תגית: צרכים

רבקה אינס

5 דברים שהפעוט שלכם צריך שתדעו

5 דברים שהפעוט שלכם צריך שתדעו

שלום. אני הפעוט שלכם, ויש כמה דברים שאתם צריכים לדעת עלי. יהיה טוב יותר לכולנו אם תדעו את הדברים האלה. כמו כן, תנו לי לאכול עוגייה בזמן שאתם קוראים את זה.

עצות עבור הורים לפעוטות:

1. יש לי גם מוח של פעוט

אתם מכירים את החלק במוח האחראי על חשיבה לוגית, יצירת אסטרטגיות ותכנונים, חיזוי ואומדן של תוצאות אפשריות להתנהגות שלי ודחיית סיפוקים? קוראים לו קליפת המוח הקדם-מצחית, ואצלי הוא מאוד לא מפותח! הוא בכלל לא מתחיל להתפתח עד בערך גיל 4, והוא יסיים רק כשאהיה בשנות העשרים!

זה אומר שאני לא יכול בכלל לעשות עליכם מניפולציות כשאני בוכה או כשיש לי רגשות עזים. מניפולציה דורשת תכנון ויצירת אסטרטגיות. פשוט ממש רע לי כשיש לי התקף זעם או כשאני אגרסיבי, ומה שאני צריך זה שתעזרו לי.

הדרך הטובה ביותר לוודא שקליפת המוח הקדם-מצחית שלי מתפתחת כשורה היא להראות לי איך אתם משתמשים בשלכם, כי אני ממש אוהב לחקות אתכם, ואז, כשאהיה קצת יותר גדול, תעזרו לי להשתמש בשלי על ידי כך שתלמדו אותי דרכים להירגע, תראו לי איך להזדהות ותעזרו לי ללמוד איך לפתור בעיות ולמצוא פתרונות. המוח שלי ואני נודה לכם כשנגדל!

2. יש לי צרכים

בקשר לקליפת המוח הקדם-מצחית הבלתי מפותחת, עכשיו אתם יכולים להבין ששיגועי שעת השינה ובעיות הגמילה מחיתולים שלי הם לא באמת תוכנית אב לשגע אתכם. נשבע. פשוט שעת השינה לא כיפית כמו לשחק איתכם, והחיתול ממש מתאים לי.

בגלל היכולת המעורערת שלי לצפות ולשקול תוצאות אפשריות ולשלוט בדחפים שלי, אתם עשויים לחשוב לפעמים שאני שובב. רק תנסו להבין שכל מה שאני עושה הוא בשביל לענות על צורך, כי זה מה שמוביל אותי כרגע. החלק היחיד של המוח שלי שמפותח לגמרי (גזע המוח) עוסק בסיפוק הצרכים שלי. אז, אם אתם רוצים שאלך לישון,  בואו נהפוך את זה לשגרה מתוקה, נתכרבל קצת, ואני ממש אוהב כשאתם מעסים לי את הגב.

3. אני מה שאתם אומרים שאני

הזהות שלי מתגבשת עכשיו, וברגע זה אני רואה את עצמי כמו שאתם רואים אותי. אז, אם אתם רואים אותי כשובב או רע, ככה אני אראה את עצמי. אם תראו אותי כנחמד ונהדר, ככה גם אני אחשוב על עצמי. אה, ורק שתדעו, אני תמיד אנסה לחיות לפי הזהות שלי, זה מה שבני אדם עושים. אם אתם רוצים שאהיה נחמד וטוב לב, תתפסו אותי כשאני עושה דברים כאלה ותגידו לי! אני אוהב לשמוע אתכם אומרים דברים טובים עלי, וכשאתם רואים אותי כבן אדם טוב, אני רוצה להתנהג ככזה.

(אני לא ממש מסכים עם הנקודה הזאת. חשוב מאוד לראות את הילדים שלכם כאנשים טובים, ויחד עם זאת צריך מאוד לשים לב לדעתי אם התשבוחות באות כדי "לחזק" את הפעוט, או אם אלה פשוט דברים שנאמרים מהלב ואין לנו ציפיות שבזכות זה ששיבחנו את הפעוט שלנו, הוא יתנהג שוב באותה צורה. כי אם היינו באמת חושבים שהילדים שלנו "טובים" לא היינו מרגישים צורך לשבח אותם כל כך הרבה. אפשר לקרוא עוד על הנושא במאמר המתורגם של רובין גריל — עידן.)

4. תהיו מחוברים

אני יודע שאני שולח לכם מסרים מנוגדים. דקה אחת אני רוצה להיות עצמאי, וברגע הבא אני רוצה שתחזיקו אותי על הידיים לעולמים. תאמינו לי, החיבור שלי איתכם הוא עדיין הדבר הכי חשוב בחיי. אז, למרות שאני צריך שתאפשרו לי לחקור בביטחון, אני גם צריך שתהיו חוף המבטחים שלי.

ההתקשרות שלנו משפיעה לא רק על ההתנהגות שלי, ופה אני אצוטט כמה אנשים ממש חכמים, "חוקרים מצאו שתבניות התקשרות המתבססות בשלב מוקדם יכולות להוביל למספר תוצאות. למשל, ילדים שהתקשרו בבטחה כתינוקות נוטים לפתח הערכה עצמית והסתמכות-עצמית גדולות יותר כשהם גדלים. ילדים אלה נוטים להיות עצמאיים יותר, להצליח יותר בבית הספר, לנהל מערכות יחסים חברתיות מוצלחות וחווים פחות דכאון וחרדה."

בעקרו של דבר, מערכת היחסים שלנו והחיבור בינינו קובעים את הדרך בה אבנה מערכות יחסים ואתחבר אל אחרים במהלך חיי!

5. אף אחד לא מושלם…

אני לא צריך שתהיו מושלמים. אני צריך שתפגינו אהבה והתקשרות. אנחנו נעבור את זה ביחד, אתם ואני. גם אני אוהב אתכם עד הירח ובחזרה, אתם יודעים. פשוט תראו אותי כבן אדם קטן שהצרכים שלו חשובים. תטפחו אותי, תדריכו אותי ותאהבו אותי ללא תנאים, כי גם אני לא אהיה מושלם, ואני צריך לדעת שאתם האדם האחד הזה שרואה את האור שלי – את הטוב שבי – אפילו כשאני מפשל. גם לי יש הרבה דברים ללמד אתכם. בואו נהנה מהימים הרגילים והמופלאים שלנו ביחד, כי אני לא אשאר קטן להרבה זמן.

מקורות:

http://bridges2understanding.com/maturation-of-the-prefrontal-cortex/

http://www.2knowmyself.com/What_is_self_concept/definition_of_self_concept_perception

http://psychology.about.com/od/loveandattraction/a/attachment01.htm

—————————————————————————————————————–

רבקה אינסבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

רבקה אינס היא המייסדת של positive-parents.org והיוצרת של Positive Parenting: Toddlers and Beyond. היא המחברת של, The Newbie's Guide to Positive Parenting והייתה מחברת שותפה של Positive Parenting in Action: The How-To Guide to Putting Parenting Principles in Action in Early Childhood, שניהם רבי מכר בקטגוריות שלהם באמזון. היא אמא מוקירת תודה לשני בנים.

מרשאל רוזנברג

כעס ומה באמת גורם לו

אפשר לקנות את הספר "לגדל ילדים בחמלה: הורות בדרך התקשורת המקרבת", בחנות הדאנה (כלומר, לשלם עליו כמה שאתם רואים לנכון).

כעס ומה באמת גורם לו

מתוך הספר "תקשורת מקרבת – שפה לחיים" מאת מרשאל רוזנברג.

האפשרות השלישית המתוארת בפרק 5 היא למקד את המודעות ברגשות ובצרכים שלנו עצמנו. במקום לעלות אל הראש שלנו כדי לערוך ניתוח מנטאלי על ה"לא-בסדר" של מישהו, אנחנו בוחרים להתחבר אל החיים שבתוכנו. אנרגיית חיים זו נעשית מוחשית ונגישה יותר כאשר אנחנו מתמקדים במה שאנחנו צריכים בכל רגע.

למשל, אם מישהי מגיעה באיחור לפגישה ואנחנו זקוקים לאישור שאכפת לה מאתנו, ייתכן שנרגיש פגועים. אם, במקום זאת, הצורך שלנו הוא לבלות זמן באופן משמעותי ובונה, ייתכן שנרגיש תסכול. לעומת זאת, אם הצורך שלנו הוא לבלות שלושים דקות לבד, בשקט, ייתכן שנהיה אסירי-תודה על האיחור שלה ונרגיש מרוצים. לכן, אין זו ההתנהגות של האדם האחר, כי אם הצורך שלנו עצמנו, אשר מעורר את הרגש שלנו. כאשר אנחנו מחוברים לצורך שלנו, בין שהוא לאישור, למשמעות או להתבודדות, אז אנחנו בקשר עם אנרגיית החיים שלנו. ייתכן שיהיו לנו רגשות חזקים, אך לעולם אין אנחנו כועסים. כעס הוא תוצאה של חשיבה מתנכרת לחיים, המנותקת מצרכים. הוא מצביע על כך שזזנו מעלה אל הראש שלנו כדי לנתח ולשפוט מישהו, במקום להתמקד באילו מן הצרכים שלנו אינם מקבלים מענה.

בנוסף לאפשרות השלישית, של התמקדות בצרכים וברגשות שלנו עצמנו, בכל רגע נתון ישנה בידינו הבחירה, להפנות את תשומת-הלב אל רגשותיו וצרכיו של האדם האחר. כאשר אנחנו בוחרים באפשרות רביעית זו, גם אז לעולם איננו חשים כעס. איננו מדחיקים את הכעס; אנחנו רואים כיצד הכעס פשוט נעדר מכל רגע שבו אנחנו מצויים בנוכחות מלאה עם הרגשות והצרכים של האדם האחר.

"אבל," שואלים אותי, "האם אין נסיבות שבהן הכעס מוצדק? האם אין 'זעם הגון' מתבקש, למשל, נוכח זיהום סביבתי חסר-התחשבות או אכפתיות?" תשובתי היא שאני משוכנע, כי בה במידה שאני מצדד במודעות, שלפיה יש דבר כזה כמו "פעולה רשלנית", או "פעולה מצפונית", "אדם חמדן" או "אדם מוסרי", אני תורם לאלימות על פני הכוכב שלנו. במקום להסכים או לא להסכים על מה שאנשים הינם משום שרצחו, אנסו או זיהמו את הסביבה, אני מאמין שאנחנו משרתים את החיים טוב יותר באמצעות מיקוד תשומת-הלב במה שאנחנו צריכים.

אני רואה כל כעס כתוצר של חשיבה מרחיקה, מסיטה לאלימות. בליבה של כל כעס קיים צורך שלא נענה. על כן כעס יכול להיות בעל ערך אם נשתמש בו כבשעון מעורר, שיעיר אותנו – להבין שיש לנו צורך שאינו נענה ושאנחנו חושבים באופן שמפחית את הסבירות שהוא ייענה. הבעה מלאה של כעס מחייבת מודעות מלאה לצורך שלנו. בנוסף, נדרשת אנרגיה כדי לתת מענה לצורך. אך הכעס מגייס את האנרגיה שלנו לכיוון של ענישת אנשים במקום להיענות לצרכים שלנו. במקום להתעסק ב"כעס מוסרי" אני ממליץ להתחבר באמפתיות עם הצרכים שלנו עצמנו או עם אלו של אחרים. ייתכן שיידרש לשם כך תרגול רב, שבו פעם אחר פעם נחליף במודע את הביטוי "אני כועסת משום שהם…" ב"אני כועסת משום שאני צריכה…"

זכיתי ללמוד שיעור יוצא מהכלל כשעבדתי עם תלמידים בבית-ספר להוראה מתקנת בוויסקונסין. פעמיים בתוך יומיים קיבלתי מכה חזקה באף בדרכים דומות להפליא. בפעם הראשונה קיבלתי מכה חזקה באף ממרפק בזמן שהתערבתי בריב בין שני תלמידים. רתחתי כל כך מזעם, שבקושי החזקתי את עצמי כדי לא להכות בחזרה. ברחובות דטרויט שבהם גדלתי היה צורך בהרבה פחות ממרפק באף כדי להביא אותי לידי השתוללות. ביום השני: מצב דומה, אותו אף (ולכן כאב פיזי רב יותר), אך אפילו לא טיפת כעס!

תוך התבוננות עמוקה על חוויה זו באותו ערב, זיהיתי כיצד במוחי שמתי על הילד הראשון תווית של "רשע מפונק". דימוי זה היה בראשי לפני שהמרפק שלו בכלל הגיע לאפי, וכשזה קרה, זה כבר לא היה סתם מרפק המכה באפי. זה היה: "לילד הדוחה הזה אין שום זכות לעשות זאת!" היה לי שיפוט אחר לגבי הילד השני; ראיתי אותו כיצור "מעורר רחמים." מכיוון שהייתה לי נטיה לדאוג לילד זה, למרות שאפי כאב ודימם הרבה יותר ביום השני, לא הרגשתי זעם כלל. לא יכולתי לקבל שיעור עוצמתי יותר, שיעזור לי לראות כי אין זה מה שהאדם האחר עושה, אלא הדימויים והפירושים בתוך ראשי היוצרים את הכעס שלי.

—————————————————————————————————————–

אפשר לקנות את הספר "לגדל ילדים בחמלה: הורות בדרך התקשורת המקרבת", בחנות הדאנה (כלומר, לשלם עליו כמה שאתם רואים לנכון).

מרשאל רוזנברגתקשורת לא-אלימה (ידועה בישראל גם כ"תקשורת מקרבת" ובעולם גם כ-Compassionate Communication), היא גישה אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג, לניהול תקשורת ויחסים בין אישיים בין אדם לעצמו ובינו לבין אנשים אחרים, ולפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים. הגישה מאפשרת יצירת שינוי במערכות יחסים והעמקת החיבור והאמון הבין-אישיים באמצעות המודל היישומי מעשי שלה.

– לקוח מתוך וויקיפדיה.

מרשאל רוזנברג

שינוי בתוכנו – צמיחה דרך חינוך עצמי

אם הנושא מעניין אתכם, אפשר לרכוש בחנות שלנו את "לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת" בדאנה (כלומר, לשלם עליו לפי ראות עיניכם)

שינוי בתוכנו – צמיחה דרך חינוך עצמי

נכתב על ידי ד"ר מארשל רוזנברג, לקוח מהספר Speak Peace in a World of Conflict.

כשאנחנו מסתכלים על איך תקשורת מקרבת יכולה לתרום לשינוי, תזכרו את זה: אנחנו רוצים שאנשים ישתנו בגלל שהם רואים דרכים טובות יותר לספק את הצרכים שלהם במחיר נמוך יותר, לא מפחד שאנחנו הולכים להעניש אותם, או לגרום להם לרגשות אשמה אם הם לא ישתנו.

תחשבו על טעות שעשיתם לאחרונה, משהו שעשיתם שאתם מצטערים עליו. עכשיו תחשבו, איך אני מחנך את עצמי ברגעים כאלה? או, במילים אחרות, מה אני אומר לעצמי ברגע בו אני מתחרט על מה שעשיתי?

לפני זמן לא רב, הדרכתי סדנה בה בדקנו איך אפשר להשתמש בתקשורת מקרבת כדי ללמוד מהמגבלות שלנו בלי לאבד מההערכה העצמית שלנו.

אישה אחת אמרה לנו שהיא צרחה על הבן שלה באותו בוקר לפני שהיא הגיעה לסדנה. היא אמרה כמה דברים לילד שלה שהיא הייתה מעדיפה לא להגיד – וכשהיא התסכלה בעיני הילד שלה, היא ראתה כמה הוא פגוע. שאלתי אותה את השאלה הזאת: "איך חינכת את עצמך באותו רגע? מה אמרת לעצמך?"

והיא אמרה, "אמרתי איזה אמא איומה אני. אמרתי לעצמי שאסור היה לי לדבר ככה אל הילד שלי. אמרתי, מה לא בסדר איתי?"

לצערנו, הרבה אנשים מחנכים את עצמם באותה דרך בה דמויות סמכות חינכו אותנו כשעשינו דברים שלא היו לרוחם. הם האשימו והענישו אותנו, ואנחנו הפנמנו את השיפוט הזה. כתוצאה מכך, אנחנו מחנכים את עצמנו לרוב דרך רגשות אשם, בושה וצורות אחרות של טקטיקות אלימות וכפייתיות. להמשיך לקרוא שינוי בתוכנו – צמיחה דרך חינוך עצמי

מרשאל רוזנברג

לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת

מאמר זה לקוח מתוך הספרון "לגדל ילדים בחמלה".
אפשר לקנות את הספרון המלא כקובץ PDF, או כעותק פיזי.

לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת

הקדמה

אני מלמד תקשורת לא־אלימה להורים כבר כמעט 30 שנה (הספרון נכתב על־ידי ד"ר רוזנברג לפני יותר מעשור ויצא לאור בסתיו 2004). הייתי רוצה לחלוק אתכם חלק מן הדברים שעזרו לי ולהורים שאִתָּם עבדתי ולשתף אתכם בתובנות שהיו לי, גבי העיסוק הנהדר והמאתגר של הורות.

תחילה הייתי רוצה להפנות את תשומת לבכם לסכנות שבמילה "ילד", כאשר אנחנו מאפשרים לה לקיים סוג אחר של כבוד מזה שהיינו נותנים למישהו, שלא מתויג כילד. הרשו לי להראות לכם למה אני מתכוון.

פעמים רבות נהגתי לפתוח סדנאות להורים, שעשיתי במשך השנים, בחלוקה של הקבוצה לשתיים. שמתי קבוצה אחת בחדר אחד, את השנייה בחדר אחר, וביקשתי ממשתתפי כל קבוצה לרשום על דף גדול שיחה בינם לבין אדם אחר במצב של סכסוך.
אני אומר לשתי הקבוצות מה הסכסוך. ההבדל היחיד הוא, שאני אומר לקבוצה אחת שהאדם האחר הוא הילד שלהם ולקבוצה השנייה אני אומר שהאדם האחר הוא השכן שלהם.

אחר־כך אנחנו חוזרים ונאספים לקבוצה אחת ובוחנים את שני ניירות־השיחה שהקבוצות הכינו, האחד שבו הם חושבים שהאדם השני הוא הילד שלהם, ובמקרה השני, השכן. (דרך אגב, אני לא מרשה לקבוצות לדבר זו עם זו על מי האדם בסיטואציה שלהם, כדי ששתיהן תחשובנה שהסיטואציה זהה).

אחרי שעברנו בקצרה על הדיאלוגים הכתובים של שתי הקבוצות, אני שואל אותם אם הם יכולים לראות הבדלים מבחינת רמות הכבוד והחמלה שהובעו. בכל פעם שעשיתי זאת, הקבוצה שעבדה על הסיטואציה שבה האדם השני הוא ילד, נתפשה כפחות
מכבדת וחומלת בתקשורת שלה מאשר הקבוצה שראתה באדם האחר את השכן. זה חושף באופן מכאיב לאנשים בַּקבוצות, כמה קל להקטין מערכו של מישהו כאדם, באמצעות התהליך הפשוט של לחשוב עליו או עליה כעל "הילד או הילדה שלנו".

המוּדעות שלי

יום אחד הייתה לי התנסות, שממש חידדה לי את המודעות לסכנה שבחשיבה על אנשים כעל ילדים. החוויה אירעה אחרי סוף־שבוע, שבו עבדתי עם שתי קבוצות: כנופיית־רחוב ומחלקה במשטרה. אני גישרתי בין שתי הקבוצות. הייתה מידה רבה של אלימות בין החברים בשתי הקבוצות והם ביקשו שאשמש בתפקיד של מתווך. אחרי ששהיתי במחיצתם זמן ממושך והתמודדתי עם האלימות שהייתה להם אלו כלפי אלו, הייתי מותש. כשנסעתי הביתה לאחר מכן, אמרתי לעצמי, שעד סוף ימיי אני לא רוצה להיות מעורב בסכסוך כלשהו.

וכמובן, כשנכנסתי הביתה, שלושת הילדים שלי רבו. הבעתי את הכאב שלי באוזניהם בָּאופן שאנחנו מעודדים בתקשורת מקרבת. ביטאתי איך אני מרגיש, מה הצרכים שלי ומה בקשותי. עשיתי את זה ככה — צעקתי: "כשאני שומע כל מה שקורה פה כרגע, אני מרגיש מתוח מאוד! יש לי צורך גדול בקצת שקט ושלווה אחרי סוף־השבוע שעברתי! אז האם תסכימו לתת לי קצת זמן ומרחב?"

בני הבכור הסתכל עלי ואמר, "אתה רוצה לדבר על זה?" ואז, באותו רגע, הקטנתי מערכו כאדם בחשיבה שלי. למה? כי אמרתי לעצמי, "איזה חמוד. הנה ילד בן תשע שמנסה לעזור לאבא שלו." אבל התבוננו מקרוב איך התעלמתי מההצעה שלו בשל גילו, כי תייגתי אותו כילד. למרבה המזל, ראיתי שזה מה שעובר בראשי, וייתכן שהצלחתי לראות זאת ביתר בהירות משום שהעבודה שעשיתי עם הכנופיה והמשטרה הראתה לי את הסכנה שבחשיבה על אנשים במונחים של תיוגים במקום אנושיותם.

אז במקום לראות אותו כילד ולחשוב לעצמי, "איזה חמוד", ראיתי אדם שמציע את עזרתו לאדם אחר בכאבו, ואמרתי בקול, "כן, אני רוצה לדבר על זה". ושלושתם באו אחרי לחדר אחר והקשיבו לי בזמן ששפכתי את לבי על כמה זה כואב לראות אנשים שמגיעים לנקודה, שבה הם רוצים לפגוע באחר רק בגלל שהם לא אומנו לראות את אנושיותו. אחרי שדיברתי על כך במשך 45 דקות הרגשתי נפלא ולפי מה שאני זוכר, הדלקנו את הרדיו ורקדנו כמו משוגעים.

החינוך שלנו כהורים

אז זה לא שאני מציע, שלא נשתמש במילה "ילד" כדרך־קיצור להסביר לאנשים, שאנחנו מדברים על אנשים בגיל מסוים. אני מדבר על כך, שאנחנו מאפשרים לתיוגים למנוע מאיתנו לראות את האדם האחר כבן־אנוש, באופן שגורם לנו להוריד מערכו של אותו אדם בשל הדברים שהתרבות שלנו מלמדת אותנו על "ילדים". הרשו לי להראות לכם זווית נוספת של מה שאני מדבר עליו, איך התיוג של ילד יכול להוביל אותנו להתנהג בצורה מצערת למדי.

בהתאם לדרך שבה חונכתי לחשוב על הורות, חשבתי, שתפקידו של הורה הוא לגרום לילדים להתנהג כמו שצריך. הרי ברגע שאנחנו מגדירים את עצמנו כסמכות, מורה או הורה, בתרבות שבה אני חונכתי, אנחנו רואים זאת כמחויבות שלנו לגרום לאנשים
שאנחנו מתייגים כ"ילדים" או כ"תלמידים", להתנהג בצורה מסוימת.

כיום אני רואה שזאת מטרה שמביסה את עצמה, משום שלמדתי, שבכל פעם שמטרתנו היא לגרום לאדם אחר להתנהג בצורה מסוימת, קרוב לוודאי שהוא יתנגד, בלי קשר למה שאנחנו מבקשים. דומה שהדבר נכון בין אם האדם האחר הוא בן שנתיים או בן תשעים ושתיים.

המטרה הזאת, של להשיג מה שאנחנו רוצים מאנשים אחרים, או לגרום להם לעשות מה שאנחנו רוצים, מאיימת על האוטונומיה שלהם, על זכותם לבחור מה הם רוצים לעשות. וכל פעם שאנשים מרגישים שהם לא חופשיים לבחור מה שהם רוצים לעשות, סביר שהם יתנגדו, אפילו אם הם רואים את התכלית של מה שאנחנו מבקשים, ובאופן רגיל היו רוצים לעשות זאת. הצורך שלנו לשמור על עצמאותנו הוא כה חזק, שאם אנחנו רואים מישהו שזו מטרתו הבלעדית, אם אותו אדם מתנהג כאילו הוא יודע מה טוב לנו ואינו מאפשר לנו לבחור כיצד לפעול, זה מעורר את התנגדותנו.

מגבלות הכפייה והעונש

לַנצח אהיה אסיר־תודה לילדיי, על שחינכו אותי באשר למגבלות המטרה של לגרום לאנשים אחרים לעשות מה שאנחנו רוצים. הם לימדו אותי, קודם כל, שאני לא יכול להכריח אותם לעשות מה שאני רוצה. לא יכולתי לגרום להם לעשות דבר. לא יכולתי
לגרום להם להחזיר צעצוע בחזרה לקופסה. לא יכולתי לגרום להם לסדר את המיטה. לא יכולתי לגרום להם לאכול. כן, זה היה שיעור מעורר־ענווה כהורה, ללמוד על חוסר־האונים שלי, כי איפה שהוא הכנסתי לי לראש, שתפקידו של הורה הוא לגרום
לילד להתנהג כמו שצריך. והנה הילדים הצעירים האלה מלמדים אותי את השיעור מעורר־הענווה הזה, שאני לא יכול לגרום להם לעשות דבר. כל מה שיכולתי לעשות הוא לגרום להם להצטער שהם לא עשו זאת.

וכל פעם שהייתי טיפש מספיק כדי לעשות זאת, כלומר, לגרום להם להצטער שהם לא עשו מה שביקשתי, הם לימדו אותי שיעור שני על הורות וכוח, שהתגלה כבעל ערך רב
בשבילי על־פני השנים. והשיעור הזה היה, שבכל פעם שגרמתי להם להצטער שהם לא עשו משהו, הם גרמו לי להצטער על שגרמתי להם להצטער שהם לא עשו משהו. אלימות מולידה אלימות.

הם לימדו אותי, שכל שימוש בכפייה מצדי יגרום באופן עקבי להתנגדות מצדם, מה שיכול להוביל לכך, שבַּקשר בינינו תהיה איכות של יריבות. אני לא רוצה שיהיה לי קשר כזה עם אף אדם, אבל במיוחד לא עם הילדים שלי, האנשים האלה, שאני הכי קרוב אליהם ולוקח עליהם אחריות. אז הילדים שלי הם בני־האדם האחרונים שאני רוצה להיכנס אִתם למשחקי הכפייה האלו, שעונשים הם חלק בלתי־נפרד מהם.

כן, רוב ההורים דוגלים באופן נחרץ ברעיון של עונשים. מחקרים מצביעים על כך, ש־ 80% מההורים בארה"ב מאמינים לחלוטין בעונשים גופניים לילדים. שיעור דומה באוכלוסיה תומך בעונש־מוות לפושעים. אז כשאחוז כל־כך גבוה מן האוכלוסיה
מאמין שעונשים הם מוצדקים וחיוניים בחינוך ילדים, ברור שהיו לי הזדמנויות רבות במהלך השנים לשוחח על הנושא עם הורים. ואני מרוצה לשוב ולהיווכח, כיצד ניתן לעזור לאנשים לראות את המגבלות שבכל סוג של עונש, אם הם פשוט ישאלו את עצמם שתי שאלות.

שאלה ראשונה: מה אתם רוצים שהילד יעשה אחרת? אם אנחנו שואלים רק את השאלה הזאת, בהחלט אפשר לחשוב שעונשים עובדים לפעמים, כי בעזרת האיום בְּעונש או מימושו, אנחנו יכולים לעתים להשפיע על ילד לעשות מה שאנחנו רוצים
שהוא יעשה.

לעומת זאת, כשאנחנו מוסיפים את השאלה השנייה, נסיוני המצטבר הוא, שהורים רואים שעונשים אף־פעם לא עובדים. השאלה השנייה היא: מהן הסיבות שבגללן אנחנו רוצים שהילד יעשה מה שאנחנו רוצים שהוא יעשה? זוהי השאלה הזאת שעוזרת לנו לראות, שעונשים לא רק שאינם עובדים, אלא שהם מפריעים לילדים שלנו לעשות דברים מהסיבות שבעטיין היינו רוצים שהם יעשו אותם.

מכיוון שהשימוש בעונשים כל־כך רווח ומוצדק, הורים עלולים לדמיין בטעות, שההפך מעונשים הוא סוג של מתירנות, שבה אנחנו לא עושים דבר, כשהילדים שלנו מתנהגים בדרכים שאינן תואמות את הערכים שלנו. לכן הורים יכולים רק לחשוב, "אם אני לא אעניש, אני מוותר/ת על הערכים שלי ורק מאפשר/ת לילד או לילדה לעשות מה שהם רוצים." כפי שאסביר בהמשך, יש גישות אחרות חוץ ממתירנות, קרי, פשוט לתת לאנשים לעשות כל מה שהם רוצים, או מטקטיקות כפייה דוגמת עונשים. ואם אנחנו כבר בנושא, אני רוצה לטעון, שפרסים הם למעשה כפייה, בדיוק כמו עונשים. בשני המקרים אנחנו משתמשים בַּכּוח שלנו על אנשים, שולטים בסביבה בְּדרך שמנסה לכפות על אנשים לפעול בדרכים שאנחנו רוצים. במובן זה, פרסים נובעים מאותה תבנית חשיבה כמו עונשים.

———————————————————————————————–
מאמר זה לקוח מתוך הספרון "לגדל ילדים בחמלה".מרשאל רוזנברג
אפשר לקנות את הספרון המלא כקובץ PDF, או כעותק פיזי.

תקשורת לא-אלימה (ידועה בישראל גם כ"תקשורת מקרבת" ובעולם גם כ-Compassionate Communication), היא גישה אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג, לניהול תקשורת ויחסים בין אישיים בין אדם לעצמו ובינו לבין אנשים אחרים, ולפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים. הגישה מאפשרת יצירת שינוי במערכות יחסים והעמקת החיבור והאמון הבין-אישיים באמצעות המודל היישומי מעשי שלה.

דרסיה נרבאז

עשרה דברים על תינוקות שכולם צריכים לדעת

עשרה דברים על תינוקות שכולם צריכים לדעת

בורות לגבי תינוקות מערערת את החברה שלנו

שמתם לב לכל התינוקות הלחוצים? אולי לתינוק אחד מתוך שלושים שאני רואה יש עיניים בורקות, שזה עבורי סימן לשגשוג. מה קורה? אולי בורות לגבי תינוקות והצרכים שלהם. הנה עשרה דברים לדעת.

1. תינוקות הם יונקים חברתיים עם צרכים של יונקים חברתיים. יונקים חברתיים הגיחו לפני יותר מ – 30 מיליון שנים עם הורות אינטנסיבית (קן או גומחה התפתחותית). זה אחד מהדברים הרבים שהתפתחו מחוץ לגנים. הקן ההתפתחותי הזה נדרש בשביל התפתחות תקינה של היחיד. מנהגים של הורות אינטנסיבית לתינוקות כוללים שנים של הנקה כדי לפתח מערכות שכליות וגופניות, מגע כמעט תמידי ונוכחות גופנית של מטפלים, תגובתיות לצרכים שמונעת מצוקה, משחק חופשי רב גילאי, וחוויות רגועות בתקופת הלידה. לכל אחד מאלה יש השפעות משמעותיות על הבריאות הגופנית.

2. תינוקות נולדים "חצי אפויים" וצריכים רחם חיצוני. בני אדם נולדים מוקדם מידי בהשוואה לחיות אחרות: תשעה חודשים מוקדם מידי במונחים של ניידות ושמונה עשר חודשים מוקדם מידי במונחים של התפתחות העצמות ויכולות שיחור מזון. לתינוקות שנולדו לאחר תקופת הריון תקינה יש רבע מנפח המוח הבוגר ורובו גדל בחמש השנים הראשונות. לכן, הקן האנושי התפתח להיות אפילו יותר אינטנסיבי משל יונקים חברתיים אחרים בגלל ההתפתחות החסרה של הרך הנולד, ואורכו שלוש עד חמש שנים. בני האדם הוסיפו לרשימה של הטיפול המצופה גם כפר של תמיכה חיובית לאם ולתינוק. למעשה, התפתחות המוח האנושי ממשיכה עד לעשור השלישי לחיים, מה שמרמז שתמיכה חברתית וחונכות ממשיכה לפחות לאורך זמן זה.

3. אם המבוגרים מפשלים ב"אפייה" לאחר הלידה, בעיות ארוכות טווח עלולות להתפתח. לכל אחד ממנהגי הטיפול שמוזכרים למעלה יש השפעות ארוכות טווח על הבריאות הגופנית והחברתית של היחיד. למשל, גרימת מצוקה לתינוקות באופן שוטף או עָצים (על ידי אי סיפוק הצרכים שלהם) חותר תחת מערכות הוויסות העצמיות.   זהו דבר ידוע לכל בתרבויות אחרות וכך היה גם בעברנו. בספרדית, יש מושג לנערים ומבוגרים שמתנהגים בצורה לא נאותה: Malcriado, שמשמעותו שלא גודלו כהלכה.

4. תינוקות משגשגים מהבעת חיבה. כשתינוקות מקבלים אוכל והחלפת חיתולים ולא יותר, הם מתים. אם הם מקבלים תשומת לב חלקית הם נשארים בחיים, אך זה לא מספיק – הם לא יגיעו למלוא הפוטנציאל שלהם. אורי ברונפנברנר, שהדגיש את מערכות התמיכה המרובות המעודדות התפתחות מיטבית, אמר שתינוקות גדלים הכי טוב כשלפחות בן אדם אחד משוגע עליהם. אחרים העירו שילדים גדלים בצורה הטובה ביותר עם שלושה מטפלים עקביים ומביעי חיבה. למעשה, תינוקות מצפים ליותר מאמא ואבא לטיפול אוהב. תינוקות מוכנים לקהילה של מטפלים קרובים ומגיבים הכוללים את האמא בקרבת מקום.

5. חצי המוח הימני מתפתח במהירות בשלושת השנים הראשונות. חצי המוח הימני מתפתח בתגובה לחוויות חברתיות פנים-אל-פנים, עם הסתכלות ממושכת בעיניים. חצי המוח הימני שולט במערכות ויסות עצמי. אם תינוקות מונחים לפני מסכים, מתעלמים מהם או מבודדים אותם, הם מפספסים חוויות קריטיות.

6. תינוקות מצפים לשחק ולזוז. תינוקות מצפים להיות על הידיים או על גוף המטפל רוב הזמן. למגע עור-אל-עור יש השפעה מרגיעה. לאחר שלמד זאת, אחד הסטודנטים שלי שהיה במפגש משפחתי לקח תינוק בוכה והחזיק אותו במגע עם הצוואר שלו, וזה הרגיע אותו. תינוקות מצפים לחברות, לא לבידוד והפרעות. הם מצפים להיות במרכז חיי החברה של הקהילה. הם מוכנים לשחק מרגע הלידה. משחק הוא האמצעי העקרי ללמוד שליטה-עצמית ומיומנויות חברתיות. טיפול ידידותי – חברות, תגובתיות משותפת ומשחק עליז – בונה חוכמה חברתית ומעשית. תינוקות ומטפלים חווים מצבים משותפים, מה שבונה את יכולות הילד ל"ריקודים" בין אישיים שממלאים את חיי החברה.

7. לתינוקות יש מערכות אזהרה מובנות. אם הם לא מקבלים מה שהם צריכים, תינוקות יודיעו לכם. עדיף, כמו שיודעות רוב התרבויות מאז ימי קדם, להגיב להעוויות ולמחוות של תינוקות ולא לחכות עד שהם מתחילים לבכות. לתינוקות צעירים יש קושי להפסיק לבכות אחרי שהם מתחילים. העצה הטובה ביותר בנוגע לטיפול בתינוקות היא לעקוב ברגישות אחריהם, לא אחרי המומחים.

8. תינוקות נועלים את החוויות שלהם לכספות זכרון פרוצדורלי שיהיו בלתי נגישות אך גלויות לעין בהתנהגויות והלכי רוח עתידיים. תינוקות יכולים לעבור טראומה מהזנחת רשימת הצרכים שלמעלה. הם לא ישכחו. זה יערער את האמון שלהם באחרים, את הבריאות שלהם ואת הרווחה החברתית שלהם, ויוביל לסולם ערכים אנוכי שיכול לגרום הרבה נזק לעולם.

9. התרבות לא מוחקת את הצרכים המפותחים שיש לתינוקות. תינוקות לא יכולים לחזור בהם מהצרכים היונקיים שלהם. אולם, ישנן תרבויות שבהן המבוגרים מצדדים בהפרת הצרכים המפותחים של תינוקות כאילו הם לא חשובים ולמרות המחאות של התינוקות. הפרות יומיומיות כוללות את בידוד התינוק כמו שינה לבד, אימון שינה של "לתת לו לבכות עד שירדם", תחליפי חלב אם, או סרטים וכרטיסיות לתינוקות.* כשהפרות כאלה נעשות באופן קבוע, בזמנים קריטיים או בעצימות גבוהה, הן חותרות תחת ההתפתחות האופטימלית. הפרות אלה מתקדדות בגוף התינוק כשהתפתחות המערכות האופטימלית מתערערת (חיסונית, מעבירים בין-עצביים ומערכות אנדוקריניות כמו אוקסיטוצין). למרבה ההפתעה, יש פסיכולוגים התפתחותיים שחושבים שזה בסדר להפר את הצרכים האלה** כדי שהילד יתאים לחברה בה הוא חי.

הרציונליזציה של "תרבות לפני ביולוגיה" משקפת חוסר הבנה לא רק של הטבע האנושי אלא של התפתחות אופטימלית. זה קרה במעבדות עם חיות אחרות שהטבע שלהן לא הובן כראוי. למשל, הארי הארלו, שנודע בניסוי הקופים ו"אהבת אם", לא הבין בהתחלה שהוא מגדל קופים חריגים כשהוא בידד אותם בכלובים. באופן דומה, לפחות אחד משושלות העכברושים התוקפניים בהם משתמשים היום במעבדות נוצרו לראשונה כשמדענים בידדו צאצא לאחר הלידה, שוב בלי לתפוס את החריגות של הבידוד. שימו לב איך ההנחות התרבותיות של המדענים יצרו את החיות החריגות. זה משנה איזה הנחות תרבותיות יש לנו.

אולי נקודת המבט של תרבות-לפני-בילוגיה עושה את אותו הדבר עם בני אדם. על ידי חוסר הבנה של תינוקות והצרכים שלהם, אנחנו יוצרים אנשים חריגים למין שלנו. אנחנו יכולים לדעת שזה המקרה רק לאור הידע על בני אדם שהתפתחו בתנאים הדומים לקן ההתפתחותי שתואר בסעיף 1: בדרך כלל, בשבטי ציידים-לקטים קטנים. הם הרבה יותר חכמים, חדי תפיסה ומוסריים מאשר אנחנו בני האדם בארצות הברית של היום.

לכן הנקודה האחרונה:

10. חוויות שמפרות את ההתפתחות בקביעות מערערות את טבע האדם. כאשר מתרחש גידול ילדים חריג-מין, אנחנו מוצאים את עצמנו עם אנשים שבריאותם וחברתיותם עומדת בסכנה. (דבר שאנחנו יכולים לראות בכל רחבי ארצות הברית בימינו עם מגפות של דכאון, חרדה, ושיעורים גבוהים של התאבדות ושימוש בסמים***). יצורים כאלה שגודלו לא כהלכה יכולים להצליח במבחני ההשגיות וה – IQ אבל הם עלולים להיות זוחלים מסוכנים שעולמם סובב סביב עצמם. הרבה זוחלים חכמים (נחשים בחליפות) בוול סטריט ובמקומות אחרים מובילים את המדינה לאבדון.

מה לעשות?

(1) תיידעו אחרים על הצרכים של תינוקות

(2) תהיו מודעים לצרכים של תינוקות מסביבכם ותנהגו ברגישות כלפי התינוקות שאתם פוגשים.

(3) תעודדו הורים להיות רגישים לצרכים של התינוקות שלהם. זה גם יצריך הרבה יותר מוסדות ותמיכה סוציאלית למשפחות עם ילדים, ויכלול חופשת לידה ארוכה הרבה יותר אשר מדינות מפותחות אחרות מספקות. זהו קרב מפרך כרגע אבל העלאת המודעות הוא השלב הראשון.

(4) תקראו ותלמדו מספרים שמסבירים את העקרונות האבולוציוניים של הטיפול בילדים כמו:

The Science of Parenting

Attached at the Heart

The Attachment Parenting Book

The Other Baby Book

Peaceful Parent, Happy Kids

Sleeping with Your Baby

The Science of Mother-Baby Sleep

* שימו לב שהפרות (כמו פורמולה ובידוד) הן לפעמים הכרחיות במצבי חירום של חיים ומוות. כמו כן בדרך מסויימת, התרבות בארה"ב גורמת להורים להפרות כאלה בגלל שאין חופשת לידה ארוכה או תמיכה קהילתית כדי לעזור בסיפוק כל הצרכים המגוונים של התינוק.

** כמובן שהם לא חושבים שאלה הפרות כי הם לא לוקחים את הצרכים היונקיים ברצינות.

*** בארצות הברית, לכל האנשים מתחת לגיל 50 יש מספר חסרונות בריאותיים בהשוואה לאזרחים ב 16 מדינות מפותחות אחרות (מועצת המחקר הלאומית, 2013).

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

 ————————————————

דרסיה נרבאזדרסיה נרבאז היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטר דאם. המחקר שלה בוחן שאלות בנוגע לההכרה מוסרית, התפתחות המוסר וחינוך למוסר. היא כתבה עשרות מאמרי מחקר ופרקים. היא המחברת והעורכת של ארבעה ספרים נושאי פרסים. היא העורכת של הירחון ללימודי חינוך. הספר האחרון שלה עוסק באבולוציה, חוויות מוקדמות והתפתחות.

טרייסי קאסלס

לחנך את המומחים – שיעור שני: צרכים

לחנך את המומחים – שיעור שני: צרכים

הערה: אני מתנצלת מראש על השפה היבשה בפוסט זה. למרבה הצער, יש זמנים בהם מידע צריך להיות מוגש, וזה כשלעצמו פשוט לא כזה סקסי! אבל אני מרגישה שאנחנו זקוקים למידע זה כדי להמשיך לשיעור השלישי, ואני מבטיחה שהוא יהיה הויקטוריה סיקרטס של הפוסטים.

תינוק בוכה בלול

אחת המנטרות שמטיפים אלה שמנסים "להציל את שינת ההורים", היא שילד, שכל הצרכים שלו סופקו, בוכה רק כדי להפעיל עליכם מניפולציות. אתם טוענים שבכי הוא התנהגות רעה שחייבת להפסק – אתם חייבים להראות לתינוק מי הבוס ולוודא שהוא מבין שהוא לא ישיג את מבוקשו על ידי בכי. אולם, אם אנחנו זוכרים מהשיעור הראשון, בדרך כלל, בכי הוא צורת התקשורת היחידה שיש לתינוקות צעירים (וכמעט תמיד, גם זאת שהכי זמינה), ולכן, להתעלם ממנו או לנסות לגדוע אותו, פירושו, פשוט לקחת מהילד את האמצעי היחיד שיש לו להגיד לך מה הוא צריך. ועדיין, אתם אומרים להורים שכל עוד הם בטוחים שהחיתול של הילד יבש, שהוא אכל, ושמספיק חם לו, אין לו כל סיבה אחרת לבכות. צרכים? נענו. זה מאפשר להורים לתת לילד שלהם לבכות ולהתעלם מהבכי (או לעשות דברים טיפשיים אחרים, כמו להישאר בחדר ולהסתכל עליו, בלי לגעת בו). אבל יש לי שאלה, שהייתי רוצה שהמומחים האלה יענו עליה. האם אי פעם הייתם שבעים, לבושים, יבשים, ועדיין הייתם עצובים? או מבוהלים? או אולי פשוט הרגשתם צורך במגע אנושי? אם עניתם "לא", אתם פסיכופטים או שקרנים. הסיבה לכך שאנחנו עלולים להרגיש כך, היא שהצרכים שלנו נפרשים הרבה מעבר לאלה הפיזיולוגיים, וניתן לטעון, שלתינוק, הצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים יכולים להיות חשובים לא פחות מהצרכים הפיזיולוגיים ההישרדותיים. איך הגעתם לדעה מוגבלת כל כך לגבי "הצרכים" של התינוקות? אני מכירה בעובדה האמיתית שיש לנו צרכים פיזיולוגיים, שאנחנו חייבים לספק אותם לפני שאנחנו שוקלים הענות לצרכים פסיכולוגיים ורגשיים. אנחנו זקוקים למים, לאוכל ולחום כדי להישאר בחיים. אבל קיים הרבה מעבר לכך, ואני יכולה להודות שלא התעלמתם מכך על דעת עצמכן. למרבה הצער, נראה שלקחתם כמה עמודים נוספים מספר ההדרכה לביהביוריסטים, ותרמתם בכך לייאוש המשותף של התינוקות…

ביהביוריזם                                                                                       

במשך שנים רבות, התאוריה הפסיכולוגית הדומיננטית הייתה ההשקפה הביהביוריסטית שהונהגה בידי ג'ון ווטסון, ב.פ. סקינר ואדוארד ת'ורנדייק. נגענו בה בקצרה בשיעור הראשון בגלל אמונת הביהביוריסטים בהתניה. הביהביוריסטים גם האמינו שכל התינוקות נולדים כלוח חלק. כמו שג'ון ווטסון אמר בציטוט "12 התינוקות" המפורסם שלו:

"תנו לי 12 תינוקות בריאים, ללא פגם, ואת העולם הספציפי שלי לגדל בו אותם, ואני מבטיח לכם שאני יכול לקחת באקראי כל אחד מהם ולאמן אותו להיות כל סוג של מומחה שאבחר – רופא, עורך דין, אמן, רב-סוחר, וכן, אפילו מקבץ נדבות וגנב, ללא כל קשר לכשרונות, למשיכות, לנטיות, ליכולות, למקצועות ולגזע של אבותיו".[1]

מה הקשר בין זה לבין צרכים? בבסיס הביהביוריזם עומדת האמונה כי אין דבר כזה – בחינה עצמית. מצבים רגשיים יהיו חסרי משמעות ללא התנהגות[2], או כמו שסקינר טען, מצבים רגשיים ידחו על הסף [3]. ובכן, גישת הלוח החלק רומזת שיכולות פסיכולוגיות של תינוקות הן מצומצמות. אם אפשר לעצב אותם לחלוטין, אין שם הרבה מלכתחילה. כשלון התינוק להפגין תופעות פסיכולוגיות כלפי חוץ, נלקח כראיה לכך שהן פשוט לא קורות. אם אין מצבים פסיכולוגיים להתמודד איתם, ויש רק למידה, אז הצרכים היחידים שיכולים להיות לתינוקות, הם אלה הפיזיולוגיים(כדאי לציין שלמרות שלא כל הפסיכולוגים  וביהביוריסטים האמינו בכך, זאת הפכה להיות נקודת המבט השלטת, והיא קיבלה את רוב תשומת לב ההמונים. בגלל זה, ובגלל שהתניה באמת עובדת במובן הביהביוריסטי, נדמה שזה עמד בבסיס רוב העצות להורים.)

מצבים פסיכולוגיים של תינוקות

baby-thinking

היום אנחנו יודעים שהרעיון שלתינוקות אין מצבים פסיכולוגיים או רגשיים, ולעיתים, אפילו מורכבים, הוא שגוי. בזמן שלתינוקות חסרה ההבנה שיש לרוב המבוגרים לגבי המצבים הפסיכולוגיים של עצמם, גם היגיון בריא וגם מחקר הראו שתינוקות חווים את המצבים האלה באופן קבוע, ושלהבנת ההורים ולהיענותם כלפיהם יש השלכות מרחיקות לכת. למעשה, אפילו הביהביוריסטים היו חייבים להודות בכך  שתינוקות יכולים לחוות רגשות כמו פחד, כי ניסוי "אלברט הקטן" של ג'ון ווטסון (בו דנו בשיעור הראשון) התנה את התינוק לפחד מהחולדה הלבנה[4]. אז אם לתינוקות יכולים להיות מצבים רגשיים, מהו התפקיד של ההורים בכך? להורים שיש להם הבנה של האני הרפלקסיבי (רעיון, לפיו קיים הבדל בין להיות מודעים לאירועים מנטליים, לרגשות ועוד,  לבין לחוות את הרגשות האלה באמת), והם גם משתמשים בהבנה זו בהורות שלהם, יש ילדים שנקשרים בבטחון רב יותר ומראים מודעות מנטלית גדולה יותר בשנים המאוחרות[5]. כלומר, התייחסות לילד כאילו יש לו מצבים מנטליים ורגשיים, תוביל להתקשרות חזקה יותר ולמודעות עצמית שלו למצבים המנטליים שלו (זאת לא אמורה להיות הפתעה גדולה, אבל מסיבה כלשהי, זו אינה השקפה רווחת).

still-face-150x150

ראיות נוספות שמדגישות את המצבים הפסיכולוגיים והרגשיים של התינוקות ואת ההקשר שלהם להתנהגות ההורים, מגיעות מניסוי "פנים-אל-פנים ללא הבעה"[6]. בניסוי זה, ההורים נמצאים פנים אל פנים מול התינוקות שלהם ומתקשרים איתם, ואז ההורה מפסיק לתקשר ושומר על ארשת פנים חסרת הבעה, ללא הפגנת רגש, ולאחר מכן, ההורה מחדש את האינטראקציה פנים אל פנים. במהלך הקטע שבו פניהם של הורים חסרי הבעה, תינוקות מראים עליה בסימנים שליליים, לרבות נסיגה, העוויות, אחיזה בעצמם ובכי. הסיבה לכך שהתינוק משנה את ההתנהגות שלו, היא בעלת חשיבות כאן, וקיימות מספר השערות מתחרות. האחת גורסת כי ההורה מפר את הציפיות של התינוק, ואז הוא נכנס למצוקה. השניה טוענת שהאם הפסיקה לספק מידע חושי חשוב, שהילד זקוק לו  כדי לווסת את המצב הרגשי והחברתי שלו[7]. המחקרים תומכים באפשרות השניה, כיוון שמגע פשוט בתינוק במהלך הפרק, בו הפנים חסרי הבעה, מפחית את המצוקה, שהתינוק בדרך כלל חווה [8][9][10].

הייתי טוענת שאנחנו מוכרחים לקבל את הרעיון, לפיו לא רק שיש לתינוקות מצבים פסיכולוגיים, אלא  שהדרך בה אנחנו מתנהגים עם הילדים שלנו, משפיעה על מצבים אלה, אם לחיוב ואם לשלילה. אם נמשיך עוד קצת, נצטרך לחשוב על מהם המצבים הפסיכולוגיים שקשורים בצרכים. בדרך כלל, אנחנו חושבים  שמאחורי מצוקת  התינוק עומדת הדרישה לנחמה, וכך, אני אתייחס בעיקר למה שכרוך בכך. אבל, תהיה זו רשלנות מצידי לרמוז שזה כל מה שיש. תינוקות זקוקים לגירוי חברתי בכל מצב רגשי שהוא, כמו שניסוי "פנים-אל-פנים ללא הבעה" מציע. התינוקות האלה שמחים במהלך  האינטראקציה, ואז פועלים במרץ כדי לגרום למטפל שלהם לחזור למצב של אינטראקציה חברתית. מעניין לדעת, בדוגמא זאת, שאפילו אחרי שהאינטראקציה חודשה, דפוסי עוררות של התינוק נשארו מבולבלים:  בזמן שהסימנים החיוביים חזרו מהר מאוד, הסימנים השליליים לא נעלמו במשך זמן מה, עם עליה בעצבנות ובבכי, כתוצאה מאירוע שלילי קצר זה[11]. בזמן שכל זה יוכח כחשוב יותר  בשיעור מאוחר אחר, מה שאנחנו מדגימים הוא שהצורך להפחית סימנים שליליים אצל התינוק יכול לקחת זמן – זאת אינה תגובה מיידית.

מה הם הצרכים שלנו?

מאסלו - טבלת צרכים

עוד בזמן שהביהביוריזם שלט בפסיכולוגיה, התפתחה תאוריית התפתחות האדם, שגם לה תהיה השפעה  מרחיקת לכת. אברהם מאסלו, שחשב בצורה דומה לפרויד ולאריקסון, שם לעצמו כמטרה ללמוד את השלבים ההתפתחותיים של האדם מבחינה פסיכולוגית. מה שמעניין וקשור אלינו, היא העובדה שהוא התמקד בלמידת הצרכים של בני אדם. פירמידת הצרכים של מאסלו הדגישה את הדעה, לפיה, כבני אדם, יש לנו רמות שונות של צרכים, ורק אחרי שרמה אחת מסופקת, יש לנו את הדחף לספק את הרמה הבאה[12][13]. הצרכים הם אלה (מתחילים בתחתית הפירמידה, או בצרכים הבסיסיים ביותר, ועולים למעלה):

א) צרכים פיזיולוגיים (גופניים): נשימה, אוכל, מים, מין, הומאוסטזה, הפרשות

ב) צורך בבטחון: בטחון אישי וכלכלי, בריאות, חולי או תאונות

ג) צורך באהבה ובהשתייכות: מערכות יחסים בסיסיות בחיים (משפחה, חברים, מערכות יחסים רומנטיות) – שימו לב שבילדות הצורך הזה עלול לבוא לפני הצורך בבטחון

ד) צורך בהערכה חברתית: כבוד מצד אחרים, קבלה והערכה

ה) צורך במימוש עצמי: הבנת הפוטנציאל המלאה והגשמתו

ארבע רמות הצרכים הראשונות מדברות על צרכי החסך, בגלל שמוזכרים בהן צרכים, שלפי מאסלו, הם צרכים חיוניים. הצרכים ברמה הראשונה נדרשים פשוט כדי לשרוד כאורגניזם. אך גם הצרכים ברמות השניה עד הרביעית הם חיוניים, ומאסלו טען שבלעדיהם, אנשים יהיו במצב של סכסוך פסיכולוגי (לרבות לחץ, חרדה, דכאון). חוקרים אחרים בדקו את התאוריה הזאת ומצאו לה תמיכה ניכרת, מה שמצביע על כך שאיכות החיים שלנו (well being) כרוכה באופן מורכב ביכולת שלנו לספק את הצרכים האלה[14].

למרות שקיימות ביקורות כלפי ההיררכיה של מאסלו[15], לא הייתה ביקורת אחת שהציעה שצרכים בסיסיים אלה הם פשוט אינם צרכים. לדוגמא, היו ביקורות לגבי מהות הפירמידה, בזמן שחלק טענו  שאין צורך בהיררכיה כדי לייצג צרכים אלה, אחרים הציעו שההיררכיה נקבעת לפי התרבות (וכך הצרכים שברמה השלישית  – הצורך באהבה ובהשתייכות – יהיו חשובים אפילו יותר בתרבויות שיתופיות). אבל יהיה קשה מאוד למצוא מישהו בימינו שיניח שלבני אדם, אפילו לתינוקות, אין צרכים מעבר לאלה הגופניים.

אני מקווה שבשלב זה אתם יכולים לקבל שהצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים הם אמיתיים ומצויים בכל העולם. אם אתם מניחים שרק הרמה הראשונה של הצרכים הגופניים משנה, כשמתמודדים עם תינוק, אתם מתעלמים מהמחקר (ומההגיון הבריא) שמראה כי  איכות החיים (well being) מורכבת מהרבה מעבר ללהיות שבע, יבש ולא בכאב גופני.

חשיבות צרכים פסיכולוגיים ורגשיים

בהנחה שאנחנו מסכימים שצרכים גופניים הם לא היחידים, השאלה הבאה שמבקשת התייחסות היא מה קורה אם צרכים פסיכולוגיים ורגשיים אלה לא מסופקים? כאן אני אתאר ארבעה תחומים של מחקר, שיעזרו להדגים את התוצאות האמיתיות מאוד והחמורות ביותר של ההתעלמות מהצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים של ילדים צעירים ושל תינוקות.

ילדים בבית יתומים

א) ילדים יתומים מתחילת המאה העשרים ועד לאמצע המאה העשרים. הדרך הטובה ביותר בה נבין את  השפעת אי-סיפוק צרכים רגשיים ופסיכולוגיים, תהיה אם נבחן אנשים שגדלו בסביבה כזו ונשווה אותם לאלה שהצרכים האלה בהם סופקו. ואת זאת קשה לבצע, כי אי אפשר פשוט להכריח ילד להיות במצב שבו אתה מזיק לו, אך למרבה הצער, היו פעם מצבים קיימים שאפשרו למחקרים אלה להתבצע. במשך הרבה שנים, תינוקות שהגיעו לטיפול מוסדי, קיבלו את הטיפול הבסיסי ביותר – החזיקו בהם כדי להאכיל אותם, להחליף להם טיטול ולשמור עליהם יבשים, לחלק היו מוביילים להסתכל בהם – אך רק לעיתים נדירות הם קיבלו גירוי חברתי, ובוודאות, צרכי הקרבה שלהם מעולם לא סופקו.

אבל דבר מוזר קרה… תינוקות החלו למות. בתחילת המאה העשרים, דווח שקרוב ל 90% מהתינוקות שהיו בבתי היתומים, מתו, וה 10% שנשארו בחיים, קיבלו סוג מסויים של סידור אומנה[16]. ילדים שלא מתו בבתי יתומים לא יצאו מכלל סכנה, ומחקר אורך אחד שבחן ילדים שהיו יתומים באמצע המאה העשרים, הראה שבאופן משמעותי, הם סבלו הרבה יותר מהפרעות פסיכולוגיות (כלומר, בעיות בריאות הנפש) , מלחץ, וממחלות כרוניות, מאשר הנבדקים בקבוצת ביקורת[17]. באופן בולט, ברגע שבתי היתומים התחילו לספק יחסי קרבה כחלק מהטיפול הבסיסי שניתן לתינוקות, שיעורי המוות והתחלואה ירדו דרמטית[18].

ב) בריאות הנפש והטיפול האמהי מאת ג'ון בולבי[19]. בסוף מלחמת העולם השנייה, ארגון הבריאות העולמי היה מודאג ביותר לגבי ההשלכות השליליות הברורות על חלק מהילדים במזרח אירופה. בזכות עבודתו הקלינית והאקדמית של בולבי בילדים בעיתיים, ובגלל השפעות הטיפול המוסדי על ההתפתחות (שלגביו הוא מצא שבעיות בבריאות הנפש קשורות באי סיפוק הצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים), הוא הופקד על כתיבת דו"ח על הבריאות הנפשית של ילדים יתומים וחסרי בית במזרח אירופה.

בדו"ח זה נכתב שילדים זקוקים למערכת יחסים קרובה, חמה, אינטימית וממושכת עם אמא שלהם, או עם תחליף קבוע לאמא, ושלהעדר מערכת יחסים מסוג זה, יכולות להיות השלכות חמורות ובלתי הפיכות על בריאות הנפש. הוא ציין שהצרכים החברתיים אינם משניים לצרכים גופניים, אלא הם ראשוניים באותה מידה, כפי שניתן לראות על השפעת הילד על ברכישת אינטראקציה חברתית. חשוב לציין כי בולבי היה בין הראשונים לטעון שמערכת היחסים המאכילה את הילד אינה הדרך העיקרית, שבה אמא משפיעה על איכות החיים (well being) של ילדה, אלא שקרבתה לילד שלה והצעת מגע מנחם הם חשובים יותר.

המאמר הזה קיבל בזמנו ביקורות רבות, כי הרבה אנשים טענו שקשר הורה-ילד חזק אינו חיוני לאיכות החיים של הילד או שאהבה אמהית היא אינה הכרחית. התייחסות בולבי להאכלה, לעומת זאת, קיבלה ביקורות רבות בזמנו, כי הרבה אנשים הרגישו שרק דרך הענות לצורך גופני יכול להווצר קשר בין הורה לבין ילד, או שכל עוד מישהו מאכיל את הילד, לא משנה מה עוד קורה מסביבו. עבודה מאוחרת יותר, שכללה את העבודה של בולבי ואיינסוורת' על תאורית ההתקשרות (attachment theory) , תשתיק הרבה ממבקרים אלה (אך ברור שלא את כולם), וכיום אין ספק שחסך במערכת יחסים הורית או באהבה הורית גורם לחסכים בבריאות הנפש.

בת שנתיים הולכת לבית החולים

ג) ילדה בת שנתיים הולכת לבית חולים. בשנת 1953 ג'יימס רוברטסון הפיק סרט תיעודי קצר על מה שקורה לילדה שחייבת ללכת לבית חולים, ובגלל זה סובלת מהפרדה מהאם. סרט זה עושה צביטה בלב, ומקרינים אותו כמעט בכל קורס מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית. המוטיבציה לעשיית הסרט הייתה בכך שבתקופה ההיא, ביקור ילדים בבתי חולים היה מוגבל מאוד, ובמהלך עבודתו כפסיכואנליטיקן,  רוברטסון התבונן בהתנהגות ילדים בזמן שהיו מופרדים. בזמן שהצוות הרפואי שטיפל בבעיה הגופנית, ראה ילדים צעירים (רוברטסון התמקד בילדים מתחת לגיל 3 שנים) מוחאים תחילה, הם גם ראו שבמהרה,  הם  הפכו להיות צייתנים ושקטים (נשמע מוכר למישהו?). מה שרוברטסון הבחין בו במהלך שנים של מחקר על ילדים הוא שמבחינה פסיכולוגית, היו שלושה שלבים של תגובה: מחאה, יאוש ואז הכחשה/ ניתוק קשר[20].

הסרט צולם כדי לספק ראיות לטראומה זאת, והוא התמקד בלאורה, בת שנתיים, שנכנסת לניתוח קל, אבל תעביר שמונה ימים בבית החולים. אם אתם יכולים למצוא את הסרט ותעמדו בצפייתו (כי הוא יגרום לכם לבכות), אתם תחזו בילדה שצעירה מדי כדי להבין את ההעדרות של אמא שלה, ושבוכה אל אמא באופן קבוע, אבל נאלצת להתמודד עם חוויה מאוד מפחידה זו, לא מוכרת ולפעמים מכאיבה, לבדה, בכוחות שלה עצמה. לבסוף, היא נהיית שקטה ו"מסתדרת", כמו שהרופאים קוראים לזה, אבל כשאמא שלה חוזרת, אנחנו רואים שלאורה מעולם לא הסתדרה. היא נשארת מרוחקת, אפילו מאמא שלה, ומראה סימנים לכך שעברה טראומה משמעותית. אין המשך לסרט, כדי לראות מה קורה ללאורה לאחר מכן, אבל הסרט כשלעצמו הוא הסיבה לכך שהרבה בתי חולים לילדים שינו את המדיניות שלהם. בחינה  נוספת של הטענות של רוברטסון הראתה שילדים אכן סבלו, והשינוי במדיניות היה הכרחי. ראוי לציין שלמרות שההפרדה מהאם הייתה משמעותית לילדים במהלך תקופות אלה, היא לא הייתה מוחלטת, ובהרבה מקרים, הצורך הפסיכולוגי והרגשי לניחום של הילדים נענה, אחרי שהם הפכו להיות שבעים, יבשים, וללא כאב גופני. הם פשוט פחדו.

הקופים של הארלו

ד) הקופים של הארי הארלו. בזכות עבודתו של ג'ון בולבי וסרטו של רוברטסון ועבודתו על אובדן  הטיפול האמהי, הארלו החליט להמשיך לבחון  מהו האלמנט המכריע שאמהות מספקות, שהוא זה שהוביל לתוצאות השליליות ביותר שנמצאו בידי בולבי ורוברטסון. במחקרים, שלעולם לא יעברו ועדת אתיקה בימינו, דר. הארלו ניסה לאתר את המשקל היחסי של אלמנט ההאכלה של האם ושל הנחמה. הוא נמשך לכך בגלל המאמר של בולבי ובגלל מה שהסרט התיעודי של רוברטסון הראה.

כדי לעשות זאת, הארלו הפריד קופים צעירים מאמא שלהם כבר בלידה וסיפק להם שתי אמהות מחליפות. במחקר מאיר העיניים ביותר (האחרים היו כולם וריאציות של מחקר זה וסיפקו את אותן הראיות), אמא אחת הייתה קוף ממתכת, והיא סיפקה אוכל לגור. אמא שניה הייתה אמא מבד, והיא עוצבה כדי לספק סוג מסויים של עידוד וחיזוק במגע. הרבה אנשים ציפו מהגורים לבלות את כל זמנם עם אמא ממתכת שסיפקה להם אוכל, אבל קרה ההפך הגמור. הגורים אומנם הלכו לאמא זאת, כשהם היו צריכים אוכל, אבל הם בילו את מרבית זמנם עם האם מבד. וכל פעם שהתרחש אירוע שלילי או מפחיד כלשהו, הם נצמדו לאם מבד להגנה ולנחמה. כשהגורים הובאו לסביבה חדשה עם אמם מבד, הם השתמשו "בה" כבסיס, ממנו יצאו לחקור. אם לא הייתה לידם כל אם, או אם הייתה איתם רק אם המתכת/מאכילה, הקופים נהיו חסרי מנוחה, עצבניים ואלימים. הם פחדו מהסביבה שלהם, ולא היה להם בסיס בטוח לצאת ממנו לחקור. רק האם "המנחמת" המחליפה סיפקה את הבסיס הפסיכולוגי הזה. בקצרה, למרות שהצרכים הגופניים המידיים שלהם סופקו על ידי האם ממתכת, רק האם שסיפקה עידוד וחיזוק (לא משנה כמה רעועים היו) סיפקה את הנחמה הפסיכולוגית הדרושה שאיפשרה לגורים להתמודד עם מצבים חדשים.

כשהם נשקלים יחד, תחומי המחקר מראים שהכשלון בסיפוק הצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים לתינוק, עלול לגרום לחסכים חברתיים דרמטיים ולבעיות גופניות בשלב מאוחר יותר בחיים, ואפילו, למוות. אני יודעת שרובכם תגיבו, שרוב הילדים שההורים שלהם מקשיבים לעצות בספרים שלכם, לא באמת מצויים בנסיבות קיצוניות אלה. ואתן צודקות. אבל בגלל שאנחנו יודעים מה קורה במקרי קיצון אלה, אנחנו מסוגלים להבין חלק מההשפעות העדינות יותר, ששימוש מתון בהתנהגויות אלה יכול לעורר. חשוב לזכור שהשפעות אלה קיימות בצורת סולם נע – זה לא "הכל או כלום" – ושלהזנחה קבועה של חלק מהאלמנטים הפסיכולוגיים והרגשיים תהיה השפעה ארוכת טווח ומרחיקת לכת.

כדי לסכם את הכל… למרות הנסיונות הטובים ביותר של ביהביוריסטים לגרום לנו להאמין שתינוקות הם אכן לוח חלק ללא כל מצבים פסיכולוגיים, אנחנו יודעים שזה לא המקרה. לתינוקות אולי חסרה מודעות פנימית, אבל הם מרגישים וחווים את העולם בצורה חברתית, וניתן לטעון שמצבים אלה הם חשובים באותה מידה כמו מצבים גופניים. המחקר הראה שכשלון לספק את הצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים יכול להוביל לחסכים מנטליים קשים, למחלות גופניות ואפילו, למוות. כשאנשים מציעים עצות להורים, ומשרישים את הרעיון שצרכים של תינוקות נענו בגלל שהם שבעים, יבשים ומספיק חם להם, הם משרישים משהו שפשוט מגוחך ופוגע קשות בתינוקות אלה. אז מה אתם כן יכולים לעודד? ובכן, על כך נדבר בשיעור השלישי, שיתמקד בחשיבות המגע.

————————————————————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

עוד בסדרת לחנך את המומחים –

שיעור ראשון –  בכי

שיעור שלישי – מגע

שיעור רביעי – להרגע לבד

שיעור חמישי – לוחות זמנים

———————————————————————————————————–

[1] Watson JB. Behaviorism (1930).  Chicago: University of Chicago Press. Pp 82.

[2] Watson JB. Psychology as the behaviorist views it. Psychological Review (1913); 20: 158-177.

[3] Skinner BF. About Behaviourism (1974). Cape.

[4] Watson JB & Rayner R. Conditioned emotional reactions. Journal of Experimental Psychology (1920); 3: 1-14.

[5] Fogany P, Steele M, Steele H, Moran GS, & Higgitt AC. The capacity for understanding mental states: The reflective self in parent and child and its significance for security of attachment. Infant Mental Health Journal (1991); 12: 201-218.

[6] Tronick EZ. Emotions and emotional communication in infants. American Psychologist (1989); 44: 112-126.

[7] Stack DM & Muir DW. Tactile stimulation as a component of social interchange: New interpretations of the still-face effect. British Journal of Developmental Psychology (1990); 8: 131-145.

[8] Gusella JL, Muir DW, & Tronick EZ. The effect of manipulating maternal behaviour and interaction in three- and six-month-olds’ affect and attention. Child Development (1988); 59: 1111-1124.

[9] Stack DM & Muir DW. Adult tactile stimulation during face-to-face interactions modulates five-month-olds’ affect and attention. Child Development (1992); 63: 1509-1525.

[10] Stack & Muir (1990).

[11] Weinberg MK & Tronick EZ. Infant affective reactions to the resumption of maternal interaction after the still-face. Child Development (1996); 67: 905-914.

[12] Maslow AH. A theory of human motivation. Psychological Review (1943); 50: 370-396.

[13] Maslow AH. Motivation and Personality (1954).  New York: Harper.

[14] Hagerty MR. Testing Maslow’s hierarchy of needs: National quality-of-life across time. Social Indicators Research (1999); 46: 249-271.

[15] Gratton LC. Analysis of Maslow’s need hierarchy with three social class groups. Social Indicators Research (1980); 7: 463-476.

[16] Montague A & Matson F. The Human Connection (1979). New York: McGraw-Hill.

[17] Sigal JJ, Perry JC, Rossignol M, & Ouimet MC. Unwanted infants: Psychological and physical consequences of inadequate orphanage care 50 years later. American Journal of Orthopsychiatry (2003); 73: 3-12.

[18] Montague & Matson (1979).

[19] Bowlby J. Maternal care and mental health. World Health Organization (1951).

[20] Robertson J. Some responses of young children to loss of maternal care. Nursing Times (1953); 49: 382-386.

——————————————————————————-

טרייסי קאסלסטרייסי קאסלס היא הכותבת העיקרית ל Evolutionary parenting. היא סיימה תואר ראשון במדעי הקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה והיא כרגע מועמדת לדוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית באותה אוניברסיטה, שם היא לומדת איך גורמים אבולוציונים מסויימים משפיעים על התנהגות אמפתית בילדים. טרייסי משמשת כיועצת בשותפות בריאות הילד וזכויות האדם ועבדה בעברה במועצה הקנדית ללמידה, ארגון ללא מטרות רווח המוקדש למחקר אלמנטים של למידה לאורך משך החיים. אבל הכי חשוב בעבורה, היא אמא למדלין (מאדי), לבן החורג דסמונד, ואישתו של בריאן.