תגית: רובין גריל

רובין גריל

פרסים ושבחים: הגזר הרעיל

פרסים ושבחים: הגזר הרעיל

מאת רובין גריל

אנחנו נותנים לילדינו גלידה אם הם "טובים", שוקולד אם הם שקטים, כוכבי זהב קטנים אם הם אוכלים את הירקות, לפעמים אפילו כסף אם הם מקבלים ציונים טובים בבית הספר. אנחנו אומרים להם "ילד טוב!" או "ילדה טובה!" אם הם עושים משהו שמשביע את רצוננו. להורה המודרני וחד האבחנה, שיטת ה"חינוך" המרביצה והמשפילה היא מיושנת. עונשים הם אאוט, ופרסים הם אין. למה להשתמש במקל, כשאנחנו יכולים ללמד ילד טוב יותר בעזרת גזר?

מהומת ה"עידן החדש" לשבח ולתת פרסים לילדים על מה שאנחנו קוראים לו התנהגות "טובה" צברה פופולריות רבה. "תמצאו משהו טוב שילדיכם עשה, ושבחו אותו על כך!" אומרים ספרי וסמינרי ה"איך לעשות" החדשים. פסיכולוגים בכל מקום ממליצים על טיפול "טבלת הכוכבים" כדי לשנות את התנהגות הילד שלך. הטרנד הזה הוא צאצא של אסכולה פסיכולוגית מסויימת – ה"ביהייביוריסטים" – שחשיבתם שולטת כרגע בהרבה מהזרם המרכזי של תאורית הפסיכולוגיה והחינוך.

למעשה, בימינו זה כל כך נהוג לשבח או לתת פרס להתנהגות "הטובה" של ילדיכם שכמעט אף אחד – עד לאחרונה – לא חשב לערער על תקפות הנוהג הזה. לשבח או לתת פרס לילדים זה פשוט הגיון בריא, וגם הורות טובה – לא? מי יפקפק שזה טוב לתת לילדים שבחים או פרסים כשהם מבצעים משהו שמוצא חן בעיניו?

שיטת השבח והפרס היא בהחלט משביעת רצון, כי היא מגובה בטונות של ראיות מהמחקרים הכי מתודיים ומבריקים שכסף יכול לקנות. למעשה, היא נובעת מעבודתם של פסיכולוגים שגילו באופן קפדני שהם יכולים לאמן חולדות לפתור מבוכים, יונים לנקר בכפתורים צבעוניים וכלבים לרייר בהשמע פעמון הארוחה – כשהם נותנים להם לוח זמנים מבוקר של פרסים. פסיכולוגים מהר מאוד התרגשו מהרעיון לשלוט בבני אדם, על ידי יישום אותן שיטות שעבדו על בעלי חיים. תארו לעצמכם את ההתרגשות כשהם הבינו שפרסים עובדים בדיוק באותה צורה על בני אדם כמו על חולדות, יונים וכלבים. הידע של הפסיכולוגים המודרניים איפשר לנו להשפיע על התנהגות, מחשבות ורגשות ילדים באותו אופן שבו אנחנו יכולים לאמן כלב ים, עם כמה סרדינים וחנופה, לאזן כדור על אפו.

יש בעיה אחת, בכל זאת. לא ממש אכפת לנו מאיכות הקשר שמתפתח בינינו לבין חולדת מעבדה. אנחנו לא מודאגים מהביטחון העצמי המתפתח של מכרסמים, תחושת האוטונומיה או העצמאות שלהם, גם לא מעניין אותנו אם החולדה תתעניין לנסות מבוכים גדולים יותר מיוזמתה האישית, הרבה אחרי שנפסיק לתת לה כדורי אוכל קטנים כפרס. וזה, כמו שרוב המומחים נכשלו להגיד לנו, הוא איפה שכל טכנולוגית ה"פרס, שבח וחיזוק חיובי" מתפרקת לחתיכות.

שוב ושוב מלמדים אותנו שאנחנו צריכים הרבה יותר לשבח ולתת פרסים לילדינו. מה יכול להיות רע בכך? על פני השטח, שבחים נראים מופלאים – המפתח לילדים מצליחים! חדור את פני השטח, לעומת זאת, והתוצאות נראות אחרת לגמרי.

אבל, פרסים משפרים את התנהגות וביצועי הילדים, לא?

או ככה חשבנו. אבל, כשכוכבי הזהב הקטנים או סוכריות הגומי מפסיקות לבוא, ההתנהגות שאותה ניסינו לחזק נוטה להתמסמס. ילדים שהתרגלו לצפות לשבחים, יכולים להרגיש שבורים כשהם לא מגיעים. זה מעמעם את התמדתם. יש הרבה מאוד ראיות שלטווח הארוך, פרסים הם לא יעילים.

בניגוד למיתוס הרווח,יש הרבה מחקרים שמראים שכשילדים מצפים או מקווים לפרסים, הביצועים שלהם יורדים. מחקר אחד מצא שביצועי התלמידים נחלשו כשהציעו להם כסף עבור ציונים טובים יותר. מספר מחקרים אמריקאים וישראלים מראים שמערכות פרסים מדכאות את יצירתיות התלמידים, ובאופן כללי מדללות את איכות העבודה שלהם. פרסים יכולים להרוג יצירתיות, בגלל שהם מדכאים לקיחת סיכונים. כשילדים מכורים לקבלת פרס, הם נוטים להתחמק מאתגרים, "לשחק את זה בטוח". הם מעדיפים לעשות את המינימום הנדרש כדי לקבל את הפרס.

הנה תיאור טוב למה עשינו את הטעות של להאמין בפרסים, על בסיס היתרונות שנראים על פני השטח. כשחברת מזון מהיר אמריקאית הציעה פרסים לילדים על כל ספר שהם קוראים, שיעור הקריאה נסק. זה נראה מעודד בהחלט – במבט ראשון. בבחינה מדוקדקת לעומת זאת, הוכח שהילדים בחרו ספרים קצרים יותר, ושהציונים שלהם במבחני הבנה צנחו. הם קראו בשביל ג'אנק פוד, ולא בשביל ההנאה הפנימית שבקריאה. באותו הזמן, קריאה מחוץ לבית הספר (המצב ללא הפרס) כמעט והפסיקה. יש הרבה מחקרים שמראים, שבעוד שפרסים עלולים בהחלט להגדיל עשייה, הם חונקים התלהבות והורגים תשוקה. נראה שככל שאנחנו רוצים את הפרס, כך פוחתת האהבה שלנו למה שאנחנו צריכים לעשות בשביל להשיג אותו. הפעילות הנדרשת מאיתנו עומדת בינינו לבין הפרס הנחשק. היה זה חכם יותר פשוט לתת לילדים ספרים מעניינים יותר, כי יש ראיות בשפע שמראות שפעילות מהנה מהותית היא הממריצה ומגבירת הביצועים הטובה ביותר.

האם פרסים ושבחים יכולים להזיק למערכת היחסים שלנו עם ילדינו?

אנחנו לא חושבים שהדברים החיוביים שאנחנו אומרים לילדינו על עצמם יכולים להיות הרסניים כמו התוויות השליליות. אבל יש מקרים שבהם זה נכון. תודות להתפתחויות המודרניות במדע ההתנהגות, יכולתינו לפתות או לתמרן ילדים (וחיות! ומבוגרים!) לעשות מה שאנחנו רוצים הופכת להיות יותר ויותר מתוחכמת. אבל העלות של מניפולציה דרך פרסים היא גדולה. מתחת יש עשר דרכים בהם שבחים ופרסים יכולים להזיק ליחסינו עם ילדינו.

  1. פרסים ושבחים מכשירים את ילדינו לחפש אישור. הם יעשו דברים בשביל להרשים, במקום לעשות דברים בשביל עצמם. זה יכול לבלום את התפתחות ההנעה העצמית שלהם וגורם להם להיות תלותיים בדעה חיצונית. כשילדים מתרגלים לקבל פרסים על "ביצועיהם", הם הופכים למרצים (ריצוי), שמסתמכים על ליטופים חיוביים. פרסים ושבחים יכולים ליצור סוג של התנהגות ממכרת: ילדים מתמכרים לאישור, וכך מאבדים קשר עם ההנאה הפשוטה של לעשות מה שאתה אוהב. כל כך הרבה מאיתנו מכורים ליוקרה: אנחנו נהיים מדוכאים כשההערצה נכשלת מלהגיע. במקום לעשות מה שאנחנו עושים בשביל הדבר עצמו, אנחנו דגים מחמאות או עידוד, וכשמחיאות הכפיים גוועות, אנחנו שוקעים בייאוש. מתן פרסים או שבחים יכול להתפתח להרגל. מכיוון שככל שאנחנו משתמשים ביותר פרסים, כך אנחנו צריכים יותר להשתמש בהם כדי להשאיר את הילדים מדורבנים. שבחים לא יכולים ליצור מחוייבות אישית להתנהגות או ביצוע "טובים". הם רק יוצרים מחוייבות לחיפוש אחר שבחים.
  2. אחד הדברים הכי גרועים שאנחנו יכולים לעשות הוא לשבח את הפוטנציאל של הילד. קריאות עידוד כמו "אני יודע שאתה יכול לעשות את זה", "אתה ממש משתפר!", "אני יודע שיש לך את זה!", "אתה כמעט מגיע!", נשמעים תומכים על פני השטח. אבל המחמאות האלה טעונות בציפיות שלנו שהילד חייב להשתפר בדרך כלשהי. זה אומר לילד שיש מטרה שעדיין צריך לשאוף אליה כדי לקבל את ה"בראבו!". לשבח את הפוטנציאל של הילדים לא עוזר להם לאהוב את עצמם על מי שהם כרגע, ועלול לגרום להם להרגיש מאוכזבים עם עצמם. מתחת לשבח יש השלכה שקטה: "אתה עדיין לא מספיק טוב!". זה מפתה ילדים לעבוד קשה יותר כדי להרשים אותנו, במחיר ההערכה העצמית שלהם. כמו שהפסיכולוגית לואיז פורטר אומרת: "אם אתם רוצים שילדכם יפתח הערכה עצמית בריאה, תפסיקו לשבח אותם" (ראו רשימת קריאה למטה).
  3. לתת פרסים על ציות של ילדים הוא הצד השני של מטבע ההענשה על אי ציות. זהו פיתוי במקום רודנות. מחקרים רבים מראים שהורים שמשתמשים ביותר פרסים משתמשים גם ביותר עונשים, יש יותר סיכוי שהם יהיו אוטוקרטים. שבח הוא הצד המתוק של הורות סמכותנית. היא מפחיתה את מערכת היחסים לאחת של שולט ונשלט. לכן הילדים היותר פקחים – הפחות נאיבים – מרגישים משהו מטריד בשבחים. זה גורם להם להרגיש שמתנשאים עליהם. שבח הוא תזכורת לכך שלמשבח יש כוח עליהם. זה מפחית את תחושת האוטונומיה של הילד, וכמו טפיחה על הראש, זה משאיר אותם קטנים.
  4. באותו הזמן, מי שנותן פרסים הוא כמו שמאי,שופט מה מצדיק שבח ומה לא. זה הופך אותם למפחידים משהו לילד. זה גורם להם להרגיש שמעריכים ושופטים אותם. למרות ש "ילד טוב!" או "ילדה טובה!" הם שיפוט חיובי, זה עדיין שיפוט מגבוה, ובסופו של דבר מנכר את הילד.
  5. הילדים שיש להם יותר תובנה יכולים לראות דרך המניפולציה. הם עלו עלינו, הוא חושבים שהשבח שלנו מחושב, ולא נצליח להערים עליהם בקלות בטקטיקות פיתוי. במיוחד, כששבח הוא טכניקה שלמדנו מספר או קורס, סביר שהוא יעבור כמשהו שקרי או מומצא. שבחים ופרסים, כמו חנופה, יכולים להסריח ממאמצינו לשלוט, ובכך להספיד את הכבוד שהילד רוכש לנו.
  6. ילדים, כמו מבוגרים, נרתעים באופן טבעי מנסיונות שליטה. כולנו רוצים לגדול לעבר הגדרה עצמית. לכן שבחים יכולים לגרום להתנגדות, כי הם פוגעים בתחושת האוטונומיה המתפתחת של הילד.
  7. פרסים מענישים, כי הפרס, השבח או האישור נמנעים מהילד אלא אם כן הם "מספקים את הסחורה". יותר מזה, הילד שרגיל שמשבחים אותו מתחיל להרגיש לקוי אם השבח לא מגיע. אין דבר שמרגיש יותר כמו תבוסה לילד מאשר לפספס פרס שהיא או הוא הותנו לצפות לו. בתוך כל גזר, יש מקל.
  8. כשמשחדים ילדים עם פרסים על התנהגות "טובה", הם מהר מאוד לומדים איך לתמרן אותנו על ידי ביצוע התפקיד שמצופה מהם. הם מחכימים לגבי מה שצריך לעשות כדי להשיג את הפרסים מאיתנו: האישור, הגלידה, מה שזה לא יהיה. הם נהיים צייתנים באופן שטחי, עושים את מה שצריך כדי להחמיא או להרשים אותנו, והיושר סובל. אחרי הכל, מי רוצה להיות כנה או אמיתי עם בן אדם שכל הזמן מודד אותו? כשהקשר פוחת למניפולציה הדדית במקום אותנטיות, זה מכין את הבמה לקשרים מניפולטיביים וחסרי כנות בהמשך החיים. מניפולציה שוחקת את התפקודים של אמון הדדי, פגיעות ושקיפות, שהם חיוניים למערכת יחסים בריאה ואינטימית. כתוצאה מהמניפולציה המוקדמת, אנחנו גדלים בניסיון תמידי לרצות, או שאנחנו לומדים להוליך שולל כדי להרשים, במטרה לקבל את הפרסים – על חשבון האני האמיתי שלנו. אנחנו מפתחים עצמי מזויף או שקרי שמעוות את מערכות היחסים שלנו עם אחרים.
  9. בין אחים, או בכיתה, מערכת פרסים יוצרת תחרות, קנאה וחוסר אמון. גמולים או פרסים להתנהגות "טובה" הם איום לשיתוף הפעולה ועבודת הצוות.
  10. שבחים יכולים לגרום לילדים להרגיש נשדדים. אם אנחנו רעבים להערצה בעצמנו, אנחנו יכולים לטעות ולהפיק אותה דרך הנצחונות של ילדינו. אנחנו משתמשים בהם לשקם את ההערכה העצמית או הגאווה הפצועים שלנו. אם אנחנו משבחים אותם כי הם גרמו לנו להרגיש טוב עם עצמינו, הם חשים בכך. זה מפחית מהרגשתם הטובה כלפי עצמם, השבחים שלנו יכולים להיות משביתי השמחה שלהם. חלק מהילדים מסרבים ליצור מה שהם טובים בו באופן טבעי, בגלל שהם נדחים מהשמחה לאיד של הוריהם.

למה שבחים ופרסים כל כך פופולרים?

פרסים הם המוצא הקל, קלים יותר מלנסות להבין למה הילד, כמו שהרבה אוהבים לקרוא לזה בפזיזות, "מתנהג רע". למשל, למה שנטרח להבין למה ילד מסרב ללכת לישון לפי הנוחות שלנו, (האם הוא פוחד? האם היא מרגישה בודדה? האם הוא עדיין רעב? וכו.) אם אנחנו פשוט יכולים לתגמל אותו או אותה באיזה חפץ זול על הליכה למיטה בזמן? זה מרגיש קל יותר למרוח משהו על הבעיה על ידי שימוש בשוחד. זה נותן לילד את המסר הברור שאנחנו לא מתעניינים במה שהיא או הוא מרגישים. יותר גרוע, אנחנו מסתכנים בהתעלמות מבעיה רגשית חמורה. פרסים ושבחים יכולים להיות פלסטר גימיקי שמתעלם מהילד כבן אדם שלם.

פרסים טובים בלגרום לילדים לעשות משהו שהם לא רוצים באופן טבעי לעשות, לזמן קצר בלבד. השינוי ההתנהגותי המיידי הזה מתגמל אותנו, ומשאיר אותנו מכורים לפרסים. התוצאות השליליות של פרסים ושבחים לא מתממשות עד לשלב יותר מאוחר, אז אנחנו נכשלים מלראות את הפרסים והשבחים כעבריין.

אבל ילדים צריכים אישור ומשוב חיובי. מה אנחנו יכולים לעשות במקום לשבח אותם?

הרבה פעמים אנחנו רוצים לבטא את העונג וההוקרה שלנו כלפי ילדינו. מי הם כאינדיבידואלים, והדברים המדהימים שהם עושים. הוקרה היא שונה משבח כי היא לא מניפולטיבית. שבח מניפולטיבי, בניגוד להבעה ספונטנית של הוקרה או הודיה, טעון בציפיות סמויות שהילד יעשה שוב את המעשה הראוי לתשבוחות. רוב הילדים יכולים לחוש בכך, הם יכולים להרגיש את ההבדל בין הכרה אותנטית, ואסטרטגיה מכוונת לחזק את ההתנהגות שלהם. אז, איך אנחנו נותנים לידינו משוב חיובי?

המנעות משבחים או פרסים לא אומרת מניעת האהבה והעונג שאנחנו מרגישים כלפי ילדינו, וגם לא הרצון האינסטינקטיבי לעודד אותם – רחוק מזה! זה אפשרי ביותר להצטרף לילדינו ולחגוג כל צעד בגילוי שלהם, בלי להיות מניפולטיבים. הנה כמה הצעות איך לאשר ולעודד את ילדיך כמה שליבך – ושלהם – חפץ ובאותו זמן להמנע מהשימוש בשבחים.

מקדו את הילד בהנאה שלו/שלה מההישג.

במקום להרעיף ברכות על הילדים, עדיף אם הם יתמקדו פנימה על ההנאה שהם מפיקים מהישג. ילדים צמאים להשיג, ללמוד ולכבוש באופן טבעי. הם נולדים עם התלהבות בלתי פוסקת למומחיות, וכל הישג חדש ממלא אותם בעונג. זו ההנאה העצמית הזאת שמספקת את הדלק הטוב ביותר להתמדה והמשך למידה. כשאתה רואה את ילדך עושה משהו חדש, זה יכול להיות מעודד ותומך בצורה נפלאה להגיד: "אתה נראה כאילו נהנית מכך!", או: "איך הרגיש לעשות את זה?". "אני שמח שעשית את זה, אתה נראה שמח עם עצמך!".

עזרו לו/לה להעריך בצורה עצמאית.

בכל פעם שמתאפשר, זה רעיון טוב לשאול את הילד על האומדן העצמי שלהם. לדוגמה: "מה אתה חושב על הציור?", "האם את שמחה מאיך שהחתיכה זאת התאימה לפאזל?".

תשאלו אותם על החוויות הפנימיות שלהם.

נגיד, למשל, ילדך קורא לכם סיפור שהוא חיבר עכשיו. אחרי ששיתפתם איך גרם לכם הספר להרגיש, אתם יכולים לשאול: "איך אתה מרגיש בקשר לספר שכתבת?", "איך הרגיש לכתוב אותו?", "האם נהנית לספר אותו?", "איך הגעת לרעיונות האלה בשביל הסיפור?". יש מספר קטן של דברים שכל כך מזינים את ההערכה העצמית של ילדיכם, וכל כך מעשירים את מערכת היחסים שלכם איתו, כמו העניין בעולם הרגשות והדמיון הפנימיים שלהם.

השתמש בהצהרות "אני", במקום לתייג את הילד.

ההוקרה שלך נוגעת בילד בצורה עמוקה יותר כשהיא מבוטאת במושגים של הרגשות שלך. לדוגמה: "אני אוהב את הצבעים שאתה בוחר!", או "אהבתי איך ששרת את השיר!" – במקום: "איזה צייר טוב אתה!", או "אתה זמר ממש טוב!". המנעו מהצהרות מתייגות כמו : "אתה ילד טוב כי שיתפת את הצעצועים שלך!". במקום זאת תגידו: "תודה ששיתפת את חברך, זה גרם לו להרגיש טוב – וגם לי". התמקדו ברגשות, לא בתיוג ערכי או מבוסס איכות. הצהרת "אני" מונעת ממך להחזיק בעמדת שליטה על ילדך. היא יוצרת קשר כנה ומספק ביניכם ובאותו זמן לא מפריעה להתנסותם העצמית.

תגיבו על ההתנהגות, לא על האדם.

משוב ואישור הם חשובים בהחלט. תדמיינו שילדכתם בדיוק ניגנה יצירה חדשה שהיא למדה על הפסנתר. במקום להגיד: "איזה נגנית טובה את!", אתם יכולים להגיד לה כמה נהניתם מהיצירה. יותר טוב, תהיו נקודתיים. תגידו לה מה אהבתם בנגינה שלה (למשל הלהט או הרגש, המלודיה היפה, באיזה תשומת לב היא ניגנה, חוש הקצב שלה, וכו.)

איך אנחנו יודעים מתי התגובות החיוביות שלנו הן מניפולטיביות?

בסופו של דבר, הבעיה היא לא בבחירה המושלמת של המילים, או בכמה או מתי לתת תגובות חיוביות. כשאתם עושים את הדבר הנכון מהסיבות הלא נכונות, הוא הופך להיות הדבר הלא נכון. מכיוון שהבעיה היא בכוונה, אין דרך אחרת אלא להיות בוחנים טובים של המניעים שלנו. זה דורש אימון, ואת האומץ והענווה להסתכל פנימה. כשאתם נותנים תגובה חיובית, האם אתם מנסים לפתות את הילד שירצה אתכם שוב, שיעשה את אמא'לה או אבא'לה גאים? האם אתם שמחים באמת לראות את ילדיכם משיג משהו שמשמח אותו, או מאושרים באמת מעצם קיומו? בזאת נח פרדוקס: זה שמטרתו הוא לא לחזק, אלא רק "להתקרב", הוא הכי מחזק.

האם שבח הוא אי פעם בסדר?

אין צורך לשים מחסום על פינו, שבח הוא דבר נפלא כשלא משתמשים בו למניפולציות. לדוגמה, פרסים לא כדאי להבטיח מראש, ולא כדאי שיינתנו בצורה צפויה כל פעם שהילד עושה משהו שאתם אוהבים. משוב חיובי הוא הכי טוב למערכת היחסים שלך עם ילדך כשהוא מוענק באופן ספונטני, כשהוא מזנק מליבך, ולא כמזימה מכוונת להשיג עוד ממה שאתה רוצה מילדך.

סיכום

לשבח ולתת פרסים הם מנהגים שטבועים בנו היטב, בעיקר בגלל שככה רובנו גודלנו וחונכנו. זה עלול לדרוש אימונים להחליף אותם בהוקרה ואישור, אבל האחרונים מרגישים יותר מספקים, ויכולים לקרב אותך ואת ילדך.

אפשר בהחלט להכריח ילדים לעשות מה שהם לא רוצים או אוהבים, על ידי מתן אישור, שבח או פרסים אחרים. אבל זה לא גורם להם להיות שמחים. שמחה יכולה לנבוע רק מעשיית מה שמספק אותנו באופן מהותי, וזה לא מצריך מחיאות כפיים של אחרים. האם אנחנו רוצים שילדים יהפכו למכורים לפרסים, מרצי-קהל ומחפשי הכרה, או שאנחנו רוצים שהם יהיו בעלי הנעה עצמית, נאמנים לעצמם, עוקבים אחרי תחומי העניין של עצמם? אם האחרונים הם הנכונים, אז הדרך היא לא לשבח אותם אלא להוקיר אותם. בבית הספר, כשהעבודה היא מעניינת באופן מהותי, מהנה, משמעותית ורלוונטית, זה עובד טוב יותר ממערכות פרסים בשיפור האיכות והמחויבות לעבודה.

ילדים נולדים עם תשוקה גדולה ללמידה. יש להם גם יכולת פנימית לכנות, אמפתיה והתחשבות בזולת. האיכויות האלה מתבלטות כתוצאה מהדרכתנו, הדוגמה העצמית שלנו והוקרה. פרסים ושבחים על "התנהגות טובה" או "ביצוע טוב" פשוט מפריעים לנו בדרך.

————————–

קוהן, אלפי. Punished by Rewards – The Trouble with Gold Stars, Incentive Plans, A's, Praise, and other Bribes. New York: Mariner Books, 1999.

קוהן אלפי. מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000.

פורטר, לואיז (2001).  Children are people too: A parent’s guide to young children’s behaviour East Street Publications, Adelaide.

————————–

רובין גרילהמאמר לקוח מהספר Parenting for a Peaceful World.

רובין גריל הוא פסיכולוג מסידני, נואם בין לאומי מוערך והמחבר של Heart-to-Heart Parenting ו Parenting for a Peaceful World.

אתר האינטרנט של רובין גריל

הבלוג של רובין גריל

המאמר המקורי באנגלית

רובין גריל

בריונים מלידה

בריונים מלידה

מאת רובין גריל

הסיקור התקשורתי שניתן לאחרונה לתופעת הבריונות בבתי הספר, היא סיבה אמיתית לחגיגה. סוף סוף העולם שלנו מתחיל לקחת ברצינות את מצוקותיהם של הילדים: המגזר הכי חסר אונים בציבור. יוזמות שמתחילות בבתי הספר מתוכננות להתערב על ידי זיהוי בריונים וקורבנותיהם, ולאחר מכן מתן ייעוץ וחינוך לכישורים חברתיים יעילים יותר. תוכניות פותחו כדי ללמד בריונים בית ספריים התנהגויות חלופיות, שליטה בדחפים, ניהול עימותים וכישורי משא ומתן. לקורבנות הבריונות מציעים תמיכה, הגנה, ואימון אסרטיביות היכן שניתן.

למרות שהגישה האלופתית (טיפול תרופתי המעורר תגובות מנוגדות לאלה שיוצרת המחלה) הזאת עלולה להניב כמה יתרונות, הבעיה איתה היא שהיא רק פתרון חלקי. אם בניסיונותינו לחסל את האלימות בבתי הספר, אנחנו מצמצים את ההתמקדות שלנו לטיפול בבריון, אנחנו עלולים להניח שהוא (או היא) "הילד הרע": המחולל היחיד של האלימות. זה מאוד קל ומפתה להאשים את הבריונים בהתנהגות הבריונית שלהם. אנחנו מבודדים אותם, מסמנים אותם כ"ילד עם התנהגות בעייתית", או אולי ילד עם חסך בתשומת לב. אני לא יכול שלא לתהות אם, איפשהו, יש חברת תרופות שמחפשת אחר הגורם הביוכימי לבריונות: "חכו עד שבעלי המניות שלנו ישמעו שפיתחנו תרופה מרגיעה לילדים-בריונים!"

כשאנחנו מבקשים מילד פגוע לשאת את כל האחריות להתנהגותו התוקפנית, אנחנו מגיבים במובן מסויים בתקיפת התוקף. למעשה זה מסתכם בהתעלמות מכך שהבריונים נמצאים בכאב, הם נפגעו בצורה כזאת או אחרת והם מוציאים את הכאב שלהם על אחרים. האמת היא שאלימות לא צומחת מתוך היחיד, היא תסמין של משפחות כואבות, אולי עם בני משפחה שמכאיבים אחד לשני.

אם אנחנו מאמינים שכישורים חברתיים טובים יותר יכולים להלמד, ההשלכה היא שאנחנו חייבים להאמין שגם נטיות אלימות הן ברות למידה. זה יהיה מטריד לאלה שמוקירים את הרעיון של יצר "הרע" שאנשים נולדים איתו. מספר עצום של מחקרים, ששוכפלו בכל העולם, הראו שאלימות בבית (פיסית ומילולית) יוצרת ילדים אלימים. במחקר אוסטרלי, נמצא חיבור בין משפחות בעלות תפקוד לקוי לבין ילדים אלימים (Rigby K, Journal of Family Therapy, May 1994). רק רעיונות מעטים מגובים בצורה כל כך נרחבת בספרות המחקרית, אך זה מפתיע כמה מעט תשומת לב ניתנת למשפחות הבריונים.

בריונות מובנת בצורה הכי טובה כהתנהגות סתגלתנית הגיונית תחת סביבות משפחתיות מסויימות. מחקר שנערך על ידי באלדרי א.ק. ופארינגטון ד.פ. ופורסם ב Journal of Legal and Criminological Psychology (ספטמבר 1998) חקר ילדים בני 11-14 שדווחו כבריונים ו/או קורבנות. נמצא ששני סוגי הילדים הגיעו מבתים בהם הונהגה שיטת הורות "רודנית". במילים אחרות: "תעשה מה שאומרים לך, בלי לשאול שאלות!". הורות רודנית מאופיינת על ידי עונשים, מאזן כח נצחי לטובת ההורים והעדרות הסברים, משא ומתן או ייעוץ.

תאוריית הלימוד החברתי היא אסכולה פסיכולוגית מרכזית שמצהירה שהתנהגות אלימה מגיעה על ידי לימוד. מגובה במידע מחקרי כביר, מצודדי הלימוד החברתי מסבירים שילדים לומדים להיות אלימים בעיקר דרך חיקוי של מודלים לחיקוי אלימים. זאת אומרת שהורים שנסמכים על עונש גופני או אלימות מילולית כדי "לשלוט" בילדיהם מתנהגים באופן לא מודע כמודלים להתנהגות בריונית (בנדורה 1973,ברון 1977). מקורות משניים להדגמת אלימות כוללים אחים בוגרים, אלימות תקשורתית, חברים ואפילו מורים. ספאטס-ווידום (1989) ערכה ניתוח מקיף של מחקרים שבדקו האם אלימות מועברת מדור לדור. היא מצאה תמיכה משמעותית לרעיון שאלימות מולידה אלימות. דברים מעטים כל כך מוסכמים על ידי פסיכולוגים מכל הזרמים. היחס הזה תקף גם לאלימות מילולית, כמו שמצאו החוקרים ויסינג וו.מ. ועמיתיו (מאמר ב Child Abuse and Neglect, 1991). המחקר חשף שילדים שחוו רמות גבוהות יותר של אלימות מילולית בבית (שקיללו או העליבו אותם) הפגינו רמות גבוהות יותר של עבריינות ותוקפנות בין-אישית.

הרשימה ממשיכה עד אין קץ, עם מחקרים כמו: המחקר של 230 ילדים של מקקורד (1979 ו 1986, ב Berkowitz, 1993, עמ' 165), שמצא שהוא יכול לנבא במדוייק התנהגות עבריינית בהתבססו על חינוך אלים ב 75% מהמקרים. שיליין ועמיתים (1994) מצאו ש"התנהגויות בעייתיות" של ילדים בבית ספר יסודי ניתן היה לקשר באופן עקבי לחוסר בחיבה הורית, ובשימוש של אלימות על מנת לחנך. במחקר של 570 משפחות גרמניות, מולר ועמיתים (1995) מצאו קשר ישיר בין עונשים מחמירים לבין התנהגות לא חברתית בילדים.

לאחרונה, הפסיכולוגית אליזבת' גרשוף (2002) לקחה על עצמה את המשימה הענקית לאסוף את כל המחקרים שנעשו במהלך 60 שנים על מנת לחקור את ההשפעות של עונש גופני – 88 מחקרים סך הכל. היא החשיבה רק מחקרים שבחנו סטירות ומכות על הישבן, ודחתה כל מחקר שבחן עונשים שגרמו לפציעות פיסיות או שהיו התעללות מבחינה חוקית. הראיות שהיא מצאה היו עקביות בכל המחקרים ומדהימות: אפילו מכות שנחשבות רגילות נוטות לגרום לילדים להיות יותר תוקפניים. אנחנו כבר לא יכולים להעמיד פנים שמכות רגילות הן לא צורה של אלימות, כיוון שהם יכולות – ולרוב באמת עושות זאת – להוביל להלך רוח תוקפני יותר אצל ילדים.

לא קשה להבין למה ילדים שנענשים גופנית יכולים להפוך לבריונים. כבר בשנת 1977, הפסיכולוגים החוקרים וולטרס וגרוסק הסיקו: "שעונש גופני … מביא לעלייה בהתנהגות תוקפנית, והמנגנון לעלייה זאת הוא חיקוי." ההורה הסוטר או המכה משמש בלא יודעין כמודל לחיקוי להתנהגות תוקפנית. הדרך בה זה קורה הודגמה בגאוניות בסדרה של ניסויים שדווחו בספרו של בנדורה מ 1973: Aggression: A Social Learning Analysis. הניסויים האלה שרטטו את הדרך בה ילדים חיקו מבוגרים שהתנהגו בצורה תוקפנית כלפי בובות.

כדי שהתנהגות של מודל לחיקוי תועבר בצורה יעילה, שלושה תנאים צריכים להתקיים. ראשון, סבירות גבוהה יותר שילדים יחקו מודל לחיקוי שהם מעריצים או אוהבים. לכן הורים הם מודלים לחיקוי רבי עוצמה כל כך. שני, סבירות גבוהה יותר שפעולות המודל לחיקוי יזכו לחיקוי אם נראה שהן זוכות להצלחה. במילים אחרות, הגישה של "החזק צודק" מועברת הלאה כשמכות מישמעתיות מצליחות לשנות את התנהגות הילד, ונשארות ללא ערעור. התנאי השלישי הוא שאלימות תהיה מוצדקת ומעודדת כדי שיחקו אותה. במילים אחרות, ילדים יאמצו גישות תוקפניות יותר בקלות אם גרמו לה להאמין שעונשים קשים הם "מוצדקים".

הודגם שילדים אלימים מגיעים מבתים אלימים או מזניחים. העניין הזה בא על סיומו. אבל רק כחצי מהילדים שהתעללו בהם גדלים להיות מתעללים. למה? אנשים שנשארו משוכנעים שתקיפות מילוליות או פיסיות נגדם היו "מוצדקות" יש סיכוי גדול הרבה יותר שיתנהגו בצורה אלימה. זה גם נכון לגבי אלימות שנצפתה נגד אחרים. בנדורה (1973) מתייחס למחקר שמצא שילדים הראו חיקוי רב יותר של התנהגויות אלימות שנראו בסרטון, אם ההתנהגויות האלה אושרו על ידי מבוגר, פחות אם המבוגר שתק, ואפילו פחות יותר אם המבוגר הביע גינוי כלפי האלימות בסרטון. ילדים שגדלו באמונה שלקבל מכות זה מה שהגיע להם, ממשיכים להשלים יותר ולהיות פחות רגישים לאלימות באופן כללי. הם מועמדים לשורות הבריונים, הקורבנות או שניהם.

תופעת לוואי של של עונשים נוקשים היא הורדת רמת הרגישות לכאבם, וגם לכאבם של אחרים. התהליך הזה של הורדת הרגישות הוא מה שמאפשר את מימוש האלימות. תהליך הורדת הרגישות מתחיל כשילד, שסווג כ"רע" או "שובב", מקבל את האשמה והתקיפה שבאה איתה. "עור קשיח" גדל על הפצע, ומסתיר את עומק הכאב שפועם מתחת. הכאב והבגידה נחתמים, מתמזערים, הופכים לטריוויאלים או מוכחשים. חרשות לכאב העצמי גוררת אדישות כלפי כאבם של אחרים. אלה שכאבם רותח נהפכים לבריונים, אלה שמשתתקים מפחד, לקורבנות. אחרים מרחפים בין לבין, שומרים בליבם נטייה לגישות מענישות ו"החזק צודק". הנוף מנוקד במוענשים והמוכים, אשר גדלו להקל בזה, או להצהיר באדישות: "לי זה לא גרם לנזק!".

האופן בו מבוגרים מנסים לדלל או לטשטש באופן מוגזם כל אלימות שהם סבלו כילדים, מומחש באופן קודר על ידי מחקרים כמו של ברגר ועמיתים (1988) וקנוטסון וסיינר (1994). שני המחקרים מצאו מספר משיבים שדיווחו שנענשו בילדותם כל כך באכזריות עד שנאלצו להתאשפז, אבל רק 43% ו 60% (בהתאמה) מהם חושבים שהתעללו בהם! מנגד, האנטר וקילסטורם (1979) מצאו שאנשים שכעסו בפתיחות על התעללות שחוו כילדים, היו בעלי סיכוי סטטיסטי נמוך יותר להעביר את ההתעללות לאחרים. לילדים מוכים שנמצאים בסיכון להיות בריונים או פוגעניים ניתן לעזור ברגע שמישהו מראה להם באופן חד משמעי שמכות או הצלפות הן לא צודקות או ראויות.

גישה שלמה ולכן יותר יעילה ל"טיפול" בבריוני בתי הספר תהיה לבחון בחמלה את הסביבה בה התגובות האלימות נלמדו, ואז לעבוד בשיתוף פעולה עם בני המשפחה לשנות את הדינמיקה של סביבה זו. אם אלימות היא התנהגות סתגלתנית שנלמדת במערכת משפחתית, אין שום הגיון ללמד בריון להיות לא אלים, רק בשביל לשלוח אותו חזרה למערכת שהם חסרי אונים לשנות. זה חייב להיות מובן שהתנהגות בריונית היא תגובה לחוסר אונים. זה שטחי להחשיב בריונים כתוקפים, כשלמעשה, הם קורבנות. הדרך הבסיסית בה המשפחה מתפקדת חייבת להשתנות, דרך חשיפה לאמצעים חלופיים לשיטות רודניות, מענישות או כוחניות של שליטה בילדים.

מודלים של טיפול משפחתי מבוסס תאוריית מערכות הם לא מאשימים, הם מזהים ומאשרים שכל בן משפחה עושה את הטוב ביותר בהתחשב במשאבים הקיימים לו. אפשרויות חדשות של דרכים משופרות לתקשר יכולות להלמד, בלי למצוא פגם באף אינדיבידואל. למה שלא תהיה מדיניות שבה התהליך התקין הוא להזמין הורים או מטפלים של בריונים לבית הספר? המטרה תהיה לזהות את האיזורים בהם ההורים עלולים להזדקק לתמיכה במהלך מצבים מלחיצים, לאמן הורים בשיטות הורות לא תקיפות ולא רודניות, ולהעצים הורים על ידי שיתופם בתוכניות לעזור לילדיהם.

כל עוד מעודדים כל סוג של אלימות בבית, יהיו בריונים. בריונים בבית הספר, בריונים בעסקים, בריונים בפוליטיקה. יהיו גם קורבנות. זאת לא עובדת חיים אלא מעשה ידי אדם של ההיסטוריה. היסטוריונים ואנתרופולוגים מצאו רק לאחרונה, שעד ממש לאחרונה, ולמשך רוב ההיסטוריה האנושית, גידול ילדים נטה להיות אלים באופן קיצוני (דה מאוז 1982 ו 1988, בלאפר-הרדי 2001, בוזוול 1998). אין זה פלא שאלימות מתמידה בצורות כה רבות, בכל קבוצות הגילאים, ושרובנו מסוגלים למעוד ולהתייחס לילדינו באלימות מפעם לפעם, אפילו אם אנחנו חותרים כנגד.

החדשות הטובות הן שההרבצות, המכות וההתעללות המילולית נמצאות בדרכן החוצה, כמגמה עולמית. עד כה, 35 מדינות חוקקו חוקים נגד עונשים גופניים בבית, עוד 21 מחוייבות לתהליך של תיקון חוקתי לכיוון איסור כולל, ומעל ל 120 מדינות החרימו את המנהג מבתי הספר. בישראל, עונש גופני הוא עבירה על החוק מאז שנת 2000, אפילו להורים. המועצה הישראלית לשלום הילד הכריזה שהפסיקה הזאת "זיהתה סוף סוף את זכות הילד לא להיות חשוף לכל סוג של אלימות, אפילו כשהמשתמשים באלימות מתרצים זאת, באומרם שזה 'חינוכי' או 'עונש'".

סקר שנערך על ידי גלס וסטראוס (Journal of Interpersonal Violence, יוני 1987) מצא שלמרות שיש מידה גבוהה באופן קיצוני של אלימות נגד ילדים בארצות הברית, היא פחתה מ1975 עד 1985 ב 47%. מגמות כמו אלה הן סיבה לאופטימיות שהבריונות תהפך לתופעה נדירה. ההתקדמות הזאת תואץ אם נמשיך לזכור שכל בריון שאנחנו פוגשים הוא מישהו שסובל או סבל מבריונות, אם נתאמץ לטפל במערכת ולא בתסמין.

————————-

רובין גרילרובין גריל הוא פסיכולוג מסידני, נואם בין לאומי מוערך והמחבר של Heart-to-Heart Parenting ו Parenting for a Peaceful World.

אתר האינטרנט של רובין גריל

הבלוג של רובין גריל

המאמר המקורי באנגלית

סרטון המקריא את המאמר באנגלית