תגית: לחנך את המומחים

טרייסי קאסלס

לחנך את המומחים – שיעור חמישי: לוחות זמנים

לחנך את המומחים – שיעור חמישי: לוחות זמנים

עד עכשיו התמקדנו בהענות לתינוק שקשורה בעיקר בלתת לתינוק לבכות עד שהוא נרגע, או אסטרטגיות הרדמה. אבל, אנחנו הולכות לסטות מהמסלול היום ולהתמקד ברעיון של השגרה או לוחות זמנים. רובכן חסידות נלהבות של לוחות זמנים. חלק מכן יותר נוקשות מאחרות, אבל כמעט כולכן אומרות שהורים צריכים להנחיל שגרה החל מהיום הראשון, כשרובכן טוענות שחוקרים ורופאים אומרים שילדים מתנהגים טוב יותר כשהם יודעים מה עומד להגיע. באופן די ברור, זה לא כל כך פשוט. ראשית, רוב המחקרים על לוחות זמנים ושגרות (וחסרונן) נעשו עם הורים שעובדים במשמרות, כלומר יכולה להיות הפרעה עצומה בשגרה של התינוק[1], אבל אפילו בתוך המחקרים האלה, יש גורמים שגם ממתנים את ההשפעות, כמו הורה שני שנמצא בבית כדי לטפל בתינוק בזמן שהאחר בעבודה[2], ושעלולים להסביר את הקשר מחוץ ללוח הזמנים הלא-סטנדרטי, כמו לחץ מוגבר של ההורה[1]. שנית, חלק מהמחקרים שראיתי שצוטטו קשורים לילדים עם הפרעות בספקטרום האוטיסטי הידועים בכך שנחוצים להם מבנה ושגרה כדי לשגשג[3]. שלישית, רוב המחקרים נעשו עם ילדים מבוגרים יותר, מגיל הגן ומעלה[1][2], גורם שמגביל את ההכללה לתינוקות שרק נולדו ופעוטות. לבסוף, יש גם ראיות שלוחות זמנים ושגרות שלא משאירות מקום לגמישות וזמן חופשי לא עוזרים להתפתחות החברתית-רגשית של הילד[4]. לכן, הרעיון שתינוקות שאך נולדו צריכים שגרה הוא לא כל כך ברור כמו שתרצו שהורים יחשבו. אני אומרת שאין שום דבר רע מטבעו עם לוחות זמנים – רובנו נכנסים לאחד באופן טבעי בלי לנסות כלל. המיקוד פה הוא על חלק מהמרכיבים של השגרות שאתן מעודדות שיכולות למעשה להשפיע בצורה מזיקה על הרווחה והבריאות של אמהות ותינוקות.

לוחות זמנים לשינה

לוחות זמנים לשינהאני מסכימה לגמרי שתינוקות זקוקים לשינה – זאת הסיבה שהם ישנים בסביבות 20 שעות ביום בהתחלה. אני יודעת שכאן הרבה מכן מתחילות להתלהב כי יש הרבה מאמרים שם בחוץ שמקדמים את ההשפעות הרעות של בעיות שינה, הכוללות התעוררויות בלילה, ואיך דברים כמו לגשת לילד רק מזיקים לו בנוגע לשינה[5]. זה בדרך כלל בקשר לעידוד המנהג של לתת לתינוק לבכות עד שהוא נרגע בלילה ולעבוד בשביל לגרום לתינוקות לישון כל הלילה בשלב מוקדם, למרות העובדה שאנחנו כבני אדם לא מכוונים ביולוגית לכך (לסקירה של דפוסי הנקה של יונקים ואיך הם משפיעים על שינה, תקראו את סקירת המחקרים על שינה משותפת על ידי דר. הלן בול). למעשה, התעוררויות לילה מעולם לא הופיעו במדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות הנפש תחת הפרעות שינה[6] בגלל, שלמרות שהן לא נוחות להורים, הן פשוט לא "בעיות". במיוחד בינקות. אבל מה עם המחקרים שקושרים דברים כמו התעוררויות לילה לבעיות התנהגות? תנו לי להגיד: בעית משתנה שלישית. בכל המחקרים האלה, הורים שדיווחו על "בעיות שינה" נטו גם לדווח על השפעות שליליות סביב הילד[7] (אשר משתפרות עם אימון שינה). בניגוד לכך, אצל הורים שלא פנו (כלומר אלה שלא חיפשו עזרה בעבור שנת הילדים שלהם ולא ראו זאת בכעיה), התנהגויות חיוביות בין האם לתינוק מקושרות ליותר התעוררויות בלילה, אך ההתעוררויות בלילה לא מוגדרות כבעייתיות ואין השלכות התנהגותיות המשויכות איתן[8]. בקצרה, הראיות שנוגעות למושג "בעיות שינה" בינקות מבוססות רק על דיווחים של הורים ונראות כמונעות על ידי ציפיות לא ריאליות ולא-ביולוגיות מהתינוקות (ולכן גם אמהות שמצופה מהן לחזור לעבודה מוקדם, וכדומה, אבל זה נושא ליום אחר). אבל כמה מהתוכניות שלכן גם מכתיבות שינה לפי לוח זמנים עם מנוחות צהריים ושינות לילה באורך זמן מסוים, ללא קשר להאם הילד שלך עדיין ישן בכלל.

תנו לי לשאול אתכן – איך תרגישו אתן אם אתן לא עייפות אבל מכריחים אתכן לשכב במיטה (לרוב לבד)? האם תהיו חסרות מנוחה ותמצאו שזה אפילו יותר קשה להרדם? ומה לגבי השעון המעורר שמתחיל לצפצף כדי להעיר אתכן וברור שאתן עוד לא מוכנות לקום? עייפות ומטושטשות רוב היום (או לפחות עד ששתיתן את הקפה של הבוקר)? אפילו אם אתן הולכות למיטה בשעה "סבירה", אתן לא יכולות להרדם מיד כי אתן לא עייפות, לקום 8 שעות מאוחר יותר עדיין מבאס כי כנראה ישנתן רק 5-6 שעות. תתארו לעצמכן… אותו הדבר תקף גם לגבי תינוקות. להכריח תינוק להשאר ער כשהוא עייף או ללכת לישון כשהוא לא עייף מזיק לתינוק ולמערכת היחסים עם ההורה כי הם יכולים להיות חסרי מנוחה ובכיינים. עברתי על המחקרים קודם לכן (ראו את ציפיות מהתינוק חלק 1) אבל למחזורי שינה-ערות לוקח זמן להתפתח ואתן לא עושות להן טובות בניסיון לזרז אותם. למעשה, יש ראיות מקדימות שלעשות זאת עלול להעלות את הסיכון למוות בעריסה. במחקר אחד, רק שיבושי שינה קצרים ניתנו לתינוקות בגילאי 7 עד 18 שבועות ונמדדו השפעות על הלב[9]. החוקרים מצאו שעל ידי עיכוב חד פעמי של שעתיים, תגובות הלב של התינוקות במהלך השינה שונו בדרכים שעלולות להיות קשורות למוות בעריסה. סקירה שנייה[10] בחנה את הראיות לקשר בין שיבוש בשינה ומוות בעריסה ולמרות שאין מחקר על קשר סיבתי, ישנם מחקרים שמדגימים ששיבוש שינה "חריג" (כלומר לא התעוררות טבעית) מפחיתה את יכולת העוררות של התינוק דבר שמספר מחקרים הראו שקשור למוות בעריסה. לכן, אתן צריכות להיות די זהירות כשאתן מציעות להורים להעיר את התינוקות שלהם בשעות מסוימות, או שהורים צריכים להשאיר את התינוק שלהם ער עד שעה מסוימת – בין אם הזמן הזה מוכתב על ידי השעון או גורמים אחרים. אני לא מאמינה שהורים מודעים לכך שאתן עלולות לשחק בחיי התינוקות שלהן.

לוחות זמנים להנקה

לוחות זמנים להנקהמסיבה כלשהי, הרעיון הישן של להאכיל תינוק כל 3-4 שעות נשאר מועדף בעבור הרבה מכן, למרות העובדה שזה לא מומלץ יותר על ידי רופאים ויועצות הנקה. הסיבה שהנוהג הזה יצא מהאופנה היא כי נמצא שיש לו השפעות מזיקות על הההנקה ועל בריאות התינוק.

ההשפעות על התינוק מתועדות היטב. ראשית, יש את ההשפעה על עליה במשקל כשתינוקות שמאוכלים על פי סימן עולים במידה ניכרת במשקל יותר מתינוקות שמואכלים על ידי לוח זמנים. מחקר אחד כזה בדק עליה במשקל בשבוע הראשון בעבור קבוצה דמוגרפית דומה גדולה במהלך שבוע של שהיה בבית החולים לאחר הלידה. שלוש קבוצות נלקחו בחשבון: האכלה כל 4 שעות, האכלה כל 3 שעות והאכלה לפי סימן ונעשו השוואות לתינוקות קטנים, בינוניים וכבדים כדי לקחת בחשבון את ההבדלים הטבעיים שיהיו. הממצאים? כמו שכתוב במאמר "קצב העליה במשקל הוא ללא ספק גדול יותר אצל התינוקות שאוכלים לפי דרישה" (עמוד 99). בהרבה מקרים, התינוקות שאוכלים לפי דרישה עלו במשקל ביותר מכפול מהתינוקות שאכלו כל 4 שעות ולפעמים גם מהתינוקות שאכלו כל 3 שעות[11]. מחקר יפני מצא שיש קשר בין תינוקות שאוכלים לפי דרישה לירידה פחותה במשקל לאחר הלידה בהשוואה לתינוקות שאוכלים לפי לוח זמנים[12]. אך, יש מחקר שצוטט בעבר שרומז שאין הבדל בן שתי קבוצות ההאכלה, אבל בשתי הקבוצות, האוכל העיקרי היה תחליף חלב אם שיש לו הרכב שונה מאוד מחלב אם ולכן לא צריך להשתמש בו כבסיס לכל עצה שהיא לגבי הנקה[13]. בריאות התינוק גם מושפעת מלוחות זמני האכלה דרך הפחתה בסיום הצואה השונה[12] כמו גם רמות בילירובין גבוהות[12][14], תוצר לוואי של צהבת ילודים. זה אומר שלתינוקות שמאכילים אותם לפי לוח זמנים יש סיכוי גדול יותר לפתח צהבת ילודים מאשר אלה שלא.

ההשפעות של ההאכלה לפי לוחות זמנים מתרחבות גם אל כל חיבור ההאכלה בין אמהות לתינוקות שלהן מה שעלול להוביל להשפעות כלליות יותר אם האמא מוכרחת לסיים את ההנקה מוקדם, ואז הילד שלה לא מקבל את התועלות העצומות שמשוייכות עם הנקה (ראו למה להציל את חיי התינוקות זה לא מספיק?). בנורווגיה, כוננו כמה מנהגים בתחילת שנות ה 70 כדי לסייע לרמות הנקה גבוהות יותר, ביניהן גם השימוש בהאכלה לפי סימן, וזה ביחד עם מנהגים אחרים, אכן הוביל לעליה בהנקה בתחילת שנות ה 80 [15]. המחקר היפני שהוזכר כאן קודם מצא שהנקה לפי סימן גרמה לתינוקות לקבל יותר חלב אם ביום השלישי והחמישי[12]. אפילו כשהאכלות לפי לוח זמנים היו הנורמה, חוקרים הבינו את הקשר הישיר בין מספר ההאכלות ויצור החלב של האם. ב – 1961, פורסם מאמר עם מידע על איך עליה במספר ההאכלות במהלך היום גרמה לעליה מקבילה באספקת החלב לנשים, למרות שלקחו 48 שעות לפני שהעליה הורגשה[16]. ושום דבר מזה אפילו לא מדבר על הסוגיות לתינוקות שנמצאים הבתפרצות גדילה שלרוב צריכים יותר תזונה כדי שהגוף שלהם יגדל כמו שצריך.

יותר בכלליות, אנשים חקרו את השכיחות של בעיות הנקה בעולם המתועש ובתרבויות המפותחות ומצאו שהמכנה המשותף הוא שאנחנו מעודדים, מה שקרא לו חוקר אחד, דפוסי הנקה לא ביולוגיים. לוחות זמנים להאכלה וירידה בהאכלות לילה לא תואמים למה שבני אדם צריכים ביולוגית ולכן אין זה מפתיע שיצור חלב האם סובל כתוצאה מכך[17]. עוד סקירה על הנקה הסיקה שהרבה מהבעיות שנשים ניצבות בפניהן במדינות המפותחות בקשר להנקה נובעות מהחוקים השרירותיים החלים על הנקה, כמו האכלה לפי לוחות זמנים. כותבי הסקירה טוענים שהמחקרים מראים שהנקה עובדת בצורה הטובה ביותר כשאין מנהגים מנחים בעבורה[18]. באותו קו, מחקר נוסף מצא שהיכולת של האם להיות גמישה בהאכלות ולהאכיל כשהתינוק זקוק לזה – לפי סימן, לא לפי לוח זמנים – היה קשור להצלחה בהנקה, בטווח הקצר והארוך גם יחד[19].

לסיכום, האכלות לפי לוחות זמנים יצאו מהאופנה מסיבה טובה – בעיקר, כי הן יכולות להזיק לתינוקות וכי הן נקשרות באופן עקבי לבעיות בהנקה, דבר אשר ידוע שהוא בעיה בחברות מתועשות. הסיבה היחידה שנשארה עבורם היא כדי לגרום לאם ליותר נוחות, אבל אם כתוצאה מכך היא לא מצליחה להניק, כמה נוח זה היה?

מסקנות

אין שום דבר רע בשגרה כללית. שגרה בה את מאכילה וקוראת לתינוק שלך לפני שאת מניקה אותו לפני השינה היא בלתי מזיקה. לדעת איך היום שלך הולך להראות בצורה כללית זה בלתי מזיק. אבל כשהורים מתחילים לנסות להכתיב את הימים שלהם לפי שעות, ללא קשר לאם זה "מונחה על ידי התינוק" או הומצא על ידי מישהו אחר, אנחנו מתחילים לראות בעיות, ולא צריכה להיות כל הפתעה – תינוקות הם לא ישיבות או פגישות, הם אנשים. בעיקר במהלך החודשים הראשונים, התינוק משתנה כל הזמן ואיתו הצרכים שלו. לנסות להכריח את הילד שלך לאכול ולישון בשעות מסוימות מתעלם בצורה עקרונית מההעדפות האישיות שלו כי, באמת, אין שני תינוקות אותו דבר. אנחנו מגבשים שגרה באופן טבעי, אז מה יכול לגרום למישהו להרגיש את הצורך "ליצור" אחת? האם זה לא לוקח מהשמחה וההנאה של זמן עם הרך הנולד שלך? למה לא לעודד הורים להקשיב לקטנים שלהם כדי ללמוד על האדם הקטן שהם הביאו לעולם?

אני כמעט בסוף הסדרה פה, אבל יש לי עוד שיעור אחד שיכסה את הרעיון של הרחם החיצוני ואיך זה מעודד התפתחות. נראה שהרבה מכן כותבות כאילו התינוק הוא מבוגר בשל שצריך חוקים ותקנות, אז אולי אתן צריכות קצת מידע על הביולוגיה של התפתחות תינוקות.

——————————————————————————

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן.

עוד בסדרת "לחנך את המומחים":

שיעור ראשון: בכי

שיעור שני: צרכים

שיעור שלישי: מגע

שיעור רביעי: להרגע לבד

——————————————————————————

טרייסי קאסלסטרייסי קאסלס היא הכותבת העיקרית ל Evolutionary parenting. היא סיימה תואר ראשון במדעי הקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה והיא כרגע מועמדת לדוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית באותה אוניברסיטה, שם היא לומדת איך גורמים אבולוציונים מסויימים משפיעים על התנהגות אמפתית בילדים. טרייסי משמשת כיועצת בשותפות בריאות הילד וזכויות האדם ועבדה בעברה במועצה הקנדית ללמידה, ארגון ללא מטרות רווח המוקדש למחקר אלמנטים של למידה לאורך משך החיים. אבל הכי חשוב בעבורה, היא אמא למדלין (מאדי), לבן החורג דסמונד, ואישתו של בריאן.

——————————————————————————

[1] Joshi P, Bogen K.  Nonstandard schedules and young children’s behavioural outcomes among working low-income families.  Journal of Marriage and Family 2007; 69: 139-156.

[2] Barnett RC, Gareis KC.  Shift work, parenting behaviors, and children’s socioemotional well-being: a within-family study.  Journal of Family Issues 2007; 28: 727-748.

[3] Boutot EA.  Developing schedules for improved behavior and independence.  In EA Boutot & M Tincani (Eds.) Autism Encyclopedia: The Complete Guide to Autism Spectrum Disorders (pp. 149-155).  Waco, TX: Prufrock Press, 2009.

[4] Fuligni AS, Howes C, Huang Y, Hong SS, Lara-Cinisomo S.  Activity settings and daily routines in preschool classrooms: diverse experiences in early learning settings for low-income children.  Early Childhood Research Quarterly 2011; doi: 10.1016/j.ecresq.2011.10.001.

[5] Sadeh A, Tikotzky L, Scher A.  Parenting and infant sleep.  Sleep Medicine Reviews 2010; 14: 89-96.

[6] American Psychiatric Association.  Diagnostic and Statistical Manual of Mental Health Disorders – 4th Edition, Text Revision.  Washington, DC: Author, 2000.

[7] France KG.  Behavior characteristics and security in sleep-disturbed infants treated with extinction.  Journal of Pediatric Psychology 1992; 17: 467-475.

[8] Scher A.  Attachment and sleep: a study of night waking in 12-month-old infants.  Developmental Psychobiology 2001; 38: 274-285.

[9] Franco P, Seret N, Van Hees JN, Lanquart J-P, Groswasser J, Kahn A.  Cardiac changes during sleep in sleep-deprived infants.  Sleep 2003; 26: 845-848.

[10] Simpson JM.  Infant stress and sleep deprivation as an aetiological basis for the sudden infant death syndrome.  Early Human Development 2001; 61: 1-43.

[11] Salber EJ.  The effect of different feeding schedules on the growth of Bantu babies in the first week of life.  The Journal of Tropical Pediatrics 1956; 2: 97-102.

[12] Yamauchi Y, Yamanouchi I.  Breast-feeding frequency during the first 24 hours after birth in full-term neonates.  Pediatrics 1990; 86: 171-175.

[13] Saxon TF, Gollapalli A, Mitchell MW, Stanko S.  Demand feeding or schedule feeding: infant growth from birth to 6 months.  Journal of Reproductive and Infant Psychology 2002; 20: 89-99.

[14] De Carvalho M, Klaus MH, Merkatz RB.  Frequency of breast-feeding and serum bilirubin concentration.  Am J Dis Child 1982; 136: 737-738.

[15] Helsing E, Klernes U.  A silent revolution—changes in maternity ward routines with regard to infant feeding in Norway 1973-1982.  Acta Paediatrica 1985; 74: 332-337.

[16] Egli GE, Egli NS, Newton M.  The influence of the number of breast feedings on milk production.  Pediatrics 1961; 27: 314-317.

[17] Gussler JD, Briesemeister LH.  The insufficient milk syndrome: a biocultural explanation.  Medical Anthropology 1980; 4: 145-174.

[18] Woolridge MW, Phil D, Baum JD.  Recent advances in breast feeding.  Pediatrics International 1993; 35: 1-12.

[19] Bernal J.  Crying during the first 10 days of life, and maternal responses.  Developmental Medicine & Child Neurology 1972; 14: 362-372.

טרייסי קאסלס

לחנך את המומחים – שיעור רביעי: להרגע לבד

לחנך את המומחים – שיעור רביעי: להרגע לבד

[תזכורת שהמאמרים האלה נכתבים כאילו בשביל "המומחים". הם לא נכתבים אל ההורים, אז בבקשה אל תחשבו שאני עוקצת את ההורים!]

"מה שילד לא מקבל, הוא רק לעיתים רחוקות יוכל לתת מאוחר יותר" – פ.ד. ג'יימס

אני ממש אוהבת את הציטוט הזה של פ.ד. ג'יימס כי הוא מדגיש את הסוגיות הכל כך נשכחות בעולם ההורות של ימינו. עם הלחץ לגרום לפעוטות ולילדים שלנו להיות עצמאיים, נראה שאנחנו מאמינים שהדרך היחידה להביא אותם לשם היא להכריח אותם. אם לא נעמיד אותם על הרגליים, איך הם ילמדו לעמוד? ואני מאמינה שבשום מקום זה לא יותר נכון מאשר בדחיפה לגרום לילדים לווסת את הרגשות שלהם – או להרגע לבד, אם תרצו. אתם המומחים מספרים לנו שאם לא ניתן לתינוקות שלנו לבכות ולהרגע לבד, הם לעולם לא ילמדו להרגע בעצמם. וכך הורים פוצחים במנהגים שלא פוגעים רק בתינוקות, אלא גם בהם. כשהם מקשיבים לילד שלהם מילל, לבד, הם שורדים על ידי כך שהם אומרים לעצמם שהם עושים את הדבר "הנכון" ושככה הילד שלהם ילמד להרגע לבד. אבל מה שאתם לא אומרים להם כשאתם נותנים את העצה הזאת הוא שזה פשוט לא נכון. הם מחזיקים את עצמם בשקר וזה חייב להפסיק.

להרגע לבדטענת ההרגעה העצמית תמיד מזכירה לי את האמרה "קפיצה למים העמוקים" רק שבמקרה הזה, זה "טביעה במים העמוקים". כשחושבים על האמרה "קפיצה למים העמוקים", היא למעשה תקפה רק למי שכבר יודע לשחות, מי שעדיין לא יודע איך לשחות, יטבע כל פעם. ללמוד לווסת את הרגשות לך, זה לא דבר שונה. אם לא למדת איך לעשות את זה, אתה תכשל, ובגלל זה העצה שלכם להורים "ללמד" את הילדים שלהם בעזרת השיטות האלה היא לא רק מכאיבה למשפחה, אלא גם לא עוזרת לילד בטווח הארוך. במאמר הזה, אנחנו נעבור על הראיות, התיאוריות וההשלכות ארוכות הטווח של מה שאתם עושים כשאתם מפיצים מידע מוטעה.

ראיות בעד להרגע לבד

אני אתחיל על ידי מתן הראיות שחלק מכם מנסים לצטט התומכות בלמידה של וויסות רגשי (אני אומרת "חלק" כי חלק מכם לא טורחים בכלל לדבר על מחקרים, לצערי). תומס אנדרס מאוניברסיטת דיוויס  בקליפורניה הוא חוקר בכיר בתחום שינת התינוקות והוא בחן גורמים שמובילים להרגעה עצמית אצל תינוקות ביחס לשינה עד גיל שנה. רוב המחקר שלו לא תומך בבכי כאמצעי למידה להרגעה עצמית (לדוגמא, ראו את [1]), אבל לרוע המזל נעשה שימוש בחלק אחד מהמחקר בעבור העמדה הזאת. במחקר הזה על גורמים שחוזים הרגעה עצמית בגיל שנה, החוקרים מצאו שהגברת זמן התגובה לתינוק כשהוא מתעורר החל מגיל 3 חודשים הייתה סימן מנבא משמעותי להרגעה עצמית בגיל 12 חודשים[2]. בתוספת לחלק זה של עבודתו של אנדרס, קארין פרנס מאוניברסיטת קנטרבורי בניו-זילנד בחנה את השימוש בתרופות וטכניקות התנהגותיות לטפל ב"הפרעות שינה אצל תינוקות" (אני נאבקת בהגדרה הזאת כי היא מרמזת שפעוטות אמורים לישון במהלך כל הלילה מה שמגוחך לכשעצמו – להרחבה בנושא תקראו את ציפיות מתינוקות: חלק 1). היא מצאה שפעוטות להורים שנהגו בטכניקות "התעלמות שיטתית" (לתת לתינוק לבכות עד שהוא נרגע) הראו הצלחה גדולה בלגרום לילדים שלהם לישון ולהפסיק לבכות והיא רומזת שההצלחה נובעת מכך שהתינוקות למדו להרגע לבד[3][4][5].

מה הבעיה עם המחקר הזה? בעיקר שיטת ההערכה של "הרגעה עצמית" שהיא פשוט הִפּסקוּת הבכי. בשיעור הראשון דיברנו על מה זה אומר להפסיק לבכות ולמה יש סיבות נוספות שבגללן התינוק יפסיק לבכות שאין להם שום קשר לשיעורים שהם לומדים או, במקרה הזה, להרגעה עצמית. אותו השיעור תקף כאן כשתינוקות שהפסיקו לבכות עלולים לא ללמוד להרגע לבד כלל, אלא ללמוד להפסיק לבכות כי זה בזבוז אנרגיה. אז איך אנחנו מעריכים הרגעה עצמית? צריך להסתכל על התנהגות הפעוטות שקודמת ומרחיקה אותם מלכעוס או לבכות, כדי לדעת שההתנהגות הזאת באמת עוזרת להם להמנע ממצב רוח שלילי. אפשר גם למדוד מעורבות הורית מוקדמת ואז לבחון את התנהגויות ההרגעה העצמית של הילד (או ויסות רגשי, כמו שקוראים לזה אצל ילדים ומבוגרים) כשהוא גדל. למזלנו, חוקרים עשו בדיוק את זה, אבל לפני שנכנס לזה, אני רוצה לעבור על חלק מהתאוריות מסביב לכשלון מודל ה"קפיצה למים העמוקים".

למידה התבוננותית, למידה מונחית ונוירוני מראה

ניסוי בנדורההשאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא איך ילדים לומדים. אם שיטת הזריקה למים העמוקים הייתה נכונה, לא היינו צריכים לעזור לילדים ללמוד שום דבר, אבל העובדה היא שאנחנו צריכים. חלק ינסו לטעון שאנחנו לא מלמדים ילדים בצורה ישירה כל כך הרבה – והם צודקים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא מלמדים אותם בכלל. ב – 1961, פרופסור בשם אלברט בנדורה באוניברסיטת סטנפורד התחיל מה שנהפך מאוחר יותר לניסוי מדהים שנקרא כיום "ניסוי בנדורה". הוא חילק ילדים בגן לקבוצות ונתן להם לראות מבוגר מתנהג אל בובת נחום תקום בצורה אגרסיבית או לא. הוא גילה שילדים שראו מבוגר מתנהג באגרסיביות היו בעלי סיכוי רב יותר להתנהג בצורה אגרסיבית בעצמם, אפילו שההתנהגות לא הוסברה במפורש[6]. התוצאות האלה תומכות בתאורית הלימוד החברתי, תיאוריה בפסיכולוגיה שמשערת שלמידה חברתית מתרחשת דרך חיקוי עד שהמושגים הנלמדים מופנים ומובנים כהלכה[7]. לכן, בנוגע להרגעה עצמית, אנחנו לא צריכים ללמד ילדים להרגע לבד במפורש, רק להדגים להם את ההתנהגות הזאת. במקרים מסויימים אנחנו עושים בדיוק את זה כשאנחנו מרגיעים את עצמנו, אבל סוג זה של התנהגות מצריך ילד מבוגר הרבה יותר כדי להבין את ההבדלים הקטנים בהתנהגות שהרגעה עצמית יכולה לכלול.

זה מביא אותנו למה שנקרא "מערכת פיגומים" או "למידה מודרכת". בנוסף לחיקוי התנהגות בעצמנו, למידה מודרכת אומרת שאנחנו מראים לילדים את ההתנהגות הרצויה ועוזרים להם ללמוד איך לעשות אותה בעצמם. חוקרים מסויימים מאמינים שכשהורים מנחמים ילדים, הם מראים להם את ההתנהגות שילדים יחקו כדי להרגיע את עצמם[8][9]. אכן, הם טוענים שזאת הדרך בה ילדים לומדים לבסוף להרגיע את עצמם בצורה בריאה. אך למה, לכן, זה לא מופנם במהלך החודשים הראשונים? אחרי הכל, הרבה מכם המוחים יטענו שאתם אומרים להורים להמנע מלבכות-עד-שנרגעים לתקופה מסויימת, או להציע נחמה במהלך היום וכך, האם הפעמים האלה לא ידגימו את ההתנהגות לתינוקות? כדי לענות על זה אנחנו צריכים לפנות ללב ויגוצקי. בנוסף לעבודתו המקורית בתחומי הפסיכולוגיה והתרבות, ויגוצקי טבע את המונח "איזור התפתחות פרוקסימלי" שמתייחס למה שילד מסוגל לעשות בעצמו ומה הוא יכול לעשות עם עזרה[10]. זה המפתח, כי לנסות ללמד ילד משהו מחוץ לאיזור הלמידה הפרוקסימלי שלו אומר שהילד לא ילמד בכלל. ויסות רגשי, משימה קשה ומורכבת בימים טובים, הוא משהו שנמצא כנראה מעבר לטווח ידו של כל פעוט. לילדים לוקח זמן ללמוד איך לווסת את הרגשות שלהם, וזה עלול לקרות בנקודות זמן שונות בעבור סוגים שונים של ויסות. בתקופת הביניים, למידה מודרכת מציעה שנמשיך להדגים את ההתנהגות על ידי מתן עזרה לתינוקות כשהם במצוקה כדי שהם ילמדו לעשות זאת בעצמם. אם נצפה מהם ללמוד זאת מוקדם מידי יכול להיות שלא רק שהם לא ילמדו זאת, אלא אולי לעולם לא ילמדו זאת כמו שצריך אם נפסיק להדגים להם את ההתנהגות.

לבסוף, לנוירוני מראה מגיע גם מקום בדיון. לאלה שלא מכירים את המושג, נוירוני מראה הם נוירונים במוח שמופעלים לא רק כשמישהו מבצע פעולה, אלא גם כשמישהו רואה את הפעולה[11]. הם זוהו גם ביונקי עליון וגם בבני אדם, אבל הוגבלו בינתיים לפעולות גופניות[12]. אבל, הועלו השערות שהם משחקים תפקיד בסוגים שונים של תיפקודים פסיכולוגיים, ביחוד ביכולת להבין את המצב הנפשי והמצבים הרגשיים של אחרים[13][14]. יכול מאוד להיות שפעוטות משתמשים בנוירוני מראה כדי ללמוד על ההתנהגויות שקשורות לויסות רגשי. למרבה החשיבות, זה אומר שהם צריכים לראות את הפעולות, כמו שטוענים בתיאוריות הלמידה החברתית או הלמידה המונחית, כדי שהאיזורים המתאימים במוח יכללו את המידע וישתמשו בו בזמן הנכון. בלי הגירוי, יהיה זה בלתי סביר להניח שנוירוני מראה ילמדו מה הם צריכים לעשות. אחרי הכל, אלה העובדים עם נוירוני מראה מאמינים שהם המפתח ליכולת שלנו לחקות[15], וחיקוי הוא חיוני כמעט לכל סוג של למידה.

ראיות נגד השערת הבכי כדי להרגע לבד

ראיות בעבור התפקיד של הענות למצוקה בעזרה לויסות רגשי מגיעות מכל הגילאים. החל ממחקרים בינקות, חוקרים באוניברסיטת אורגון בחנו התנהגות פעוטות כדי למצוא ראיות לפעולות הרגעה עצמית (כלומר, פעולות שעזרו לילד להמנע ממצבים רגשיים שליליים) ומצאו שהיו כל מיני סוגים של סימנים לויסות עצמי של רגשות בתינוקות החל מגיל 3 חודשים ועד 13.5 חודשים. פעולות אלה כללו חלק שהפעוטות יכלו לעשות לבד (כמו להתרחק מגירוי שלילי), אבל הרבה מהם כללו עירוב של האמא כחוצץ כדי לעזור להמנע מרגשות שליליים[16]. זה מרמז שבמהלך תקופת הלמידה המוקדמת של ויסות הרגשות העצמי, פעוטות מודעים למגבלות שלהם והם מסוגלים לפנות לאלה שהם יודעים שיכולים לעזור להם לוסת שליליות. המחקר הזה נעשה במהלך היום והשתמש במגוון של התנהגויות ומשחקים כדי לעורר שליליות בפעוטות ולכן לא נסמך על ה"הפסיק לבכות" הרגיל כהערכה להרגעה עצמית. זה גם מרמז שילדים שקוראים לעזרה כשהם במצוקה צריכים את העזרה הזאת כי פעוטות שיכלו לוסת את רגשותיהם לבד עשו זאת במהלך המחקר. יש לציין שלא היה אף ילד שיכל להרגיע את עצמו במהלך כל התנאים שהוצגו להם – כולם היו צריכים עזרה בשלב כלשהו. לכן, להתעלם מקריאות הפעוטות שלנו לעזרה לא יוביל את הפעוטות שלנו ללמוד להרגע לבד מהר יותר – הם עושים את הכי טוב שהם יכולים – אלא פשוט ישמש ראיה שההורה לא שם בשביל לעזור להם כשהם דורשים זאת.

כמו שאמרתי בגם התינוק שלי בוכה, יש גם ראיות נוירולוגיות שהבכי המוגזם שמתרחש כשהורים משאירים את הילדים שלהם לבכות עד שהם נרגעים הוא מזיק למוח. מגאן גאנר מאוניברסיטת מינסוטה חקרה ובדקה את שפע המחקר בנושא ומצאה שתינוקות שנשארים לבכות בצורה מוגזמת מראים תגובת לחץ במוח שמתפתחת למה שנקרא פרופיל נוירולוגי של "תגובת-לחץ"[17]. פרופיל תגובת הלחץ מרמז על חסר בשליטה רגשית בילדות המאוחרת ובבגרות ולא קיימת כשמספקים לילדים ניחום כשהם בוכים. אז זה נראה שהמחקרים הנוירולוגים מציעים שלהשאיר את הילד שלך לבכות לא רק שלא אמור להוביל להתנהגות הרגעה עצמית, אלא תוביל לכשלון בפיתוח טכניקות ויסות רגשי בריאות.

בנוסף על כל זה, יש ראיות מילדים מבוגרים יותר שמראות את ההפך מהשערת הקפיצה למים העמוקים. ראשית, למרות שהן לא ראיות  חותכות, בכי מוגזם (אשר אנחנו מצפים לראות כשמשאירים ילד לבכות) נקשר לבעיות מאוחרות יותר בויסות רגשי[18]. מחקר זה לא מצא אומנם קשר בין ויסות רגשי מאוחר יותר לבין רגישות אמהית, הרגישות כוללת מגוון גדול של התנהגויות אמהיות, ולא כולם משתייכות להענות למצוקה. בהקשר לכך, מחקר שהפריד בין חום אימהי לבין הענות למצוקה (שני המרכיבים העיקריים המשוייכים ל"רגישות אימהית") מצא שהענות למצוקה, לא חום, ניבאה ויסות רגשי בבני 6 עד 8[19]. כיוון נוסף מגיע ממחקר ארוך שנים שבחן התנהגויות אימהיות לפעוטות בני 6 חודשים ואז התנהגויות ילדים בין גילאי שנתיים לשלוש[20]. במחקר הזה הענות אימהית למצוקה בגיל 6 חודשים, אבל לא הענות למצבים שאינם מצוקתיים, נמצא כמנבא לויסות רגשי ותפקוד חברתי-רגשי גם בגילאי שנתיים וגם בגילאי 3. זה היה נכון בעיקר עבור פעוטות שדורגו כבעלי מזג תגובתי בגילאי חודש ו – 6 חודשים. המחקר מדגיש את ההשלכות ארוכות הטווח של התנהגות הורית כלפי ילדיהם, במיוחד כשהתינוק ידוע כתגובתי מאוד. ראוי לציין, תינוקות תגובתיים נוטים לבכות יותר בהתחלה[21] וכך הבנת התוצאות של התנהגות הורית היא חשובה ביותר עבור ילדים אלה. לבסוף, בביקורת נהדרת של מה שמשפיע על ויסות רגשי מאוחר, ג'ודי קאסידי מאוניברסיטת פנסילבניה בחנה את המחקרים בין הורות מקשרת (attachment parenting) וויסות רגשי ומצאה שלהורים שמתנהגים בדרכים שמעודדות חיבור בטוח, במיוחד הענות למצוקה, יש ילדים שמדגימים ויסות רגשי טוב יותר מאלה שלהם חיבור רופף[22].

לסיכום, יש שפע של מחקרים, פסיכולוגיים ונוירולוגיים, שמדגימים את החשיבות בהענות למצוקה של תינוקות כדי לסייע לויסות רגשי. הרעיון שתינוק לומד להרגע לבד בלי להחשף להתנהגות מרגיעה ממבוגרים הוא פשוט לא נכון. תינוקות לא ילמדו לשחות במים העמוקים במובן זה, אם לא יראו להם איך לעשות זאת.

מסקנות

החשיבות של לימוד ראוי של הרגעה/ויסות-רגשי עצמי לתינוק שלך לא יכול להיות מופחת מחשיבותו. הטבע המחזורי של ההורות הראה לנו שהתנהגויות התקשרות ותבניות עוברות בין הדורות. כלומר, ילדים מותנים לחזור על מה שהם חווים[23]. זה אומר שלהורים שלא מגיבים למצוקה של ילדיהם בינקות יהיו ככל הנראה ילדים שיגדלו עם בעיות בויסות רגשות שליליים מה שעלול לתרום לבעיות שלהם במתן ניחום לילדים שלהם. זוהי תבנית שיכולה להיות קשה לשבירה (אך ברור שלא בצורה בלתי אפשרית כי הרבה אנשים שמשתמשים בשיטות הורות אבולוציונית או מקושרת עושים זאת בגלל שהם נהיים מודעים לחלק מהבעיות הנובעות מהדרך בה ההורים שלהם גידלו אותם). על ידי עידוד של שיטות שמובילות לבעיות בתפקוד חברתי/רגשי, אתם המומחים לא רק דנים את הילדים שצריכים לחוות הכאב של ההרגעה העצמית, אלא גם את הדורות הבאים. אני מקווה שאתם יכולים ללמוד מזה ולפחות להבין שלהגיד להורים שקרים כדי לעזור להם להתעלם מהצרכים של ילדיהם לא עוזר לאיש. להורים מגיעה האמת כשהם עושים החלטות לגבי איך הם מגדלים את ילדיהם כך שהם לא יהיו תלויים בשקרים כדי לעזור להם לעבור את הרגעים הקשים.

עד אתה, עברנו הרבה על חלק הבכי (למה זה קורה, למה זה יכול להוביל, איך עוזר המגע, והשקרים שנאמרים כדי להתעלם ממנו) ועכשיו אנחנו נתרחק מכך ונדבר על תחום אחר שאתם כל כך אוהבים – שגרה. ולא רק השגרות הכלליות שמשפחות נותות להכנס לתוכן (אנחנו בני אדם אחרי הכל), אלא השגרות הנוקשות שהרבה מכם טוענים שהן חיוניות כדי "לעזור" לילדים שלנו. השארו איתנו…

——————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן

עוד בסדרת "לחנך את המומחים":

שיעור ראשון: בכי

שיעור שני: צרכים

שיעור שלישי: מגע

שיעור חמישי – לוחות זמנים

——————————————————————————

טרייסי קאסלסטרייסי קאסלס היא הכותבת העיקרית ל Evolutionary parenting. היא סיימה תואר ראשון במדעי הקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה והיא כרגע מועמדת לדוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית באותה אוניברסיטה, שם היא לומדת איך גורמים אבולוציונים מסויימים משפיעים על התנהגות אמפתית בילדים. טרייסי משמשת כיועצת בשותפות בריאות הילד וזכויות האדם ועבדה בעברה במועצה הקנדית ללמידה, ארגון ללא מטרות רווח המוקדש למחקר אלמנטים של למידה לאורך משך החיים. אבל הכי חשוב בעבורה, היא אמא למדלין (מאדי), לבן החורג דסמונד, ואישתו של בריאן.

——————————————————————————

[1] Keener MA, Zeanah CH, & Anders TF. Infant temperament, sleep organization, and nighttime parental interventions. Pediatrics (1988); 81: 762-771.

[2] Burnham MM, Goodlin-Jones BL, Gaylor EE, & Anders TF. Nighttime sleep-wake patterns and self-soothing from birth to one year of age: a longitudinal intervention study.  Journal of Child Psychology and Psychiatry (2002); 43: 713-725.

[3] France KG & Hudson SM. Management of infant sleep disturbance: A review. Clinical Psychology Review (1993); 13: 635-647.

[4] France KG & Blampied N. Modifications of systematic ignoring in the management of infant sleep disturbance: Efficacy and infant distress. Child and Family Behaviour Therapy (2005); 27: 1-16.

[5] Healey D, France FG, & Blampied N. Treating sleep disturbances in infants: What generalizes?  Behavioural Interventions (2009); 24: 23-41.

[6] Bandura A, Ross D, & Ross SA. Transmission of aggression through imitation of aggressive models.  Journal of Abnormal and Social Psychology (1961); 63: 575-582.

[7] Bandura A. Social Learning Theory.  Englewood Cliffs, NJ: Prentice Hall (1977).

[8] Gottman JM, Katz LF, & Hooven C. Parental meta-emotion philosophy and the emotional life of families: Theoretical models and preliminary data. Journal of Family Psychology (1996); 10: 243-268.

[9] Thompson RA. Emotion regulation: A theme in search of definition. Monographs of the Society for Research in Child Development (1994); 59: 25-52.

[10] Vygotsky LS. Mind in Society: Development of Higher Psychological Processes. Cambridge, MA: Harvard University Press (1980).

[11] Keysers C. Mirror neurons. Current Biology (2010); 19: R971-973.

[12] Rizzolatti G & Craighero L. The mirror neuron system. Annual Review of Neuroscience (2004); 27: 169-192.

[13] Meltzoff A. ‘Like me’: A foundation for social cognition. Developmental Science (2007); 10: 126-134.

[14] Rizzolatti G & Fabbri-Destro M. Mirror neurons: From discovery to autism. Exp Brain Res (2010); 200: 223-237.

[15] Ramachandran VS. Mirror neurons and imitation learning as the driving force behind “the great leap forward” in human evolution. http://www.edge.org/3rd_culture/ramachandran/ramachandran_p1.html  (Accessed October 28, 2011)

[16] Rothbart MK, Ziaie H, & O’Boyle CG. Self-regulation and emotion in infancy. In N. Eisenberg & R.A. Fabes (Eds.) Emotion and its regulation in early development: New directions for child development, No. 55: The Jossey-Bass education series (1992) (pp. 7-23). San Francisco: Jossey-Bass Publishers.

[17] Gunnar, M. R. Social regulation of stress in early childhood. In K. McCartney & D. Phillips (Eds.), Blackwell Handbook of Early Childhood Development (pp. 106-125). Malden: Blackwell Publishing (2006).

[18] Stifter CA & Spinrad TL.  The effect of excessive crying on the development of emotion regulation. Infancy (2002); 3: 133-152.

[19] Davidov M & Grusec JE. Untangling the links of parental responsiveness to distress and warmth to child outcomes. Child Development (2006); 77: 44-58.

[20] Leerkes EM, Blankson AN, & O’Brien M. Differential effects of maternal sensitivity to infant distress and nondistress on socio-emotional functioning. Child Development  (2009); 80: 762-775.

[21] Frodi A, Bridges L, & Shonk S.  Maternal correlates of infant temperament ratings and of infant-mother attachment: A longitudinal study.  Infant Mental Health Journal (1989); 10: 273-289.

[22] Cassidy J. Emotion regulation: Influences of attachment relationships.  Monographs of the Society for Research in Child Development  (1994); 59: 228-283.

[23] Verschueren K, Dossche D, Marcoen A, Mahieu S, & Bakermans-Kranenburg M.  Attachment representations and discipline in mothers of young school children: An observation study.  Social Development (2006); 15: 659-675.

טרייסי קאסלס

לחנך את המומחים: שיעור שלישי – מגע

לחנך את המומחים: שיעור שלישי – מגע

"מגע עוצמתי פי עשרה מקשר מילולי או רגשי, והוא משפיע ממש כמעט על כל דבר שאנחנו עושים. אין חוש אחר שיכול לעורר אותך כמו המגע… אנחנו שוכחים שמגע הוא לא רק בסיסי למין שלנו, אלא גם המפתח אליו."
דר. טיפאני פילד

מגע אם תינוק

תדמיינו את הילד שלכם משחק בשמחה על הרצפה, כשמישהו מפיל ספר שפוגע לו בראש, והוא מתחיל לבכות מכאב. מה תעשו? או תדמיינו שהילד שלכם משחק בסלון, ואתם יוצאים לרגע כדי להביא משהו. במהלך ההיעדרות שלכם, קול התרסקות חזק מגיע ממקום אחר, אבל הוא חזק מספיק להבהיל את הילד שלכם, והוא מתחיל לבכות. מה תעשו? מה תעשו אם הילד שלכם יושב עליכם בזמן שהוא מקבל חיסון, והוא בוכה כשהמחט מוחדרת לו לתוך הרגל. מה תעשו אם יום אחרי החיסון, הילד שלכם הולך שוב לרופא, והוא נהיה מבועת ברגע שהוא רואה את החדר או את הרופא? רובם הגדול של האנשים יענו על שאלות אלה, שהם ירימו את הילד שלהם ויחזיקו אותו כדי להרגיע ולנחם, בגלל שזאת התגובה האינסטינקטיבית. אתם רואים, מגע הוא הדרך העיקרית שלנו לספק עידוד וחיזוק, לא רק לאלה שאינם מילוליים, אלא לכולם. ובגלל שמגע הוא צורת תקשורת קדמונית בהחלט, התפתחנו כך שאנחנו מצפים למגע, ולהרבה ממנו. לצערי, נראה שהגענו לנקודה, בה החברה מתייגת כל מגע כמשהו שעלול להיות שלילי, ולכן כדאי להימנע ממנו, בגלל ההשלכות האמיתיות מאוד והנוראיות שקיימות למגע לא רצוי. אבל אפילו החוויות הלא רצויות האלה באות להבליט את ההשפעה האמיתית מאוד שיש למגע על איכות החיים שלנו (well being).  בזמן שלמגע הלא רצוי יש את הכוח להטיל מום ברווחתו של היחיד, למגע רצוי (ונדרש) יש את הכוח לרפא.

בשיעור השני, דיברנו על הצרכים החברתיים, הפסיכולוגיים והרגשיים של תינוקות, ואיך הם חשובים לשגשוגו של תינוק, בדיוק כמו הצרכים הגופניים שלו. ומה שהופך את הצרכים האלה לכל כך חשובים, הוא המגע. זאת הנחמה שאנחנו מספקים לילדים ולתינוקות שלנו, והיא אינה קוגניטיבית, ראייתית, או אפילו קולית, למרות שגם לכל אלה יש תפקיד, אלא מישושית. בשיעור זה, אני מקווה לתאר אין ספור דרכים, בהן מגע משפיע על חיינו, ומדוע כל עצה שמעודדת הפחתה במגע אינה משרתת את הילדים שלנו.

מגע כתקשורת

האם מישהו זוכר את השיר More Than Words של Extreme משנות התשעים? הנה המילים כדי לרענן לכם את הזכרון:

Saying I love you

Is not the words I want to hear from you

It’s not that I want you

Not to say, but if you only knew

How easy it would be to show me how you feel

More than words is all you have to do to make it real

Then you wouldn’t have to say that you love me

Cos I’d already know

What would you do if my heart was torn in two

More than words to show you feel

That your love for me is real

What would you say if I took those words away

Then you couldn’t make things new

Just by saying I love you

More than words

Now I’ve tried to talk to you and make you understand

All you have to do is close your eyes

And just reach out your hands and touch me

Hold me close don’t ever let me go

More than words is all I ever needed you to show

Then you wouldn’t have to say that you love me

Cos I’d already know

What would you do if my heart was torn in two

More than words to show you feel

That your love for me is real

What would you say if I took those words away

Then you couldn’t make things new

Just by saying I love you

More than words

מגע אוהב

למען האמת, כשהשיר הזה יצא, אני זוכרת שדי נגעלתי ממנו. "אל תגידי לי שאת אוהבת אותי, תראי לי", זאת הייתה קלישאה נפוצה כל כך, שאנחנו הבנות הוזהרנו מפניה בבית ספר. ועדיין, הנה אני, חמש עשרה שנים מאוחר יותר, מגלה איזה רגש יפה ומדוייק עומד בבסיס השיר (אפילו אם זה לא נעשה בכוונת תחילה). אני רוצה להתמקד כרגע בשתי שורות: "All you have to do is close your eyes/And just reach out your hands and touch me" ("כל מה שאת צריכה לעשות הוא לעצום את עינייך ורק להושיט את ידייך ולגעת בי). במובן אמיתי מאוד, זה בדיוק מה שהילדים שלנו מצפים לו כדי להראות להם אהבה, ובזמן שאנחנו עושים כן ברמה מסויימת עם הילדים שלנו, מתי הייתה הפעם האחרונה שהשתמשתם במודע במגע כאמצעי תקשורת עם מבוגר? אנחנו אומרים לאנשים שאנחנו אוהבים אותם, ועדיין, לעיתים קרובות מדי אנחנו לא מראים להם, למרות שיהיה זה דרך המגע שנרגיש לרוב אהובים באמת, כי המילים מספיקות רק לעיתים נדירות. במגע אחד אנחנו יכולים לתקשר מגוון רגשות – אהבה, כעס, אדישות, קנאה, פחד – ובגלל טבעו של חוש המישוש, אנחנו מסוגלים לקלוט הבדלים דקים ועדינים שהמילים פשוט לא יכולות להעביר. אנחנו כל כך ממוקדים במילים כאמצעי להביע את עצמנו, ששכחנו כבר מזמן שמגע הוא לא רק צורת התקשורת העתיקה ביותר (והראשונה להתפתח ברחם), אלא גם המקיפה ביותר בשל היותנו בני אדם[1][2]. העור שלנו מכסה את כל גופנו, ובכל סנטימטר רבוע קיימים עצבים שיכולים להעביר מידע למוח, מה שאומר שבאמצעות מגע אנחנו יכולים לקבל יותר מידע מאשר באמצעות כל חוש אחר.

עכשיו בואו נחשוב על זה מנקודת מבט של תינוק. כשנולד, תינוק יכול לראות רק בקושי, והוא אינו מבין שפה, אבל הוא יכול להריח ולבטח להרגיש. לכן, כשאתם מספרים לתינוק שאתם אוהבים אותו, זה לא מעביר לו מידע רב. אם תבלו שעות מדי יום, כשאתם מדברים עם ילדכם ומתוודים באהבתכם כלפיו, אבל נמנעים ממגע, התינוק שלכם יגדל פגוע כמעט באותה מידה כמו אלה שקראתם עליהם בשיעור השני. אכן, קונראד לורנץ, פסיכולוג ואתולוג נודע, העלה השערה שבנוסף למאפיינים גופניים אחרים שהופכים תינוקות לכל כך חמודים, שאנחנו המבוגרים רוצים לטפל בהם ולוודא שהם שורדים, עורם הרך והמשיי של תינוקות גורם להגברת המגע בו.

למה תינוק זקוק לזה? אחת הסיבות העיקריות היא שנגיעה בתינוקות עוזרת לווסת אותם מבחינה פיזיולוגית. כלומר, מגע עוזר לשלוט במצבי עוררות (לרבות דריכות, נמנום, קצב לב, חום גוף)[4][5], ויכול גם לעזור להרגיע אותם על ידי  הפחתת קורטיזול ובטא-אנדורפינים, הורמונים שמקושרים עם תגובות לחץ[6]. שווה לציין שבזמן שאנחנו בדרך כלל משלבים בין מגע לחושים אחרים כדי להרגיע תינוקות, מחקרים הראו שמגע לבדו יכול להיות יעיל להרגעת תינוק[7], בזמן שדיבור, לבדו, אינו יכול לעשות כן. אבל ההשפעה התקשורתית של מגע נפרשת אל מעבר לזו הגופנית. מ'תיו הרטנסטיין מברקלי מסביר שמגע יכול להעביר שפע של מידע רגשי, לרבות רגשות חיוביים, רגשות שליליים ורגשות מובדלים[8]. ולא מדובר רק במעשים קיצוניים. למשל, כשבדקו תגובות של תינוקות לרגשות שליליים, סוג המגע שהשתמשו בו היה פשוט סטטי, רחוק מלהיות נוקשה או אכזרי[9]. יתר על כן, מחקרים אחרים הראו שאמהות מדוכאות שתקשרו בדרכים שונות עם התינוקות שלהן, העבירו מידע לגבי המצב השלילי שלהן, וכך גרמו גם לתינוקות לחוות את הרגשות השליליים[10].

בקצרה, למבוגרים ובמיוחד לתינוקות, מגע הוא אחד החושים החשובים ביותר, והוא מאפשר לא רק להעביר מצבים גופניים, אלא גם להעביר מצבים רגשיים. למען תינוקות שנעדרים צורות מתקדמות יותר של אמצעי תקשורת, כמו דיבור, יהיה זה חיוני שנבין איך המגע שלנו, או העדר מגע, מעביר להם מידע חשוב על בסיס קבוע.

מגע מציל חיים ועולה בחיים

אני מרגישה שכבר דיברנו על כך שמגע יכול לעלות בחיים בשיעור השני, ובכל זאת אסכם זאת בקצרה גם פה. ההבנה העיקרית שלנו לגבי ההשלכות של חסך במגע על תינוקות נובעת מתצפיות (ואז מהתערבויות) במצוקתם של ילדים בבתי יתומים ובטיפול מוסדי, שם עד לאחרונה, סיפקו את הצרכים הגופניים הבסיסיים, אך לא את הצרכים הרגשיים והפסיכולוגיים (שבעיקר מבוססים על מגע). ההשפעה על תינוקות הייתה קטסטרופלית, עם שיעורי תמותת תינוקות של בערך 90% ובעיות התנהגותיות וחברתיות חמורות לאלה שהצליחו לשרוד[11][12]. גם מאוחר יותר, מבוגרים שגדלו במוסדות האלה סבלו מהשלכות מזיקות שכוללות מחלות כרוניות והפרעות פסיכולוגיות[13]. אולם, כשהמצב עגום כל כך, בדרך כלל קיימת גם מחצית הכוס המלאה, ובמקרה זה גילו שגם ההפך הוא נכון: סיפוק מגע לאלה הנמצאים בסיכון יכול לשפר את התוצאות בצורה דרמטית.

טיפול קנגורו

הרבה מאיתנו מכירים סיפורים על פגים שלא נתנו להם סיכוי לשרוד, ואז הניחו אותם בזרועות אימם, והם התעוררו לחיים[14]. לאלה מאיתנו שמבינים את החשיבות שבמגע, מקרים אלה מדגישים את מה שאנחנו כבר מאמינים בו, אבל ספקן יראה במקרים אלה רק מקרים חריגים או אפילו ניסים. למזלם של אלה מאיתנו שמאמינים, מחקרים הצליחו לבחון בצורה נסיונית את השלכות המגע על פגים ועל תינוקות שנולדו במשקל נמוך על ידי חלוקה רנדומלית של תינוקות לאלה שקיבלו טיפול רגיל בבתי חולים ולאחרים שקיבלו טיפול במגע עור לעור (נקרא גם טיפול קנגרו). נמצא שתינוקות שקיבלו טיפול במגע עור לעור נדבקו בפחות זיהומים[15], כאבם בהליכים מסויימים פחת[16], הצליחו יותר לינוק בלעדית (וכולנו יודעים שלכך יש יתרונות בריאותיים נוספים)[17], עלו יותר במשקל[17], הסטטוס הניורו-התנהגותי שלהם היה בוגר יותר[18], והם שהו פחות זמן בבית חולים[15][17]. האם אני באמת צריכה להגיד משהו נוסף לגבי ההשפעות המרפאות המקיפות והעוצמתיות של מגע?

מגע בונה קשר

חלק מכם, המומחים, לפחות מדברים על כך שחשוב לחבק את הילדים שלכם ולנשק אותם, כשהם לא במצוקה. למרות שאי אפשר לראות בכך תחליף להיענות למצוקה (ועל כך ארחיב עוד מעט), אתם לפחות מבינים את כוח המגע לכונן קשר ולעודד מערכות יחסים אוהבות. אבל עדיין, חלק מכם מעודדים לוחות זמנים כל כך נוקשים, שאני יכולה רק להניח שאתם לא ממש מבינים את הצורך הגורף של הורים ושל תינוקות לגעת אחד בשני באופן קבוע וספונטני, אם הם רוצים לבנות מערכת יחסים בריאה.

אמפתיה

כמו שהוזכר לפני כן, ברמה פסיכולוגית בסיסית, מגע מפחית תגובות לחץ בתינוקות [6][19], והוא גם משפיע על הדרכים, בהן אנחנו בעצמנו מתנהגים ונוהגים אחד כלפי השני. לדוגמא, ילדים שהוריהם הראו היענות גבוהה יותר למצוקה, היו אמפתיים יותר[20] ומסוגרים פחות מאחרים[21]. מגע גם קובע את הרווחה הרגשית שלנו:  ככל שיש יותר מגע חיובי, כך גם סיפוק, שמחה ואיכות חיים כללית (well being) גבוהים יותר[2][22]. לפי מחקרים ניסיוניים, למגע יש השפעה רבה על איך אנחנו תופסים אחרים ועל האינטראקציות שלנו איתם, אפילו על האינטראקציות הכי פשוטות. במחקר אחד, החזירו כרטיסי ספריה למשתתפים, תוך כדי שנגעו נגיעה קלה בחצי מהם (יד נגעה ביד בזמן החזרת הכרטיס), והחצי השני לא קיבלו מגע. משתתפים שנגעו בהם דיווחו על דעות חיוביות יותר על הספרייה, מאשר אלה שלא נגעו בהם, למרות שהמשתתפים שנגעו בהם כלל לא זכרו את המגע[23]. במחקר אחר, נמצא שמגע של אחות במטופל יום לפני ניתוח הוריד את רמת הלחץ אצל המטופל, וזה נמדד על ידי קצב פעימות הלב ועל ידי לחץ הדם, וגם סובייקטיבית בידי המטופל[24].

בהקשר של בניית קשרים ומערכות יחסים, אנחנו מכירים את השפעת המגע עור לעור שמשחרר אוקסיטוצין, הורמון "האהבה", אשר עוזר בבניית קשרים ורגשות של חיבה[25]. זו הסיבה לכך שתינוקות מונחים על גופה של אמם מיד לאחר הלידה (במידת האפשר), ושמגע עור לעור כל כך יעיל להרגעת תינוקות. במערכות יחסים בין מבוגרים, תקפה אותה ההנחה, כשזוגות שמספרים על רמות גבוהות יותר של מגע – כמו החזקת ידיים, נשיקות, חיבוקים – מעידים גם על רמת שביעות רצון גבוהה יותר מהקשר[26]. כמובן, יכול להיות שאנשים במערכות יחסים חיוביות יותר, פשוט נוטים יותר לגעת אחד בשניה, אבל המחקרים מראים כי קיים קשר סיבתי בין רמת האוקסיטוצין בגוף לבין תדירות המגע. למשל, נשים שדווחו שקיבלו יותר מגע גופני מבני הזוג שלהם בעבר, הראו גם רמות גבוהות יותר של אוקסיטוצין ולחץ דם נמוך יותר (אינדיקטור ללחץ נפשי), מאשר נשים שדיווחו על פחות מגע גופני[27].

בין אם זה בשל תפקיד האוקסיטוצין או דרך מכניזם אחר, מגע חיובי משפיע עלינו לטובה. ותינוקות הם לא שונים מאיתנו. ניתן לטעון אפילו שלמגע יש השפעה עוד יותר חשובה עבורם. למעשה, תינוקות מחפשים מגע בבניית קשר. דר. טיפאני פילד, אחת מהחוקרות המובילות בתחום המגע, מצאה שתינוקות שזכו למגע (ולא רק לפנים של אמם ולקולה), חייכו יותר, הפיקו יותר צלילים ובכו פחות[28]. בנוסף, למגע בינקות יש השלכות ארוכות טווח, כשלתינוקות שקיבלו מעט מגע, יהיו לרוב בעיות לקבל מגע כמבוגרים ולנהל מערכות יחסים משמעותיות[1]. מגע עוזר לנו ליצור מערכות יחסים ארוכות ואוהבות, אבל גם כמות קטנה ביותר של מגע יכולה להשאיר אותנו רגועים ושמחים יותר.

תוקפנות ומגע

בשיעור השני למדנו על הקופים של הארי הארלו. מה שלא התייחסנו אליו במלואו  הוא שגורים אלה שהיו בעלי חסכים גדולים במגע, גם אחרי שמצאו תחליף מסוים באם "המנחמת" מבד, היו תוקפניים מאוד ולא חברתיים. במקרים מסויימים, טיפול בקוף צעיר יותר הצליח להרגיע אותם ולעזור להם להיות חברתיים עד רמה מסויימת, אבל בגדול, הם נשארו מנודים[29]. ברור שרמה כזאת של מחסור במגע  אינה נורמלית בחברה שלנו ולא מעודדת בידי אף אחד. המחקר מראה שקיים קשר ישיר בין תוקפנות לבין תדירות של מגע חיובי. בסדרה של מחקרים חוצי תרבויות דר. פילד בדקה את כמויות המגע והתוקפנות בילדים בגן ובמתבגרים בארה"ב ובצרפת. בכל המקרים, בצרפת, היא מצאה יותר מגע חיובי בכל הגילאים ובהתאם, תוקפנות ונטיות תוקפניות פחותות יותר[30][31][32]. באופן מעניין, היא גם מצאה שמתבגרים שחווים פחות מגע, משתמשים ביותר התנהגויות של גירוי עצמי, כמו אלכוהול וסמים, והיא משערת שזאת תגובתם למחסור במגע. מדוע? ובכן, מגע מגרה את "העצמי" (self) ומגביר את האוקסיטוצין, סם טבעי, אם תרצו, ולכן מחסור במגע יגרום לאנשים לנסות למצוא את אותה תחושה בדיוק של איכות החיים (well being) שהמגע מעורר. כמו בכל הסוגים של טיפול עצמי, זה יעיל רק לעיתים רחוקות ולרוב מזיק.

ילדים חיילים

אפילו בלי מחקר, אנחנו יכולים להסתכל על ההיסטוריה כדי להתבונן  בהשלכות המגע על תוקפנות. בדיקה אנתרופולוגית של 49 תרבויות בשנות השבעים, שבמהלכה יצרו הפרדה בין תרבויות עם הרבה מגע ולבין אלה שהציעו מגע מינימלי, הראתה התנהגויות שונות לגמרי של מבוגרים[33]. בתרבויות שבהן הרעיפו על תינוקות מגע וחיבה, התנהגויות מבוגרים נפוצות כללו מעט תצוגות משוויצות של עושר, מעט גניבות, מעט פעילות דתית, ורמות זניחה של הרג, עינוי והשחתה. בתרבויות בהן כאב או אדישות הם מצב צבירה נורמלי של תינוקות, יכולנו לראות עבדות, פוליגמיה, מעמד נחות של נשים ואלים דתיים תוקפניים. כל אלה בנוסף לרמות שונות של תוקפנות ואלימות בחברה. אם נלך אחורה בזמן, נראה שכבר די מזמן  תרבויות היו לכל הפחות מודעות להשפעת המגע על תוקפנות. בזמנים של ספרטה (ואולי גם יותר מוקדם), תרבויות רוויות מלחמות היו מוציאות את הילדים מבית הוריהם כבר בגיל צעיר (בספרטה היה זה בגיל 7) כדי לאמן אותם להיות לוחמים. ראוי לציין שהאימונים לא היו מסוג האימונים שכוללים חיבוקים וכירבולים, אלא היו נוקשים ואכזריים[34]. אפילו היום אנחנו רואים התנהגויות דומות בהתפתחותם של ילדים חיילים באיזורי קרב. ילדים נלקחים מביתם לבסיסים, שבהם לא דואגים להם וכמעט ולא נוגעים בהם, כדי ליצור רוצחים קרי לב (כמו שאפשר ללמוד, למשל, מאין ספור סיפורים על ילדים חיילים במדינות באפריקה, כמו קונגו). בזמן שקיימים הרבה גורמים שמשפיעים על חומרת התנהגויות תוקפניות ולא חברתיות בילדים ובמבוגרים, יש ספק קטן מאוד לגבי כך שלחוסר במגע יש תפקיד חשוב בכך.

(שווה להוסיף כאן שקיים קשר גם בין מגע שלילי לבין בעיות התנהגותיות, כפי שהיינו יכולים לצפות. במחקר אחד נמצא שמגע אכזרי בינקות נקשר גם לבעיות התנהגות ווגם לבעיות רגשיות מאוחר יותר [35]. חשוב לזכור זאת, מכיוון שמגע שלא מנחם או מציע טוב לב, יכול לגרום נזק מתמשך. אמא שאוחזת את הילד שלה בחוזקה אינה עוזרת לו בכך, ובשום אופן אין להניח כי המחקר המוזכר לעיל על מגע מתייחס גם לסוג זה של מגע שלילי.)

איך זה נכנס לעצות של "המומחים"?

כסא תינוקות

כפי שהזכרתי בהתחלה, חלק מכם מבינים את חשיבות המגע ומעודדים משחקי מגע במהלך היום. אחרים, לא כל כך. עכשיו אני מקווה שאצליח להבהיר ששתי ההשקפות עושות שירות דוב לילדים. דבר ראשון, קיימת סיבה הגיונית לכך שתינוקות רכים פשוט אינם מבינים את הגבולות בין יום ללילה. כשאתה ישן 18-20 שעות ביממה (כמו שרוב התינוקות הרכים עושים), שינה היא שינה. יותר מכך, אם אתם אומרים להורים לא לחבק את הילד שלהם כשהוא במצוקה בזמן שינה, אתם בעצם מתכוונים לזמן שהוא ארוך יותר מאשר זמן הערות שלו. כלומר, אתם מתעלמים מצרכי ילדכם במשך יותר מחצי מהזמן. אז בואו נהיה כנים – המגע לא מפלה, וילדים זקוקים לו בכל שעות היממה. כדי להרחיב על נקודה זו, תנו לי לשאול אתכם שאלה… כמה זמן כדאי לגעת כדי שיהיה בכך מספיק? כמה צריכים אמא או אבא לגעת בתינוק שלהם במהלך היום כדי "לפצות" על חוסר המגע בלילה או במהלך השינה? כי בחברות המערביות נוגעים בתינוקות הצעירים ביותר בערך ב-12-20% מהזמן, ובתינוקות גדולים יותר (עדיין מתחת לשנה) – פחות מ-10% מהזמן[36]. אתם באמת חושבים שזה מספיק? לי נראה  שאנחנו מתקרבים לכיוון האיזור הקיצוני עליו דיברנו בשיעור השני, ואני לא אופתע לגלות שזה אחד הגורמים לעלייה המתמדת ברמות תוקפנות של ילדים ובבעיות פסיכולוגיות[44].

דבר שני, חלק מכם יטענו  שאתם מעודדים שהייה בחדר ליד התינוק שלכם, בזמן שהוא בוכה, כדי להרגיע אותו, בתנאי שלא נוגעים בו. אני מקווה ששיעור זה הבהיר מספיק ברור שהדבר רחוק מלהיות אידיאלי מבחינת התינוק. יתר על כן, כמו שהזכרנו  בשיעור השני בתיאור ניסוי "פנים אל פנים ללא הבעה", תינוקות שרואים את ההורה שלהם, אבל לא מקבלים ממנו תגובה, הראו עליה ברמות הלחץ. אז הרעיון הזה של הרגעה על ידי המצאות ליד התינוק, הוא מגוחך למדי ונוגד את מה שאנחנו יודעים על תגובות של תינוקות למצבים כאלה.

דבר שלישי, המחקרים הראו שהתקשרות תלויה בעקביות. ולכן, עקביות במגע ובתגובה לצרכי התינוק  היא קריטית לבניית התקשרות בטוחה עם התינוק שלכם[37]. כישלון במתן תמיכה, בעיקר במגע, בזמן שעות הלילה המלחיצות פשוט מוסיף לבלבול התינוק. אמא נמצאת שם בזמנים מסויימים, אבל לא באחרים – מה אני צריך לעשות? אכן, תינוקות חכמים, ועדיין, אתם מבקשים מהם לנסות להבין משהו שהם פשוט לא מסוגלים להבין. באותו קו, חלק מההשלכות הפסיכולוגיות הנוראיות ביותר על ילדים שהתעללו בהם, קרו במקרים בהם ההתעללות לא הייתה עקבית – לא לדעת למה לצפות הוביל את הילד לתפקד במצב של ערנות גבוהה כל הזמן, דבר המזיק במספר מישורים[38]. בנוסף, קיים מחקר נוסף המצביע על כך שלתינוקות יש זכרון עורי למגע עם המטפלים בהם, וכך הם מבחינים בפועל במרווחים בלילה וזוכרים אותם למשך זמן רב[39][40][41].

לשחק עם אמא

לבסוף, מתחילים להופיע מחקרים שמצביעים על כך שלחיבוקים ולנשיקות שאנחנו מספקים במהלך היום, יש השפעה קטנה על תפיסת הביטחון של הילדים שלנו, או על היכולת שלנו לגרום להם להרגיש בטוחים. בזמן שאין ספק שלמנהגים מסויימים יש השלכות כוללות על הילדים שלנו (כמו התעללות), קשה מאוד לחוקרים להראות השלכות כוללות לרוב המנהגים. אחרי הכל, אנחנו חושבים על הורות כיחידה אחת, ולכל חלק בה תהיה השפעה מהותית. אבל מה שהציעו החוקרים ג'ואן גרוסק ומעיין דוידוב, הוא שאנחנו טועים בחשיבה על הורות כיחידה אחת[42]. אחרי שבודקים מגוון רחב של מחקרים על הורות, נראה שבקשרים החברתיים של הילדים שלנו מעורבים תחומים שונים, וכך בעיות בתחום אחד משפיעות על התוצאות המקושרות עם אותו תחום, אבל לא על תחומים אחרים.  בנוגע למגע, משחק וחיבוקים במהלך היום יהיו שייכים לתחום ה"הדדיות", בו הורה וילד מקיימים אינטראקציה כשווים בצורה נעימה וחיובית, דבר השונה מתחום ה"הגנה". שבו ילדים מצפים מאיתנו לדאוג להם ולהגיב אליהם כשהם במצוקה. ראיות מסויימות להבחנה זו מגיעות ממחקר שהראה שהיענות למצוקה של בני  שישה חודשים ניבאה פחות בעיות התנהגות ורווחה חברתית גדולה יותר מאוחר יותר, אבל לרגישות ולחמימות בהעדר מצוקה (כלומר, לשחק ולהתחבק עם הילד שלכם, כשהוא לא במצוקה), לא היו כוחות חיזוי דומים[43]. אז בזמן שהעדר נחמה מישושית בזמן שינה, שאתם מקדמים, יכול לא לגרום לבעיות נרחבות אצל ילדים, תהיה לכך בהחלט השפעה על מספר תחומים חשובים מאוד של תפקוד חברתי ורגשי.

לסיכום, המגע הוא עוצמתי לאין שיעור, ויכול לרפא או להזיק. אבל באותה מידה גם חשוב להבין שסוגי מגע שונים שמשפיעים על הילדים שלנו, אפילו מגע חיובי, הם בלתי ניתנים להחלפה. חיבוק שמגיע להרגיע ילד במצוקה שונה איכותית מחיבוק שמתרחש במהלך משחק עם הילד שלכם במהלך היום. הילדים שלנו זקוקים לכל סוגי המגע בשפע, אם אנחנו רוצים שהם ישגשגו. ואני יודעת, אתם הולכים להגיד לי שאם נעשה כך יותר מידי, הם לעולם לא ילמדו להרגיע את עצמם ולעזור לעצמם… אז, תנחשו מה מתוכנן לנו בשיעור הרביעי? נכון, הרגעה עצמית.

——————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן

עוד בסדרת "לחנך את המומחים":

שיעור ראשון: בכי

שיעור שני: צרכים

שיעור רביעי: להרגע לבד

שיעור חמישי – לוחות זמנים

——————————————————————————

טרייסי קאסלסטרייסי קאסלס היא הכותבת העיקרית ל Evolutionary parenting. היא סיימה תואר ראשון במדעי הקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה והיא כרגע מועמדת לדוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית באותה אוניברסיטה, שם היא לומדת איך גורמים אבולוציונים מסויימים משפיעים על התנהגות אמפתית בילדים. טרייסי משמשת כיועצת בשותפות בריאות הילד וזכויות האדם ועבדה בעברה במועצה הקנדית ללמידה, ארגון ללא מטרות רווח המוקדש למחקר אלמנטים של למידה לאורך משך החיים. אבל הכי חשוב בעבורה, היא אמא למדלין (מאדי), לבן החורג דסמונד, ואישתו של בריאן.

[1] Montague A. Touching: The Human Significance of the Skin (1971). New York: Columbia University Press.

[2] Field T. Touch (2001). Cambridge, MA: MIT Press.

[3] Lorenz C. Die angeborenen Formen möglicher Erfahrung. Zeitschrift für Tierpsychologie (1943); 5, 233–409.

[4] Brazelton TB. Touch as a touchstone: Summary of the roundtable. In K.E. Barnard & T.B. Brazelton (Eds.), Touch: The Foundation of Experience (1990).  Madison, WI: International Universities Press.

[5] Montague A. Touching: The Human Significance of the Skin, 3rd Edition (1986). New York: Harper & Row.

[6] Mooncey S, Giannakoulopoulos X, Glover V, Acolet D, & Modi N. The effect of mother-infant skin-to-skin contact on plasma cortisol and β-endorphin concentrations in preterm newborns.  Infant Behavior and Development (1997); 20: 553-557.

[7] Korner AF & Thoman EB. The relative efficiency of contact and vestibular-proprioceptive stimulation in soothing neonates. Child Development (1972); 43: 443-453.

[8] Hertenstein MJ.  Touch: Its communicative functions in infancy.  Human Development (2002); 45: 70-94.

[9] Brosseau L & Decarie T. Comparative reinforcing effects of eight stimulations on the smiling responses of infants. Journal of Child Psychology and Psychiatry (1968); 9: 51-60.

[10] Stepakoff S, Beebe B, & Jaffe J. Mother-infant tactile communication at four months: Infant gender, maternal ethnicity, and maternal depression. Poster presented at the International Conference on Infant Studies, Brighton, England (2000).

[11] Provence S & Lipton RC.  Infants in Institutions (1962).  Oxford, England: International Universities Press.

[12] Spitz RA & Wolf KM. Anaclitic depression: An inquiry into the genesis of psychiatric conditions in early childhood. Psychoanalytic Study of the Child (1946); 2: 313-342.

[13] Sigal JJ, Perry JC, Rossignol M, & Ouimet MC. Unwanted infants: Psychological and physical consequences of inadequate orphanage care 50 years later. American Journal of Orthopsychiatry (2003); 73: 3-12.

[15] Charpak N, Ruiz-Pelaez JG, Figueroa de C Z, & Charpak Y. Kangaroo mother versus traditional care for newborn infants ≤ 2000 grams: A randomized, controlled trial. Pediatrics (1997); 100: 682-688.

[16] Johnston CC, Stevens B, Pinelli J, Gibbins S, Filion F, Jack A, Steele S, Boyer K, & Veilleux A. Kangaroo care is effective in diminishing pain response in preterm neonates. Archives of Pediatrics and Adolescent Medicine (2003); 157: 1084-1088.

[17] Ramanathan K, Paul VK, Deorari AK, Taneja U, & George G. Kangaroo mother care in very low birth weight infants. Indian Journal of Pediatrics (2001); 68: 1019-1023.

[18] Feldman R & Eidelman AI. Skin-to-skin contact (kangaroo care) accelerates autonomic and neurobehavioural maturation in preterm infants. Developmental Medicine and Child Neurology (2003); 45: 274-281.

[19] Feldman R, Singer M, & Zagoory O. Touch attenuates infants’ physiological reactivity to stress. Developmental Science (2010); 13: 271-278.

[20] Davidov M & Grusec JE. Untangling the links of parental responsiveness to distress and warmth to child outcomes.  Child Development (2006); 77: 44-58.

[21] Eisenberg N, Wentzel M, & Harris JD.  The role of emotionality and regulation in empathy-related responding. School Psychology Review (1998); 27: 506-521.

[22] Spence C.  The ICI report on the secret of the senses (2002). London: The Communication Group.

[23] Fischer JD, Rytting M, & Heslin R. Hands touching hands: affective and evaluative effects of interpersonal touch.  Sociometry (1976); 39: 416-421.

[24] Whitcher SJ & Fisher JD. Multidimensional reaction to therapeutic touch in a hospital setting.  Journal of Personality and Social Psychology (1979); 37: 87-96.

[25] Uvnas-Moberg K. The Oxytocin Factor: Tapping the Hormone of Calm, Love, and Healing. Da Capo Press: Cambridge, MA (2003).

[26] Gulledge AK, Gulledge MH, & Stahmann RF.  Romantic physical affection types and relationship satisfaction.  American Journal of Family Therapy (2003); 31: 233-242.

[27] Light K, Grewen K, & Amico J.  More frequent partner hugs and higher oxytocin levels are linked to lower blood pressure and heart rate in premenopausal women.  Biological Psychology (2005); 69: 5-21.

[28] Field T. Infants’ need for touch. Human Development (2002); 157: 1-4.

[29] Harlow HF & Zimmermann RR. Affectional responses in the infant monkey. Science (1959); 130: 421-432.

[30] Field T. American adolescents touch each other less and are more aggressive toward their peers as compared with French adolescents. Adolescence (1999); 34: 753-758.

[31] Field T. Preschoolers in America are touched less and are more aggressive than preschoolers in France. Early Child Development and Care (1999); 151: 11-17.

[32] Field T. Violence and touch deprivation in adolescents.  Adolescence (2002); 37: 735-749.

[33] Prescott JW. Body pleasure and the origins of violence. The Bulletin of the Atomic Scientists (1975); 1: 10-20.

[34] http://en.wikipedia.org/wiki/Sparta (Accessed September 12, 2011)

[35] Weiss SJ, Wilson P, Seed J, & Paul SM. Early tactile experience of low birth weight children: Links to later mental health and social adaptation. Infant and Child Development (2001); 10: 93-115.

[36] Hewlett BS. Diverse contexts of human infancy. New York: Prentice Hall (1996).

[37] Ainsworth MD, Blehar M, Waters E, & Wall S. Patterns of attachment: A psychological study of the strange situation. Hillsdale, NJ: Erlbaum (1978).

[38] Braun BG & Sachs RG. The development of multiple personality disorder: Predisposing, precipitating, and perpetuating factors. In RP Kluft (Ed.), Childhood antecedents of multiple personality.  USA: American Psychiatric Press, Inc (1985).

[39] Bretherton I, Biringen Z, Ridgeway D, Maslin C, & Sherman M. Attachment: The parental perspective. Infant Mental Health Journal (1989); 10: 203-221.

[40] Main M, Kaplan N, & Cassidy J. Security in infancy, childhood, and adulthood: A move to the level of representation. Journal of the American Academy of Child Psychiatry (1985); 20: 292-307.

[41] Sroufe LA. Emotional development: The organization of emotional life in the early years. New York: Cambridge University Press (1996).

[42] Grusec JE & Davidov M. Integrating different perspectives on socialization theory and research: A domain-specific approach. Child Development (2010); 81: 687-709.

[43] Leerkes EM, Blankson N, & O’Brian M. Differential effects of maternal sensitivity to infant distress and non-distress on social-emotional functioning. Child Development (2009); 80: 762-775.

[44] Ingersoll RE & Previts SB. Prevalence of childhood disorders. In ER Welfel & RE Ingersoll (Eds.) The Mental Health Desk Reference: A Practice-Based Guide to Diagnosis. Hoboken, NJ: John Wiley & Sons, Inc. (2001).

טרייסי קאסלס

לחנך את המומחים – שיעור שני: צרכים

לחנך את המומחים – שיעור שני: צרכים

הערה: אני מתנצלת מראש על השפה היבשה בפוסט זה. למרבה הצער, יש זמנים בהם מידע צריך להיות מוגש, וזה כשלעצמו פשוט לא כזה סקסי! אבל אני מרגישה שאנחנו זקוקים למידע זה כדי להמשיך לשיעור השלישי, ואני מבטיחה שהוא יהיה הויקטוריה סיקרטס של הפוסטים.

תינוק בוכה בלול

אחת המנטרות שמטיפים אלה שמנסים "להציל את שינת ההורים", היא שילד, שכל הצרכים שלו סופקו, בוכה רק כדי להפעיל עליכם מניפולציות. אתם טוענים שבכי הוא התנהגות רעה שחייבת להפסק – אתם חייבים להראות לתינוק מי הבוס ולוודא שהוא מבין שהוא לא ישיג את מבוקשו על ידי בכי. אולם, אם אנחנו זוכרים מהשיעור הראשון, בדרך כלל, בכי הוא צורת התקשורת היחידה שיש לתינוקות צעירים (וכמעט תמיד, גם זאת שהכי זמינה), ולכן, להתעלם ממנו או לנסות לגדוע אותו, פירושו, פשוט לקחת מהילד את האמצעי היחיד שיש לו להגיד לך מה הוא צריך. ועדיין, אתם אומרים להורים שכל עוד הם בטוחים שהחיתול של הילד יבש, שהוא אכל, ושמספיק חם לו, אין לו כל סיבה אחרת לבכות. צרכים? נענו. זה מאפשר להורים לתת לילד שלהם לבכות ולהתעלם מהבכי (או לעשות דברים טיפשיים אחרים, כמו להישאר בחדר ולהסתכל עליו, בלי לגעת בו). אבל יש לי שאלה, שהייתי רוצה שהמומחים האלה יענו עליה. האם אי פעם הייתם שבעים, לבושים, יבשים, ועדיין הייתם עצובים? או מבוהלים? או אולי פשוט הרגשתם צורך במגע אנושי? אם עניתם "לא", אתם פסיכופטים או שקרנים. הסיבה לכך שאנחנו עלולים להרגיש כך, היא שהצרכים שלנו נפרשים הרבה מעבר לאלה הפיזיולוגיים, וניתן לטעון, שלתינוק, הצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים יכולים להיות חשובים לא פחות מהצרכים הפיזיולוגיים ההישרדותיים. איך הגעתם לדעה מוגבלת כל כך לגבי "הצרכים" של התינוקות? אני מכירה בעובדה האמיתית שיש לנו צרכים פיזיולוגיים, שאנחנו חייבים לספק אותם לפני שאנחנו שוקלים הענות לצרכים פסיכולוגיים ורגשיים. אנחנו זקוקים למים, לאוכל ולחום כדי להישאר בחיים. אבל קיים הרבה מעבר לכך, ואני יכולה להודות שלא התעלמתם מכך על דעת עצמכן. למרבה הצער, נראה שלקחתם כמה עמודים נוספים מספר ההדרכה לביהביוריסטים, ותרמתם בכך לייאוש המשותף של התינוקות…

ביהביוריזם                                                                                       

במשך שנים רבות, התאוריה הפסיכולוגית הדומיננטית הייתה ההשקפה הביהביוריסטית שהונהגה בידי ג'ון ווטסון, ב.פ. סקינר ואדוארד ת'ורנדייק. נגענו בה בקצרה בשיעור הראשון בגלל אמונת הביהביוריסטים בהתניה. הביהביוריסטים גם האמינו שכל התינוקות נולדים כלוח חלק. כמו שג'ון ווטסון אמר בציטוט "12 התינוקות" המפורסם שלו:

"תנו לי 12 תינוקות בריאים, ללא פגם, ואת העולם הספציפי שלי לגדל בו אותם, ואני מבטיח לכם שאני יכול לקחת באקראי כל אחד מהם ולאמן אותו להיות כל סוג של מומחה שאבחר – רופא, עורך דין, אמן, רב-סוחר, וכן, אפילו מקבץ נדבות וגנב, ללא כל קשר לכשרונות, למשיכות, לנטיות, ליכולות, למקצועות ולגזע של אבותיו".[1]

מה הקשר בין זה לבין צרכים? בבסיס הביהביוריזם עומדת האמונה כי אין דבר כזה – בחינה עצמית. מצבים רגשיים יהיו חסרי משמעות ללא התנהגות[2], או כמו שסקינר טען, מצבים רגשיים ידחו על הסף [3]. ובכן, גישת הלוח החלק רומזת שיכולות פסיכולוגיות של תינוקות הן מצומצמות. אם אפשר לעצב אותם לחלוטין, אין שם הרבה מלכתחילה. כשלון התינוק להפגין תופעות פסיכולוגיות כלפי חוץ, נלקח כראיה לכך שהן פשוט לא קורות. אם אין מצבים פסיכולוגיים להתמודד איתם, ויש רק למידה, אז הצרכים היחידים שיכולים להיות לתינוקות, הם אלה הפיזיולוגיים(כדאי לציין שלמרות שלא כל הפסיכולוגים  וביהביוריסטים האמינו בכך, זאת הפכה להיות נקודת המבט השלטת, והיא קיבלה את רוב תשומת לב ההמונים. בגלל זה, ובגלל שהתניה באמת עובדת במובן הביהביוריסטי, נדמה שזה עמד בבסיס רוב העצות להורים.)

מצבים פסיכולוגיים של תינוקות

baby-thinking

היום אנחנו יודעים שהרעיון שלתינוקות אין מצבים פסיכולוגיים או רגשיים, ולעיתים, אפילו מורכבים, הוא שגוי. בזמן שלתינוקות חסרה ההבנה שיש לרוב המבוגרים לגבי המצבים הפסיכולוגיים של עצמם, גם היגיון בריא וגם מחקר הראו שתינוקות חווים את המצבים האלה באופן קבוע, ושלהבנת ההורים ולהיענותם כלפיהם יש השלכות מרחיקות לכת. למעשה, אפילו הביהביוריסטים היו חייבים להודות בכך  שתינוקות יכולים לחוות רגשות כמו פחד, כי ניסוי "אלברט הקטן" של ג'ון ווטסון (בו דנו בשיעור הראשון) התנה את התינוק לפחד מהחולדה הלבנה[4]. אז אם לתינוקות יכולים להיות מצבים רגשיים, מהו התפקיד של ההורים בכך? להורים שיש להם הבנה של האני הרפלקסיבי (רעיון, לפיו קיים הבדל בין להיות מודעים לאירועים מנטליים, לרגשות ועוד,  לבין לחוות את הרגשות האלה באמת), והם גם משתמשים בהבנה זו בהורות שלהם, יש ילדים שנקשרים בבטחון רב יותר ומראים מודעות מנטלית גדולה יותר בשנים המאוחרות[5]. כלומר, התייחסות לילד כאילו יש לו מצבים מנטליים ורגשיים, תוביל להתקשרות חזקה יותר ולמודעות עצמית שלו למצבים המנטליים שלו (זאת לא אמורה להיות הפתעה גדולה, אבל מסיבה כלשהי, זו אינה השקפה רווחת).

still-face-150x150

ראיות נוספות שמדגישות את המצבים הפסיכולוגיים והרגשיים של התינוקות ואת ההקשר שלהם להתנהגות ההורים, מגיעות מניסוי "פנים-אל-פנים ללא הבעה"[6]. בניסוי זה, ההורים נמצאים פנים אל פנים מול התינוקות שלהם ומתקשרים איתם, ואז ההורה מפסיק לתקשר ושומר על ארשת פנים חסרת הבעה, ללא הפגנת רגש, ולאחר מכן, ההורה מחדש את האינטראקציה פנים אל פנים. במהלך הקטע שבו פניהם של הורים חסרי הבעה, תינוקות מראים עליה בסימנים שליליים, לרבות נסיגה, העוויות, אחיזה בעצמם ובכי. הסיבה לכך שהתינוק משנה את ההתנהגות שלו, היא בעלת חשיבות כאן, וקיימות מספר השערות מתחרות. האחת גורסת כי ההורה מפר את הציפיות של התינוק, ואז הוא נכנס למצוקה. השניה טוענת שהאם הפסיקה לספק מידע חושי חשוב, שהילד זקוק לו  כדי לווסת את המצב הרגשי והחברתי שלו[7]. המחקרים תומכים באפשרות השניה, כיוון שמגע פשוט בתינוק במהלך הפרק, בו הפנים חסרי הבעה, מפחית את המצוקה, שהתינוק בדרך כלל חווה [8][9][10].

הייתי טוענת שאנחנו מוכרחים לקבל את הרעיון, לפיו לא רק שיש לתינוקות מצבים פסיכולוגיים, אלא  שהדרך בה אנחנו מתנהגים עם הילדים שלנו, משפיעה על מצבים אלה, אם לחיוב ואם לשלילה. אם נמשיך עוד קצת, נצטרך לחשוב על מהם המצבים הפסיכולוגיים שקשורים בצרכים. בדרך כלל, אנחנו חושבים  שמאחורי מצוקת  התינוק עומדת הדרישה לנחמה, וכך, אני אתייחס בעיקר למה שכרוך בכך. אבל, תהיה זו רשלנות מצידי לרמוז שזה כל מה שיש. תינוקות זקוקים לגירוי חברתי בכל מצב רגשי שהוא, כמו שניסוי "פנים-אל-פנים ללא הבעה" מציע. התינוקות האלה שמחים במהלך  האינטראקציה, ואז פועלים במרץ כדי לגרום למטפל שלהם לחזור למצב של אינטראקציה חברתית. מעניין לדעת, בדוגמא זאת, שאפילו אחרי שהאינטראקציה חודשה, דפוסי עוררות של התינוק נשארו מבולבלים:  בזמן שהסימנים החיוביים חזרו מהר מאוד, הסימנים השליליים לא נעלמו במשך זמן מה, עם עליה בעצבנות ובבכי, כתוצאה מאירוע שלילי קצר זה[11]. בזמן שכל זה יוכח כחשוב יותר  בשיעור מאוחר אחר, מה שאנחנו מדגימים הוא שהצורך להפחית סימנים שליליים אצל התינוק יכול לקחת זמן – זאת אינה תגובה מיידית.

מה הם הצרכים שלנו?

מאסלו - טבלת צרכים

עוד בזמן שהביהביוריזם שלט בפסיכולוגיה, התפתחה תאוריית התפתחות האדם, שגם לה תהיה השפעה  מרחיקת לכת. אברהם מאסלו, שחשב בצורה דומה לפרויד ולאריקסון, שם לעצמו כמטרה ללמוד את השלבים ההתפתחותיים של האדם מבחינה פסיכולוגית. מה שמעניין וקשור אלינו, היא העובדה שהוא התמקד בלמידת הצרכים של בני אדם. פירמידת הצרכים של מאסלו הדגישה את הדעה, לפיה, כבני אדם, יש לנו רמות שונות של צרכים, ורק אחרי שרמה אחת מסופקת, יש לנו את הדחף לספק את הרמה הבאה[12][13]. הצרכים הם אלה (מתחילים בתחתית הפירמידה, או בצרכים הבסיסיים ביותר, ועולים למעלה):

א) צרכים פיזיולוגיים (גופניים): נשימה, אוכל, מים, מין, הומאוסטזה, הפרשות

ב) צורך בבטחון: בטחון אישי וכלכלי, בריאות, חולי או תאונות

ג) צורך באהבה ובהשתייכות: מערכות יחסים בסיסיות בחיים (משפחה, חברים, מערכות יחסים רומנטיות) – שימו לב שבילדות הצורך הזה עלול לבוא לפני הצורך בבטחון

ד) צורך בהערכה חברתית: כבוד מצד אחרים, קבלה והערכה

ה) צורך במימוש עצמי: הבנת הפוטנציאל המלאה והגשמתו

ארבע רמות הצרכים הראשונות מדברות על צרכי החסך, בגלל שמוזכרים בהן צרכים, שלפי מאסלו, הם צרכים חיוניים. הצרכים ברמה הראשונה נדרשים פשוט כדי לשרוד כאורגניזם. אך גם הצרכים ברמות השניה עד הרביעית הם חיוניים, ומאסלו טען שבלעדיהם, אנשים יהיו במצב של סכסוך פסיכולוגי (לרבות לחץ, חרדה, דכאון). חוקרים אחרים בדקו את התאוריה הזאת ומצאו לה תמיכה ניכרת, מה שמצביע על כך שאיכות החיים שלנו (well being) כרוכה באופן מורכב ביכולת שלנו לספק את הצרכים האלה[14].

למרות שקיימות ביקורות כלפי ההיררכיה של מאסלו[15], לא הייתה ביקורת אחת שהציעה שצרכים בסיסיים אלה הם פשוט אינם צרכים. לדוגמא, היו ביקורות לגבי מהות הפירמידה, בזמן שחלק טענו  שאין צורך בהיררכיה כדי לייצג צרכים אלה, אחרים הציעו שההיררכיה נקבעת לפי התרבות (וכך הצרכים שברמה השלישית  – הצורך באהבה ובהשתייכות – יהיו חשובים אפילו יותר בתרבויות שיתופיות). אבל יהיה קשה מאוד למצוא מישהו בימינו שיניח שלבני אדם, אפילו לתינוקות, אין צרכים מעבר לאלה הגופניים.

אני מקווה שבשלב זה אתם יכולים לקבל שהצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים הם אמיתיים ומצויים בכל העולם. אם אתם מניחים שרק הרמה הראשונה של הצרכים הגופניים משנה, כשמתמודדים עם תינוק, אתם מתעלמים מהמחקר (ומההגיון הבריא) שמראה כי  איכות החיים (well being) מורכבת מהרבה מעבר ללהיות שבע, יבש ולא בכאב גופני.

חשיבות צרכים פסיכולוגיים ורגשיים

בהנחה שאנחנו מסכימים שצרכים גופניים הם לא היחידים, השאלה הבאה שמבקשת התייחסות היא מה קורה אם צרכים פסיכולוגיים ורגשיים אלה לא מסופקים? כאן אני אתאר ארבעה תחומים של מחקר, שיעזרו להדגים את התוצאות האמיתיות מאוד והחמורות ביותר של ההתעלמות מהצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים של ילדים צעירים ושל תינוקות.

ילדים בבית יתומים

א) ילדים יתומים מתחילת המאה העשרים ועד לאמצע המאה העשרים. הדרך הטובה ביותר בה נבין את  השפעת אי-סיפוק צרכים רגשיים ופסיכולוגיים, תהיה אם נבחן אנשים שגדלו בסביבה כזו ונשווה אותם לאלה שהצרכים האלה בהם סופקו. ואת זאת קשה לבצע, כי אי אפשר פשוט להכריח ילד להיות במצב שבו אתה מזיק לו, אך למרבה הצער, היו פעם מצבים קיימים שאפשרו למחקרים אלה להתבצע. במשך הרבה שנים, תינוקות שהגיעו לטיפול מוסדי, קיבלו את הטיפול הבסיסי ביותר – החזיקו בהם כדי להאכיל אותם, להחליף להם טיטול ולשמור עליהם יבשים, לחלק היו מוביילים להסתכל בהם – אך רק לעיתים נדירות הם קיבלו גירוי חברתי, ובוודאות, צרכי הקרבה שלהם מעולם לא סופקו.

אבל דבר מוזר קרה… תינוקות החלו למות. בתחילת המאה העשרים, דווח שקרוב ל 90% מהתינוקות שהיו בבתי היתומים, מתו, וה 10% שנשארו בחיים, קיבלו סוג מסויים של סידור אומנה[16]. ילדים שלא מתו בבתי יתומים לא יצאו מכלל סכנה, ומחקר אורך אחד שבחן ילדים שהיו יתומים באמצע המאה העשרים, הראה שבאופן משמעותי, הם סבלו הרבה יותר מהפרעות פסיכולוגיות (כלומר, בעיות בריאות הנפש) , מלחץ, וממחלות כרוניות, מאשר הנבדקים בקבוצת ביקורת[17]. באופן בולט, ברגע שבתי היתומים התחילו לספק יחסי קרבה כחלק מהטיפול הבסיסי שניתן לתינוקות, שיעורי המוות והתחלואה ירדו דרמטית[18].

ב) בריאות הנפש והטיפול האמהי מאת ג'ון בולבי[19]. בסוף מלחמת העולם השנייה, ארגון הבריאות העולמי היה מודאג ביותר לגבי ההשלכות השליליות הברורות על חלק מהילדים במזרח אירופה. בזכות עבודתו הקלינית והאקדמית של בולבי בילדים בעיתיים, ובגלל השפעות הטיפול המוסדי על ההתפתחות (שלגביו הוא מצא שבעיות בבריאות הנפש קשורות באי סיפוק הצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים), הוא הופקד על כתיבת דו"ח על הבריאות הנפשית של ילדים יתומים וחסרי בית במזרח אירופה.

בדו"ח זה נכתב שילדים זקוקים למערכת יחסים קרובה, חמה, אינטימית וממושכת עם אמא שלהם, או עם תחליף קבוע לאמא, ושלהעדר מערכת יחסים מסוג זה, יכולות להיות השלכות חמורות ובלתי הפיכות על בריאות הנפש. הוא ציין שהצרכים החברתיים אינם משניים לצרכים גופניים, אלא הם ראשוניים באותה מידה, כפי שניתן לראות על השפעת הילד על ברכישת אינטראקציה חברתית. חשוב לציין כי בולבי היה בין הראשונים לטעון שמערכת היחסים המאכילה את הילד אינה הדרך העיקרית, שבה אמא משפיעה על איכות החיים (well being) של ילדה, אלא שקרבתה לילד שלה והצעת מגע מנחם הם חשובים יותר.

המאמר הזה קיבל בזמנו ביקורות רבות, כי הרבה אנשים טענו שקשר הורה-ילד חזק אינו חיוני לאיכות החיים של הילד או שאהבה אמהית היא אינה הכרחית. התייחסות בולבי להאכלה, לעומת זאת, קיבלה ביקורות רבות בזמנו, כי הרבה אנשים הרגישו שרק דרך הענות לצורך גופני יכול להווצר קשר בין הורה לבין ילד, או שכל עוד מישהו מאכיל את הילד, לא משנה מה עוד קורה מסביבו. עבודה מאוחרת יותר, שכללה את העבודה של בולבי ואיינסוורת' על תאורית ההתקשרות (attachment theory) , תשתיק הרבה ממבקרים אלה (אך ברור שלא את כולם), וכיום אין ספק שחסך במערכת יחסים הורית או באהבה הורית גורם לחסכים בבריאות הנפש.

בת שנתיים הולכת לבית החולים

ג) ילדה בת שנתיים הולכת לבית חולים. בשנת 1953 ג'יימס רוברטסון הפיק סרט תיעודי קצר על מה שקורה לילדה שחייבת ללכת לבית חולים, ובגלל זה סובלת מהפרדה מהאם. סרט זה עושה צביטה בלב, ומקרינים אותו כמעט בכל קורס מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית. המוטיבציה לעשיית הסרט הייתה בכך שבתקופה ההיא, ביקור ילדים בבתי חולים היה מוגבל מאוד, ובמהלך עבודתו כפסיכואנליטיקן,  רוברטסון התבונן בהתנהגות ילדים בזמן שהיו מופרדים. בזמן שהצוות הרפואי שטיפל בבעיה הגופנית, ראה ילדים צעירים (רוברטסון התמקד בילדים מתחת לגיל 3 שנים) מוחאים תחילה, הם גם ראו שבמהרה,  הם  הפכו להיות צייתנים ושקטים (נשמע מוכר למישהו?). מה שרוברטסון הבחין בו במהלך שנים של מחקר על ילדים הוא שמבחינה פסיכולוגית, היו שלושה שלבים של תגובה: מחאה, יאוש ואז הכחשה/ ניתוק קשר[20].

הסרט צולם כדי לספק ראיות לטראומה זאת, והוא התמקד בלאורה, בת שנתיים, שנכנסת לניתוח קל, אבל תעביר שמונה ימים בבית החולים. אם אתם יכולים למצוא את הסרט ותעמדו בצפייתו (כי הוא יגרום לכם לבכות), אתם תחזו בילדה שצעירה מדי כדי להבין את ההעדרות של אמא שלה, ושבוכה אל אמא באופן קבוע, אבל נאלצת להתמודד עם חוויה מאוד מפחידה זו, לא מוכרת ולפעמים מכאיבה, לבדה, בכוחות שלה עצמה. לבסוף, היא נהיית שקטה ו"מסתדרת", כמו שהרופאים קוראים לזה, אבל כשאמא שלה חוזרת, אנחנו רואים שלאורה מעולם לא הסתדרה. היא נשארת מרוחקת, אפילו מאמא שלה, ומראה סימנים לכך שעברה טראומה משמעותית. אין המשך לסרט, כדי לראות מה קורה ללאורה לאחר מכן, אבל הסרט כשלעצמו הוא הסיבה לכך שהרבה בתי חולים לילדים שינו את המדיניות שלהם. בחינה  נוספת של הטענות של רוברטסון הראתה שילדים אכן סבלו, והשינוי במדיניות היה הכרחי. ראוי לציין שלמרות שההפרדה מהאם הייתה משמעותית לילדים במהלך תקופות אלה, היא לא הייתה מוחלטת, ובהרבה מקרים, הצורך הפסיכולוגי והרגשי לניחום של הילדים נענה, אחרי שהם הפכו להיות שבעים, יבשים, וללא כאב גופני. הם פשוט פחדו.

הקופים של הארלו

ד) הקופים של הארי הארלו. בזכות עבודתו של ג'ון בולבי וסרטו של רוברטסון ועבודתו על אובדן  הטיפול האמהי, הארלו החליט להמשיך לבחון  מהו האלמנט המכריע שאמהות מספקות, שהוא זה שהוביל לתוצאות השליליות ביותר שנמצאו בידי בולבי ורוברטסון. במחקרים, שלעולם לא יעברו ועדת אתיקה בימינו, דר. הארלו ניסה לאתר את המשקל היחסי של אלמנט ההאכלה של האם ושל הנחמה. הוא נמשך לכך בגלל המאמר של בולבי ובגלל מה שהסרט התיעודי של רוברטסון הראה.

כדי לעשות זאת, הארלו הפריד קופים צעירים מאמא שלהם כבר בלידה וסיפק להם שתי אמהות מחליפות. במחקר מאיר העיניים ביותר (האחרים היו כולם וריאציות של מחקר זה וסיפקו את אותן הראיות), אמא אחת הייתה קוף ממתכת, והיא סיפקה אוכל לגור. אמא שניה הייתה אמא מבד, והיא עוצבה כדי לספק סוג מסויים של עידוד וחיזוק במגע. הרבה אנשים ציפו מהגורים לבלות את כל זמנם עם אמא ממתכת שסיפקה להם אוכל, אבל קרה ההפך הגמור. הגורים אומנם הלכו לאמא זאת, כשהם היו צריכים אוכל, אבל הם בילו את מרבית זמנם עם האם מבד. וכל פעם שהתרחש אירוע שלילי או מפחיד כלשהו, הם נצמדו לאם מבד להגנה ולנחמה. כשהגורים הובאו לסביבה חדשה עם אמם מבד, הם השתמשו "בה" כבסיס, ממנו יצאו לחקור. אם לא הייתה לידם כל אם, או אם הייתה איתם רק אם המתכת/מאכילה, הקופים נהיו חסרי מנוחה, עצבניים ואלימים. הם פחדו מהסביבה שלהם, ולא היה להם בסיס בטוח לצאת ממנו לחקור. רק האם "המנחמת" המחליפה סיפקה את הבסיס הפסיכולוגי הזה. בקצרה, למרות שהצרכים הגופניים המידיים שלהם סופקו על ידי האם ממתכת, רק האם שסיפקה עידוד וחיזוק (לא משנה כמה רעועים היו) סיפקה את הנחמה הפסיכולוגית הדרושה שאיפשרה לגורים להתמודד עם מצבים חדשים.

כשהם נשקלים יחד, תחומי המחקר מראים שהכשלון בסיפוק הצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים לתינוק, עלול לגרום לחסכים חברתיים דרמטיים ולבעיות גופניות בשלב מאוחר יותר בחיים, ואפילו, למוות. אני יודעת שרובכם תגיבו, שרוב הילדים שההורים שלהם מקשיבים לעצות בספרים שלכם, לא באמת מצויים בנסיבות קיצוניות אלה. ואתן צודקות. אבל בגלל שאנחנו יודעים מה קורה במקרי קיצון אלה, אנחנו מסוגלים להבין חלק מההשפעות העדינות יותר, ששימוש מתון בהתנהגויות אלה יכול לעורר. חשוב לזכור שהשפעות אלה קיימות בצורת סולם נע – זה לא "הכל או כלום" – ושלהזנחה קבועה של חלק מהאלמנטים הפסיכולוגיים והרגשיים תהיה השפעה ארוכת טווח ומרחיקת לכת.

כדי לסכם את הכל… למרות הנסיונות הטובים ביותר של ביהביוריסטים לגרום לנו להאמין שתינוקות הם אכן לוח חלק ללא כל מצבים פסיכולוגיים, אנחנו יודעים שזה לא המקרה. לתינוקות אולי חסרה מודעות פנימית, אבל הם מרגישים וחווים את העולם בצורה חברתית, וניתן לטעון שמצבים אלה הם חשובים באותה מידה כמו מצבים גופניים. המחקר הראה שכשלון לספק את הצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים יכול להוביל לחסכים מנטליים קשים, למחלות גופניות ואפילו, למוות. כשאנשים מציעים עצות להורים, ומשרישים את הרעיון שצרכים של תינוקות נענו בגלל שהם שבעים, יבשים ומספיק חם להם, הם משרישים משהו שפשוט מגוחך ופוגע קשות בתינוקות אלה. אז מה אתם כן יכולים לעודד? ובכן, על כך נדבר בשיעור השלישי, שיתמקד בחשיבות המגע.

————————————————————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

עוד בסדרת לחנך את המומחים –

שיעור ראשון –  בכי

שיעור שלישי – מגע

שיעור רביעי – להרגע לבד

שיעור חמישי – לוחות זמנים

———————————————————————————————————–

[1] Watson JB. Behaviorism (1930).  Chicago: University of Chicago Press. Pp 82.

[2] Watson JB. Psychology as the behaviorist views it. Psychological Review (1913); 20: 158-177.

[3] Skinner BF. About Behaviourism (1974). Cape.

[4] Watson JB & Rayner R. Conditioned emotional reactions. Journal of Experimental Psychology (1920); 3: 1-14.

[5] Fogany P, Steele M, Steele H, Moran GS, & Higgitt AC. The capacity for understanding mental states: The reflective self in parent and child and its significance for security of attachment. Infant Mental Health Journal (1991); 12: 201-218.

[6] Tronick EZ. Emotions and emotional communication in infants. American Psychologist (1989); 44: 112-126.

[7] Stack DM & Muir DW. Tactile stimulation as a component of social interchange: New interpretations of the still-face effect. British Journal of Developmental Psychology (1990); 8: 131-145.

[8] Gusella JL, Muir DW, & Tronick EZ. The effect of manipulating maternal behaviour and interaction in three- and six-month-olds’ affect and attention. Child Development (1988); 59: 1111-1124.

[9] Stack DM & Muir DW. Adult tactile stimulation during face-to-face interactions modulates five-month-olds’ affect and attention. Child Development (1992); 63: 1509-1525.

[10] Stack & Muir (1990).

[11] Weinberg MK & Tronick EZ. Infant affective reactions to the resumption of maternal interaction after the still-face. Child Development (1996); 67: 905-914.

[12] Maslow AH. A theory of human motivation. Psychological Review (1943); 50: 370-396.

[13] Maslow AH. Motivation and Personality (1954).  New York: Harper.

[14] Hagerty MR. Testing Maslow’s hierarchy of needs: National quality-of-life across time. Social Indicators Research (1999); 46: 249-271.

[15] Gratton LC. Analysis of Maslow’s need hierarchy with three social class groups. Social Indicators Research (1980); 7: 463-476.

[16] Montague A & Matson F. The Human Connection (1979). New York: McGraw-Hill.

[17] Sigal JJ, Perry JC, Rossignol M, & Ouimet MC. Unwanted infants: Psychological and physical consequences of inadequate orphanage care 50 years later. American Journal of Orthopsychiatry (2003); 73: 3-12.

[18] Montague & Matson (1979).

[19] Bowlby J. Maternal care and mental health. World Health Organization (1951).

[20] Robertson J. Some responses of young children to loss of maternal care. Nursing Times (1953); 49: 382-386.

——————————————————————————-

טרייסי קאסלסטרייסי קאסלס היא הכותבת העיקרית ל Evolutionary parenting. היא סיימה תואר ראשון במדעי הקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה והיא כרגע מועמדת לדוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית באותה אוניברסיטה, שם היא לומדת איך גורמים אבולוציונים מסויימים משפיעים על התנהגות אמפתית בילדים. טרייסי משמשת כיועצת בשותפות בריאות הילד וזכויות האדם ועבדה בעברה במועצה הקנדית ללמידה, ארגון ללא מטרות רווח המוקדש למחקר אלמנטים של למידה לאורך משך החיים. אבל הכי חשוב בעבורה, היא אמא למדלין (מאדי), לבן החורג דסמונד, ואישתו של בריאן.