תגית: משמעת

אלפי קוהן

משמעת היא הבעיה – לא הפיתרון

פורסם במגזין Learning, אוקטובר-נובמבר 1995

משמעת היא הבעיה – לא הפיתרון

מאת אלפי קוהן

כשהעניינים בכיתה שלי הגיעו לשפל המדרגה, היו ימים בהם הייתי בטוח שהילדים נשארים ערים בלילה וזוממים דרכים למרר את חיי. רק מאוחר יותר הבנתי שבהפרעות שלהם הם למעשה התכוונו לגרום לזמן לעבור מהר יותר.

וזה היה מאוחר עוד יותר לפני שיכולתי להודות שאני לא מאשים אותם. הבעיה לא הייתה בתלמידים – היא הייתה תוכנית הלימודים והסתמכותי על ספרי לימוד, דפי עבודה ודיאטה של מיומנויות ועובדות חסרות קשר. האם באמת ציפיתי מהתלמידים שלי להיות להוטים ללמוד על "חברינו תואר הפועל"? בהינתן המטלות האלה, זה היה מדהים אם הם לא היו מפריעים.

מן הסתם, רוב המאמרים בנושא הטלת משמעת על תלמידים ינפנפו הרהורים כאלה הצידה. במקום זאת, הם יזכירו לי שזאת זכותי לדרוש שהתלמידים יתנהגו "בהתאם" – שזה בעצם, לעשות כל מה שאני אומר להם. הם יציעו מבחר טריקים לגרום לתלמידים לציית לבקשות שלי. למעשה, כל התחום של ניהול הכיתה מסתכם בטכניקות למניפולצית התנהגות התלמידים.

זה נורא נוח למורים בגלל שזה לוקח כמובן מאליו שהאשמה היא לחלוטין אצל הילדים. אבל תקחו בחשבון:

* אולי כאשר יש בעיה, כדאי לנו להתמקד לא רק בילד שלא עושה מה שמבקשים ממנו, אלא גם במה שמבקשים ממנו לעשות (וכמה זה מתקבל על הדעת).

* אולי כשתלמיד לא עובד, השאלה הנכונה היא לא "איך אני גורם לו לחזור לעבוד" אלא "מה המטלה?"

* אולי כשתלמיד עושה משהו לא הולם, כדאי לנו להסתכל על האווירה הכיתתית שאנחנו עזרנו ליצור.

לעבוד עם ילדים כדי לבנות קהילה בטוחה ודואגת לוקח זמן, סבלנות ומיומנות. זה לא מפתיע, לכן, שתוכניות הטלת משמעת עושות את מה שקל: עונשים ("תוצאות") ופרסים.

האם הם עובדים? כן ולא. איומים ושוחד יכולים לקנות שינוי קצר מועד בהתנהגות, אבל הם לעולם לא יכולים לעזור לילדים לפתח מחוייבות לערכים חיוביים. בכיתה מבוססת-תוצאות, מובלים התלמידים לשאול, "מה היא רוצה שאני אעשה, ומה יקרה לי אם לא אעשה את זה?" בכיתה מבוססת-פרסים, הם מובלים לשאול, "מה היא רוצה שאעשה, ומה אני אקבל בשביל לעשות את זה?"

שימו לב כמה דומות שתי השאלות האלה. פרסים ועונשים הם למעשה שני צדדים של אותו המטבע. ושימו לב כמה שונה כל אחד מהם ממה שאנחנו רוצים שילדים יחשבו: "איזה בן אדם אני רוצה להיות?" או "איזה סוג כיתה אני רוצה שתהיה לי?"

כדי לעזור לילדים לעסוק בהרהורים האלה, אנחנו צריכים לעבוד איתם במקום לעשות דברים להם. אנחנו צריכים להכניס אותם לתהליך ההחלטות בנוגע ללמידה שלהם ולחיים המשותפים שלהם בכיתה. ילדים לומדים לעשות בחירות טובות כשיש להם הזדמנות לבחור, לא על ידי מילוי הוראות.

תדמיינו שלוקח לכיתה שלכם הרבה זמן להתארגן אחרי שהם חוזרים מארוחת הצהריים. מה האפשרויות שלכם? אתם יכולים לאיים שתיקחו להם זכות מסויימת או להביך את הילדים האיטיים. אתם יכולים לנופף במקבילה של עוגיה לכלבים לעבר הכיתה אם הדברים ישתפרו מחר. או שאתם יכולים לקחת ילדה אחת כדוגמא כדי לשנות את ההתנהגות של כל השאר ("אני אוהב את הדרך בה דורין מתיישבת כל כך מהר!").

כל אסטרטגיות ה"לעשות ל" האלה קשורות לדרישת משמעת, לא לעזור לילדים בבעיה שיש להם – או לתהות למה מה שקורה עלול בכלל להוות בעיה מלכתחילה. כתוצאה מכך, הצורך למשמעת ושליטה לעולם לא נגמר.

אבל מה אם תעסיקו את הילדים בחשיבה למען עצמם: כמה זמן לוקח לנו להתארגן? למה? מה אנחנו יכולים לעשות לגבי זה? הגישה הזאת חוסכת זמן בטווח הארוך, מפחיתה את כמות הבעיות, ובסופו של דבר גורמת לילדים להתחיל לפתור את הבעיות של עצמם.

כל פעם שאני מבקר בכיתה כזאת, בה המורה מעוניין יותר ליצור קהילה דמוקרטית מאשר לשמור על עמדה של סמכות, אני משתכנע מחדש שהתרחקות מתוצאות ופרסים היא לא רק ריאלית – זאת הדרך הטובה ביותר לעזור לילדים להתפתח ללומדים טובים ואנשים טובים.

——————————————————————————————-

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

עידן מלמד

כמה מושגי יסוד בחינוך

הרגשתי צורך לכתוב את זה אחרי שקראתי את הכתבה הזאת, אולי כדאי שתקראו אותה קודם (היא תיפתח בלשונית חדשה)…

איינשטיין אמר ש"אנחנו לא נפתור את הבעיות שלנו מאותה רמת מודעות שגרמה להן מלכתחילה".

הבעיה שנדבר עליה היום היא חוסר הכבוד השורר בין הורים, מורים ותלמידים.

ניקח לדוגמא את מה שאמר מנהל בית ספר ל YNET במאמר שפורסם ב 5/10/2011 שלדעתי היא דעה רווחת במערכת החינוך:

"אין ספק שבשנים האחרונות ההתערבות של ההורים בנעשה בבתי הספר הפכה להיות ברוטלית ולא נעימה", ציין מנהל אחד מבתי הספר במרכז בתגובה לנתונים. "התפקיד של ההורים הוא לחנך את הילדים וברגע שההורה משפיל את המורה וצועק עליו לפני הילד אז המעמד של המורה נפגע, וממודל לחיקוי הוא הופך למושא ללעג בפני התלמידים".

זה מה שאנחנו כל הזמן שומעים בחדשות וקוראים בעיתונים. אבל המנהל מבלבל כמה מושגי יסוד בחינוך. המערכת נמצאת במצב של תוהו ובוהו אטומי בגלל שהיא מערבבת בין כמה מושגי מפתח.

א. המנהל חושב שלחנך ולמשמע זה אותו דבר. אבל אין שום קשר בין משמעת לבין חינוך. נהפוך הוא, מחנכים טובים יודעים שצריך מידה בריאה של פקפוק כדי להפוך לבן אדם מחונך.

ב. הוא גם חושב שמודל לחיקוי וסמכות פיקודית זה אותו דבר. אבל אין שום קשר בין מודל לחיקוי לבין סמכות פיקודית. נהפוך הוא, מחנכים טובים יודעים שאי אפשר להכריח לעשות שום דבר ולכן מחנכים טובים מנסים לזכות בכבוד תלמידיהם ולא להנחית עליהם פקודות.

אם המנהל היה עושה קצת סדר במושגים שלו, הוא היה מבין שהוא בעצם מתכוון להגיד את המשפט הבא:

"התפקיד של ההורים הוא למשמע (לחנך) את הילדים וברגע שההורה משפיל את המורה וצועק עליו לפני הילד אז המעמד של המורה נפגע, ומסמכות פיקודית (וממודל לחיקוי) הוא הופך למושא ללעג בפני התלמידים".

האם הייתם רוצים לשלוח את הילדים שלכם לבית ספר שבו המנהל מאמין שמשמעת היא ערך עליון ושהמורה צריך סמכות פיקודית?

האם הייתם רוצים לשלוח את הילדים שלכם לבית ספר שבו המנהל אפילו לא מבין שלזה הוא מתכוון???

האם הייתם רוצים לשלוח את הילד שלכם למערכת חינוך בה 21% מהילדים הרגישו מושפלים בידי המורים בחודש האחרון? לא בשנת הלימודים האחרונה, בחודש האחרון!!!

אני הייתי שולח את הילד שלי לבית ספר שבו המנהל היה אומר:

"הורים צריכים להתערב בחינוך ילדיהם. הדלת שלי תמיד פתוחה להורה שחושב שנעשה עוול לילדים שלו. אני והמורים בבית הספר מבינים שרק כאשר נכבד את עצמנו, את ההורים ואת התלמידים בבית הספר ישתנה מעמדם של המורים, ובמקום להיות מושא ללעג נהיה למודל לחיקוי".

ואתם?

נעמי אלדורט

לזוז מהדרך

 מאת נעמי אלדורט, מחברת הספר "Raising Our Children, Raising Ourselves" (לגדל את ילדינו, לגדל את עצמנו).

לזוז מהדרך

בעלי ואני מקבלים הרבה מחמאות על ההתנהגות של ילדינו. אנשים חושבים שאנחנו מטילים עליהם משמעת. אנחנו לא. אנחנו מטילים משמעת על עצמנו.

אנחנו מספקים את צרכיהם של ילדינו, נותנים להם הגנה וחושפים אותם לאפשרויות החיים. אנחנו לא, לעומת זאת, מתערבים להם במשחקים, בלמידה שלהם, ביצירתיות שלהם או בכל צורת גדילה אחרת. אנחנו אוהבים, מחבקים, מאכילים, חולקים, מקשיבים, מגיבים, ומשתתפים כשמבקשים מאיתנו. אף על פי כן, אנחנו שומרים על ילדינו חופשיים מעלבון ומניפולציה שנובעים מהערות ורעיונות "מועילים" – השפעות שהילדים כל כך רגישים להם במצבם התלותי.

משמעת עצמית הורית

סוג זה של משמעת הוא לא קל. לא רק שהחברה שלנו לא תומכת בזה, אבל גם הפיתוי לשבור את "החוקים" חי בתוכנו. הדחף להתערב בפעילויות של ילדינו מושרש בחינוך שלנו ומחוזק בתרבות שלנו.

עבורי, האתגר הכי קשה להתגבר עליו היה הדחף הנרקיסיסטי להשוויץ בילדיי. יום אחד, כשבנינו הבכור היה בן שנתיים, הוא ניגן סקלה חלקה על הפסנתר. נדהמתי, אבל נאחזתי בחוק שלי להישאר מחוץ לדרכו. חופשי לנגן מתוך האהבה והעניין שלו, ולא כדי להשביע את רצוני, הוא המשיך לשפר את הסקלה שלו בתענוג עצום וריכוז למשך זמן נכבד. זה היה כשבעלי הגיע כשנפלתי למלכודת. חסרת סבלנות לחכות להופעה חוזרת בזמנו הפרטי, ניסיתי בחשאיות לכוון את בנינו לפסנתר לעשות את הטריק שלו.

מחוסר אימון בעשייה בשביל לרצות מישהו, הוא לא הלך שולל. הוא חש בתעלול וסרב לנגן. חלפו מספר שבועות עד שהוא שקע שוב בסקלה. הילד הזה אוהב לעשות דברים למען אחרים, הוא נהנה לעזור ולשרת. אבל, כשהוא עושה משהו מתוך עניין עצמי, כך זה חייב להשאר.

למרות שהמשמעת העצמית הנדרשת מהורה היא הרבה פעמים מאתגרת, היא נהפכת לטבע שני עם זמן ומאמץ. עבורי, סוג זה של משמעת התפתחה בהדרגה, היא התחילה עם "אישור תיאורי"1 והגיעה לשיאה עם השארות-מחוץ-לדרך טהורה כמה שנים מאוחר יותר. בני הברית הטובים ביותר שלי היו ההבנות שלי כאמא ומחנכת, ספרו של דניאל גרינברג "סוף סוף חופשי" ושיחות עם ג'ין לידלוף, מחברת הספר "עיקרון הרצף", על לתת לילדים להיות עצמם.

בהתחלה, חשבתי שלהעיר, לאשר ולשבח ילדים על ההישגים שלהם מבטא אהבה ובונה בטחון עצמי. במהלך הזמן, הבנתי שההתערבויות שכוונתן טובה האלה עושות את ההיפך: הן מטפחות תלות באישור חיצוני וחותרות תחת אמון הילדים בעצמם. ילדים החשופים לפרשנות אין סופית, אישורים ושבחים, לומדים לבסוף לעשות דברים לא למען עצמם, אלא כדי לרצות אחרים. סיפוק אחרים נהפך במהרה למניע העיקרי שלהם, בהחליפו דחפים שמקורם בעצמי האותנטי ומוביל לאובדנו.

בניגוד לאמונה הרווחת, ילדים מרגישים יותר נאהבים ובטוחים בעצמם כשאנחנו לא מתערבים בפעילויות שלהם. לא רק שהם נשארים בטוחים באהבתינו ותמיכתנו כשאנחנו נמנעים מלהתערב, אלא שהם צריכים אותנו להגן עליהם מהפרעות אלה, שעלולות להתערב בהתקדמות, בהסתמכות העצמית וברווחה הרגשית שלהם.

כשאנחנו מתערבים עם תשבוחות, רצונות, עיצות ופרסים, ספקות מתגנבות פנימה ומערערות את ביטחון ילדינו בעצמם ובנו. ברגישות וחכמה, הם קולטים שיש לנו אג'נדה – שאנחנו מפעילים עליהם מניפולציות כדי להגיע למטרה סופית מועדפת או "משופרת". המודעות הזאת גורמת להם לחשוב: "אולי מה שאני מנסה להשיג הוא שגוי- אני לא יכול לסמוך על עצמי לדעת או לבחור," או "לאמא ואבא יש אג'נדה שאני חייב להגשים כדי לזכות באישורם ואהבתם."

בהדרגה, מתרחש שינוי כיוון. ילדים שעשו בעבר למען הנאה אישית או הבנה מתחילים לעשות למען ריצוי. הם לא סומכים עוד על מעשיהם, ולא סומכים עוד עלינו, כי אנחנו לא באמת בצד שלהם. יחד עם שינוי הכיוון לרצות אותנו מגיע הפחד לא לרצות אותנו. תלות רגשית ואינטלקטואלית, הערכה עצמית נמוכה וחוסר ביטחון עצמי מתלווים בהכרח.

אפילו כשאנחנו מתערבים בפרשנות אגבית על המשחק הדמיוני של ילדינו, ספקות מתגנבות פנימה. מה שילדים חווים באופן פנימי ברגעים אלה הוא כל כך הרבה מהפעמים שונה מהניחושים "המחונכים" שלנו שבלבול הופך במהרה להכחשה עצמית ופקפוק עצמי. יותר מכך, ילדים תופסים את ההערות המזויפות והמתנשאות כמות שהם, ועלולים להסיק שזה בסדר להיות צבוע ויומרני.

מלתת תשבוחות לליצפות

זה קשה להפסיק לחלק מחמאות. מצד אחד, אנחנו מכורים להתניה שלנו וכמו כן "לשיווק האגרסיבי" של הפרה הקדושה שנקראת שבח. מצד אחר, אנחנו הולכים שולל בקלות: הילד שמשבחים אותו על כל הישג נראה שמח, מצליח ומלא הערכה עצמית. במציאות, ילד שכזה שינה כיוון למצב של ריצוי, מונע להצלחה לא על ידי סקרנות או תענוג, אלא על ידי החשק לרצות אותנו ולהגיע לציפיות שלנו. כמו שהמחנך ג'ון הולט אמר על ילדים, ”הם מפחדים, מעל לכל, להיכשל, לאכזב או לצער את המבוגרים הלהוטים הרבים שסביבם, שתקוותיהם וציפיותיהם חסרות הגבול תלויות מעל לראשם כמו ענן.2" בקצרה, ההערכה שאנו רואים היא לא הערכה עצמית, כיוון שהעצמי הלך לאיבוד בשנים המוקדמות של התניה מסוג זה. השמחה שאנחנו רואים היא לא הנאה, אלא הקלה שעוד מעשה ריצוי הושלם, הבטחת האישור ההורי (הישרדות רגשית) והחבאת תחושה של חסר עמוק.

ילדים גם כן, יכולים לללכת שולל ולהאמין שההתנהגויות המרצות האלה צומחות מבפנים ויש להם קשר עם מי שהם באמת. ההונאה הסופית באה כשילדים גדלים להיות מה שנראה כמו מבוגרים שמחים ומלאי הישגים. הפסיכואנליסטית אליס מילר, בספרה "הדרמה של הילד המחונן" נותנת קול לאמונה המצערת שעולה: "בלי ההישגים האלה, הכשרונות האלה, לא אוכל להיות אהוב. … בלי האיכויות האלה, שיש לי, בן אדם הוא חסר ערך לחלוטין." מילר ממשיכה להסביר למה הישג המבוסס על ריצוי דוחה הבנה עצמית, ובעשותו כך, מוביל לדכאון, הרגשה של "אף פעם לא מספיק" והפרעות רגשיות אחרות בהרבה מהאנשים המצליחים ביותר3.

כדי "ללכת לפי הקצב האישי", אדם צריך לאמן את שרירי הבחירה החופשית והלמידה העצמית מההתחלה. הקושי שלנו לסמוך על היכולת של ילדינו לכווץ את השרירים האלה, נובע מהניסיון שלנו שלא סמכו עלינו. לבטוח, בפשטות, זה לא טבעי לנו. רק כשאנחנו עושים מאמץ מתוכנן לזוז מהדרך – ולהשאר מחוץ לדרך – של ילדינו, אנחנו מגלים את האמת המופלאה: הקסם הוא כבר בתוך ילדינו, מוכן להתגלות בדרכו הייחודית ובזמנו החופשי.

כמעט כל ילד מגיע לעולם עם עצמי המסוגל לפרוח למלוא היכולת. חסר מעצורים בגדילתו, העצמי הזה יוביל את הילד למיומנויות וידע, וכחלק מהתהליך, להגשמה עצמית. אין לנו כל זכות לנסות לשלוט בכיוון הגדילה שלו. במקום לאמן את ילדינו דרך צורות שונות של של התערבות כדי שיתאים לחזון שיש לנו בשבילם, אנחנו צריכים לאמן את עצמנו לכבד את בריאת הטבע ולשמור כל הפריחה המלאה והאותנטית שלו.

אכן, התוצאה הסופית שאנחנו מחפשים – בן אנוש כשיר, מלא הערכה עצמית, יצירתי, סקרן ואחראי – כבר ניתנת לצפייה בילד בן שנתיים4. כשמאפשרים לו להשתמש בכשרונות האלה בהכוונה והסתמכות עצמית, הילדון יפתח יכולות תוך כדי שיפור האיכויות הרצויות האלה. הבשלה תגיע אז כביטוי אותנטי של העצמי, לעומת ריצוי של סמכות הורית ואמצעי שליטה אחרים.

תזוזה מהדרך נותנת לנו את האפשרות להפוך לצופים סקרנים. באותו זמן, היא משחררת אותנו ממאבקי כח ופותחת גישה להורות שהיא מספקת ומהנה יותר לאין ערוך. אני לא מכירה "בידור" יותר מעניין, מעסיק, מרתק ומרהיב בחיים מאשר לראות ילדים מתפתחים בחופשיות.

© זכויות יוצרים נעמי אלדורט

———————————-

1. אדל פייבר ואליין מייזליש, "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו" הוצאת לייף סנטר.

2. ג'ון הולט, "איך ילדים נכשלים" (ניו יורק הוצאת פיטמן, 1964).

3. אליס מילר, "הדרמה של הילד המחונן" (הוצאת דביר, 1992).

4. דניאל גרינברג, "שינוי תפיסתי בחינוך". קסטת שמע באנגלית שאפשר להשיג מההוצאה לאור של בית ספר סאדברי ואלי בפראמניגהם מסצ'וסטס.

לעוד מידע:

Greenberg, Daniel. Free at Last. Framingham, MA: Sudbury Valley School Press, 1987.

Holt, John. Escape from Childhood. New York: E. P. Dutton, 1974.

Holt, John. How Children Learn. New York: Dell, 1972.

Holt, John. Learning All the Time. Reading, MA: Addison-Wesley, 1989.

לידלוף, ג'ין. עקרון הרצף. הוצאת אלטרנטיבות, 1998.

———————————-

נעמי אלדורטנעמי אלדורט היא מחברת הספר "Raising Our Children, Raising Ourselves" (לגדל את ילדינו, לגדל את עצמנו), ושל מאות מאמרים וטורי עיצה להורים שהתפרסמו ברחבי העולם. לניוזלטר בחינם, שיעורים טלפוניים, דיסקים, מאמרים, שיחות טלפון אישיות ומשפחתיות ולתיאום הרצאות: www.AuthenticParent.com

המאמר פורסם במקור במגזין "מת'רינג", גיליון 71, קיץ 1994. לקריאת המאמר המקורי באנגלית, לחצו כאן.