תגית: פסק זמן

רבקה אינס

מדעי המוח משנים את ההורות

מדעי המוח משנים את ההורות

מדעי המוח מרתקים אותי כבר מספר שנים. למעשה, בגלל שלמדתי על פעולות המוח הבסיסיות החלטתי לזנוח את שיטות ההורות המקובלות. אני ממש לא דוקטור למדעי המוח, ואני עדיין לא מבינה את מורכבויות המוח, אבל הגעתי להבנה בסיסית של הדברים דרך No-Drama Discipline שנכתב על ידי ד"ר דניאל סיגל וד"ר טינה פיין-ברייסון.

ד"ר סיגל הוא פרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. ד"ר ברייסון היא פסיכוטרפיסטית והמנהלת של Center for Connection. מה שהם חולקים בספר שלהם הוא מידע משנה חיים שכל הורה צריך לדעת. אני הולכת לשתף איתכם רק קטע קצר שאני מרגישה שהוא ממש חשוב. כמובן, אני ממליצה שתוסיפו את הספר לספריה שלכם.

בואו נחלק את המוח לשני חלקים. החלק התחתון של המוח הוא מה שד"ר סיגל וד"ר ברייסון מכנים "המוח התחתון". הוא מורכב מגזע המוח והאזור הלימבי. גזע המוח הוא מוח "הלטאה" הקדמון שלנו והוא אחראי לפעולות כמו נשימה, עיכול וויסות של מחזורי השינה. המערכת הלימבית מאחסנת את הרגשות החזקים שלנו. המוח התחתון מפותח מאוד כבר בלידה, אז הילד שלך מרגיש את כל הרגשות החזקים האלה כבר מיריית הפתיחה, אבל ניהול הרגשות האלה הוא לא אחד התפקידים של המוח התחתון.

החלק העליון, או המוח העליון כמו שהמחברים קוראים לו, אחראי לחשיבה לוגית, הקשה, קבלת החלטות, תכנון, ויסות רגשי, אמפתיה, מוסר ועוד, והוא ממש לא מפותח בלידה. למעשה, הוא לא יסתיים להתפתח עד אמצע שנות העשרים.

למה זה משנה הכל?

זה לוקח מידע שהאכילו אותנו בו שנים, כמו הרעיון שילד שמרביץ הוא פשוט מרושע וצריך להעניש אותו או שפעוט בהתקף זעם עושה עלינו מניפולציות וצריך להתעלם ממנו, ופשוט מנפץ אותו לרסיסים. זה פשוט לא נכון! ילד שיש לו התקף של המוח התחתון (הצפה רגשית אמיתית) לא יכול פשוט לעצור את ההתקף ולא משנה כמה נאיים או נשחד אותו, בגלל שהוא נעול במוח התחתון הקדמון והוא לא יכול לגשת לחלק שמאחסן את ההיגיון. ילד שמכה מישהו איבד גישה למוח העליון הלא מספיק מפותח שלו והוא מגיב מהמוח התחתון הקדמון שלו. הוא לא נבזי – הוא פשוט לא מסוגל לשלוט ברגשות ובהתנהגות שלו כל הזמן.

האם זה מצדיק התנהגות רעה? האם אנחנו פשוט מוותרים כי הם לא יכולים לשלוט בעצמם? לא, ברור שלא. להיפך, זאת בדיוק סיבה טובה בשביל להציב גבולות ולהבטיח שהם נשארים בהם. ד"ר סיגל וד"ר ברייסון אומרים ש"העובדה שאין לה מוח עליון פעיל בצורה עקבית, אשר מספק גבולות פנימיים ששולטים על ההתנהגות שלה, אומרת שצריך לספק לה גבולות חיצוניים.

אנחנו צריכים לעזור לילדים שלנו לפתח את המוח העליון – יחד עם כל הכישורים שהוא מאפשר – ובזמן שאנחנו עושים זאת, אולי נצטרך להתנהג כמוח עליון חיצוני לאורך הדרך, ובעודנו עושים זאת, לעבוד איתם ולעזור להם לקבל החלטות שהם עדיין לא מסוגלים לקבל בעצמם."

המידע הזה לא משנה את העובדה שילדים צריכים גבולות. מה שמידע הזה משנה הוא איך אנחנו מגיבים כשהם חוצים את הגבולות האלה. בפרק "המוח שלנו מגיב לחינוך", הם מדברים על היכולת לפנות לחלקים שונים של המוח של הילד שלך. התגובות ההוריות שלנו מפעילות חלק אחד של המוח כדי להשיג תוצאה אחת, או חלק אחר כדי להשיג תוצאה אחרת. אז בתגובה שלנו להתנהגות שלהם, אנחנו יכולים לפנות למוח העליון או למוח התחתון שלהם. הם שואלים את השאלה, "אם הילד שלך באמצע התקף והוא חסר שליטה, לאיזה חלק במוח תעדיפי לפנות? לקדמון הריאקטיבי? או לחלק המתוחכם המאפשר היגיון, אמפתיה והבנה-עצמית?"

כמובן, אנחנו רוצים לפנות למוח העליון. אנחנו רוצים להפעיל את החלקים הגבוהים שיכולים לעקוף את החלקים הנמוכים, הריאקטיביים. לאיזה חלק במוח אתם חושבים שעונשים פונים? לאיזה חלק פונה התעלמות? מה לגבי איומים? כל התגובות ההוריות האלה מפעילות את מוח הלטאה. הם קוראים לזה "להתגרות בלטאה".

אבל, על ידי הצגת אמפתיה, כבוד ושיתוף בפתירת בעיות, את לא נתפסת כמאיימת, ומוח הלטאה יכול להירגע. לכן עברתי מפסק-זמן (שהבן שלי תפס כאיום) לזמן-יחד (time in), כי רציתי לפנות למוח העליון שלו, ולא להמשיך להפגיז את המוח התחתון. לכן אני משתפת את שני הילדים שלי בפתרון בעיות במקום להעניש אותם.

כשבאופן עקבי אנחנו עוזרים לילדים להירגע ועובדים איתם כדי ללמד אותם לקבל החלטות, אנחנו למעשה מחזקים את הקישורים העצביים במוח העליון. ד"ר סיגל וד"ר ברייסון אומרים ש"הדרך בה אנחנו מתקשרים עם הילד שלנו כשהם עצבניים או טרודים יכול להשפיע רבות על התפתחות המוח שלהם, ולכן על סוג האדם שהם יהיו, היום ובשנים הבאות."

זה נושא נרחב, והספר מספק עצות מעשיות להטעמת המידע. אני ממליצה עליו לאין שיעור. בוא נפסיק להתגרות בלטאה! הפעילו את המוח העליון ותלמדו אותם כישורים טובים יותר.

—————————————————————————————————————–

רבקה אינסבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

רבקה אינס היא המייסדת של positive-parents.orgוהיוצרת של Positive Parenting: Toddlers and Beyond. היא המחברת של, The Newbie's Guide to Positive Parenting והייתה מחברת שותפה של Positive Parenting in Action: The How-To Guide to Putting Parenting Principles in Action in Early Childhood, שניהם רבי מכר בקטגוריות שלהם באמזון. היא אמא מוקירת תודה לשני בנים.

ג'אן האנט

פסק זמן – אמא אחת מחפשת חלופות

פסק זמן – אמא אחת מחפשת חלופות

אני מחפשת דרכים חיוביות יותר מפסק זמן ללמד ילד בן שנתיים. אנחנו לא משתמשים בפסק זמן לכל דבר קטן, רק הרבצות, נשיכות ולפעמים כשהוא מסרב להוראה פשוטה. זה יכול להיות פעם או פעמיים ביום, לפעמים בכלל לא. אני גם מרגישה שהוא "משועמם". יש לו צעצועים לימודיים, גם מהחנות וגם עבודת יד. אני מבלה זמן איתו ועם הצעצועים האלה, אבל דעתו מוסחת בקלות או שזה פשוט לא מעניין אותו. הוא מסתובב הרבה בבית, מנסה דברים ובכלליות מחפש דברים אחרים. הרבה פעמים הוא מנסה להיעזר בנו כדי להשיג מה שהוא רוצה ואנחנו משתתפים כשאנחנו יכולים או נותנים לו מה שלא מסוכן. כמה מזה הוא התפתחות נורמלית ואיך אנחנו מאזנים את היום והמחויבויות שלנו עם זמן איתו? יש לנו גם בת חצי שנה. שניהם מוצצי אצבע כבדים. חשבתי שאנחנו עושים הכל כמו שצריך אבל עכשיו אני מפקפקת בכך.

תודה
(שם חסוי).

 

התגובה של ג'אן

 תודה שביקרת באתר שלנו וששלחת את השאלות החשובות האלה. אני יכולה להבין למה את מרגישה המומה, במיוחד עם בן שנתיים פיקח ותינוקת שהופכת להיות יותר פעילה מיום ליום. אני משבחת אותך על כך שאת מחפשת חלופות לפסק זמן.

בני שנתיים הם אנשים סקרנים מאוד, תמיד עושים ניסויים, תמיד חוקרים. למעשה, הם מדענים! ואם תסתכלי על הפעילויות שלו כך, זה עשוי לשנות את נקודת המבט שלך ולאפשר לרעיונות יצירתיים להגיח, ולהקל על החיים שלך ושלו.

אני מציעה תרגיל לניסיון. ליום אחד, הסתכלי עליו לא כילד קטן, אלא כמדען אורח. העמידי פנים שהמדען הזה שוהה בביתך ליום. אותו אדם צריך חומרים לשימושו, צריך זמן לנהל את המחקר שלו, וצריך את העזרה שלך מפעם לפעם. אם היה מבקר בבית שלנו מדען, האם לא היינו מרגישים סקרנות בעצמנו כלפי מה שהוא עושה, והאם לא היינו מרגישים שלכבוד הוא לנו לעזור כשאנחנו יכולים? זו בדיוק הגישה הנכונה כלפי פעוט עסוק.

לצערנו, החברה שלנו לא תומכת בגישה הזו, וגורמים לנו לחשוב שילד בן שנתיים צריך להתנהג כמו מבוגר כל הזמן. זה מגוחך ולא מציאותי, כמובן, אך אף על פי כן, זו הציפייה של רבים בחברה שלנו. אז אנחנו שומעים מקרובי משפחה, חברים, זרים ו"מומחים" שבן השנתיים שלנו "מתנהג רע" כשהוא פשוט "מתנהג כמו בן שנתיים"!

אם בן שלושים "מסרב להוראה פשוטה" משהו לא עובד המערכת היחסים ואני צריכים לבדוק זאת. אבל בן שנתיים הוא לא מבוגר! אם בן שנתיים "מסרב להוראה פשוטה", זה בגלל שהוא עייף, רעב, רטוב, מוטרד, עסוק, לא מעוניין, כעוס על הגישה שלנו כלפיו, מבולבל מההוראה שהוא קיבל, זוכר חוויה כואבת שקשורה למה שמבקשים ממנו, המום מרעשים חזקים בבית או בסביבה, מגיב למתחים במשפחה או עוינות בין אחים או הורים, מקנא באופן מובן על תשומת הלב שאחותו מקבלת, מתוסכל כי הוא היה צריך להמתין יותר מידי כדי לקבל לתשומת לב וכן הלאה. יש סיבה טובה מאוד לכל התנהגות והתנהגות שהוא מפגין כלפינו!! להעניש אותו בגלל שהוא עושה את הכי טוב שהוא יכול בהתחשב בגילו, במצב הנוכחי, בחוויות האחרונות שלו ומשך הזמן המוגבל שלו על כדור הארץ זה לא רק לא הוגן, אלא לגמרי לא יעיל. זה באמת פשוט מאוד – "ילדים מתנהגים לפי היחס שהם מקבלים" ולפי איך שהם מרגישים באותו הזמן.

בגלל כל הסיבות האלה, את נבונה מספיק להבחין שעונשים לא עוזרים, ולחפש אחר חלופות יעילות וחיוביות יותר. לפעמים זה רק מצריך קצת יצירתיות והבנה טובה של האישיות של הילד שלנו. כשבני היה בן שנתיים, הוא אהב ללכת למגרשי משחקים, אבל הוא אף פעם לא רצה לעזוב. זה הפך להיות בעיה גדולה בשבילי, כי היה נראה שזה בלתי אפשרי להפסיק את הדמעות והתסכול בסופו של יום שהיה עד כה שמח. כשלקחתי קצת זמן לחשוב על דברים שיכולים להקל עליו, נזכרתי שהוא אהב להתחרות איתי. בפעם הבאה שהיינו צריכים לעזוב את מגרש המשחקים, אמרתי לו שזה הזמן ללכת ושאלתי אם הוא רוצה לעשות איתי תחרות עד לאוטו. הוא היה מרוצה מאוד מהפתרון הזה.

העצה החשובה ביותר שאי פעם קיבלתי היא להשתמש בהומור בכל עת שאפשר – לא הומור פוגע, כמובן, אלא הומור מטופש. פעם אחת כשבן השבע שלי לא רוצה לעזור לי לבשל, אבל הייתי צריכה קצת עזרה, תליתי שלט: "דרוש עזרה – מועך בננות לפרויקט הכנת עוגה". הוא הגיע מספר פעמים לראיון עבודה, פעם אחת הוא העמיד פנים שהוא טיפש מידי, פעם מוזר מידי, פעם מרושע מידי וכן הלאה, עד שלבסוף הוא הופיע כעוזר הטבח המושלם. כן, זה דרש זמן ודמיון, אבל העזרה המלבבת שלו הייתה שווה את זה. בכל פעם שהייתי עסוקה מידי בשביל גישה מבינה, ושנינו היינו מתעצבנים, היה לוקח זמן רב יותר לתקן את הנזק. ילדים אכן לוקחים את הזמן שלנו. הם לוקחים את האנרגיה שלנו. הם לוקחים את האהבה שלנו. אבל ככל שאנחנו נותנים יותר מהזמן והאנרגיה שלנו, כך הם יצטרכו פחות מהם בעתיד, ותהיה להם יותר אהבה להחזיר.

————————————————————————————————————————-

ג'אן האנטלקריאת המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby