תגית: למנוע פשיעה

Elliot Barker

איך אפשר למנוע פשיעה?

איך אפשר למנוע פשיעה?

איך אפשר להקטין את מספר האנשים בבתי הכלא או למנוע פשיעה? אני רואה כעת את הפתרון לבעיות הכביכול חמורות האלה כמשהו פחות או יותר טריויאלי ביחס לבעיות החמורות יותר הנוגעות לכולנו אם החברה שלנו יותר ויותר, כך זה נראה, מגדלת ומתגמלת פסיכופטיה. במיוחד בעולם עם נשק להשמדה המונית.

איך אפשר להקטין את מספר הפסיכופטים או כמות הפסיכופטיה בחברה שלנו?

בעבורי זאת אותה שאלה כמו "איך אנחנו מגדילים את מספר האנשים בחברה שלנו שיש להם יכולת מפותחת לאמון, אמפתיה וחיבה?" כמה מהצעדים שאפשר לקחת נראים די ברורים:

כיוון שהשנים הראשונות הן מכריעות, אנחנו צריכים לבחון בדקדוד כל תוכנית ומדיניות שמשפיעה על תינוקות וילדים קטנים ולשאול את עצמנו "הצרכים של מי נענים פה?" צריכה להיות הכרה ברורה שהמידה המשמעותית היחידה להצלחה בגידול ילדים היא מבוגר עם יכולות מפותחות לאמון, אמפתיה וחיבה. מזה נובע שהסגידה הנוכחית לשיטות גידול ילדים שמביאות ל IQ הכי גבוה, או לילד עם הכי הרבה פירורים עובדתיים בגיל הנמוך ביותר, או לילד שיכול לנגן בצ'לו הכי מוקדם צריכה להיות חשודה. חשודה כי היא עלולה לסתור את שיטות גידול הילדים שמייצרות מבוגר עם יכולות מפותחות לאיכויות החיוניות לקיום אנושי שיתופי הרמוני.

ככל שאיכות החיבור הרגשי במהלך הילדות נראית החשובה ביותר לפיתוח היכולות האלה, נסיונות להעלות את מעמד ההורות נראים הכרחיים. בחברה שבה אפשר לשווק את הזבל הכי חסר תועלת, ספריי לייזול ודאודורנטים לנרתיק הם שניים מאין ספור הדוגמאות, לא אמור להיות קשה לשפר את "טעם הלקוח" (דרך טכניקות שיווק מודרניות) למה שכנראה היא העבודה החשובה ביותר שכל אחד יכול לעשות – החינוך של חבר חדש בחברה.

זה נראה מתמיה בחברה שבה בית הספר הוא חובה מגיל 6 עד 18 שאנחנו מוציאים בוגרים שאין להם הכנה לעבודה האחת שהם כמעט בטוח שיעשו – גידול ילדים. בוודאי, לפני שהריון היא אפשרות, בנים ובנות אמורים להעריך את הנזק הרגשי התמידי שיכול להיווצר אם הצרכים הרגשיים של ילד צעיר לא נענים.

זה נראה לי מדהים שכחברה אנחנו לא מצדדים בפומבי את אותם ערכים שעליהם נשען כל יחס גומלין חברתי הרמוני – אמון, אמפתיה וחיבה. למה שלא כחברה – כולנו במשותף – נחזק את המודעות החבויה שלנו שהערכים האלה הם שורש העניין, ולמה שלא נעשה את זה לפחות באותה תדירות ויעילות שבה אנחנו מרשים לעצמנו להזכר לשתות קוקה-קולה?

אם אנחנו באמת רוצים חברה שמטפחת ומתגמלת בבררנות אנוכיות, קנאה ותאוות בצע ברדיפה בלתי פוסקת אחר צריכה של מה שנקרא בטעות "טובין", אז לכל הפחות אנחנו צריכים לוודא שכל התוצאות של הערכים האלה ברורות לכולם, כולל כל העלויות האישיות והחברתיות העקיפות.

למה אמצעים מונעים כאלה לא מתבצעים? יש הרבה גורמים. חלקית בגלל שכרגע אנחנו מוכוונים לפרק זמן קצר יותר פוליטית ופסיכולוגית מאשר מה שמצריך מניעה. חלקית בגלל שאנחנו מוטעים מההתרגשות והדרמה של התערבות לאחר שמופיעה בעיה. משחק השוטרים וגנבים למשל הוא חמור בהרבה מהשעשועים שלנו. חלקית בגלל שלנפגעים היום יש יותר מוטיבציה לשדל לגבי הצרכים הדחופים שלהם מאשר לגבי מניעה של נפגעי המחר. חלקית  בגלל הרמה בלתי אפשרית של הוכחה שנדרשת בכל פעם שאנחנו דנים בשינויים שנראה שהם מתערבים בערכים שלנו היום. אבל בעיקר אנחנו יודעים שפתרונות כאלה למניעת פשיעה הן "אידיאליסטיות תמימה".

מנקודת המבט שלי האידיאליזם התמים הוא בראשם של אלה שמאמינים שנשרוד כגזע בלי לפעול בקרוב כדי למנוע מהדורות הבאים את אלה שהם, כמו שאמר הרווי קלקלי, כל כך נקיים מרגש שהם "בורים בצורה מכריעה למשמעות החיים אצל אחרים", ונתחיל לתמוך באותם ערכים חברתיים שעליהם נשען כל יחס גומלין חברתי הרמוני.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן.

—————————————————

נלקח מתוך מאמר שנקרא "Prisons, Psychopaths and Prevention", הוגש בקונגרס העולמי השני בנושא בריאות בבתי הכלא, אוטווה, 1983.

אליוט בארקר, פסיכולוג, הוא המייסד של האגודה הקנדית למניעת התאכזרות לילדים והעורך בעבר של המגזין הורות אמפתית.

Elliot Barker