהפכנו לרציניים ועשינו הבחנה מלאכותית בין משחק לעבודה ובן משחק ללמידה. ילדינו נמצאים פה כדי ללמד אותנו קלילות, כדי לשים ניצוץ בעינינו ו"לשחק חיים".

© זכויות יוצרים נעמי אלדורט

1 ראו גם: "לזוז מהדרך" מאת נעמי אלדורט.

הודפס מחדש ונערך עם אישור מ The Nurturing Parent, הוצאה בין לאומית לאור שתומכת ב Attachment Parenting.

—————————————————————————————

נעמי אלדורטנעמי אלדורט היא מחברת הספר "Raising Our Children, Raising Ourselves" (לגדל את ילדינו, לגדל את עצמנו), ושל מאות מאמרים וטורי עיצה להורים שהתפרסמו ברחבי העולם. לניוזלטר בחינם, שיעורים טלפוניים, דיסקים, מאמרים, שיחות טלפון אישיות ומשפחתיות ולתיאום הרצאות: www.AuthenticParent.com

המאמר פורסם במקור במגזין "מת'רינג", גיליון 71, קיץ 1994. לקריאת המאמר המקורי באנגלית, לחצו כאן.

Documenting Delight

כישורים חברתיים וילדים שלא הולכים לבית הספר

כישורים חברתיים וילדים שלא הולכים לבית הספר

מאת ג'ורג'יה בריסוויילה

לפני כמה זמן חיכיתי בחדר מיון עם ת'יאו לראות את האחות התורנית. זאת הייתה המתנה ארוכה והתחלתי שיחה ידידותית עם אישה מקסימה שבמקרה גרה בפרבר שכן. צחקנו ושוחחנו על הדמיון בינינו, דיברנו על הילדים שלנו והתענגנו על האינטרקציה כדי להעביר את השעות. חברתי החדשה נהייתה שקטה פתאום ואז כמעט כועסת. "הו מתוקה, את לא יכולה לעשות את זה לילדים שלך, פשוט לא, הם יגדלו להיות תמהונים שלא יכולים להתיידד עם אף אחד."

צחקתי ושאלתי אותה אם הייתה לה בעיה להתיידד איתי – מישהי שהייתה בחינוך ביתי?

היא היססה לענות, "לא, תראי, אבל את רק בן אדם אחד, רוב הילדים הופכים להיות תמהונים אם הם לא גדלים עם קבוצת חברים – את פשוט חייבת לשלוח אותם לבית ספר."

כשחייכתי ואמרתי שאנחנו לו דואגים לגבי זה השיחה הפכה קרירה. האישה הזאת הייתה מודאגת באמת ובתמים שככל הנראה הייתי "נחושה להרוס את הכישורים החברתיים של ילדי" (בזמן שאני יכולה להוסיף שהאישה הזאת לא הייתה מסוגלת להמשיך את השיחה עם מישהי בעלת אמונות שונות משלה אך היא הייתה מודאגת מהכישורים החברתיים של הילדים שלי? הא).

למען האמת מצאתי שכישורים חברתיים הם הסיבה העיקרית והטיעון היחיד שקיבלתי מכל מי שמתנגד שהילדים שלנו לא ילכו לבית הספר. זה קצת משעשע אותי כי את עלולה לחשוב, מאיך שאנשים לא מפסיקים לדבר על זה, שהמטרה היחידה של ללכת לבית הספר היא למען הכישורים החברתיים של ילדינו. אף אחד שדיברתי איתו פנים מול פנים לא רמז שילדינו לא יקבלו חינוך טוב בבית – לא… הם רק לא ידעו איך לרכוש חברים בפארק.

נראה שזאת עובדה מוגמרת שלהיות בבית ספר ולהתקבץ לפי גיל מהווה את הדרך הנורמלית לפתח כישורים חברתיים אצל ילדים.

כשאני חושבת על בית הספר "המקבץ לפי גילאים" הסטנדרטי מבחינה היסטורית ומחוץ לבית הספר – זה נראה כמו כל דבר חוץ מנורמלי.

בני אדם לא תוכננו להיות מקובצים על פי גיל באופן כללי. שלא כמו הרבה יונקים אנחנו לא נוטים ללדת קבוצות של תינוקות. הם מתוכננים לקבל פער של שנה לפחות ביניהם. קבוצות רב גילאיות הוכחו כמגבירות למידה ויצרנות. כשמשדכים אותם עם ילדים בני אותו גיל, ילדים לא מעודדים להיות חונכים או ללמוד מבגרותו של ילד מבוגר יותר.

רק מהסתכלות בילדי, פרייה (Priya) כל הזמן מדהימה אותי בבגרות והחמלה שלה לצרכי האחים הקטנים שלה. ת'יאו ממשיך להדהים אותי בכמה שהוא מפותח לעומת פרייה בגילו. הם מוציאים את הטוב ביותר אחד מהשני בדרך זאת.

המשאב הטוב ביותר שלי הוא שיש לי חברים בגילאים שונים ויכולות שונות. יש לי חברים בשנות החמישים שלהם וחברים שרק סיימו בית ספר. כשאני עם אנשים צעירים ממני אני נוטה לקבל עלי תפקיד אימהי. כשאני עם אנשים מבוגרים ממני אני מעודדת מהבגרות שלהם ומתנהגת בהתאם. כשמחלקים אותי לקבוצה שבה כולם אנשים בגיל וברמת הבגרות שלי אנחנו דוחקים אחד את השני עד למצב שאנחנו גונבים תמרורים מהצומת (למרבה הצער אני לא צוחקת).

כשאני חושבת על כישורי החברה של ילדי אני רוצה שיהיו להם חברים בגיל שלהם אבל אני לא רוצה שזאת תהיה האינטראקציה העיקרית שלהם. אני לא חושבת שאלה חיי חברה בריאים לילד. ילדים לומדים איך להיות מבוגרים בוגרים ובטוחים בעצמם (הפתעה!) ממבוגרים בוגרים ובטוחים בעצמם.

ארול (Errol) ואני רוצים שתהיה לנו השפעה על החברים שילדינו בוחרים. בבית הספר לחברים של הילדים יש השפעה עצומה עליהם. עד שילדיי בגיל בו הם יכולים להפעיל שיקול דעת לגבי מי משפיע עליהם לטובה – אני רוצה שתהיה לי הכוונה כלשהי לגבי אלה שהם בוחרים לבלות איתם את זמנם. אני לא חושבת שזאת הורות חששנית, אני חושבת שזה תפקידי כהורה – לספק לילדיי אינטראקציה בריאה איפה שאני יכולה. כל עוד ילדיי בהשגחתי – אני רוצה להכיר את חבריהם.

אנחנו רוצים לתת לילדינו חיי חברה עשירים עם אנשים מכל גיל, מוצא וניסיון חיים. אני לא יכולה לחשוב על דרך טובה יותר מאשר להשאיר אותם מחוץ לבית הספר! זה משאיר לנו חופש לתת להם גישה להרבה פעילויות עם ילדים בגילאים שונים (דרך חוגי ספורט, אמנות, קבוצות מוסיקה וכו'), לאפשר להם הרבה זמן לא-מובנה עם חבריהם ואחיהם ולתת להם להיות מעורבים בחיינו ובחיי החברה הנורמליים של החברה מחוץ לבית הספר.

—————————————–

Documenting Delight2משפחת בריסוויילה גרה בבריזביין אוסטרליה.

ג'ורג'יה מצלמת, עושה סרטים וכותבת. ארול עובד בחברת הרכבות.

פרייה רוצה להיות מיילדת והייתה שמחה מאוד להשאיל את התינוק שלכם. פרייה היא בת 4.

ת'יאו רוצה להיות נמר, הוא בן שנתיים.

אתם מוזמנים לקרוא את הבלוג שלהם באנגלית Documenting Delight.

לקריאת המאמר המקורי לחצו כאן.

 

סאדברי ואלי

האמנות של לעשות שום דבר

מתוך הספר The Sudbury Valley School Experience - נערך על ידי דניאל גרינברג ומימסי סדובסקי

האמנות של לעשות שום דבר

"איפה את עובדת?"

"בבית ספר סאדברי ואלי."

"מה את עושה?"

"שום דבר."

לעשות שום דבר בסאדברי ואלי מצריך הרבה אנרגיה ומשמעת, והרבה שנות ניסיון. אני נהיית טובה יותר בכל שנה, וזה משעשע אותי לראות איך אני ואחרים נאבקים עם הקונפליקט הפנימי שעולה בנו באופן בלתי נמנע. הקונפליקט הוא בין לרצות לעשות דברים בשביל אחרים, למסור את הידע שלך ולהעביר את החכמה שהרווחת בעבודה קשה, וההבנה שילדים צריכים לעשות את הלמידה שלהם בעוצמה ובקצב שלהם. השימוש שלהם בנו מוכתב מהמשאלות שלהם, לא שלנו. אנחנו צריכים להיות שם כשמבקשים אותנו, לא כשאנחנו מחליטים שאנחנו אמורים להיות.

ללמד, לתת השראה ולחלק עצות הן פעולות טבעיות שנראה שכל המבוגרים מכל התרבויות והמקומות עוסקים בהם ליד ילדים. בלי הפעילויות האלה, כל דור יצטרך להמציא הכל מחדש, מהגלגל לעשרת הדברות, עיבוד מתכת וחקלאות. אנשים מעבירים ידע לצעירים מדור לדור, בבית, בקהילה, בעבודה ולכאורה בבית הספר. לצערינו, ככל שבתי הספר של היום מנסים לתת לתלמידים הדרכה, כך הם מזיקים לילדים. ההצהרה הזאת דורשת פירוש, כי נראה שהיא סותרת מה שאמרתי כרגע, בעיקר, שמבוגרים תמיד עוזרים לילדים להכנס לעולם ולהיות יעילים בו. מה שלמדתי, בצורה איטית וכואבת לאורך השנים, הוא שילדים מחליטים החלטות חיוניות בעצמם בדרכים ששום מבוגר לא יכול לצפות או אפילו לדמיין.

תקחו בחשבון את העובדה הפשוטה שבסאדברי ואלי, הרבה תלמידים החליטו להתמודד עם אלגברה לא בגלל שהם צריכים לדעת את זה, או אפילו חושבים שזה מעניין, אלא בגלל שזה קשה להם, זה משעמם והם גרועים בזה. שוב ושוב, תלמידים שעשו את ההחלטה הזאת משיגים את המטרה המוצהרת שלהם ולוקחים צעד אדיר בבניית האגו, הביטחון והאופי שלהם. אז למה זה לא קורה כשכל הילדים מחוייבים או מעודדים לקחת אלגברה בתיכון? התשובה פשוטה. כדי לעבור מחסום פסיכולוגי צריך להתחייב באופן אישי. הלך רוח כזה מגיע רק לאחר הרהור מאומץ וחקירה פנימית, ולא יכול להקבע על ידי אחרים, וגם לא להיווצר לקבוצת אנשים. בכל מקרה זה מאבק אישי, וכשזה מצליח זה ניצחון אישי. מורים יכולים לעזור רק כשמבקשים מהם, והתרומה שלהם לנושא היא זעירה לעומת העבודה שעושה התלמיד.

המקרה של אלגברה הוא פשוט להבנה אבל לא חושפני כמו שתי דוגמאות שהתגלו ב"הגנות תזה" שהתרחשו לאחרונה. מישהי שהייתי מאוד קרובה אליה, ושהייתי יכולה בקלות להשלות את עצמי לחשוב "שהדרכתי" היממה אותי, כשבניגוד "לחוכמתי", היא מצאה שיותר שימושי לה להשתמש בזמנה בבית הספר כדי להתרכז בקשרים חברתיים ובארגון מסיבות ריקודים מאשר לחדד את כישורי הכתיבה שהיא תצטרך לקריירה שבחרה כסופרת. לא היה עולה על דעתם של אף אחד מהמבוגרים המעורבים בחינוך של התלמידה הספציפית הזאת לייעץ או להציע את דרך הפעולה שהיא שירטטה לעצמה בתבונה, מונחית רק על ידי המידע הפנימי והאינסטינקט שלה. היו לה בעיות שאותן היא הבינה והמשיכה לפתור בדרכים יצירתיות ואישיות. על ידי מגע ישיר עם אנשים יותר מאשר צפייה בהם מאחורי הקווים, היא למדה עליהם וכתוצאה מכך השיגה עומק ותובנות גדולות יותר, שבתורם הובילו לכתיבה משופרת. האם תרגילי כתיבה בשיעורי ספרות היו משיגים תוצאות טובות יותר עבורה? אני בספק.

ומה בנוגע לזאת שאהבה לקרוא, ואיבדה את האהבה הזאת לאחר זמן מה בסאדברי ואלי? למשך זמן רב היא הרגישה שהיא איבדה את הדחף, האינטלקט והאהבה ללמידה שלה כי כל מה שהיא עשתה הוא לשחק בחוץ. אחרי הרבה שנים היא הבינה שהיא קברה את עצמה בספרים כבריחה מהתמודדות עם העולם שבחוץ. רק אחרי שהיא הצליחה להתגבר על הבעיות החברתיות שלה, ורק לאחר שהיא למדה להנות מהעולם החיצוני ומפעילות גופנית, היא חזרה לספרים האהובים שלה. עכשיו הם לא בריחה, אלא חלון לידע וניסיון חדש. האם אני או כל מורה אחר היינו יודעים להנחות אותה באותה החוכמה שהיא הנחתה את עצמה? אני לא חושבת.

בעוד אני כותבת את זה עולה לי דוגמה נוספת מלפני הרבה שנים. היא ממחישה איך הסוג הרגיל של עידוד חיובי והעשרה יכולים להיות לא מועילים ומגבילים ביותר. התלמיד הנידון היה ללא ספק חכם, חרוץ ושקדן. בהתחלה, כל מבחן היה מראה שיש לו כישרון ברור במתמטיקה. מה שהוא עשה ברוב עשר שנותיו בסאדברי ואלי היה לעסוק בספורט, לקרוא ספרות, ומאוחר יותר בנערותו, לנגן מוסיקה קלאסית בפסנתר שלו. הוא למד אלגברה בעצמו לרוב אבל נראה שהקדיש רק זמן מועט למתמטיקה. כעת, בגיל 24, הוא תלמיד לתואר שני במתמטיקה מופשטת והוא עושה חיל באחת האוניברסיטאות הטובות ביותר. אני נרעדת מלחשוב מה היה קורה לו אם היינו "עוזרים" לו במהלך שנותיו כאן לרכוש עוד ידע במתמטיקה, על חשבון הפעילויות שהוא בחר להעדיף. האם היה לו החוסן הפנימי, כילד קטן, לעמוד בפני השבחים והחנופה שלנו, ולהמשיך לקרוא ספרים, להתעסק בספורט ולנגן מוסיקה? או שהוא היה בוחר להיות "תלמיד מצטיין" במתמטיקה ומדעים וגדל בלי לספק את מסעו לידע בתחומים אחרים? או שהוא היה בוחר לנסות את הכל? ובאיזה מחיר?

בניגוד לדוגמה הקודמת אני רוצה לצטט מקרה נוסף שמתאר עוד כיוון של הגישה שלנו. לפני כמה שנים נערה שהייתה תלמידה בסאדברי ואלי מאז שהייתה בת חמש אמרה לי בכעס שהיא בזבזה שנתיים ולא למדה שום דבר. לא הסכמתי עם ההערכה הזאת של עצמה, אבל לא רציתי להתווכח איתה, אז רק אמרתי, "אם למדת כמה גרוע זה לבזבז זמן, אז לא היית יכולה ללמוד שיעור טוב יותר כל כך מוקדם בחייך, שיעור שיהיה בעל ערך למשך כל חייך." התשובה הזאת הרגיעה אותה, ואני מאמינה שהיא המחשה טובה לערך של לאפשר לאנשים צעירים לעשות טעויות וללמוד מהם, לעומת הכוונת חייהם כדי להמנע מטעויות.

למה לא לתת לכל אדם לעשות את ההחלטות שלו בנוגע לשימוש שלו בזמן שלו? זה יגביר את הסיכוי שאנשים יגדלו ויגשימו את הצרכים החינוכיים היחודיים שלהם בלי להתבלבל מהמבוגרים שלעולם לא ידעו מספיק או יהיו חכמים מספיק לייעץ להם כהלכה.

אז אני מלמדת את עצמי לעשות שום דבר, וכל שאני מצליחה יותר לעשות את זה, העבודה שלי טובה יותר. בבקשה אל תגיעו למסקנה שהצוות מיותר. אתם עלולים להגיד לעצמכם שהילדים כמעט מנהלים את בית הספר, אז למה שיהיה צוות כל כך גדול, רק בשביל להתבטל ולעשות שום דבר. האמת היא שבית הספר והתלמידים צריכים אותנו. אנחנו שם כדי לצפות ולהזין את בית הספר כמוסד ואת התלמידים כאינדיבידואלים.

התהליך של הדרכה עצמית, או סלילת הדרך של עצמך, למעשה של לחיות את חייך לעומת להעביר את זמנך, הוא טבעי אבל לא ברור לעין לילדים שגדלים בתרבות שלנו. להגיע להלך רוח כזה הם צריכים סביבה שהיא כמו משפחה, בסדר גודל גדול יותר מהמשפחה הגרעינית, אבל אף על פי כן תומכת ובטוחה. אנשי הצוות, בהיותם קשובים ודואגים ובאותו הזמן לא מנחים או כופים, נותנים לילדים את האומץ ואת הדחף להקשיב לעצמי הפנימי שלהם. הם יודעים שאנחנו כשירים כמו כל מבוגר אחר להדריך אותם, אבל הסירוב שלנו לעשות זאת הוא כלי פדגוגי פעיל שמלמד אותם להקשיב רק לעצמם ולא לאחרים שיודעים, במקרה הטוב, רק חצי מהעובדות לגביהם.

ההמנעות שלנו מלהגיד לתלמידים מה לעשות לא נתפס על ידם כחוסר של משהו, כריקנות. אלא הוא דוחף אותם לפרוץ את דרכם לא תחת הכוונתינו אלא תחת העניין הדואג והתומך שלנו. כי זה דורש עבודה ואומץ לעשות מה שהם עושים בעצמם ולמען עצמם. זה לא יכול להעשות בריק של בידוד, זה משגשג בקהילה חיונית ומסועפת שהצוות מייצב ומנציח.

——————————-

סאדברי ואליספרים מההוצאה לאור של סאדברי ואלי ניתנים לרכישה ב  www.sudval.org, בטלפון 508-877-3030, או בפקס 508-788-0674. אפשר לכתוב ל Sudbury Valley School Press ® at The Sudbury Valley School Press, 2 Winch Street, Framingham, MA 01701. אפשר לפנות לבית הספר כאן.

הרשות להעתיק ולהפיץ את המסמך הזה ניתנת, במידה והטקסט נשאר ללא שינוי ומצורפת ההודעה הזאת. לעוד מידע על כותרים אלקטרוניים של סאדברי ואלי, בידקו את האתר מדי פעם בפעם.

בית הספר סאדברי הוא בית ספר דמוקרטי שמנוהל על ידי ישיבת בית ספר. לתלמידים ואנשי צוות יש קול אחד בכל נושא הצבעה; הם כוללים את חוקי בית הספר והגיוס/פיטורין של אנשי צוות. בבית הספר אין כל ציונים, מבחנים או ניקוד.

לקריאת מאמרים נוספים על סאדברי ואלי באנגלית, לחצו כאן.

עידן מלמד

סמכות הורית

סמכות הורית

לג'ורג' קרלין יש קטע מבריק על לשון נקייה (Euphemism).

הוא מדבר על מילים ומונחים שאנחנו משתמשים בהם כדי ליפות ולהסתיר את המציאות. הוא מסביר איך במלחמת העולם הראשונה, ידעו שחיילים מסויימים נכנסים להלם קרב. במלחמת העולם השנייה החיילים כבר לא היו בהלם קרב, הייתה להם עייפות קרב. אחרי זה הגיעה מלחמת קוריאה, שם לאותו המצב הנפשי כבר קראו תשישות מבצעית. ובסוף הוא מדבר על מלחמת וייטנאם שם השם שונה להפרעת דחק פוסט-טראומתית.

לחייל שלקה בהפרעת דחק פוסט-טראומתית, היו בדיוק את אותם הסימפטומים כמו החייל שלקה בהלם קרב. השם שונה רק כדי שיהיה לנו יותר קל להתמודד עם תוצאות המלחמה.

אני חושב שאנחנו עושים דבר דומה עם סמכות הורית.

אבל בואו נתחיל מהמושג עצמו, לא ממה שאנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים אותו.

מהי סמכות הורית?

לפי המילון העברי המרוכז של אבן-שושן סמכות היא:

1. אוטוריטה, מומחיות שאפשר לסמוך עליה.

2. רשות, זכות, יפוי כח.

דוגמה לפירוש הראשון היא למשל כשאומרים על מישהי שהיא סמכות מקצועית, מתכוונים להגיד שאפשר לסמוך עליה כי יש לה ידע וניסיון רלוונטיים לנושא המקצועי המסויים. לפי הפירוש הזה, אם מישהי היא בעלת סמכות הורית, כנראה יש לה הרבה ידע וניסיון בהורות ולעצות שלה אפשר ליחס משקל רב יותר.

דוגמה לפירוש השני היא למשל שופט בבית המשפט, שניתנה לו הסמכות (זכות, יפוי כח) להכריע בדינם של אנשים שבאים לפניו. לפי הפירוש הזה, סמכות הורית היא רשות, זכות או יפוי כח שניתן להורים, כנראה כדי שיכריעו בנושאים שקשורים לילדיהם.

אבל בדרך כלל כשמישהו אומר לנו שהוא מאמין בסמכות הורית, הוא מתכוון להגיד שילדים צריכים לעשות מה שההורים שלהם אומרים. כשהילד לא מתנהג כראוי, ההורה רשאי "להכריח" אותו כדי שיישר קו עם דרישות ההורים.

הבעיה היא שההגדרה הזאת לא עומדת בשני הפירושים של סמכות הורית לפי הפירוש המילולי של המילה. אם נתסכל על זה מנקודת המבט של הילד, הוא לא חושב שצריך לקבל את ההכוונה של ההורים שלו בגלל שיש להם הרבה ניסיון וידע בהורות, והוא גם לא נתן להם את יפוי הכח להחליט החלטות בשבילו.

אז למה קוראים לזה סמכות הורית?

בואו נעשה עכשיו תרגיל לוגי קטן. אם אני אשלוף את המילה "סמכות" מהביטוי סמכות הורית ואכניס במקומה מילה אחרת, ותגיעו למסקנה שמשמעות הביטוי נשארה זהה, תהיו חייבים להסכים שאלה מילים נרדפות, נכון? ואם אלה מילים נרדפות, אז המשמעות שלהן זהה, נכון?

ברשותכם, אני הולך לכתוב את אותו המשפט שכתבתי לפני שלוש פסקאות עם שינוי של מילה אחת:

בדרך כלל כשמישהו אומר לנו שהוא מאמין בבריונות הורית, הוא מתכוון להגיד שילדים צריכים לעשות מה שההורים שלהם אומרים. כשהילד לא מתנהג כראוי, ההורה רשאי "להכריח" אותו כדי שיישר קו עם דרישות ההורים.

בגלל שאנחנו לא רוצים להודות בזה כלפי עצמינו, אנחנו מייפים את המציאות ומשתמשים במושג "סמכות הורית".

מעבר לסמכותיות ומתירנות

טוב, אז עכשיו יקומו אלה שאומרים שהבעיה העיקרית בימינו היא ההורות המתירנית. אני לא חושב שזה העניין. אני מאמין שקיימת דרך שלישית שבה הדיבור על מתירנות וסמכותיות היא בכלל לא חלק מהשיח. דרך שבה אנחנו מבינים שאנחנו לא מגדלים את הילדים והתלמידים שלנו, אנחנו גדלים איתם ביחד.

כך למשל כשילד לא עושה מה שאנחנו מבקשים ממנו, לא נפעיל סמכות ולא נהיה מתירנים.

אלא נשאל את עצמינו, על איזה צורך שלי אני מנסה לענות?

באיזה צורך של הילד אני פוגע שבגללו הוא לא מוכן להענות לבקשה שלי?

האם יש דרך בה אני יכול לענות על הצורך שלי וגם על הצורך הילד?

בסופו של דבר, סמכותיות היא אסטרטגיה שאנחנו משתמשים בה כדי לענות על הצרכים שלנו. הבעיה היא שאנחנו הרבה פעמים פוגעים בצרכים של אלה שהכי צריכים שנעזור להם לספק את הצרכים האלה.

הדרך בה הילדים והתלמידים שלנו באמת יסמכו עלינו, היא כשנדע למצוא דרכים בהם ניתן לספק את הצרכים של כל הצדדים. אז תהיה לנו סמכות הורית, או מורית, אמיתית.

אני יודע שלי אישית יש עוד הרבה עבודה בנושא הזה.

——————————

הסרטון של ג'ורג' קרלין על לשון נקייה (אזהרה -מכיל מספר קטן של גסויות ותנועות מגונות).

 

 

תרזה פיטמן

התוצאות של "תוצאות"

התוצאות של "תוצאות"

מאת תרזה פיטמן

זה היום הראשון של מחנה הקיץ בו בתי ליסה עובדת כיועצת, והיא מקשיבה בזמן שהיועץ הראשי מושיב את כל הילדים, מקריא את רשימת ההתנהגויות "האסורות", ומתאר את התוצאות שיגיעו לאחר שיעברו על החוקים.

ליסה מספרת לי שאחרי ההקדמה הזאת, ילד קטן אחד אומר, כמעט בדמעות, "אני אף פעם לא אזכור את כל החוקים האלה!". אחר מתחיל להרביץ לילד שיושב לידו, שניות מעטות אחרי שהוזהר על התוצאות של התנהגות כזאת. כל הילדים נראים חסרי מנוחה, חרדים – והרבה פחות נרגשים להיות במחנה.

זה מזכיר לי את הימים בהם ליסה ואחיה היו קטנים, ולפני שיצאנו לטיולים משפחתיים, אבא שלהם היה מציג להם רשימה דומה של פשעים ותוצאות. הילדים היו מגיבים לציפיותיו: אחרי הכל, אם המבוגרים טרחו לחשוב על רשימת התנהגויות ותכננו תוצאות מתאימות לכל אחת, כל ילד הגיוני היה מרגיש שמצופה ממנו להפגין את ההתנהגויות האלה.

למרות הפופולריות של תוצאות, אף פעם לא הרגשתי בנח עם הגישה הזאת. היא מתנגשת עם אמונותי על הרצון הטבעי של ילדים לעשות את הדבר הנכון – במילותיה של ג'ין לידלוף: "ילדים, הרחק מלהיות עקשנים, הם מטבעם חברותיים מעומק ליבם." עבדתי גם עם הורים מאמצים ואחרים הדואגים לילדים שעברו התעללות או טראומה, ורובם למדו להשתמש בתוצאות ובשיטות ניהול התנהגויות אחרות "לתקן" את הילדים. בסדנאות ההורות שעשיתי עם הקבוצות האלה, הייתה כמעט הסכמה גורפת שלמרות התיאוריות, תוצאות פשוט לא עובדות. למעשה, נראה שהן יותר מזיקות ממועילות.

הטכניקה הולכת ככה: לילד נאמר שהוא יכול "לבחור" איך הוא רוצה להתנהג, ושיהיו "תוצאות" שנובעות מהמעשים שלו. ההורה או המטפל מתארים את התוצאות של הבחירה "השגויה" – להישלח לחדר, עשיית מטלה או משימה לא נעימה, ישיבה בכסא הפסק זמן, איסור על משחק בצעצוע או זכות מסויימת, וכו'.

אפשר להשתמש בתוצאות כשהילד כבר עושה משהו שההורה לא אוהב. אז נאמר לו שאם הוא ימשיך בהתנהגות המסויימת הזאת, הוא יתמודד עם תוצאה, או שהוא יכול לבחור להפסיק ולהמנע מכך.

על פני השטח, הגישה הזאת נראית כמו הדרך בה ילדים לומדים באופן טבעי. הפעוט מפיל צעצוע, וכתוצאה הוא נופל לרצפה. הוא לומד על השפעת הכבידה. או ילד קטן שיוצא החוצה בחורף בלי מעיל, הוא מרגיש את הזרועות וכפות הידיים שלו מתקררות, ולומד ששלג על האדמה משמעו מזג אוויר קר.

אבל ההקבלות הן יותר אשליה ממציאות.

בזמן שהכבידה והחורף קורים באופן טבעי, סוג התוצאות שאנחנו מדברים עליו נהגים ונכפים על הילד על ידי המבוגרים שבחייו. הילד פונה למבוגרים כדי שיעזרו לו להבין איך מצפים ממנו להתנהג, והגישה הזאת אומרת לו שמצופה התנהגות "רעה" – כך חייב להיות, כי המבוגרים תכננו למקרים כאלה.

קוץ בכל שם אחר…

למרות השם, תוצאות הן באמת רק עונשים. ההורה מנסה לאלץ את הילד לעשות משהו שההורה רוצה על ידי כך שכל דבר אחר שהוא יעשה יהיה לא נעים. אני שומעת עובדים סוציאלים ומטפלים בילדים כועסים אומרים לילדים שלהם הם דואגים, "הולכות להיות כאלה תוצאות שאף פעם לא תשכח אותם!". שינוי השם לא משנה את המהות, וילדים יודעים את זה.

העמדת הפנים שהתוצאות הן הבחירה החופשית של הילד – שהוא בחר את העונש – היא חוסר כנות מחרידה. זה נהפכת להיות דרך להאשים את הילד, אפילו בזמן שהוא נענש: "טוב, אתה בחרת לשחק בבוץ, אז עכשיו אתה חייב לסבול את התוצאות ולנקות לכולם את הנעליים". תוספת לכעס והעוינות שהוא עשוי להרגיש על העונש היא הרגשת האשמה המבולבלת שהוא איכשהו גרם לזה בעצמו. בליבו, אבל, הוא יודע שהוא נפגש עם הציפיות המרומזות של המבוגרים בחייו.

חלק מהעמדת הפנים היא הטענה שאלה תוצאות "הגיוניות" שפשוט ממשיכות מהבחירה של הילד: "מצטערים ג'ושוע, אתה בחרת לאחר לארוחת הערב, אז לא תקבל לאכול עד מחר בארוחת הבוקר". תוצאה הגיונית או טבעית יותר יכולה להיות שג'וש יהיה חייב להכין את ארוחת הערב שלו, או שיהיה חייב לחמם את הארוחה שוב, אבל הרבה הורים רוצים משהו יותר "מכאיב". אז ג'ושוע הולך לישון רעב.

אבל מה קורה, אם למחרת בערב, אמא מגיעה מאוחר מהעבודה ומפסידה את ארוחת הערב? האם אבא אומר לה שהתוצאות של הבחירה שלה הן שהיא לא תקבל אוכל עד מחר בבוקר? (לא אם הוא רוצה להמשיך להיות נשוי!) לא, הוא כנראה השאיר לה מנה בצד ויחמם אותה ברגע שהיא נכנסת. במקרה הכי גרוע היא תכין לעצמה כריך או תחמם איזה ארוחה. ולא, השוני בין איך שמתייחסים לאמא לבין איך שמתייחסים אליו לא יחמוק מג'ושוע.

ההצגה של בחירה מדומה גם היא מאוד מבלבלת לילדים שמנסים להבין איזה התנהגויות הן מצופות ומתאימות. אחת מחברותי אמרה לשני בנותיה הנערות שאם הן חוזרות הביתה אחרי שעת העוצר שהיא קבעה, הן יעשו מטלות שונות בבית ביום למחרת. זאת תהיה התוצאה.הן לקחו את ההצעה שלה כמו שהיא והתנהגו כאילו היא נתנה להן ברירה אמיתית: הן חזרו הביתה מתי שהן רצו, ואז עשו את המטלות למחרת ברצון. הילדות לא הבינו למה אמא שלהן כל כך כעסה עליהן.

המחיר של ציות מושפע-תוצאות

לפעמים הורים שמזהים את הבעיות עם תוצאות, יציעו תוצאות חיוביות במקומן – נתינת פרסים להתנהגויות שהם רוצים לעודד. אבא אומר לפעוטו "תפסיק לבכות ואני אביא לך עוגיה". הפעוט בולע את הדמעות ומושיט יד לעוגיה. אבל עשר דקות מאוחר יותר, העוגיה נאכלה והוא שוב בדמעות. שורש הבעיה שגרמה לו לבכות (אולי הוא היה עייף, מתוסכל מחוסר יכולתו לתקשר, מתגעגע לאמא שלו, לחוץ מהופעתו של תינוק חדש במשפחה, או כל אחת ממאה סיבות אחרות) לא טופלה. ילדים גם מזהים מהר מאוד שתוצאות חיוביות הן מניפולטיביות. כשאנחנו מציעים לילד פרס על קריאת ספר, האם זה הופך את הקריאה ליותר מושכת? לא. המסר שהילד מקבל הוא שקריאה היא פעילות כל כך לא נעימה שמבוגרים צריכים לשחד ילדים בשביל לעשות אותה.

תוצאות גם מתמקדות לחלוטין בהתנהגויות, ומתעלמות מהצרכים של הילד. הורים מאמצים אומרים לי שזה אחד התסכולים הכי גדולים בשיטה הזאת. הם ישלחו ילד לחדר "הפסק זמן" כתוצאה כל פעם שהוא צורח, למשל, ואולי אפילו יגרמו לו להפסיק לצרוח. אבל אז הוא מתחיל לנשוך ילדים אחרים. תוצאה חדשה עלולה לדכא את ההתנהגות הזאת, אבל עכשיו הוא התחיל להתעלל בחתול. אף אחת מהאסטרטגיות לא נגעה בבעיה היסודית: הכעס והרגשות הלא מובעים שהילד צריך לפתור.

תדיימנו שימוש בתוצאות בצורה הזאת על מנת להתמודד עם תינוק שבוכה. אתם מחליטים שהבכי היא "התנהגות בלתי הולמת" ושהתוצאה היא לשים את התינוק בחדר אחר, לבד, כל פעם שהוא בוכה. הוא כנראה, בסופו של דבר, יפסיק לבכות. הוא יתייאש, וזה יראה כאילו התוצאה השיגה את מטרתה. אבל המחיר הוא כל כך גבוה. הוא למד שאין מי שדואג לצרכים שלו ושקריאותיו לעזרה וטיפול לא יזכו למענה.

חלופות

כדי לברוח מתוצאות, פרסים וסוגים אחרים של "ניהול התנהגויות" עלול לעזור לחשוב במושגים של לחיות עם הילדים שלך, לעומת לשלוט בהם. לצערנו, להרבה מאיתנו קשה למצוא את האמונה בילדינו. אנחנו פוחדים שאם לא נדחוף, נשדל או נאלץ אותם להתנהגות מקובלת, הם לעולם לא ילמדו לשתף פעולה או להיות אחראיים. זה כנראה מסר שעבר לאורך חוויות ילדותינו והחריף על ידי לחץ ממבוגרים אחרים. אבל הניסיון של לידלוף, ושל הרבה הורים אחרים, מראה שבדיוק ההיפך הוא הנכון. כשאנחנו מפסיקים לנסות לשלוט ולנהל את ההתנהגויות של ילדינו, לרצון הפנימי שלהם לחקות את הדוגמה שלנו מתאפשר לעלות לפני השטח.

השנה בתי הוקצתה לעבוד עם קבוצת ילדים במחנה, והייתה לה האפשרות לנסות גישה "לא-תוצאתית". במקום לעבור איתם על התנהגויות לא הולמות משוערות לפני טיולים, היא פשוט לוקחת אותם איתה. אם ילד עושה טעות, כמו לדבר בכל רם במקום שמצופה מאנשים להיות שקטים, ליסה בעדינות ובשקט תיידע את הילד: "אנדרו, אנחנו צריכים להיות שקטים פה כי אנשים אחרים קוראים".

רוב הזמן, אבל, היא מוצאת שהם צופים בה כדי לקבל רמזים על איך להתנהג. אם היא נכנסת לבניין ומחכה בשקט, גם הם יעשו זאת – בלי שהיא תגיד מילה. לפעמים חלקם יוצפו באנרגיה או מתיחות רבה מדי בשביל לעמוד בשקט, ואז היא עוזרת להם למצוא דרכים להתמודד עם זה. יכול להיות שאחד זקוק שירימו ויחזיקו אותו, יכול להיות שאחד צריך לדבר, יכול להיות שאחד צריך לזוז – אז ליסה עוזרת להם למצוא מרחב שבו תנועה היא בסדר. היא מכבדת את הצרכים שלהם, והם נוהגים על פי הדוגמה שלה (רוב הזמן) על ידי כיבוד הבקשות הסבירות שלה.

בעוד שקביעת תוצאות עלולה להראות יעילה על פני השטח, ילדים שומעים את המסרים השורשיים בבירור רב יותר. זה אומר להם שהם מצופים להתנהג לא בסדר, וכשהם עושים זאת, הם אפילו לא יכולים להתנגד לעונש כי זה היה "הבחירה שלהם". כל זה הולך באופן הרה אסון נגד הרצף שלהם שמביא אותם להסתכל על מבוגרים בשביל הדוגמאות והציפיות שינחו את התנהגותם.

————————-

תרזה פיטמןתרזה פיטמן כותבת על לידה, הנקה והורות כבר יותר מ25 שנים. היא כותבת משותפת של הטור הפופולרי "Stages and Steps" במגזין Today's Parent, המגזין הקנדי הלאומי להורות, והיא גם כתבה להרבה מגזינים אחרים שביניהם Mothering, Family Fun, Chatelaine, ועוד. היא פירסמה 14 ספרים. כמנהיגת La Leche League רבת שנים היא התרגשה שביקשו ממנה להשתתף בכתיבת המהדורה השמינית של הספר The Womanly Art of Breastfeeding (פורסם ב 2010).

הדף של תרזה פיטמן באמזון

המאמר המקורי

האתר של עקרון הרצף

רובין גריל

בריונים מלידה

בריונים מלידה

מאת רובין גריל

הסיקור התקשורתי שניתן לאחרונה לתופעת הבריונות בבתי הספר, היא סיבה אמיתית לחגיגה. סוף סוף העולם שלנו מתחיל לקחת ברצינות את מצוקותיהם של הילדים: המגזר הכי חסר אונים בציבור. יוזמות שמתחילות בבתי הספר מתוכננות להתערב על ידי זיהוי בריונים וקורבנותיהם, ולאחר מכן מתן ייעוץ וחינוך לכישורים חברתיים יעילים יותר. תוכניות פותחו כדי ללמד בריונים בית ספריים התנהגויות חלופיות, שליטה בדחפים, ניהול עימותים וכישורי משא ומתן. לקורבנות הבריונות מציעים תמיכה, הגנה, ואימון אסרטיביות היכן שניתן.

למרות שהגישה האלופתית (טיפול תרופתי המעורר תגובות מנוגדות לאלה שיוצרת המחלה) הזאת עלולה להניב כמה יתרונות, הבעיה איתה היא שהיא רק פתרון חלקי. אם בניסיונותינו לחסל את האלימות בבתי הספר, אנחנו מצמצים את ההתמקדות שלנו לטיפול בבריון, אנחנו עלולים להניח שהוא (או היא) "הילד הרע": המחולל היחיד של האלימות. זה מאוד קל ומפתה להאשים את הבריונים בהתנהגות הבריונית שלהם. אנחנו מבודדים אותם, מסמנים אותם כ"ילד עם התנהגות בעייתית", או אולי ילד עם חסך בתשומת לב. אני לא יכול שלא לתהות אם, איפשהו, יש חברת תרופות שמחפשת אחר הגורם הביוכימי לבריונות: "חכו עד שבעלי המניות שלנו ישמעו שפיתחנו תרופה מרגיעה לילדים-בריונים!"

כשאנחנו מבקשים מילד פגוע לשאת את כל האחריות להתנהגותו התוקפנית, אנחנו מגיבים במובן מסויים בתקיפת התוקף. למעשה זה מסתכם בהתעלמות מכך שהבריונים נמצאים בכאב, הם נפגעו בצורה כזאת או אחרת והם מוציאים את הכאב שלהם על אחרים. האמת היא שאלימות לא צומחת מתוך היחיד, היא תסמין של משפחות כואבות, אולי עם בני משפחה שמכאיבים אחד לשני.

אם אנחנו מאמינים שכישורים חברתיים טובים יותר יכולים להלמד, ההשלכה היא שאנחנו חייבים להאמין שגם נטיות אלימות הן ברות למידה. זה יהיה מטריד לאלה שמוקירים את הרעיון של יצר "הרע" שאנשים נולדים איתו. מספר עצום של מחקרים, ששוכפלו בכל העולם, הראו שאלימות בבית (פיסית ומילולית) יוצרת ילדים אלימים. במחקר אוסטרלי, נמצא חיבור בין משפחות בעלות תפקוד לקוי לבין ילדים אלימים (Rigby K, Journal of Family Therapy, May 1994). רק רעיונות מעטים מגובים בצורה כל כך נרחבת בספרות המחקרית, אך זה מפתיע כמה מעט תשומת לב ניתנת למשפחות הבריונים.

בריונות מובנת בצורה הכי טובה כהתנהגות סתגלתנית הגיונית תחת סביבות משפחתיות מסויימות. מחקר שנערך על ידי באלדרי א.ק. ופארינגטון ד.פ. ופורסם ב Journal of Legal and Criminological Psychology (ספטמבר 1998) חקר ילדים בני 11-14 שדווחו כבריונים ו/או קורבנות. נמצא ששני סוגי הילדים הגיעו מבתים בהם הונהגה שיטת הורות "רודנית". במילים אחרות: "תעשה מה שאומרים לך, בלי לשאול שאלות!". הורות רודנית מאופיינת על ידי עונשים, מאזן כח נצחי לטובת ההורים והעדרות הסברים, משא ומתן או ייעוץ.

תאוריית הלימוד החברתי היא אסכולה פסיכולוגית מרכזית שמצהירה שהתנהגות אלימה מגיעה על ידי לימוד. מגובה במידע מחקרי כביר, מצודדי הלימוד החברתי מסבירים שילדים לומדים להיות אלימים בעיקר דרך חיקוי של מודלים לחיקוי אלימים. זאת אומרת שהורים שנסמכים על עונש גופני או אלימות מילולית כדי "לשלוט" בילדיהם מתנהגים באופן לא מודע כמודלים להתנהגות בריונית (בנדורה 1973,ברון 1977). מקורות משניים להדגמת אלימות כוללים אחים בוגרים, אלימות תקשורתית, חברים ואפילו מורים. ספאטס-ווידום (1989) ערכה ניתוח מקיף של מחקרים שבדקו האם אלימות מועברת מדור לדור. היא מצאה תמיכה משמעותית לרעיון שאלימות מולידה אלימות. דברים מעטים כל כך מוסכמים על ידי פסיכולוגים מכל הזרמים. היחס הזה תקף גם לאלימות מילולית, כמו שמצאו החוקרים ויסינג וו.מ. ועמיתיו (מאמר ב Child Abuse and Neglect, 1991). המחקר חשף שילדים שחוו רמות גבוהות יותר של אלימות מילולית בבית (שקיללו או העליבו אותם) הפגינו רמות גבוהות יותר של עבריינות ותוקפנות בין-אישית.

הרשימה ממשיכה עד אין קץ, עם מחקרים כמו: המחקר של 230 ילדים של מקקורד (1979 ו 1986, ב Berkowitz, 1993, עמ' 165), שמצא שהוא יכול לנבא במדוייק התנהגות עבריינית בהתבססו על חינוך אלים ב 75% מהמקרים. שיליין ועמיתים (1994) מצאו ש"התנהגויות בעייתיות" של ילדים בבית ספר יסודי ניתן היה לקשר באופן עקבי לחוסר בחיבה הורית, ובשימוש של אלימות על מנת לחנך. במחקר של 570 משפחות גרמניות, מולר ועמיתים (1995) מצאו קשר ישיר בין עונשים מחמירים לבין התנהגות לא חברתית בילדים.

לאחרונה, הפסיכולוגית אליזבת' גרשוף (2002) לקחה על עצמה את המשימה הענקית לאסוף את כל המחקרים שנעשו במהלך 60 שנים על מנת לחקור את ההשפעות של עונש גופני – 88 מחקרים סך הכל. היא החשיבה רק מחקרים שבחנו סטירות ומכות על הישבן, ודחתה כל מחקר שבחן עונשים שגרמו לפציעות פיסיות או שהיו התעללות מבחינה חוקית. הראיות שהיא מצאה היו עקביות בכל המחקרים ומדהימות: אפילו מכות שנחשבות רגילות נוטות לגרום לילדים להיות יותר תוקפניים. אנחנו כבר לא יכולים להעמיד פנים שמכות רגילות הן לא צורה של אלימות, כיוון שהם יכולות – ולרוב באמת עושות זאת – להוביל להלך רוח תוקפני יותר אצל ילדים.

לא קשה להבין למה ילדים שנענשים גופנית יכולים להפוך לבריונים. כבר בשנת 1977, הפסיכולוגים החוקרים וולטרס וגרוסק הסיקו: "שעונש גופני … מביא לעלייה בהתנהגות תוקפנית, והמנגנון לעלייה זאת הוא חיקוי." ההורה הסוטר או המכה משמש בלא יודעין כמודל לחיקוי להתנהגות תוקפנית. הדרך בה זה קורה הודגמה בגאוניות בסדרה של ניסויים שדווחו בספרו של בנדורה מ 1973: Aggression: A Social Learning Analysis. הניסויים האלה שרטטו את הדרך בה ילדים חיקו מבוגרים שהתנהגו בצורה תוקפנית כלפי בובות.

כדי שהתנהגות של מודל לחיקוי תועבר בצורה יעילה, שלושה תנאים צריכים להתקיים. ראשון, סבירות גבוהה יותר שילדים יחקו מודל לחיקוי שהם מעריצים או אוהבים. לכן הורים הם מודלים לחיקוי רבי עוצמה כל כך. שני, סבירות גבוהה יותר שפעולות המודל לחיקוי יזכו לחיקוי אם נראה שהן זוכות להצלחה. במילים אחרות, הגישה של "החזק צודק" מועברת הלאה כשמכות מישמעתיות מצליחות לשנות את התנהגות הילד, ונשארות ללא ערעור. התנאי השלישי הוא שאלימות תהיה מוצדקת ומעודדת כדי שיחקו אותה. במילים אחרות, ילדים יאמצו גישות תוקפניות יותר בקלות אם גרמו לה להאמין שעונשים קשים הם "מוצדקים".

הודגם שילדים אלימים מגיעים מבתים אלימים או מזניחים. העניין הזה בא על סיומו. אבל רק כחצי מהילדים שהתעללו בהם גדלים להיות מתעללים. למה? אנשים שנשארו משוכנעים שתקיפות מילוליות או פיסיות נגדם היו "מוצדקות" יש סיכוי גדול הרבה יותר שיתנהגו בצורה אלימה. זה גם נכון לגבי אלימות שנצפתה נגד אחרים. בנדורה (1973) מתייחס למחקר שמצא שילדים הראו חיקוי רב יותר של התנהגויות אלימות שנראו בסרטון, אם ההתנהגויות האלה אושרו על ידי מבוגר, פחות אם המבוגר שתק, ואפילו פחות יותר אם המבוגר הביע גינוי כלפי האלימות בסרטון. ילדים שגדלו באמונה שלקבל מכות זה מה שהגיע להם, ממשיכים להשלים יותר ולהיות פחות רגישים לאלימות באופן כללי. הם מועמדים לשורות הבריונים, הקורבנות או שניהם.

תופעת לוואי של של עונשים נוקשים היא הורדת רמת הרגישות לכאבם, וגם לכאבם של אחרים. התהליך הזה של הורדת הרגישות הוא מה שמאפשר את מימוש האלימות. תהליך הורדת הרגישות מתחיל כשילד, שסווג כ"רע" או "שובב", מקבל את האשמה והתקיפה שבאה איתה. "עור קשיח" גדל על הפצע, ומסתיר את עומק הכאב שפועם מתחת. הכאב והבגידה נחתמים, מתמזערים, הופכים לטריוויאלים או מוכחשים. חרשות לכאב העצמי גוררת אדישות כלפי כאבם של אחרים. אלה שכאבם רותח נהפכים לבריונים, אלה שמשתתקים מפחד, לקורבנות. אחרים מרחפים בין לבין, שומרים בליבם נטייה לגישות מענישות ו"החזק צודק". הנוף מנוקד במוענשים והמוכים, אשר גדלו להקל בזה, או להצהיר באדישות: "לי זה לא גרם לנזק!".

האופן בו מבוגרים מנסים לדלל או לטשטש באופן מוגזם כל אלימות שהם סבלו כילדים, מומחש באופן קודר על ידי מחקרים כמו של ברגר ועמיתים (1988) וקנוטסון וסיינר (1994). שני המחקרים מצאו מספר משיבים שדיווחו שנענשו בילדותם כל כך באכזריות עד שנאלצו להתאשפז, אבל רק 43% ו 60% (בהתאמה) מהם חושבים שהתעללו בהם! מנגד, האנטר וקילסטורם (1979) מצאו שאנשים שכעסו בפתיחות על התעללות שחוו כילדים, היו בעלי סיכוי סטטיסטי נמוך יותר להעביר את ההתעללות לאחרים. לילדים מוכים שנמצאים בסיכון להיות בריונים או פוגעניים ניתן לעזור ברגע שמישהו מראה להם באופן חד משמעי שמכות או הצלפות הן לא צודקות או ראויות.

גישה שלמה ולכן יותר יעילה ל"טיפול" בבריוני בתי הספר תהיה לבחון בחמלה את הסביבה בה התגובות האלימות נלמדו, ואז לעבוד בשיתוף פעולה עם בני המשפחה לשנות את הדינמיקה של סביבה זו. אם אלימות היא התנהגות סתגלתנית שנלמדת במערכת משפחתית, אין שום הגיון ללמד בריון להיות לא אלים, רק בשביל לשלוח אותו חזרה למערכת שהם חסרי אונים לשנות. זה חייב להיות מובן שהתנהגות בריונית היא תגובה לחוסר אונים. זה שטחי להחשיב בריונים כתוקפים, כשלמעשה, הם קורבנות. הדרך הבסיסית בה המשפחה מתפקדת חייבת להשתנות, דרך חשיפה לאמצעים חלופיים לשיטות רודניות, מענישות או כוחניות של שליטה בילדים.

מודלים של טיפול משפחתי מבוסס תאוריית מערכות הם לא מאשימים, הם מזהים ומאשרים שכל בן משפחה עושה את הטוב ביותר בהתחשב במשאבים הקיימים לו. אפשרויות חדשות של דרכים משופרות לתקשר יכולות להלמד, בלי למצוא פגם באף אינדיבידואל. למה שלא תהיה מדיניות שבה התהליך התקין הוא להזמין הורים או מטפלים של בריונים לבית הספר? המטרה תהיה לזהות את האיזורים בהם ההורים עלולים להזדקק לתמיכה במהלך מצבים מלחיצים, לאמן הורים בשיטות הורות לא תקיפות ולא רודניות, ולהעצים הורים על ידי שיתופם בתוכניות לעזור לילדיהם.

כל עוד מעודדים כל סוג של אלימות בבית, יהיו בריונים. בריונים בבית הספר, בריונים בעסקים, בריונים בפוליטיקה. יהיו גם קורבנות. זאת לא עובדת חיים אלא מעשה ידי אדם של ההיסטוריה. היסטוריונים ואנתרופולוגים מצאו רק לאחרונה, שעד ממש לאחרונה, ולמשך רוב ההיסטוריה האנושית, גידול ילדים נטה להיות אלים באופן קיצוני (דה מאוז 1982 ו 1988, בלאפר-הרדי 2001, בוזוול 1998). אין זה פלא שאלימות מתמידה בצורות כה רבות, בכל קבוצות הגילאים, ושרובנו מסוגלים למעוד ולהתייחס לילדינו באלימות מפעם לפעם, אפילו אם אנחנו חותרים כנגד.

החדשות הטובות הן שההרבצות, המכות וההתעללות המילולית נמצאות בדרכן החוצה, כמגמה עולמית. עד כה, 35 מדינות חוקקו חוקים נגד עונשים גופניים בבית, עוד 21 מחוייבות לתהליך של תיקון חוקתי לכיוון איסור כולל, ומעל ל 120 מדינות החרימו את המנהג מבתי הספר. בישראל, עונש גופני הוא עבירה על החוק מאז שנת 2000, אפילו להורים. המועצה הישראלית לשלום הילד הכריזה שהפסיקה הזאת "זיהתה סוף סוף את זכות הילד לא להיות חשוף לכל סוג של אלימות, אפילו כשהמשתמשים באלימות מתרצים זאת, באומרם שזה 'חינוכי' או 'עונש'".

סקר שנערך על ידי גלס וסטראוס (Journal of Interpersonal Violence, יוני 1987) מצא שלמרות שיש מידה גבוהה באופן קיצוני של אלימות נגד ילדים בארצות הברית, היא פחתה מ1975 עד 1985 ב 47%. מגמות כמו אלה הן סיבה לאופטימיות שהבריונות תהפך לתופעה נדירה. ההתקדמות הזאת תואץ אם נמשיך לזכור שכל בריון שאנחנו פוגשים הוא מישהו שסובל או סבל מבריונות, אם נתאמץ לטפל במערכת ולא בתסמין.

————————-

רובין גרילרובין גריל הוא פסיכולוג מסידני, נואם בין לאומי מוערך והמחבר של Heart-to-Heart Parenting ו Parenting for a Peaceful World.

אתר האינטרנט של רובין גריל

הבלוג של רובין גריל

המאמר המקורי באנגלית

סרטון המקריא את המאמר באנגלית

דיינה מרטין

הצטרפו למהפכה! חינוך חופשי רדיקלי

הצטרפו למהפכה! חינוך חופשי רדיקלי

מאת דיינה מרטין

ילדים הם האנשים הכי מופלים לרעה בתרבות שלנו היום. הרבה מהנזק שרבים מאיתנו מחלימים ממנו קשור ישירות לשיטת ההורות ולדרך בה התייחסו אלינו בזמן שגדלנו. כילדים, שלטו עלינו והתעללו בנו, אפילו אם לא היינו מודעים לכך. יכול להיות ששליטה והתעללות היו כל מה שהמבוגרים בחיינו ידעו כי כך גם הם גודלו. יש דרך טובה יותר – דרך נחמדה יותר להיות עם ילדים שמאפשרת להם את החופש לחיות באושר ובביטחון שאיתם הם נולדו באופן טבעי.

נולדנו בעידן שבו התפקיד ההורי מתמקד בצייתנות ושליטה בילדים. אימנו אותנו להאמין שהחיים הם לקבל פקודות, וזה במהות מספק רק את צרכי המבוגרים בחיינו. ילדים לומדים מה שהם חיים. כשהם גדלים בתבנית מחשבה רודנית, ילדים לומדים שהחיים הם להכריח אנשים לספק את צרכיהם. זה יוצר מעגל של נרקיסיזם כשהתרבות שלנו בעצם מאשימה את ההורים שהם לא מספיק שולטים! סדרות טלוויזה כמו "Nanny 911", מנציחות למעשה את הנרקיסיזם וההתעללות.

חינוך חופשי רדיקלי (Radical Unschooling) היא פילוסופיה הורית וחינוכית. רוב האנשים בחינוך ביתי קונים תוכנית לימודים ועושים בדיוק מה שעושה בית הספר, רק שהם עושים זאת בבית. זה אותו מודל והלך רוח, זה רק מתקיים במקום שונה. הם הולכים אחרי תוכנית של אנשים אחרים שאומרת מה שהם חושבים שילדים צריכים לדעת בגילאים מסויימים. הם מעריכים, נותנים ציונים, מענישים ומשווים את הילדים שלהם עם אחרים באותן דרכים שעושים בתי הספר. חינוך חופשי, מצד שני, משמעותו לחיות את החיים בלי בית ספר וכל המלכודות שמלוות אותו.

אנחנו לא מפרקים את החיים לפי נושאים. אנחנו לא נותנים ציונים או מאלצים את ילדינו לעשות שיעורי בית או עבודות שיגרמו להם להראות עסוקים. אנחנו סומכים על ילדינו שילמדו מה שהם צריכים לפי מסלולם בחיים כדי שהם יהיו שמחים, וכשיגיע הזמן, מצליחים. לחינוך חופשי יש בסיס של אמון בילדים שהוא כמעט חסר תקדים בתרבות שלנו, כי על רובנו לא סמכו כילדים.

זה הוביל לשנים של התרה אצל הרבה מאיתנו כדי להדליק מחדש את האמון בקול הפנימי שלנו והיכולות שלנו בחיים. אני רואה בכל יום שלתת לילדי חופש ואמון בכל תחום בחייהם משרת להשארת הקול הפנימי שלהם, האהבה העצמית והיצירתיות שלמים וחזקים. זאת אחת המתנות הגדולות ביותר שאתה יכול להעניק לבן אנוש אחר – אמון.

אני לא רואה את עצמי כמורה של ילדי. אני לא עומדת לפניהם ומוזגת לתוכם ידע כסמכות יודעת כל. עבודתי היא לתת להם כמה שיותר מהעולם כדי שילמדו ויגדלו ממנו. אני רואה את עצמי כמסייעת לתחומי העניין והשאיפות של ילדי. אני לא צריכה לדעת את כל התשובות. אני כן, בכל אופן, צריכה לדעת איך למצוא את התשובות דרך משאבים שהעולם מציע. דרך האינטרנט, טלוויזיה, ספרים, משחקי וידאו, טיולים, חופשות, משאבים קהילתיים וחונכויות אנחנו מציעים לילדינו יותר ממה שבתי ספר מסורתיים יוכלו להציע אי פעם. ילדינו לומדים שתשובות הן לא תמיד שחור או לבן. הם לומדים על פילוסופיות ותיאוריות של אחרים והם שואבים את התשובות והמסקנות שלהם לשאלות שכולנו מהרהרים בהם. בקצרה, אנחנו מגדלים חושבים חופשיים.

עוד צד של פילוסופיית חינוך חופשי רדיקלי הוא לתת לילדי את הזכות האנושית הבסיסית של להרשות להם חופש מחשבה. אנחנו לא מנסים לחטט במוחם כדי להעריך מה הם יודעים. לילדים בימינו אין את הזכות האנושית הבסיסית הזאת וכל הזמן נדחפים למוחות שלהם. אני מאמינה שמה שילדי לומדים הוא העסק שלהם, וזה לא נכון או הכרחי לנסות כל הזמן להעריך אותם.

חינוך הוא לא המטרה של חינוך חופשי. המטרה שלנו היא קשר משפחתי ושקידה על תחומי העניין שלנו ביחד. ילדים באמת מקבלים חינוך כתוצר לוואי של לחיות חיים עשירים, מלאים ושופעים ביחד, אבל חינוך הוא אף פעם לא המטרה העיקרית לפני מה שבאמת חשוב. הבית שלנו מלא בדברים כיפיים ומרגשים כמו מוסיקה, אומנות, משחקים ודברי מלאכה. ארונות המטבח שלנו מלאים בחומרים לבישול וניסויים. הספריה עולה על גדותיה בחומר קריאה מעניין, מגזינים מלאי מידע, משחקים וחידות מסקרנות. הבית שלנו בהחלט לא נראה כמו בית מ"מגזין הבתים והגינות הטובים". במקום לראות את הבית שלנו כמוזיאון לדברים שלנו, אנחנו רואים אותו כסדנא לתחומי העניין שלנו.

ילדים הם בני אנוש שחיים בעכשיו. הראייה התרבותית שלנו היא שהם תמיד צריכים להתכונן לעתיד, במקום באמת לחיות ורק להיות. להכין באופן תמידי את הילדים לעתיד זה כמו מבוגרים שצריכים לשבת בכתה נגד רצונם כל היום, כל יום, ולהתכונן לפרישה. כמה מספקים יהיו חיינו אם זה מה שהיה נכפה עלינו?

חינוך הוא חלק חשוב בחיים, אבל לא לפני הנחת הבסיס המוצק והחשוב של אמון, חיבור ואושר שנובע מלחיות ביחד ולעשות דברים שאתה אוהב כמשפחה. אנחנו בוחרים לשים את המשפחה קודם. אני לא יכולה לדמיין צורך לבקש רשות לזמן עם הילדים שלי או להצטרך לחיות מסביב לתוכנית של בית ספר. צרכי בית הספר תמיד באים לפני צרכי המשפחה. זה טירוף בעיניי, ובחרתי שזה לא יהיה חלק בחיינו בכלל. אנחנו חיים את חיינו ביחד כי אנחנו רוצים להיות ביחד כמשפחה. ילדינו רוצים להיות קרובים אלינו, ואנחנו רוצים להיות קרובים לילדינו. הקרבה שלנו כמשפחה והחירות האישית שלנו היא העדיפות הראשונה שלנו. שום דבר לא קודם לזה.

הרעיון של לפרוש ממשהו לא קיים בחיינו כי ילדים ישלימו כמה שהם רוצים מנושא מסויים עד שהם מרוצים מבחינה אישית. כשהם השיגו מספיק ידע לספק את צרכיהם, הם עוברים הלאה. העבודה של ילדינו לא צריכה להיות גמורה או מושלמת בהתאם לתקנים של מישהו אחר. ילדי חינוך חופשי ממשיכים כמה שהם מבינים או רוצים. צד זה של למידה טבעית שונה ממצבי למידה בכפייה שם ילדים לא רק שחייבים לסיים דברים, אלא גם מקבלים ציונים על סמך הביצועים שלהם. המיקוד הזה בנוגע ללמידה, הוא לא על תוכן, אלא על מילוי דרישות וצייתנות מעל כל דבר אחר.

אנחנו מכבדים את ילדינו בדרכים שלהם במה שהם רוצים לדעת בחיים. חינוך חופשי רדיקלי מתרכז באמון, חופש והאמונה שאנשים לומדים הכי טוב כשהם מונעים פנימית. כשילדים מונעים לפי התשוקות שלהם הם לומדים מה שהם צריכים, וזה לא יהיה בהתאם לרעיון של מישהו אחר לגבי מה טוב בשבילם. למידה היא דבר מהנה כשהיא לא נכפית.

לא כולנו נועדנו לדעת את אותם הדברים בחיים. ילדים בבית הספר נכפים ללמוד את אותו הדבר. לילדי חינוך חופשי יש את אותה כמות של ידע, כמו כל ילד בבית ספר, אבל הוא מסופק בצורה מושלמת למי שהם כאינדבידואלים. הידע שלהם עולה לאין ערוך מילד בבית הספר שיש לו התנסות שבלונית. הילדים שלנו הם הבעלים של הידע שלהם ומה שבמוחם הוא העסק שלהם, לא שלנו. כל מה שאני יודעת הוא שיש להם חינוך אינדיבידואלי טהור.

ילדי למדו לקרוא, פשוט על ידי היותם מוקפים במילה הכתובה. זאת למידה בהעמקה מוחלטת. הם שואלים אותנו איך לאיית ואנחנו מתקשרים איתם. בני דוין, למד לקרוא ממשחק מחשב, World of Warcraft. הוא היה כל כך מדורבן לשחק את המשחק ולהתכתב עם חבריו שהוא תפס את זה בקלות רבה ואושר. הוא למד כשהמח שלו היה מוכן וכשהייתה לו הנעה פנימית, כי קריאה הייתה כלי בחייו שעזרה לו לקבל עוד ממה שהוא רצה.

קריאה, כתיבה וחשבון הם כלים שעוזרים לנו לקבל עוד ממה שאנחנו רוצים וצריכים בחיים. הכלים השימושיים האלה יילמדו בקלות אם לא היינו כל כך משוכנעים שללמוד אותם זה מייגע וקשה, לוקח שנים של תרגול, אימון וריכוז. בחיינו, הכלים האלה נקלטים בקלות, במהירות ובטבעיות.

תחומי העניין והתשוקות של ילדינו הם משהו שאנחנו מעריכים כשלוחה של מי שהם. אני לא שופטת תחום עניין אחד כבעל ערך רב יותר בחייהם מאחר. אני רואה את הלמידה בכל מה שילדי עושים. נושאים בית ספריים הם מה שרובנו עברנו לגביהם שטיפת מח כדי לגרום לנו להאמין שהם הדבר הכי חשוב להתרכז בו. אני מאמינה ש"הנושא" הכי חשוב בחיי ילדי הוא הדבר שהם מתעניינים בו כרגע.

תחום העניין של ילדי הוא גרעין הלמידה שלהם בכל רגע נתון. כל כך הרבה מסתעף מתחום עניין נלהב. למרות שאנחנו לא חיים את החיים כמחולקים לפי נושאים, אם היינו רואים את זה במשקפי בית ספר הייתם רואים שדרך השקידה בתחום עניין אנחנו נוגעים בכל "נושאי" בית הספר המסורתיים. לימוד מדעים, חשבון, אנגלית, היסטוריה וגאוגרפיה הם תוצר לוואי טבעי של העמקה יסודית בתחום עניין. אנחנו חיים בצורה הוליסטית, זורמים עם התשוקה, ובעשותינו כך הילדים שלנו מקבלים חינוך שתפור למי שהם כאינדיבידואלים, בלי שאי פעם נצטרך לכפות עליהם לעשות משהו שהם לא רוצים לעשות.

הורים היום עושים הכי טוב שהם יכולים עם מה שהם יודעים, ועדיין הרבה מרגישים ריקנות ותוהים למה הילדים שלהם לא מחבבים אותם או רוצים להיות לידם. אנחנו שומעים מילים כמו מרדנות ואנחנו מסמנים את זה כחלק מהנורמליות, אבל מה היה קורה אם לא היה מה למרוד נגדו? מה אם היינו יכולים לזהות את הנבזות במודל העונשים, שדרך שימוש בכח על מנת לשלוט באדם אחר אנחנו מלמדים אותם לעשות אותו דבר? דרך טוב לב אוהב והבנה ילדינו לומדים אהבה ושלווה ובתורם הם משקפים את זה בחזרה לעולם.

משפחות חינוך חופשי לא מתמודדות עם "מרד" מהילדים שלהם בגלל שאנחנו אף פעם לא החומה שמפרידה בינם לבין הדברים שהם רוצים. למעשה, אנחנו רואים את התפקיד שלנו כעזרה לילדינו להשיג מה שהם רוצים בחיים. אנחנו עוברים ממאבקי כח ושליטה להקשרות ושותפות. כשאנחנו עושים את השינוי, אנחנו מגלים את האהבה ורגשות האושר העמוקים שאנחנו אמורים להרגיש באופן טבעי כהורים.

מבוגרים מתקשרים עם ילדים בצורה שונה מאוד מאשר הם מתקשרים עם מבוגרים. הם כל הזמן מאמנים אותם: עבודה טובה, עבודה רעה, אל תעשה את זה, תעשה את זה. השליטה וההערכה התמידיות האלה הן צורות מאוד לא טבעיות לתקשר עם בן אדם שאותו אתה מעריך ואוהב. ילדים מבינים זאת אינסטינקטיבית והם מרגישים את אנרגית השליטה השלילית מהמבוגרים שסביבם. לא רק זאת, אבל לחיות כשאתה רואה את עצמך בתפקיד המאמן של הילד שלך, לעומת השותף שלו בחיים, זה מתיש ולא מהנה להורה ולילד. זה פשוט לא מוביל לחיי משפחה מאושרים.

הזרם המרכזי של ההורות מבוסס על חיי פחד מהעתיד במקום להיות נוכחים, ברגע הזה. יש הבדל עצום בין שתי נקודות הראיה והדרכים המנוגדות לחיות עם ילדים. אנשים לא רואים אימון ילד כמשהו אכזרי, אבל זה מאוד מתסכל את הילד שיש מישהו שכל הזמן מנסה לשלוט בהתנהגות שלהם ואף פעם לא מעריך או מנסה להבין את הצרכים האמיתיים מאחורי ההתנהגות שלהם. ילדים הם לא מבוגרים, ולהיות במערכת יחסים בה כל הזמן מכינים אותם לבגרות, זה דבר מזיק לילד וליחסי הילד/הורה.

חינוך חופשי רדיקלי היא פילוסופית הורות וחינוך בקצה הקדמי של המחשבה החדשה. היא מבוססת על חוכמה אינסטינקטיבית, ועדיין היא מהפכנית. תבנית המחשבה של הורות מתוך שותפות צוברת תנופה בזמן שאנחנו מתפתחים כבני אדם בנקודה הזאת בהיסטוריה. התרבות שלנו צריכה לקלוט שהדרך בה אנחנו מתייחסים לילדים היא המחויבות הכי חשובה ביצירת שלום עולמי.

הדרך שבה הממשלה שלנו, המוסדות והתקשורת אומרים לנו להיות הורים מנציחה את את תבנית החשיבה הרודנית שמסיחה את דעתינו מילדינו וגוזלת מאיתנו את האושר שהטבע התכוון שיהיה לנו כהורים. קחו את החופש והאושר שמחכים לכם ותתחילו להוציא את בית הספר מכל מה שחשבתם שאתם יודעים על הורות וחינוך. החופש מחכה לכם בדרכים שמעולם לא חשבתם עליהם קודם. הצטרפו למהפיכה!

————————–

דיינה מרטיןדיינה מרטין היא סופרת, נואמת ומצודדת בלידה וחינוך חופשי, הגישה הפשוטה אך המעמיקה לחיים של דיינה עזרה לאין ספור אנשים מסביב לעולם לעשות שינוי מפחד ושליטה, לאמון, שלווה והקשרות עם ילדיהם.

האתר שלה

הספר שלה (Radical Unschooling: A Revolution Has Begun)

דף הפייסבוק שלה

המאמר המקורי באנגלית