תגית: משחקים

נעמי אלדורט

והם שיחקו כל היום

מאת נעמי אלדורט, מחברת הספר "Raising Our Children, Raising Ourselves" (לגדל את ילדינו, לגדל את עצמנו).

והם שיחקו כל היום

ליד הפסנתר, לנון בן השלוש מנגן צלילים אקראיים. "למה שלא תלמדי אותו לנגן?" שואלת האורחת שלי מהחוף המזרחי, שיודעת שאני פסנתרנית. "הוא לומד", אני אומרת. "לעולם לא אוכל להשתוות ליעילות של הדרך הטבעית הזאת לרכוש מומחיות." חברתי מסתכלת עלי בספקנות. "תראי כשתבואי שוב לביקור בשנה הבאה," אני אומרת. למרות שאין לי שמץ של מושג לאיפה הולכת הנגינה של לנון. אני מעריכה שהיא תראה התקדמות בכל מה שהוא עושה כל עוד הוא חופשי לשחק.

כמה הורים ומורים מתחילים לדאוג כשעובר יום שיש בו משחק ומשחק ועוד משחק? "מתי היא תלמד אם היא משחקת כל היום?"

האם משחק הוא באמת בזבוז זמן? האם הטבע שגה כשכל הגורים, כולל בני האדם, נולדים עם דחף ויכולת לשחק?

עבורי, גידול ילדים היה מבחן מתמשך ליכולת שלי לבטוח. האם אני צריכה לוודא בעצמי שהילד שלי לומד לזחול? ללכת? לדבר? מה עם "קורס מבוא להליכה ודיבור לפעוטות?" באופן מעניין, שפה היא הדבר הקשה ביותר ללמידה, וילדים עושים זאת לגמרי בעצמם. למעשה, הלמידה המהירה ביותר אצל בני האדם מתרחשת בשנים הראשונות, כשילדים כמעט ומשחקים כל היום. אולי הטבע לא שגה – אולי אני יכולה לבטוח.

אז בטחתי בטבע מהיום הראשון והבחנתי בדבר מעניין: ילדים משחקים, והלמידה הטובה ביותר שלהם מתרחשת באמצעות משחק. ילדים תוכננו להיות סקרנים. מהלידה והלאה, הם רוצים לדעת ולהבין הכל. ילדים מונעים להצליח. הם כל הזמן מאתגרים את עצמם ויכולים לעשות את כל זה דרך תהליך ביולוגי מוטבע שאנחנו קוראים לו משחק.

אם ילדים ישחקו כל הילדות שלהם (אני מתכוונת לכך), הם יהיו מוכנים לחיים. הם יהיו חזקים רגשית (במידה ולא נעשה כל נזק אחר), ויהיו להם כל המיומנויות הבסיסיות להתמודד עם החיים. החרדה שלנו שילדים ידעו דברים מסויימים בגילאים מסויימים היא מכשול עצום לאמון ולאיפשור ההתפתחות הטבעית שלהם. כשילדים משחקים, הם המחברים המוסמכים היחידים של התהליך הקסום הזה. נדיר שיהיה מאוחר מדי לרכוש ידע, אבל זה לרוב מוקדם מדי באופן מסוכן ולא בהרמוניה עם המסע הפנימי של הילד.

לבטוח בילדים בהכוונת המשחקים שלהם יש יתרונות מיידיים: 1) קיים סיכוי גדול שהילדה תעשה בדיוק מה שהכי מתאים לה מבחינה רגשית, שכלית וחברתית. 2) אין דאגות לגבי התאמה לגיל, ולא צריך לשער על מה או איך לשחק או ללמד. הילדה היא המומחית של עצמה גם בתזמון. 3) אפילו חשיפה הולמת למידע נדרש תתרחש לרוב מעצמה. החיים, כמו שהם, יכולים לספק לנו יותר מדי חשיפה בימינו. ילדים יבחרו את מה שנוגע לצרכים האישיים שלהם. אנחנו יכולים לחלוק את חיינו איתם, את תחומי העניין, החברים, האהבות, התסכולים, הפעילויות… והם יצפו, ילמדו, ויודיעו לנו על הצרכים שלהם בדרכים העליזות שלהם. ילדים שמורשים לשחק ולכוון את דרכם, ילמדו כל דבר כדי להגיע לאיפה שהם רוצים.

איזה סוג משחק הוא כל כך יעיל לגדילה ולמידה? התשובה פשוטה: משחק יזום-עצמי ומכוון-עצמי. כדי לטפח משחק כזה, אנחנו צריכים לזוז מהדרך וגם להזיז צעצועים מניפולטיביים מהדרך. ההתערבות וההערות שלנו למעשה מפריעים בדרך. ברור שהערות שליליות הן הרסניות, אבל לא כל כך ברור שהערות חיוביות הן הרסניות באותה מידה: כשנינה, בת שנתיים, בונה מגדל קוביות, היא מונעת מסקרנות טהורה וחדוות יצירה ולמידה. כשאבא מסתכל ביצירה שלה ומביע התלהבות, נינה מסיטה את העניין מהקוביות שלה אל הכוונה לעורר תגובה נלהבת מאביה. זה יכול להוביל במהלך השנים לתלות בהערכה של מבוגר שתוצאתו חוסר אמון-עצמי ואיבוד העניין בעשיית דבר לשם עצמו. הילדה המרצה תלויה בהצלחתה לעמוד בציפיות של ההורים שלה ויכולה לאבד קשר עם מי שהיא באמת, ומה שהיא באמת מתעניינת בו.1

משחק מדעי

יום אחד, יונתן ולנון לקחו מכסים של סירים מהמטבח, וסיבבו אותם בצורה כזאת שהם הסתובבו כמו סביבונים על הרצפה. לאחר מכן הם מילאו את המכסים בחפצים צבעוניים, וחזו במגוון של שינויי צורות וצבעים כשהמכסים הסתובבו. במשחק המסתחרר הם יצרו צירופים על ידי שינוי צורות וצבעים, צפו בתוצאות, ואז שינו את החפצים במכסים בהתאמה כדי ליצור תוצאות שונות. שני המדענים הצעירים יזמו, תיקשרו, פעלו וצפו בחוקי היקום.

אני קוראת לסוגי הפעילות האלה משחק מדעי, או למידת הטבע של תופעה. ילדים עם גישה לטבע (חצר, עצים, חול, אבנים, מקלות…), וגם למטבח ושאר החפצים הבטוחים והריהוט בתוך הבית, יהפכו כל מקום למעבדה של המציאות. כשבאים אורחים והבית לא מסודר, אני אומרת כבדרך אגב, "או, סליחה על הבלאגן, יש פה שלושה מדענים קטנים שבוחנים את המציאות." השיטות של ילדים זהות לאלה של מדענים. שינוי וצפייה, להקשיב או לחוש את התוצאות, וכן הלאה.

לילדים, החיים הם משחק ומשחק הוא למידה. טופו יכול להיות לנו אוכל, אבל אתמול בערב הוא היה מפה טופוגרפית של האי לילד שלנו. גומיות לשיער הופכות להיות חצים לקליעה למטרה במיומנות מדהימה. הערסל יכול להסתובב על ידי פיתול שלו, ואז הוא חוזר בדרך ההפוכה. האפשרויות הן אינסופיות. למרות שהם לא תמיד הופכים מה שהם לומדים למילים או משוואות, הם לומדים. לקרוא למשהו בשם הוא לא הגילוי – תפיסת התופעה היא מה שחשוב. במשחק מדעי, ילדים חווים מציאות וכמו כן לומדים על כוחם ליצור ולהשפיע על תופעות מדעיות.

משחק רגשי וחברתי

כל משחק שיש בו יותר מבן אדם אחד הוא חברתי. כשילד משחק עם מישהו אחר (מכל גיל, כולל מבוגרים), נלמדים כישורים חברתיים כאשר הרגשות והצרכים של החבר למשחק צריכים להילקח בחשבון.

אימון חברתי ספציפי מתרחש כשהילדים עושים "חזרות" לחיים. לשחק משחקי העמדת פנים בהם הילדים משחקים תפקידים של הורים, חיות, צמחים, וכו', היא דרך להטמיע את המציאות, לשכך פחדים ולנסות את הכל.

משחקי העמדת פנים הם גם טיפול מעולה. המטפלים הקטנים פורקים את הרגשות שלהם במשחק. הורה התלונן אלי פעם שהילדים שלו כל הזמן מעמידים פנים שהבית שלהם עולה באש. הם רצו בבית עם צעיפים כלהבות, התריאו לכולם על הסכנה ואז כיבו אותה בהרבה רעש וסיפוק. המשפחה הזאת שגרה בכפר, משתמשת בעץ לחימום והם מלמדים את ילדיהם להתרחק מהאש. הילדים עורכים חזרות, מתרגלים את עצמם לתרחיש הגרוע ביותר, ומשככים את הפחדים שלהם על ידי צבירת ניסיון.

גבולות ומשמעת

אחת התכונות החזקות ביותר במשחקי ילדים היא כמות החוקים שהם יוצרים וכמה קשוחים הם לגביהם.

אני זוכרת קבוצה של בערך 12 ילדים, בגילאי 4-10, קופצים על טרמפולינה אחת גדולה. תוך דקות, היה ברור לילדים שהיה צפוף מדי מכדי שזה יהיה כיף. מהר מאוד, הם הגו את החוק: "רק בשלשות". כמה מהם התחילו לקרוא "רק בשלשות", אחרים הצטרפו לקריאה והתיישבו בקצה אחד, ואיפשרו לשלושה ילדים להנות מהקפיצות. חוקים עוברים מדור לדור או שנוצרים לפי הצורך, וילדים שומרים על החוקים ולומדים כבוד חברתי, משמעת וגבולות.

תפקיד ההורה

גם אנחנו ילדים. אנחנו אוהבים לקחת חלק משמעותי בהתפתחות הקסומה של בני אדם. אולם, אין תפקידים נעלים בשבילנו המבוגרים: משחק יצירתי אמיתי לא צריך עידוד או תמיכה פעילים. ולא, אנחנו לא צריכים להיות מקור הכיף או לעסוק הרבה בבידור.

אנחנו רשת התמיכה והבטחון הבלתי נראית. אנחנו זוכים לעודד משחק על ידי הפחתה – על ידי חוסר התערבות או קטיעה, ועל ידי חוסר העדפה לפעילויות דמויות כיתה. במקום זאת, אנחנו יכולים לתת לילדה תחושה של אישור מוחלט לבחירות ולפעולות שלה. בכיבוד "עבודתו" (המשחק שלו) של המדען, אנחנו אחראיים על חשיפה אך לא על אכיפה.

כשילדים רוצים את ההשתתפות שלנו, אנחנו צריכים לשחק בצורה אותנטית. אנחנו צריכים להתעניין – לא להיות מעניינים. לתת לילד להוביל את המשחק ולהצטרף כשותף אמיתי. בלי הערכות, שבחים או מנהיגות, וגם ללא התלהבות מוגזמת – רק להיות שותף שווה ערך ואותנטי.

ילדים הם חברים מצויינים למשחק בעבור ילדים אחרים בדיוק בגלל שהם אותנטיים. ילדים לא צריכים להיות באותו גיל או אפילו בגילאים דומים כדי לשחק ביחד, והם עושים כמיטב יכולתם כשהם בוחרים בעצמם את חבריהם למשחק.

החיים הם משחק. אולי המבוגרים התבגרו ושכחו את החלק המהותי הזה של החיים שנקרא משחק. נהפכנו לרציניים ועשינו הבחנה מלאכותית בין משחק לעבודה ובן משחק ללמידה. ילדינו נמצאים פה כדי ללמד אותנו קלילות, כדי לשים ניצוץ בעינינו ו"לשחק חיים".

© זכויות יוצרים נעמי אלדורט

1 ראו גם: "לזוז מהדרך" מאת נעמי אלדורט.

הודפס מחדש ונערך עם אישור מ The Nurturing Parent, הוצאה בין לאומית לאור שתומכת ב Attachment Parenting.

—————————————————————————————

נעמי אלדורטנעמי אלדורט היא מחברת הספר "Raising Our Children, Raising Ourselves" (לגדל את ילדינו, לגדל את עצמנו), ושל מאות מאמרים וטורי עיצה להורים שהתפרסמו ברחבי העולם. לניוזלטר בחינם, שיעורים טלפוניים, דיסקים, מאמרים, שיחות טלפון אישיות ומשפחתיות ולתיאום הרצאות: www.AuthenticParent.com

המאמר פורסם במקור במגזין "מת'רינג", גיליון 71, קיץ 1994. לקריאת המאמר המקורי באנגלית, לחצו כאן.