תגית: עונשים

רבקה אינס

מדעי המוח משנים את ההורות

מדעי המוח משנים את ההורות

מדעי המוח מרתקים אותי כבר מספר שנים. למעשה, בגלל שלמדתי על פעולות המוח הבסיסיות החלטתי לזנוח את שיטות ההורות המקובלות. אני ממש לא דוקטור למדעי המוח, ואני עדיין לא מבינה את מורכבויות המוח, אבל הגעתי להבנה בסיסית של הדברים דרך No-Drama Discipline שנכתב על ידי ד"ר דניאל סיגל וד"ר טינה פיין-ברייסון.

ד"ר סיגל הוא פרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. ד"ר ברייסון היא פסיכוטרפיסטית והמנהלת של Center for Connection. מה שהם חולקים בספר שלהם הוא מידע משנה חיים שכל הורה צריך לדעת. אני הולכת לשתף איתכם רק קטע קצר שאני מרגישה שהוא ממש חשוב. כמובן, אני ממליצה שתוסיפו את הספר לספריה שלכם.

בואו נחלק את המוח לשני חלקים. החלק התחתון של המוח הוא מה שד"ר סיגל וד"ר ברייסון מכנים "המוח התחתון". הוא מורכב מגזע המוח והאזור הלימבי. גזע המוח הוא מוח "הלטאה" הקדמון שלנו והוא אחראי לפעולות כמו נשימה, עיכול וויסות של מחזורי השינה. המערכת הלימבית מאחסנת את הרגשות החזקים שלנו. המוח התחתון מפותח מאוד כבר בלידה, אז הילד שלך מרגיש את כל הרגשות החזקים האלה כבר מיריית הפתיחה, אבל ניהול הרגשות האלה הוא לא אחד התפקידים של המוח התחתון.

החלק העליון, או המוח העליון כמו שהמחברים קוראים לו, אחראי לחשיבה לוגית, הקשה, קבלת החלטות, תכנון, ויסות רגשי, אמפתיה, מוסר ועוד, והוא ממש לא מפותח בלידה. למעשה, הוא לא יסתיים להתפתח עד אמצע שנות העשרים.

למה זה משנה הכל?

זה לוקח מידע שהאכילו אותנו בו שנים, כמו הרעיון שילד שמרביץ הוא פשוט מרושע וצריך להעניש אותו או שפעוט בהתקף זעם עושה עלינו מניפולציות וצריך להתעלם ממנו, ופשוט מנפץ אותו לרסיסים. זה פשוט לא נכון! ילד שיש לו התקף של המוח התחתון (הצפה רגשית אמיתית) לא יכול פשוט לעצור את ההתקף ולא משנה כמה נאיים או נשחד אותו, בגלל שהוא נעול במוח התחתון הקדמון והוא לא יכול לגשת לחלק שמאחסן את ההיגיון. ילד שמכה מישהו איבד גישה למוח העליון הלא מספיק מפותח שלו והוא מגיב מהמוח התחתון הקדמון שלו. הוא לא נבזי – הוא פשוט לא מסוגל לשלוט ברגשות ובהתנהגות שלו כל הזמן.

האם זה מצדיק התנהגות רעה? האם אנחנו פשוט מוותרים כי הם לא יכולים לשלוט בעצמם? לא, ברור שלא. להיפך, זאת בדיוק סיבה טובה בשביל להציב גבולות ולהבטיח שהם נשארים בהם. ד"ר סיגל וד"ר ברייסון אומרים ש"העובדה שאין לה מוח עליון פעיל בצורה עקבית, אשר מספק גבולות פנימיים ששולטים על ההתנהגות שלה, אומרת שצריך לספק לה גבולות חיצוניים.

אנחנו צריכים לעזור לילדים שלנו לפתח את המוח העליון – יחד עם כל הכישורים שהוא מאפשר – ובזמן שאנחנו עושים זאת, אולי נצטרך להתנהג כמוח עליון חיצוני לאורך הדרך, ובעודנו עושים זאת, לעבוד איתם ולעזור להם לקבל החלטות שהם עדיין לא מסוגלים לקבל בעצמם."

המידע הזה לא משנה את העובדה שילדים צריכים גבולות. מה שמידע הזה משנה הוא איך אנחנו מגיבים כשהם חוצים את הגבולות האלה. בפרק "המוח שלנו מגיב לחינוך", הם מדברים על היכולת לפנות לחלקים שונים של המוח של הילד שלך. התגובות ההוריות שלנו מפעילות חלק אחד של המוח כדי להשיג תוצאה אחת, או חלק אחר כדי להשיג תוצאה אחרת. אז בתגובה שלנו להתנהגות שלהם, אנחנו יכולים לפנות למוח העליון או למוח התחתון שלהם. הם שואלים את השאלה, "אם הילד שלך באמצע התקף והוא חסר שליטה, לאיזה חלק במוח תעדיפי לפנות? לקדמון הריאקטיבי? או לחלק המתוחכם המאפשר היגיון, אמפתיה והבנה-עצמית?"

כמובן, אנחנו רוצים לפנות למוח העליון. אנחנו רוצים להפעיל את החלקים הגבוהים שיכולים לעקוף את החלקים הנמוכים, הריאקטיביים. לאיזה חלק במוח אתם חושבים שעונשים פונים? לאיזה חלק פונה התעלמות? מה לגבי איומים? כל התגובות ההוריות האלה מפעילות את מוח הלטאה. הם קוראים לזה "להתגרות בלטאה".

אבל, על ידי הצגת אמפתיה, כבוד ושיתוף בפתירת בעיות, את לא נתפסת כמאיימת, ומוח הלטאה יכול להירגע. לכן עברתי מפסק-זמן (שהבן שלי תפס כאיום) לזמן-יחד (time in), כי רציתי לפנות למוח העליון שלו, ולא להמשיך להפגיז את המוח התחתון. לכן אני משתפת את שני הילדים שלי בפתרון בעיות במקום להעניש אותם.

כשבאופן עקבי אנחנו עוזרים לילדים להירגע ועובדים איתם כדי ללמד אותם לקבל החלטות, אנחנו למעשה מחזקים את הקישורים העצביים במוח העליון. ד"ר סיגל וד"ר ברייסון אומרים ש"הדרך בה אנחנו מתקשרים עם הילד שלנו כשהם עצבניים או טרודים יכול להשפיע רבות על התפתחות המוח שלהם, ולכן על סוג האדם שהם יהיו, היום ובשנים הבאות."

זה נושא נרחב, והספר מספק עצות מעשיות להטעמת המידע. אני ממליצה עליו לאין שיעור. בוא נפסיק להתגרות בלטאה! הפעילו את המוח העליון ותלמדו אותם כישורים טובים יותר.

—————————————————————————————————————–

רבקה אינסבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

רבקה אינס היא המייסדת של positive-parents.orgוהיוצרת של Positive Parenting: Toddlers and Beyond. היא המחברת של, The Newbie's Guide to Positive Parenting והייתה מחברת שותפה של Positive Parenting in Action: The How-To Guide to Putting Parenting Principles in Action in Early Childhood, שניהם רבי מכר בקטגוריות שלהם באמזון. היא אמא מוקירת תודה לשני בנים.

שפאלי צברי

ראיון עם ד"ר שפאלי צברי על הורות מודעת ללא חינוך

ראיון עם ד"ר שפאלי צברי על הורות מודעת ללא חינוך

פורסם באתר האינטרנט של Natural Child Magazine

ד"ר שפאלי צברי היא פסיכולוגית קלינית שמשלבת פסיכולוגיה מערבית ופילוסופיה מזרחית בעבודתה. היא המחברת של שני ספרי הורות (Out of Control (2014 ו (Conscious Parent (2010.

ש: ספרך Out of Control אומר שכל הרעיון של חינוך ילדים פגום, למה את מתכוונת בכך?

ת: חינוך, בכל צורותיו, הוא ניסיון לשלוט בילד – לגרום לילד לציית. למרות שכולנו חייבים להפוך לתרבותיים במידה מסוימת כדי לחיות ביחד בהצלחה, לכפות את התרבות זה דבר שונה מהותית מלמידה על ידי דוגמה. כשיש דברים שפשוט נעשים בצורה מסוימת במשפחה, ומעודדים את הילד ועוזרים לו להבין זאת, הוא מרגיש חלק ממה שמתרחש במקום שאותו דבר יכפה את עצמו עליהם. המפתח הוא לעודד אותם להתברג לתוך המשפחה והחברה בדרך שבאמת מייצגת אותם, לא רק על בשביל להשביע את רצונם של אחרים.

אם אתם חושבים על המילה "חינוך", היא בדרך כלל מגיעה בצורה של עונש. חייבים לחנך את האדם בשביל דבר כזה או אחר, לא רק בבית אלא גם בעבודה ובצבא.

הבעיה היא שעונש מוביל לתרעומת. מי מאתנו אוהב שמחנכים אותו? מתי זה עורר בנו חיבה כלפי מישהו או כלפי עבודתנו? זה מדכא.

אפילו בצורתו הנעימה יותר, חינוך מתקשר למילה "חניך", שיש לה קונוטציות של ללכת בעקבות מישהו. אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו ילכו אחרי אחר – אנחנו רוצים מנהיגים, אנשים שמכירים את הראש והלב שלהם. גם ככה יש בעולם שלנו יותר מדי כבשים שמוליכים אותם שולל.

ש: איזה השפעה שלילית יש לחינוך על הילד בשלבים מאוחרים יותר? במקום העבודה, במערכות היחסים שלו?

ת: חינוך הוא לכפות לעשות דברים. הזכרתי לפני רגע שהשפעה אחת של חינוך היא טינה. תוצר לוואי של טינה הוא שהיא חותרת תחת היוזמה של הילד, מערערת את הנטייה הטבעית שלו להתחיל דברים בצורתו הייחודית. זה כאילו שיש לך אנרגיה שלילית (טינה) שדוחפת נגד הסקרנות וההתלהבות הטבעית כלפי החיים.

עוד היבט של חינוך הוא מחיצת הנפש היצירתית, בעלת הדמיון ורבת התושייה שלהם. בדרכים מגוונות ורמות שונות, התוצאה היא שהם "מאבדים קשר" עם עצמם. כעת הם גדלים בהתאמה לתבנית שנוצרה על ידי מישהו אחר, בין אם של המשפחה, החברים או מערכת החינוך. הם חיים לפי הציפיות של אחרים, קוברים מה שבאמת מיוחד בהם.

אז התרומה שלהם לחיים, כיוון שהיא אותנטית, היא לרוב מזערית. אפילו אם הם משיגים הרבה, זה לא מגיע מזרימה, אלא מתוך כפיה "לעשות משהו" מעצמם כדי לפצות על רמיסתם.

מיותר לומר, משבר אמצע החיים יכול להיות התוצאה, דבר שגורר לא רק בעיות קריירה אלא גם בעיות במערכת היחסים, כיוון שאף אחד לא יכול להזדהות אם הם פועלים מתוך דמות במקום ממהותם. וכמובן, קונפליקט עם ילדיהם גם יהיה סוגיה, כי הם לא ידעו איך לקבל את ייחודם של ילדיהם כי הם בעצמם לא קיבלו זאת.

כמו כן, כשחינוך כולל עונש – שבטעות קרוי הרבה פעמים תוצאות – מצב חרדתי מתפתח אצל הילד. הוא יכול להופיע במגוון סימפטומים, גופניים ונפשיים, שרק מתעצמים עם הזמן אלא אם תופסים אותם בשורש. יש לנו כל כך הרבה ילדים מעורערים ולכן מבוגרים מעורערים בחברה שלנו! והרבה שלא בדיוק מעורערים גם לא באמת שמחים.

בכל פעם שנכפה עלינו לבגוד ברצונות וברגשות האמיתיים שלנו, דבר שאנחנו עושים בקלות כילדים בגלל שאנחנו צריכים את האישור של הורינו, הרגשת חרדה היא בלתי נמנעת. לא רק חרדה לגבי מצבים ואירועים, אלא לגבי עצמנו. וזה לא נעלם, אפילו כשאנחנו מתייחסים לתסמינים. זה רק יורד אל מתחת לפני השטח. זה גורם לחיים להיות קשים לעיכול. יש מין תחושה לא נוחה שנוכחת כמעט כל הזמן. אנחנו מסווים אותה, אבל היא לא חולפת. היא נוגסת בנו, מפיקה תחושה של אי שביעות רצון.

חרדה כזאת כלפי עצמנו נוטה לפקפוק עצמי. אך, פקפוק עצמי מסווה לרוב על ידי אגו נחוש. אנחנו מרגישים שאנחנו כל הזמן צריכים "להוכיח" את עצמנו. רוב החרדה שאנשים סובלים ממנה בשלב מאוחר יותר מגיעה מהחרדה להשביע את רצונם של אחרים כשהיינו צעירים. שוב, זה הדבר שמוביל לתופעת משבר גיל העמידה, כשאדם מתעורר לכך שחייו היו בגידה בהווייתו.

ש: את אומרת שאיומים, עונשים ופסקי זמן הם מחוץ לתחום. מה הפתרון שלך לשליטה בילדים?

ת: הדבר הוא לא שליטה בילדים, אלא לסייע להם בלמידה שלהם. זה נעשה הכי טוב על ידי דוגמה אישית – על ידי המוסר המשפחתי, כמו שגרת צחצוח השיניים לפני השינה, החזרת דברים למקומם, סידור המיטה, תליית המגבות שלנו.

מעודדים למידה גם על ידי כך שלא מונעים מהתוצאות ללמד את הילד – אלא אם כן יש סכנה לבריאותם.

תוצאות לא "ניתנות", כמו שאני שומעת הרבה הורים אומרים: "אני צריכה לתת לך תוצאה". זו לא תוצאה, זה קנס. תוצאות הן הפירות הטבעיים של המעשים שלנו, זרימת הסיבה והתוצאה. אם אתה מאחר, חוץ מבמקרי חירום, אחרי פעם או פעמיים אתה תפספס את האירוע. ההורה לא ממשיך להציל אותך.

תרגול של דברים שצריך ללמוד הוא חשוב. כאן ההורה יכול ממש לעודד את הילד להתארגן ולהרגיש שבע רצון מיכולתו לעשות כך. בספר שלי, אני מדברת על משחק תפקידים לגבי דברים כמו להתלבש ולהכין את התיק כדי לא לפספס את האוטובוס לבית הספר. אנחנו מתרגלים זאת שוב ושוב עד שזה הופך לשגרה. לא בכפייה, אלא במשחק, בהרפתקה.

ש: ישנם מומחי הורות שיגידו שלא לחנך את הילד זו גישה עצלנית להורות. איך את מרגשיה כלפי זה?

ת: הטלת משמעת, עונשים, פסקי זמן – אלה הדרכים העצלות. כמו להגיד שוב ושוב, "אמרתי לך אלף פעמים… אתה אף פעם לא מקשיב?" את מכירה את הדברים השגרתיים שהורים אומרים. אלה תגובות שגרתיות, לא מענה נוכח, אותנטי ועל המקום שמתאים באמת לאירוע. תגובתיות היא עצלנות. מענה יצירתי דורש הרבה מאמץ.

גידול ילד להיות נאמן לעצמו דורש להיות מכווננן באמת לילד, להקשיב מעבר למילים, לשמוע את הלב. זה דורש גם המון עימות-עצמי כדי להתייחס לנושאים שהילד מעורר בנו שגורמים לנו להגיב. זאת לרוב מטלה קשה וכואבת. זאת הורות מעשית אמיתית, קשובה בכל רגע וצופה כל הזמן כדי לאפשר שגשוג אבל לא על מנת לשלוט או לגבור.

ש: כל הורה רוצה את מפתח הזהב לגידול ילד מחונך. מה העצות העיקריות שאת נותנת להורים?

ת: להניח את האג'נדה שלכם בצד זו העצה הראשונה שלי. תבדקו מה האג'נדה של הילד שלכם. תגלו מי זה האדם הזה באמת. הוא יראה לכם אם תפקחו את העיניים והאוזניים. לאחר מכן תעבדו איתו בשיתוף פעולה. תתייחסו לצרכים של כל המשפחה, תעזרו לו לראות איך הוא נכנס למערכת – איך הוא יכול ליצור קשר עמוק, אך לא לאבד את עצמו במערכת היחסים.

הורות מודעת משמעותה לעזור לילד לגלות ולפתח חוסן נפשי, יצירתיות, אופי. הכל כבר שם – המטרה שלנו היא לספק סביבה מזינה שמוציאה את זה החוצה. כך מתפתח חיים בעלי חינוך עצמי.

בספר "הנסיך הקטן", הבחור הקטן אומר שהורדים לא רק יפים, אלא גם יש להם קוצים. על ידי הקוצים, הוא מתייחס לגבולות שלנו. אז זאת לא הורות מתירנית, בה אנחנו מרשים לילד לדרוך עלינו. לא, להורה חייבים להיות קוצים – גבולות ברורים שאנחנו לא מרשים לילדים שלנו לחצות.

אל תבלבלו בין דימוי הקוצים לבין עונשים: הקוצים בורד לא מתקרבים אלינו ונתקעים בנו. הם פשוט יוצרים גבולות ברורים. כשאנחנו בעצמנו מוגדרים היטב, זה מלמד את הילד לפתח תחושה מוגדרת היטב של פנימיותו. המפתח הוא לזכור שלהיות מסוגלים להגדיר את עצמנו זה שונה לחלוטין מלדרוך על אחרים. העניין הוא להיות אמיתיים לעצמנו, בעודנו מעודדים אחרים להיות אמיתיים לעצמם.

—————————————————————————————————————–
שפאלי צבריבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

שפאלי צברי היא פסיכולוגית קלינית וכתבה את הספרים The Conscious Parent ו- Out of Control – Why Disciplining Your Child Doesn't Work and What Will.

חומריות: טכניקות הורות שמובילות לחומריות

חומריות: טכניקות הורות שמובילות לחומריות

כשמתקרבת עונת החגים והמתנות נערמות מתחת לעץ, הורים רבים מתפתים לתת לילדיהם את כל המתנות והגאדג'טים שהם מבקשים או להשתמש בציפייה למתנות כדי לנהל את התנהגות ילדיהם. כעת, מחקר חדש מאוניברסיטת מיזורי ומאוניברסיטת אילינוי בשיקגו מצא שהורים שמשתמשים בדברים חומריים כחלק מטכניקות ההורות שלהם עלולים לגרום לילדיהם קשיים בהמשך הדרך.

"המחקר שלנו רומז שילדים שמקבלים פרסים חומריים מהוריהם הם בעלי סיכוי גבוה להמשיך לתת לעצמם פרסים חומריים בתור מבוגרים, וזה עלול להיות בעייתי", אומרת מרשה ריצ'ינס, פרופסורית לשיווק באוניברסיטת מיזורי. "המחקר שלנו מבליט את הערך בחקירת תנאי הילדות ומנהגי ההורים על מנת להבין את ההתנהגויות הצרכניות של מבוגרים."

ריצ'ינס שסיימה את המחקר ביחד עם לאן צ'אפלין, פרופסורית לשיווק באוניברסיטת אילינוי, מצאה ששלוש אסטרטגיות הוריות הובילו לחומריות רבה יותר:

  • תגמול בעזרת מתנות כשהילדים משיגים משהו כמו להתקבל לנבחרת הכדורגל או ציונים גבוהים בתעודה.
  • מתן מתנות כדרך להפגין חיבה.
  • ענישת ילדים על ידי לקיחת החפצים שלהם, כמו צעצוע אהוב או משחק מחשב.

כשהורים משתמשים בחפצים חומריים בדרכים כאלה, לילדיהם, כשהם גדלים, יש סיכוי גבוה מהממוצע להאמין שהצלחה בחיים מוגדרת על ידי איכות וכמות החפצים החומריים שיש לאדם או שהשגת מוצרים מסוימים יהפכו אותם ליותר אטרקטיביים. לפי ריצ'ינס, מבוגרים שמגדירים את עצמם או אחרים לפי רכוש  נמצאים בסיכון הרבה יותר גבוה לבעיות בנישואים, הימורים, חובות והדרדרות ברווחתם. חומריות תורמת גם להרס הסביבתי עקב צריכת-יתר ובזבוז של מוצרים.

"הורים אוהבים נוטים לספק לילדיהם פרסים חומריים," אמרה ריצ'ינס. "הסבר אחד לקשר בין פרסים חומריים לחומריות בשלב מאוחר יותר הוא שילדים שמקבלים את הפרסים האלה הם בעלי סיכוי רב יותר להשתמש ברכוש כדרך להגדיר ולשפר את עצמם, מרכיב חיוני בחומריות."

היבטים אחרים של ההורות יכולים להשפיע על ההתפתחות של מבוגרים כלפי מוצרים חומריים. לדוגמה, החוקרים גם מצאו שיש קשר בין דחייה הורית לחומריות. ילדים שהרגישו שלהורים שלהם לא היה זמן אליהם או היו מאוכזבים מהם היו בעלי סיכוי רב יותר להיות חומריים. בנוסף, מבוגרים שקיבלו פרסים חומריים וגם עונשים חומריים כילדים הם בעלי סיכוי רב יותר להעריץ אנשים בעלי רכוש רב.

"זה בסדר לרצות לקנות דברים לילדים שלכם, אבל תזכרו לעודד אותם להיות שמחים בחלקם על האנשים והדברים שבחייהם", אמרה צ'אפלין. "כל פעם שילדים מביעים הכרת תודה, הם נעשים יותר מודעים לכמה מזל נפל בחלקם, דבר שסולל עבורם את הדרך להיות יותר נדיבים ופחות חומריים. בלו זמן עם ילדיכם ותהוו דוגמה לחום, הכרת תודה ונדיבות כדי לעזור לבלום חומריות."

במחקרם, ריצ'ינס וצ'אפלין סקרו יותר מ-700 מבוגרים. החוקרות ביקשו מהמשתתפים לדווח על תנאי ילדותם, מערכת היחסים שלהם עם הוריהם, והפרסים והעונשים שהם קיבלו במהלך שלושה שלבים קריטיים של הילדות.

המחקר, Material Parenting: How the Use of Goods in Parenting Fosters Materialism in the Next Generation", התקבל לפרסום ב Journal of Consumer Research

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מנדי אובריין

פרסים – הצד השני של חרב פיפיות

פרסים – הצד השני של חרב פיפיות

אימון התנהגותי משתמש בעונשים ופרסים כדי להפיק התנהגויות רצויות ממושאי המחקר שלהם. מחקרים רבים מצאו שלשימוש בעונשים על ילדים יש השפעות מזיקות, בין אם העונש הוא גופני או לא. חוץ מלמוסס את הקשר בין הורה לילד, עונשים לא עוזרים לילדים להצליח יותר או לשפר התנהגות.

הרבה הורים מסיקים מכך שבמקום זאת הם צריכים להסתמך על פרסים. מה שהם לא מבינים, ודבר שגם המחקרים תומכים בו, הוא שפרסים הם פשוט הצד השני של חרב פיפיות.

זה נראה בלתי מזיק להציע פרס כדי לגרום לילד לעשות מה שאנחנו רוצים. זה נראה תמים למדי. אולם, על ידי מתן פרס על התנהגות מסויימת, את גם נותנת באותו זמן עונש בצורה של הימנעות מפרס במקרה שההתנהגות הרצויה לא נוצרת. ללא קשר לצורה, פרסים, כמו עונשים, מכניסים לתמונה מוטיבציה חיצונית – פחד מעונש או תקווה לפרס – כדי לאלץ אחרים להתנהג בצורה מסויימת.

לאימון התנהגותי יש את המקום שלו. כשמשתמשים בו לטווח הקצר, הוא עוזר להרבה אנשים לשנות הרגלים. כשמשתמשים בו ככלי חיצוני לסייע ברצון פנימי, להתניה התנהגותית יש את היתרונות שלה. אבל, ב.פ. סקינר, אבי הביהביוריזם, ביחד עם חוקרים ידועים אחרים בתחום כמו איוואן פבלוב, התנגדו בחריפות לשימוש בטיפול התנהגותי כטכניקה הורית. בטווח הארוך, התניה התנהגותית שוחקת את ההסתמכות על המוטיבציה הפנימית של המושא. בסופו של דבר, כשהפרס או העונש לא מגיעים יותר, או שהם כבר לא נחשבים מהותיים אצל המושא, לא תהיה לו מוטיבציה להמשיך בהתנהגות הרצויה. ביהביוריסטים בעלי שם לא ממליצים על עונשים ופרסים כבסיס לגידול ילדים.

חוסר במוטיבציה פנימית סייעה להרבה זוועות במהלך ההיסטוריה. כשאנשים מסתמכים על פרסים שיניעו אותם, קיים סיכוי קטן יותר שהם ילחמו על מה שהם מאמינים בו או שיהיה להם חוש ערכי מבוסס. קל יותר להשפיע עליהם ולעשות עליהם מניפולציות. הורים מסויימים יראו זאת כתופעת לוואי רצויה, אבל הדעה הזאת משתנה בדרך כלל כשההורה מפסיק להיות הדמות אליה פונה הילד כדי לקבל מוטיבציה חיצונית. לילדים הגדלים ללא מוטיבציה חיצונית  יש סיכוי רב יותר להיות בעלי אמונות אישיות מוצקות ולפעול לפי האמונות האלה, בלי קשר למה אנשים עלולים לחשוב.

————————————————————————————————————————

מנדי אוברייןמנדי אובריין היא אמא לחמישה בחינוך חופשי. היא קוראת נלהבת ופנטית של מחקרים. כפעילה למען זכויות אדם, מנדי פועלת לספק תוכניות קהילתיות דרך פעילות התנדבותית. היא ממחברות הספר Homemade Cleaners, בו חיים פשוטים וניקוי ירוק פוגשים במדע. היא מספקת הצצה לחייה ב Living Peacefully With Children, שם היא כותבת על נושאים שונים הקשורים להורות טבעית והיא פועלת לעזור להורים להזדהות עם עקרון הרצף ולהפוך זאת לדבר נורמלי דרך Attachment Parents Get Real.

מרשאל רוזנברג

לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת

מאמר זה לקוח מתוך הספרון "לגדל ילדים בחמלה".
אפשר לקנות את הספרון המלא כקובץ PDF, או כעותק פיזי.

לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת

הקדמה

אני מלמד תקשורת לא־אלימה להורים כבר כמעט 30 שנה (הספרון נכתב על־ידי ד"ר רוזנברג לפני יותר מעשור ויצא לאור בסתיו 2004). הייתי רוצה לחלוק אתכם חלק מן הדברים שעזרו לי ולהורים שאִתָּם עבדתי ולשתף אתכם בתובנות שהיו לי, גבי העיסוק הנהדר והמאתגר של הורות.

תחילה הייתי רוצה להפנות את תשומת לבכם לסכנות שבמילה "ילד", כאשר אנחנו מאפשרים לה לקיים סוג אחר של כבוד מזה שהיינו נותנים למישהו, שלא מתויג כילד. הרשו לי להראות לכם למה אני מתכוון.

פעמים רבות נהגתי לפתוח סדנאות להורים, שעשיתי במשך השנים, בחלוקה של הקבוצה לשתיים. שמתי קבוצה אחת בחדר אחד, את השנייה בחדר אחר, וביקשתי ממשתתפי כל קבוצה לרשום על דף גדול שיחה בינם לבין אדם אחר במצב של סכסוך.
אני אומר לשתי הקבוצות מה הסכסוך. ההבדל היחיד הוא, שאני אומר לקבוצה אחת שהאדם האחר הוא הילד שלהם ולקבוצה השנייה אני אומר שהאדם האחר הוא השכן שלהם.

אחר־כך אנחנו חוזרים ונאספים לקבוצה אחת ובוחנים את שני ניירות־השיחה שהקבוצות הכינו, האחד שבו הם חושבים שהאדם השני הוא הילד שלהם, ובמקרה השני, השכן. (דרך אגב, אני לא מרשה לקבוצות לדבר זו עם זו על מי האדם בסיטואציה שלהם, כדי ששתיהן תחשובנה שהסיטואציה זהה).

אחרי שעברנו בקצרה על הדיאלוגים הכתובים של שתי הקבוצות, אני שואל אותם אם הם יכולים לראות הבדלים מבחינת רמות הכבוד והחמלה שהובעו. בכל פעם שעשיתי זאת, הקבוצה שעבדה על הסיטואציה שבה האדם השני הוא ילד, נתפשה כפחות
מכבדת וחומלת בתקשורת שלה מאשר הקבוצה שראתה באדם האחר את השכן. זה חושף באופן מכאיב לאנשים בַּקבוצות, כמה קל להקטין מערכו של מישהו כאדם, באמצעות התהליך הפשוט של לחשוב עליו או עליה כעל "הילד או הילדה שלנו".

המוּדעות שלי

יום אחד הייתה לי התנסות, שממש חידדה לי את המודעות לסכנה שבחשיבה על אנשים כעל ילדים. החוויה אירעה אחרי סוף־שבוע, שבו עבדתי עם שתי קבוצות: כנופיית־רחוב ומחלקה במשטרה. אני גישרתי בין שתי הקבוצות. הייתה מידה רבה של אלימות בין החברים בשתי הקבוצות והם ביקשו שאשמש בתפקיד של מתווך. אחרי ששהיתי במחיצתם זמן ממושך והתמודדתי עם האלימות שהייתה להם אלו כלפי אלו, הייתי מותש. כשנסעתי הביתה לאחר מכן, אמרתי לעצמי, שעד סוף ימיי אני לא רוצה להיות מעורב בסכסוך כלשהו.

וכמובן, כשנכנסתי הביתה, שלושת הילדים שלי רבו. הבעתי את הכאב שלי באוזניהם בָּאופן שאנחנו מעודדים בתקשורת מקרבת. ביטאתי איך אני מרגיש, מה הצרכים שלי ומה בקשותי. עשיתי את זה ככה — צעקתי: "כשאני שומע כל מה שקורה פה כרגע, אני מרגיש מתוח מאוד! יש לי צורך גדול בקצת שקט ושלווה אחרי סוף־השבוע שעברתי! אז האם תסכימו לתת לי קצת זמן ומרחב?"

בני הבכור הסתכל עלי ואמר, "אתה רוצה לדבר על זה?" ואז, באותו רגע, הקטנתי מערכו כאדם בחשיבה שלי. למה? כי אמרתי לעצמי, "איזה חמוד. הנה ילד בן תשע שמנסה לעזור לאבא שלו." אבל התבוננו מקרוב איך התעלמתי מההצעה שלו בשל גילו, כי תייגתי אותו כילד. למרבה המזל, ראיתי שזה מה שעובר בראשי, וייתכן שהצלחתי לראות זאת ביתר בהירות משום שהעבודה שעשיתי עם הכנופיה והמשטרה הראתה לי את הסכנה שבחשיבה על אנשים במונחים של תיוגים במקום אנושיותם.

אז במקום לראות אותו כילד ולחשוב לעצמי, "איזה חמוד", ראיתי אדם שמציע את עזרתו לאדם אחר בכאבו, ואמרתי בקול, "כן, אני רוצה לדבר על זה". ושלושתם באו אחרי לחדר אחר והקשיבו לי בזמן ששפכתי את לבי על כמה זה כואב לראות אנשים שמגיעים לנקודה, שבה הם רוצים לפגוע באחר רק בגלל שהם לא אומנו לראות את אנושיותו. אחרי שדיברתי על כך במשך 45 דקות הרגשתי נפלא ולפי מה שאני זוכר, הדלקנו את הרדיו ורקדנו כמו משוגעים.

החינוך שלנו כהורים

אז זה לא שאני מציע, שלא נשתמש במילה "ילד" כדרך־קיצור להסביר לאנשים, שאנחנו מדברים על אנשים בגיל מסוים. אני מדבר על כך, שאנחנו מאפשרים לתיוגים למנוע מאיתנו לראות את האדם האחר כבן־אנוש, באופן שגורם לנו להוריד מערכו של אותו אדם בשל הדברים שהתרבות שלנו מלמדת אותנו על "ילדים". הרשו לי להראות לכם זווית נוספת של מה שאני מדבר עליו, איך התיוג של ילד יכול להוביל אותנו להתנהג בצורה מצערת למדי.

בהתאם לדרך שבה חונכתי לחשוב על הורות, חשבתי, שתפקידו של הורה הוא לגרום לילדים להתנהג כמו שצריך. הרי ברגע שאנחנו מגדירים את עצמנו כסמכות, מורה או הורה, בתרבות שבה אני חונכתי, אנחנו רואים זאת כמחויבות שלנו לגרום לאנשים
שאנחנו מתייגים כ"ילדים" או כ"תלמידים", להתנהג בצורה מסוימת.

כיום אני רואה שזאת מטרה שמביסה את עצמה, משום שלמדתי, שבכל פעם שמטרתנו היא לגרום לאדם אחר להתנהג בצורה מסוימת, קרוב לוודאי שהוא יתנגד, בלי קשר למה שאנחנו מבקשים. דומה שהדבר נכון בין אם האדם האחר הוא בן שנתיים או בן תשעים ושתיים.

המטרה הזאת, של להשיג מה שאנחנו רוצים מאנשים אחרים, או לגרום להם לעשות מה שאנחנו רוצים, מאיימת על האוטונומיה שלהם, על זכותם לבחור מה הם רוצים לעשות. וכל פעם שאנשים מרגישים שהם לא חופשיים לבחור מה שהם רוצים לעשות, סביר שהם יתנגדו, אפילו אם הם רואים את התכלית של מה שאנחנו מבקשים, ובאופן רגיל היו רוצים לעשות זאת. הצורך שלנו לשמור על עצמאותנו הוא כה חזק, שאם אנחנו רואים מישהו שזו מטרתו הבלעדית, אם אותו אדם מתנהג כאילו הוא יודע מה טוב לנו ואינו מאפשר לנו לבחור כיצד לפעול, זה מעורר את התנגדותנו.

מגבלות הכפייה והעונש

לַנצח אהיה אסיר־תודה לילדיי, על שחינכו אותי באשר למגבלות המטרה של לגרום לאנשים אחרים לעשות מה שאנחנו רוצים. הם לימדו אותי, קודם כל, שאני לא יכול להכריח אותם לעשות מה שאני רוצה. לא יכולתי לגרום להם לעשות דבר. לא יכולתי
לגרום להם להחזיר צעצוע בחזרה לקופסה. לא יכולתי לגרום להם לסדר את המיטה. לא יכולתי לגרום להם לאכול. כן, זה היה שיעור מעורר־ענווה כהורה, ללמוד על חוסר־האונים שלי, כי איפה שהוא הכנסתי לי לראש, שתפקידו של הורה הוא לגרום
לילד להתנהג כמו שצריך. והנה הילדים הצעירים האלה מלמדים אותי את השיעור מעורר־הענווה הזה, שאני לא יכול לגרום להם לעשות דבר. כל מה שיכולתי לעשות הוא לגרום להם להצטער שהם לא עשו זאת.

וכל פעם שהייתי טיפש מספיק כדי לעשות זאת, כלומר, לגרום להם להצטער שהם לא עשו מה שביקשתי, הם לימדו אותי שיעור שני על הורות וכוח, שהתגלה כבעל ערך רב
בשבילי על־פני השנים. והשיעור הזה היה, שבכל פעם שגרמתי להם להצטער שהם לא עשו משהו, הם גרמו לי להצטער על שגרמתי להם להצטער שהם לא עשו משהו. אלימות מולידה אלימות.

הם לימדו אותי, שכל שימוש בכפייה מצדי יגרום באופן עקבי להתנגדות מצדם, מה שיכול להוביל לכך, שבַּקשר בינינו תהיה איכות של יריבות. אני לא רוצה שיהיה לי קשר כזה עם אף אדם, אבל במיוחד לא עם הילדים שלי, האנשים האלה, שאני הכי קרוב אליהם ולוקח עליהם אחריות. אז הילדים שלי הם בני־האדם האחרונים שאני רוצה להיכנס אִתם למשחקי הכפייה האלו, שעונשים הם חלק בלתי־נפרד מהם.

כן, רוב ההורים דוגלים באופן נחרץ ברעיון של עונשים. מחקרים מצביעים על כך, ש־ 80% מההורים בארה"ב מאמינים לחלוטין בעונשים גופניים לילדים. שיעור דומה באוכלוסיה תומך בעונש־מוות לפושעים. אז כשאחוז כל־כך גבוה מן האוכלוסיה
מאמין שעונשים הם מוצדקים וחיוניים בחינוך ילדים, ברור שהיו לי הזדמנויות רבות במהלך השנים לשוחח על הנושא עם הורים. ואני מרוצה לשוב ולהיווכח, כיצד ניתן לעזור לאנשים לראות את המגבלות שבכל סוג של עונש, אם הם פשוט ישאלו את עצמם שתי שאלות.

שאלה ראשונה: מה אתם רוצים שהילד יעשה אחרת? אם אנחנו שואלים רק את השאלה הזאת, בהחלט אפשר לחשוב שעונשים עובדים לפעמים, כי בעזרת האיום בְּעונש או מימושו, אנחנו יכולים לעתים להשפיע על ילד לעשות מה שאנחנו רוצים
שהוא יעשה.

לעומת זאת, כשאנחנו מוסיפים את השאלה השנייה, נסיוני המצטבר הוא, שהורים רואים שעונשים אף־פעם לא עובדים. השאלה השנייה היא: מהן הסיבות שבגללן אנחנו רוצים שהילד יעשה מה שאנחנו רוצים שהוא יעשה? זוהי השאלה הזאת שעוזרת לנו לראות, שעונשים לא רק שאינם עובדים, אלא שהם מפריעים לילדים שלנו לעשות דברים מהסיבות שבעטיין היינו רוצים שהם יעשו אותם.

מכיוון שהשימוש בעונשים כל־כך רווח ומוצדק, הורים עלולים לדמיין בטעות, שההפך מעונשים הוא סוג של מתירנות, שבה אנחנו לא עושים דבר, כשהילדים שלנו מתנהגים בדרכים שאינן תואמות את הערכים שלנו. לכן הורים יכולים רק לחשוב, "אם אני לא אעניש, אני מוותר/ת על הערכים שלי ורק מאפשר/ת לילד או לילדה לעשות מה שהם רוצים." כפי שאסביר בהמשך, יש גישות אחרות חוץ ממתירנות, קרי, פשוט לתת לאנשים לעשות כל מה שהם רוצים, או מטקטיקות כפייה דוגמת עונשים. ואם אנחנו כבר בנושא, אני רוצה לטעון, שפרסים הם למעשה כפייה, בדיוק כמו עונשים. בשני המקרים אנחנו משתמשים בַּכּוח שלנו על אנשים, שולטים בסביבה בְּדרך שמנסה לכפות על אנשים לפעול בדרכים שאנחנו רוצים. במובן זה, פרסים נובעים מאותה תבנית חשיבה כמו עונשים.

———————————————————————————————–
מאמר זה לקוח מתוך הספרון "לגדל ילדים בחמלה".מרשאל רוזנברג
אפשר לקנות את הספרון המלא כקובץ PDF, או כעותק פיזי.

תקשורת לא-אלימה (ידועה בישראל גם כ"תקשורת מקרבת" ובעולם גם כ-Compassionate Communication), היא גישה אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג, לניהול תקשורת ויחסים בין אישיים בין אדם לעצמו ובינו לבין אנשים אחרים, ולפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים. הגישה מאפשרת יצירת שינוי במערכות יחסים והעמקת החיבור והאמון הבין-אישיים באמצעות המודל היישומי מעשי שלה.

אז אין עונשים להתנהגות רעה?

אז אין עונשים להתנהגות רעה?

את אומרת שאת אף פעם לא "מענישה" או נותנת תוצאות להתנהגויות לא הולמות?

הורות מסורתית אומרת לנו לעצב את ההתנהגות שלהם.

אבל הורות מסורתית מאוד מודאגת מאיך שהילדים נראים לאחרים וכמה נח לחיות עם הילדים.

הדאגה העיקרית עבורי צריכה להיות למה ילדה מתנהגת כמו שהיא מתנהגת, לא מה היא עושה. אם ילדה משקרת, גונבת או מרביצה, יש סיבה מאחורי זה. עצירת ההתנהגות לא מפסיקה את הגורם. היא רק מאלצת את הגורם לעבור לערוץ חדש.

אם אנחנו רואים ילדים כרעים מטבעם שצריכים ללמוד להיות טובים, אז ענישה היא דבר הגיוני, אני מניחה. זה יהיה כמו לעקור עשבים שוטים. אבל אני רואה התנהגות "רעה" כחוסר הבנה איך ההתנהגות שלהם משפיעה על מישהו אחר, או בגלל חוסר יכולת שלהם להבין, או כתגובה לדרך בה התנהגו אליהם או אישיות. הקבלה שהצרכים שלהם שונים משלנו – בגלל שהם ילדים ובגלל שהאישיות שלהם שונה משלנו – היא לרוב קשה, אבל היא השביל להיות שותפים שלהם ולא מאמנים.

השאלה שלי היא, מה עכשיו? האם אני עושה שיחה מלב אל לב עם הבת שלי, ואני אומרת לה

שמעכשיו אני לא נותנת לה עונשים? היא לא צריכה יותר לצחצח שיניים, או לנקות את החדר שלה?

אני חושבת שאת רואה רק שתי אפשרויות: או שאת מכריחה אותה לעשות את הדבר הנכון או שאת נותנת לה לעשות מה שהיא רוצה. ובגלל שמה שהיא רוצה לעשות יכול להיות הדבר הלא נכון… אז מה עכשיו?

תנסי להיות השותפה שלה במקום. אולי, במובן הזה, תחשבי עליה כעל חברה כדי לעזור לך לראות את ההבדל בין לעצב אותה ולעזור לה.

אני מניחה שהיא לא רוצה חורים בשיניים. אבל היא גם לא רוצה לצחצח. אז מה עומד בדרך שלה מלצחצח? האם היא מתנגדת בגלל שזה עוד אחד מהדברים שתמיד כפו עליה? אני יודעת שכילדה לצחצח שיניים לבד לקח לי לפחות חצי שעה בזמן שהיו דברים הרבה יותר מעניינים שיכולתי לעשות. ברור שזה לקח רק 60 שניות 🙂 אבל זה נראה כמו חצי שעה! אז תמיד צחצחתי שיניים עם הבת שלי. היא מספיק מבוגרת עכשיו שזה פחות או יותר דבר אוטומטי אז היא לא צריכה להשקיע הרבה מודעות בזה, אבל הצחצוח ביחד עזר לה לעבור את השנים בהן הייתה לה מודעות יתר לשעמום של הצחצוח.

וגם, מה לעשות כשהיא משליכה את הפלייסטיישן מתוך תסכול. רק לשבת ולחכות – אם היא תשבור אותו, היא תשלם עליו?

שוב, ההנחה היא שהיא לא רוצה לשבור את הפלייסטיישן, אז תדברי אליה. תדברי על הדאגות שלך כששתיכן עושות משהו אחר. תגידי "אני מודאגת שאם תוציאי את התסכול שלך על הפלייסטיישן את עלולה לשבור אותו יום אחד. האם יש משהו שנצליח לחשוב עליו שאת יכול לדפוק עליו או להשליך או לעשות כדי לפרוק את התסכול? משהו שאפשר לשמור ליד הפלייסטיי

שן?" אולי תשאלי אותה כשהיא מתחילה לשחק מה היא מתכוונת לעשות אם היא תתחיל להיות מתוסכלת (ותדברי איתה שוב כשהיא לא משחקת לראות איך זה עובד והאם משהו אחר יכול לעבוד יותר טוב). ואז כשהיא כן מרביצה לפלייסטיישן, הומור עוזר, כמו שמישהו אמר. להגיד "הפלייסשטיין אומר אווץ'!" ואז לתת לה משהו אחר לחבוט בו. תדברי איתה כשהיא לא באמצע משחק על מה הרגשות שלה לפני שהיא מקבלת את הצורך להעיף את הפלייסטיישן כדי שהיא תהיה יותר מודעת לתהליך ושתוכל לנתב אותו לפני שהוא מגיע לנקודה הזאת.

תניחי שהיא תרביץ לפליישטיישן בלי מודעות עד שהיא תצליח להכניס רגע של מחשבה פנימה. זה סוגיה של הכשרה חוזרת ושל התפתחות. ואת צריכה להפנים שהיא הולכת לעשות את זה בצורה מוטעה עד ששתיכן תצליחו למצוא דרך שעובדת עבורה.

צריכים להיות חוקים מתחשבים, בסיסיים. היא לא יכולה לזרוק דברים על הטלוויזיה, ולצייר על הקירות…

שוב, מה הוביל לזה? תעזרי לה להיות יותר מודעת למה שהיא מרגישה למצוא דרכים אחרות לפרוק.

למה היא מציירת על הקירות? מה לגבי דף גדול? הם לגבי קיר שהיא כן יכולה לצייר עליו?

אין לנו חוקים בבית. אנחנו רק מונחים על ידי מה שהגיוני. אם הבת שלך מרגישה ששולטים בה על ידי החוקים, יש מצב שהיא תבחר בדברים לא הגיוניים בגלל שהיא נלחמת בחוסר היכולת להחליט בעצמה ולא בגלל שהיא רוצה לעשות משהו מגוחך.Pink Flamingo

.יש קהילות שבהם ישנם חוקים לגבי הצבעים בהם אתה יכול לבצוע את הבית שלך והאם יכולים להיות לך פלמינגו ורודים בחצר. בגלל שאנחנו די שמרנים, לבית שלנו יש צבעים שמרניים ואין לנו פלמינגו ורודים. אבל אם מסיבה מסויימת נהפוך להיות אחת מהקהילות האלה, תהיה לי משיכה עזה למשקופים סגולים ופלמינגו ורודים מפלסטיק. 😉

לקריאת המאמר המקורי תלחצו כאן.

————————————————

באתר Joyfully Rejoicing של ג'ויס פטרול יש עשרות מאמרים על חינוך חופשי… מומלץ!

 

 

תרזה פיטמן

התוצאות של "תוצאות"

התוצאות של "תוצאות"

מאת תרזה פיטמן

זה היום הראשון של מחנה הקיץ בו בתי ליסה עובדת כיועצת, והיא מקשיבה בזמן שהיועץ הראשי מושיב את כל הילדים, מקריא את רשימת ההתנהגויות "האסורות", ומתאר את התוצאות שיגיעו לאחר שיעברו על החוקים.

ליסה מספרת לי שאחרי ההקדמה הזאת, ילד קטן אחד אומר, כמעט בדמעות, "אני אף פעם לא אזכור את כל החוקים האלה!". אחר מתחיל להרביץ לילד שיושב לידו, שניות מעטות אחרי שהוזהר על התוצאות של התנהגות כזאת. כל הילדים נראים חסרי מנוחה, חרדים – והרבה פחות נרגשים להיות במחנה.

זה מזכיר לי את הימים בהם ליסה ואחיה היו קטנים, ולפני שיצאנו לטיולים משפחתיים, אבא שלהם היה מציג להם רשימה דומה של פשעים ותוצאות. הילדים היו מגיבים לציפיותיו: אחרי הכל, אם המבוגרים טרחו לחשוב על רשימת התנהגויות ותכננו תוצאות מתאימות לכל אחת, כל ילד הגיוני היה מרגיש שמצופה ממנו להפגין את ההתנהגויות האלה.

למרות הפופולריות של תוצאות, אף פעם לא הרגשתי בנח עם הגישה הזאת. היא מתנגשת עם אמונותי על הרצון הטבעי של ילדים לעשות את הדבר הנכון – במילותיה של ג'ין לידלוף: "ילדים, הרחק מלהיות עקשנים, הם מטבעם חברותיים מעומק ליבם." עבדתי גם עם הורים מאמצים ואחרים הדואגים לילדים שעברו התעללות או טראומה, ורובם למדו להשתמש בתוצאות ובשיטות ניהול התנהגויות אחרות "לתקן" את הילדים. בסדנאות ההורות שעשיתי עם הקבוצות האלה, הייתה כמעט הסכמה גורפת שלמרות התיאוריות, תוצאות פשוט לא עובדות. למעשה, נראה שהן יותר מזיקות ממועילות.

הטכניקה הולכת ככה: לילד נאמר שהוא יכול "לבחור" איך הוא רוצה להתנהג, ושיהיו "תוצאות" שנובעות מהמעשים שלו. ההורה או המטפל מתארים את התוצאות של הבחירה "השגויה" – להישלח לחדר, עשיית מטלה או משימה לא נעימה, ישיבה בכסא הפסק זמן, איסור על משחק בצעצוע או זכות מסויימת, וכו'.

אפשר להשתמש בתוצאות כשהילד כבר עושה משהו שההורה לא אוהב. אז נאמר לו שאם הוא ימשיך בהתנהגות המסויימת הזאת, הוא יתמודד עם תוצאה, או שהוא יכול לבחור להפסיק ולהמנע מכך.

על פני השטח, הגישה הזאת נראית כמו הדרך בה ילדים לומדים באופן טבעי. הפעוט מפיל צעצוע, וכתוצאה הוא נופל לרצפה. הוא לומד על השפעת הכבידה. או ילד קטן שיוצא החוצה בחורף בלי מעיל, הוא מרגיש את הזרועות וכפות הידיים שלו מתקררות, ולומד ששלג על האדמה משמעו מזג אוויר קר.

אבל ההקבלות הן יותר אשליה ממציאות.

בזמן שהכבידה והחורף קורים באופן טבעי, סוג התוצאות שאנחנו מדברים עליו נהגים ונכפים על הילד על ידי המבוגרים שבחייו. הילד פונה למבוגרים כדי שיעזרו לו להבין איך מצפים ממנו להתנהג, והגישה הזאת אומרת לו שמצופה התנהגות "רעה" – כך חייב להיות, כי המבוגרים תכננו למקרים כאלה.

קוץ בכל שם אחר…

למרות השם, תוצאות הן באמת רק עונשים. ההורה מנסה לאלץ את הילד לעשות משהו שההורה רוצה על ידי כך שכל דבר אחר שהוא יעשה יהיה לא נעים. אני שומעת עובדים סוציאלים ומטפלים בילדים כועסים אומרים לילדים שלהם הם דואגים, "הולכות להיות כאלה תוצאות שאף פעם לא תשכח אותם!". שינוי השם לא משנה את המהות, וילדים יודעים את זה.

העמדת הפנים שהתוצאות הן הבחירה החופשית של הילד – שהוא בחר את העונש – היא חוסר כנות מחרידה. זה נהפכת להיות דרך להאשים את הילד, אפילו בזמן שהוא נענש: "טוב, אתה בחרת לשחק בבוץ, אז עכשיו אתה חייב לסבול את התוצאות ולנקות לכולם את הנעליים". תוספת לכעס והעוינות שהוא עשוי להרגיש על העונש היא הרגשת האשמה המבולבלת שהוא איכשהו גרם לזה בעצמו. בליבו, אבל, הוא יודע שהוא נפגש עם הציפיות המרומזות של המבוגרים בחייו.

חלק מהעמדת הפנים היא הטענה שאלה תוצאות "הגיוניות" שפשוט ממשיכות מהבחירה של הילד: "מצטערים ג'ושוע, אתה בחרת לאחר לארוחת הערב, אז לא תקבל לאכול עד מחר בארוחת הבוקר". תוצאה הגיונית או טבעית יותר יכולה להיות שג'וש יהיה חייב להכין את ארוחת הערב שלו, או שיהיה חייב לחמם את הארוחה שוב, אבל הרבה הורים רוצים משהו יותר "מכאיב". אז ג'ושוע הולך לישון רעב.

אבל מה קורה, אם למחרת בערב, אמא מגיעה מאוחר מהעבודה ומפסידה את ארוחת הערב? האם אבא אומר לה שהתוצאות של הבחירה שלה הן שהיא לא תקבל אוכל עד מחר בבוקר? (לא אם הוא רוצה להמשיך להיות נשוי!) לא, הוא כנראה השאיר לה מנה בצד ויחמם אותה ברגע שהיא נכנסת. במקרה הכי גרוע היא תכין לעצמה כריך או תחמם איזה ארוחה. ולא, השוני בין איך שמתייחסים לאמא לבין איך שמתייחסים אליו לא יחמוק מג'ושוע.

ההצגה של בחירה מדומה גם היא מאוד מבלבלת לילדים שמנסים להבין איזה התנהגויות הן מצופות ומתאימות. אחת מחברותי אמרה לשני בנותיה הנערות שאם הן חוזרות הביתה אחרי שעת העוצר שהיא קבעה, הן יעשו מטלות שונות בבית ביום למחרת. זאת תהיה התוצאה.הן לקחו את ההצעה שלה כמו שהיא והתנהגו כאילו היא נתנה להן ברירה אמיתית: הן חזרו הביתה מתי שהן רצו, ואז עשו את המטלות למחרת ברצון. הילדות לא הבינו למה אמא שלהן כל כך כעסה עליהן.

המחיר של ציות מושפע-תוצאות

לפעמים הורים שמזהים את הבעיות עם תוצאות, יציעו תוצאות חיוביות במקומן – נתינת פרסים להתנהגויות שהם רוצים לעודד. אבא אומר לפעוטו "תפסיק לבכות ואני אביא לך עוגיה". הפעוט בולע את הדמעות ומושיט יד לעוגיה. אבל עשר דקות מאוחר יותר, העוגיה נאכלה והוא שוב בדמעות. שורש הבעיה שגרמה לו לבכות (אולי הוא היה עייף, מתוסכל מחוסר יכולתו לתקשר, מתגעגע לאמא שלו, לחוץ מהופעתו של תינוק חדש במשפחה, או כל אחת ממאה סיבות אחרות) לא טופלה. ילדים גם מזהים מהר מאוד שתוצאות חיוביות הן מניפולטיביות. כשאנחנו מציעים לילד פרס על קריאת ספר, האם זה הופך את הקריאה ליותר מושכת? לא. המסר שהילד מקבל הוא שקריאה היא פעילות כל כך לא נעימה שמבוגרים צריכים לשחד ילדים בשביל לעשות אותה.

תוצאות גם מתמקדות לחלוטין בהתנהגויות, ומתעלמות מהצרכים של הילד. הורים מאמצים אומרים לי שזה אחד התסכולים הכי גדולים בשיטה הזאת. הם ישלחו ילד לחדר "הפסק זמן" כתוצאה כל פעם שהוא צורח, למשל, ואולי אפילו יגרמו לו להפסיק לצרוח. אבל אז הוא מתחיל לנשוך ילדים אחרים. תוצאה חדשה עלולה לדכא את ההתנהגות הזאת, אבל עכשיו הוא התחיל להתעלל בחתול. אף אחת מהאסטרטגיות לא נגעה בבעיה היסודית: הכעס והרגשות הלא מובעים שהילד צריך לפתור.

תדיימנו שימוש בתוצאות בצורה הזאת על מנת להתמודד עם תינוק שבוכה. אתם מחליטים שהבכי היא "התנהגות בלתי הולמת" ושהתוצאה היא לשים את התינוק בחדר אחר, לבד, כל פעם שהוא בוכה. הוא כנראה, בסופו של דבר, יפסיק לבכות. הוא יתייאש, וזה יראה כאילו התוצאה השיגה את מטרתה. אבל המחיר הוא כל כך גבוה. הוא למד שאין מי שדואג לצרכים שלו ושקריאותיו לעזרה וטיפול לא יזכו למענה.

חלופות

כדי לברוח מתוצאות, פרסים וסוגים אחרים של "ניהול התנהגויות" עלול לעזור לחשוב במושגים של לחיות עם הילדים שלך, לעומת לשלוט בהם. לצערנו, להרבה מאיתנו קשה למצוא את האמונה בילדינו. אנחנו פוחדים שאם לא נדחוף, נשדל או נאלץ אותם להתנהגות מקובלת, הם לעולם לא ילמדו לשתף פעולה או להיות אחראיים. זה כנראה מסר שעבר לאורך חוויות ילדותינו והחריף על ידי לחץ ממבוגרים אחרים. אבל הניסיון של לידלוף, ושל הרבה הורים אחרים, מראה שבדיוק ההיפך הוא הנכון. כשאנחנו מפסיקים לנסות לשלוט ולנהל את ההתנהגויות של ילדינו, לרצון הפנימי שלהם לחקות את הדוגמה שלנו מתאפשר לעלות לפני השטח.

השנה בתי הוקצתה לעבוד עם קבוצת ילדים במחנה, והייתה לה האפשרות לנסות גישה "לא-תוצאתית". במקום לעבור איתם על התנהגויות לא הולמות משוערות לפני טיולים, היא פשוט לוקחת אותם איתה. אם ילד עושה טעות, כמו לדבר בכל רם במקום שמצופה מאנשים להיות שקטים, ליסה בעדינות ובשקט תיידע את הילד: "אנדרו, אנחנו צריכים להיות שקטים פה כי אנשים אחרים קוראים".

רוב הזמן, אבל, היא מוצאת שהם צופים בה כדי לקבל רמזים על איך להתנהג. אם היא נכנסת לבניין ומחכה בשקט, גם הם יעשו זאת – בלי שהיא תגיד מילה. לפעמים חלקם יוצפו באנרגיה או מתיחות רבה מדי בשביל לעמוד בשקט, ואז היא עוזרת להם למצוא דרכים להתמודד עם זה. יכול להיות שאחד זקוק שירימו ויחזיקו אותו, יכול להיות שאחד צריך לדבר, יכול להיות שאחד צריך לזוז – אז ליסה עוזרת להם למצוא מרחב שבו תנועה היא בסדר. היא מכבדת את הצרכים שלהם, והם נוהגים על פי הדוגמה שלה (רוב הזמן) על ידי כיבוד הבקשות הסבירות שלה.

בעוד שקביעת תוצאות עלולה להראות יעילה על פני השטח, ילדים שומעים את המסרים השורשיים בבירור רב יותר. זה אומר להם שהם מצופים להתנהג לא בסדר, וכשהם עושים זאת, הם אפילו לא יכולים להתנגד לעונש כי זה היה "הבחירה שלהם". כל זה הולך באופן הרה אסון נגד הרצף שלהם שמביא אותם להסתכל על מבוגרים בשביל הדוגמאות והציפיות שינחו את התנהגותם.

————————-

תרזה פיטמןתרזה פיטמן כותבת על לידה, הנקה והורות כבר יותר מ25 שנים. היא כותבת משותפת של הטור הפופולרי "Stages and Steps" במגזין Today's Parent, המגזין הקנדי הלאומי להורות, והיא גם כתבה להרבה מגזינים אחרים שביניהם Mothering, Family Fun, Chatelaine, ועוד. היא פירסמה 14 ספרים. כמנהיגת La Leche League רבת שנים היא התרגשה שביקשו ממנה להשתתף בכתיבת המהדורה השמינית של הספר The Womanly Art of Breastfeeding (פורסם ב 2010).

הדף של תרזה פיטמן באמזון

המאמר המקורי

האתר של עקרון הרצף