תגית: משפחה

עידן מלמד

מדדים שלא אומרים לי כלום

מדדים שלא אומרים לי כלום

מדדיםנמאס לי לשמוע על מצב הכלכלה. אני רוצה לדעת איפה נשים מקבלות תמיכה לפני ואחרי לידה. אני רוצה לדעת איפה גברים יכולים להשאר בבית עם הילדים. אני רוצה לדעת איפה נשים יכולות להשאר בבית עם הילדים. אני רוצה לדעת איפה נשים יכולות לפתח קריירה ועדיין לדעת שהילדים שלהם יגדלו בתוך קהילה מגוונת, בה הם חופשיים ללמוד מהמבוגרים מהם ומהצעירים מהם, ולתרום לקהילה מרצונם החופשי ולא בגני ילדים בהם יש 25 ילדים שנולדו באותה שנה ועוד שתי מבוגרות.

התל"ג לא אומר לי שום דבר. אני רוצה לדעת איפה יש למשפחות גישה לקורסים בנושאי גידול ילדים, תזונה, ניהול תקציב, תקשורת בין-אישית, יזמות והתפתחות מקצועית. אין טעם ב – 12 שנות לימוד לילדים. אם להורים יהיה ידע בסיסי בתחומי החיים החשובים האלה, גם הילדים יהיו בסדר.

לא מעניין אותי מה עשה תל אביב 25, אני רוצה לדעת איפה אמא יכולה לישון במהלך היום אחרי שהיא התעוררה להניק בלילה. אני רוצה לדעת איפה תחליף חלב היא האופציה האחרונה, זאת שמגיעים עליה אחרי שיועצות ההנקה, הרופאות והאמא הגיעו למסקנה שבאמת אי אפשר להניק, במקום לקבל דוגמאות של תחליפי חלב עוד בבית החולים.

אין לי שמץ של עניין באחוזי הזכאות לבגרות, אני רוצה לדעת איפה מדברים על קשרי משפחה וקהילה איכותיים. איפה מבינים שהיחיד קודם למשפחה, שקודמת לקהילה, שקודמת למדינה. אני רוצה לדעת איפה מבינים שבן אדם לא יכול להיות שלם בלי שהוא מרגיש שהוא תורם לקהילה בה הוא חי. אני רוצה לדעת איפה מבינים שהלמידה העיקרית מתרחשת מחוץ לבית הספר.

לא אכפת לי מה היחס בין הדולר לשקל, חשוב לי לדעת לאיזה ממשלות יש מדיניות שתומכת בחיי המשפחה והקהילה, איפה יש עסקים שרוצים עובדים עם חיים מחוץ לעבודה או עסקים שמאפשרים להביא את הילדים למקום העבודה.

אז אם, לפני שהייתי נולד, היו מבקשים ממני לבחור מדינה בה אני אצטרך לגדול, אלה חלק מהמדדים שהייתי בודק:

  • אחוז מקרי המוות כתוצאה ממלחמות ופעולות טרור מתוך כלל האוכלוסיה.
  • אחוז מקרי המוות של תינוקות עד גיל שלושה חודשים מתוך סך כמות הנולדים.
  • אחוז האמהות המניקות עד גיל שנתיים מתוך כלל האמהות.
  • אחוז הילדים עד גיל 7 שנמצאים במסגרות.
  • המספר הממוצע של סבים/סבתות שגרים במרחק של רבע שעה הליכה מהמשפחה הגרעינית.
  • אחוז המשפחות הגרעיניות שבהם ההורים והילדים עד גיל 18 נמצאים בבית לארוחות בוקר צהריים וערב.
  • מספר הדירות הממוצע שזוג נשוי גר בו במהלך הנישואים.
  • אחוז המשפחות שאין להם אפשרות לרכוש 3 ארוחות מזינות ביום לכל בני משפחתם.
  • אחוז האוכלוסיה שיש לו גישה לידע יעיל בנושאי תזונה, ניהול תקציב ביתי, תקשורת בין אישית וכו'…

בבקשה תכתבו לי בתגובות פה או בפייסבוק על המדדים שהייתם רוצים לשמוע עליהם בכלי התקשורת. יש לי תחושה שזה הולך להיות מאיר עיניים.

כופר

גנבתי את הדברים שלך ועכשיו אני דורשת כופר

גנבתי את הדברים שלך ועכשיו אני דורשת כופר

מוקדם יותר השבוע, עוד פנינת פינטרסט הפכה לויראלית בפייסבוק. היא הראתה תמונה של כלי טאפרוור גדול עם שיר מודבק על הצד. השיר יידע את הילדים שהם השאירו את הדברים שלהם בחוץ, אז אמא החרימה אותם. אם הם רוצים לקבל אותם בחזרה, הם צריכים לעשות מטלה כדי לזכות בהם. ליד השיר הייתה מעטפה קטנה עם התיוג "מטלות", שם כנראה הילד יכול לבחור מתוך רשימה של מטלות כמו, טאטוא, שאיבת אבק ושטיפת כלים.

כמו רוב הדברים שמגיעים כל כך רחוק כל כך מהר, זה השאיר את כל האנשים שראיתי מחולקים לשני מחנות: אלה שחשבו שהרעיון גאוני, ולא יכלו לחכות לישם אותו בבית שלהם, ואלה – כמוני – שחשבו… טוב, אחרת. שוב ושוב ראיתי את אותן שאלות מופנות אל אלה שלא אהבו את זה. "למה אתם לא אוהבים את זה?" "מה לא בסדר בזה?" ועל דף הפייסבוק שלי, "מה נסגר איתכם??" אני הולכת להתעלם מהשאלה האחרונה, אבל לתת לאנשים להנות מהספק ואני אניח ששתי הראשונות כנות. הנה חמש הסיבות העיקריות שזה לא משהו שתמצאו בבית שלי, ללא סדר מיוחד:

זה לא נחמד במיוחד. לקחת בעלות על משהו שלא שייך לך זאת גנבה. בואו רק נתחיל פה. הדברים של הילדים שלי הם שלהם, ואני לא צריכה לקחת אותם, ובטח שלא לקחת אותם ואז לדרוש שהם ישלמו לי בצורה כלשהי כדי לקבל אותם חזרה. אם הייתי משאירה את הטלפון שלי איפשהו (משהו שאני עושה. כל. הזמן. שקורה מידי פעם) הייתי די מתעצבנת אם בעלי היה מחליט שזה שלו עד שאני אנקה את האמבטיה או אגהץ את חולצות העבודה שלו. אם לא הייתי רוצה שיעשו לי את זה, אני לא אעשה את זה לילדים שלי.

זה מלמד ילדים שמטלות הן עונש. דברים כמו לשטוף כלים, לטאטא את הרצפה ולעשות כביסה, הם חלק מהחיים וחלק משמירה על בית משביע רצון… משהו שאנחנו יכולים לעשות בהנאה, או ללמוד לראות כ… טוב, מטלה: משהו לא נעים, ומשהו לסלוד ממנו. אם ילד גדל כשהוא משייך עשיית מטלות עם 1) עשיית משהו "לא בסדר" כמו לא להחזיר איזה חפץ אהוב ו-2) שמכריחים אותו להרוויח את החפץ הזה כשהוא נלקח ממנו, איזה דעה אתם חושבים שהוא יביא איתו לחיים הבוגרים?

זה מאשים ילדים על משהו שכולנו אשמים בו. בעלי הוא בלי ספק הרבה יותר מסודר ממני, אבל אפילו הוא ישאיר כוס על השולחן או את המחשב הנייד שלו בסלון. אני כל הזמן משאירה את הטלפון הנייד בכל רחבי הבית, אני תמיד מאבדת את כוס הקפה שלי, וזה לא בלתי רגיל שאני משאירה ספרים, מחברות ופרויקטים אחרים במקום בו אני יכולה למצוא אותם בקלות. לא תמיד שמים דברים למקום בסוף היום, וזה בסדר! לפעמים אנחנו שוכחים, לפעמים אנחנו עסוקים בדברים אחרים, לפעמים משחקים עם הילדים לוקחים עדיפות על סידור הבית. ההבדל הוא שכמבוגרים אנחנו לא נענשים על זה. אנחנו מתמודדים עם זה ביום הבא, והחיים נמשכים.

זה מדגיש מנטליות של "אנחנו נגדם". מערכת כזאת מעמידה את האמא כדיקטטור, והילדים כמשרתים שלה. הרבה אנשים חושבים שאם זה לא עובד ככה אז הילדים מנהלים את הבית. להפך, בבית שלנו אנחנו מתפקדים כמשפחה. כולנו באותה קבוצה. זה לא הבית שלי או הבית של בעלי או הבית של הילדים… זה הבית שלנו. כולנו עובדים ביחד, ואנחנו מכבדים את החפצים אחד של השני. אם שוכחים משהו בחוץ, וזה בעיה למישהו אחר, זה לא יותר מסובך מזה: "ספנסר, אתה יכול בבקשה להוריד את הפרויקט שלך מהשיש כדי שנוכל להכין ארוחת ערב?" והוא בא ולוקח את זה. הבעיה נפתרה. אם הוא לא יכול לבוא באותו רגע מסיבה כלשהי, אנחנו מזיזים לו את זה, לחדר שלו או לשולחן שלו. הוא יודע שזה שמור, לנו יש את השיש בחזרה ואנחנו יכולים להכין ארוחת ערב. הבעיה נפתרה.

זה פתרון זמני (ודי שרירותי). זה פלסטר. אני חושבת שזה מוזר ומבלבל כשאנשים מצדיקים דבר כזה כשהם אומרים "אני לא הולכת לגדל פרחחים כפויי טובה ומפונקים שלא מכבדים את הדברים שלהם." זה לא הולך ללמד אותם לכבד את הדברים שלהם. זה לא הולך ללמד אותם לסדר את הדברים שלהם. זה הולך זמנית לגרום להם להרים את הדברים שלהם, כי הם לא רוצים שאמא תיקח אותם, ו/או בגלל שהם לא רוצים לעשות מטלות כדי לזכות בהם בחזרה. אמא לא צריכה לדאוג יותר לגבי כל מיני דברים מפוזרים, ובנוסף היא זוכה שמישהו יעשה את המטלות שהיא לא רוצה לעשות. כולם מרוויחים, נכון? אבל מה יקרה כשהילד יגדל ואין מי שיחרים לו את הדברים? מה הוא הולך לעשות כשהוא חי לבד ויכול להשאיר את הדברים שלו איפה שרק מתחשק לו, בלי לפחד שמישהו יקח לו אותם? בטח, זה קל ונוח פשוט לקחת את כל הדברים, אבל מה זה הולך להשיג בטווח הארוך? ומה זה יעשה למערכת היחסים שלך עם הילד שלך? אם את רוצה שהילדים שלך ילמדו איך לדאוג לדברים שלהם, תראי להם איך לדאוג לדברים שלהם. תעזרי להם לדאוג לדברים שלהם. תאפשרי להם לראות אותך דואגת לדברים שלך. תעשי את המאמץ הזה! ובנוגע לבלאגן ולמטלות…

לכל אחד ואחת יש את רמת הסדר האישית שלהם. אנשים מסוימים חיים ועובדים הכי טוב בתוהו ובוהו, ואחרים חשים לא בנוח עם שום דבר פרט לרצפות בית מרקחת שאפשר לאכול מהם. יש לנו שישה אנשים בבית, וכולנו שונים. המאבק היומי שלי עם הסוגיה הזאת הוא העובדה שבלאגן משגע אותי… ועדיין אני נוטה לעשות בלאגן בכל מקום שאני נמצאת בו. אבל זה המאבק שלי. לא של בעלי ולא של הילדים שלי. אם אני מוטרדת מבלאגן, אני אנקה אותו. אם אני צריכה עזרה, אני אבקש אותה. אבל זה לא יהיה הוגן אם אני אכפה את הסגנון שלי על שאר המשפחה, כמו שזה לא יהיה הוגן אם הם יכפו את שלהם עלי. אנחנו מכבדים את השוני של כל אחד, אנחנו מתקשרים, אנחנו מתפשרים, אנחנו נותנים ולוקחים. אנחנו מתפקדים כמשפחה.

הבית הזה הוא חוף המבטחים שלנו. המקום היחידי בו מובטח לנו החופש להיות עצמנו, והחופש לתת ולקבל אהבה ללא תנאים. ללמוד, לשחק, להתנסות, לצמוח. לפעמים הבית שלנו מסודר. לפעמים הוא מבולגן. לפעמים הוא ממש מבולגן.

ולא הייתי משנה את זה.

————————————————————————————-

The Path Less Takenבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

לקוח מתוך הבלוג – The Path Less Taken

אנחנו משפחה של שש נפשות שחיה ולומדת בלי מגבלות בית הספר, אלא תחת החסד והחופש שניתנו לנו על ידי אלוהים. התחלנו בחינוך ביתי מהיום הראשון, מצאנו את החינוך החופשי קצת לאחר מכן, ולעולם לא פנינו לאחור. בנובמבר 2005, המסע שלנו לקח אותנו מניו-המפשייר לאריזונה. הבלוג הזה מתעד את ההרפתקאות שלנו – והמחשבות, הדיעות וההרהורים שלי – כשאנחנו חיים, לומדים וחוקרים את המערב היפהפה של ארה"ב.