תגית: תוצאות

לורה מרקהם

צחצוח שיניים בלי איומים ועונשים… יש חיה כזאת?

צחצוח שיניים בלי איומים ועונשים… יש חיה כזאת?

"אני מתקשה בלאכוף גבולות בלי "תוצאה". למשל, צחצוח שיניים – היא תסרב. זה לא הגיוני לי לעשות את זה בכוח, אז אני אומרת לה שאם היא לא יכולה לצחצח, אני לא יכולה להקריא לה סיפור לפני השינה. אני לא מבינה איך לקבוע גבולות אם אין תוצאות להתעלמות מהגבול."

שאלה טובה. איך אנחנו "גורמים" לילד שלנו לעשות מה שאנחנו רוצים, אם אנחנו לא משתמשים בכוח? וצחצוח שיניים זאת דוגמה מושלמת, כי אף פעם לא פגשתי ילד שיש לו מוטיבציה פנימית לצחצח שיניים  — או הורה שלא היה מתוסכל מהניסיון לגרום לילדים לצחצח. להמשיך לקרוא צחצוח שיניים בלי איומים ועונשים… יש חיה כזאת?

אז אין עונשים להתנהגות רעה?

אז אין עונשים להתנהגות רעה?

את אומרת שאת אף פעם לא "מענישה" או נותנת תוצאות להתנהגויות לא הולמות?

הורות מסורתית אומרת לנו לעצב את ההתנהגות שלהם.

אבל הורות מסורתית מאוד מודאגת מאיך שהילדים נראים לאחרים וכמה נח לחיות עם הילדים.

הדאגה העיקרית עבורי צריכה להיות למה ילדה מתנהגת כמו שהיא מתנהגת, לא מה היא עושה. אם ילדה משקרת, גונבת או מרביצה, יש סיבה מאחורי זה. עצירת ההתנהגות לא מפסיקה את הגורם. היא רק מאלצת את הגורם לעבור לערוץ חדש.

אם אנחנו רואים ילדים כרעים מטבעם שצריכים ללמוד להיות טובים, אז ענישה היא דבר הגיוני, אני מניחה. זה יהיה כמו לעקור עשבים שוטים. אבל אני רואה התנהגות "רעה" כחוסר הבנה איך ההתנהגות שלהם משפיעה על מישהו אחר, או בגלל חוסר יכולת שלהם להבין, או כתגובה לדרך בה התנהגו אליהם או אישיות. הקבלה שהצרכים שלהם שונים משלנו – בגלל שהם ילדים ובגלל שהאישיות שלהם שונה משלנו – היא לרוב קשה, אבל היא השביל להיות שותפים שלהם ולא מאמנים.

השאלה שלי היא, מה עכשיו? האם אני עושה שיחה מלב אל לב עם הבת שלי, ואני אומרת לה

שמעכשיו אני לא נותנת לה עונשים? היא לא צריכה יותר לצחצח שיניים, או לנקות את החדר שלה?

אני חושבת שאת רואה רק שתי אפשרויות: או שאת מכריחה אותה לעשות את הדבר הנכון או שאת נותנת לה לעשות מה שהיא רוצה. ובגלל שמה שהיא רוצה לעשות יכול להיות הדבר הלא נכון… אז מה עכשיו?

תנסי להיות השותפה שלה במקום. אולי, במובן הזה, תחשבי עליה כעל חברה כדי לעזור לך לראות את ההבדל בין לעצב אותה ולעזור לה.

אני מניחה שהיא לא רוצה חורים בשיניים. אבל היא גם לא רוצה לצחצח. אז מה עומד בדרך שלה מלצחצח? האם היא מתנגדת בגלל שזה עוד אחד מהדברים שתמיד כפו עליה? אני יודעת שכילדה לצחצח שיניים לבד לקח לי לפחות חצי שעה בזמן שהיו דברים הרבה יותר מעניינים שיכולתי לעשות. ברור שזה לקח רק 60 שניות 🙂 אבל זה נראה כמו חצי שעה! אז תמיד צחצחתי שיניים עם הבת שלי. היא מספיק מבוגרת עכשיו שזה פחות או יותר דבר אוטומטי אז היא לא צריכה להשקיע הרבה מודעות בזה, אבל הצחצוח ביחד עזר לה לעבור את השנים בהן הייתה לה מודעות יתר לשעמום של הצחצוח.

וגם, מה לעשות כשהיא משליכה את הפלייסטיישן מתוך תסכול. רק לשבת ולחכות – אם היא תשבור אותו, היא תשלם עליו?

שוב, ההנחה היא שהיא לא רוצה לשבור את הפלייסטיישן, אז תדברי אליה. תדברי על הדאגות שלך כששתיכן עושות משהו אחר. תגידי "אני מודאגת שאם תוציאי את התסכול שלך על הפלייסטיישן את עלולה לשבור אותו יום אחד. האם יש משהו שנצליח לחשוב עליו שאת יכול לדפוק עליו או להשליך או לעשות כדי לפרוק את התסכול? משהו שאפשר לשמור ליד הפלייסטיי

שן?" אולי תשאלי אותה כשהיא מתחילה לשחק מה היא מתכוונת לעשות אם היא תתחיל להיות מתוסכלת (ותדברי איתה שוב כשהיא לא משחקת לראות איך זה עובד והאם משהו אחר יכול לעבוד יותר טוב). ואז כשהיא כן מרביצה לפלייסטיישן, הומור עוזר, כמו שמישהו אמר. להגיד "הפלייסשטיין אומר אווץ'!" ואז לתת לה משהו אחר לחבוט בו. תדברי איתה כשהיא לא באמצע משחק על מה הרגשות שלה לפני שהיא מקבלת את הצורך להעיף את הפלייסטיישן כדי שהיא תהיה יותר מודעת לתהליך ושתוכל לנתב אותו לפני שהוא מגיע לנקודה הזאת.

תניחי שהיא תרביץ לפליישטיישן בלי מודעות עד שהיא תצליח להכניס רגע של מחשבה פנימה. זה סוגיה של הכשרה חוזרת ושל התפתחות. ואת צריכה להפנים שהיא הולכת לעשות את זה בצורה מוטעה עד ששתיכן תצליחו למצוא דרך שעובדת עבורה.

צריכים להיות חוקים מתחשבים, בסיסיים. היא לא יכולה לזרוק דברים על הטלוויזיה, ולצייר על הקירות…

שוב, מה הוביל לזה? תעזרי לה להיות יותר מודעת למה שהיא מרגישה למצוא דרכים אחרות לפרוק.

למה היא מציירת על הקירות? מה לגבי דף גדול? הם לגבי קיר שהיא כן יכולה לצייר עליו?

אין לנו חוקים בבית. אנחנו רק מונחים על ידי מה שהגיוני. אם הבת שלך מרגישה ששולטים בה על ידי החוקים, יש מצב שהיא תבחר בדברים לא הגיוניים בגלל שהיא נלחמת בחוסר היכולת להחליט בעצמה ולא בגלל שהיא רוצה לעשות משהו מגוחך.Pink Flamingo

.יש קהילות שבהם ישנם חוקים לגבי הצבעים בהם אתה יכול לבצוע את הבית שלך והאם יכולים להיות לך פלמינגו ורודים בחצר. בגלל שאנחנו די שמרנים, לבית שלנו יש צבעים שמרניים ואין לנו פלמינגו ורודים. אבל אם מסיבה מסויימת נהפוך להיות אחת מהקהילות האלה, תהיה לי משיכה עזה למשקופים סגולים ופלמינגו ורודים מפלסטיק. 😉

לקריאת המאמר המקורי תלחצו כאן.

————————————————

באתר Joyfully Rejoicing של ג'ויס פטרול יש עשרות מאמרים על חינוך חופשי… מומלץ!

 

 

תרזה פיטמן

התוצאות של "תוצאות"

התוצאות של "תוצאות"

מאת תרזה פיטמן

זה היום הראשון של מחנה הקיץ בו בתי ליסה עובדת כיועצת, והיא מקשיבה בזמן שהיועץ הראשי מושיב את כל הילדים, מקריא את רשימת ההתנהגויות "האסורות", ומתאר את התוצאות שיגיעו לאחר שיעברו על החוקים.

ליסה מספרת לי שאחרי ההקדמה הזאת, ילד קטן אחד אומר, כמעט בדמעות, "אני אף פעם לא אזכור את כל החוקים האלה!". אחר מתחיל להרביץ לילד שיושב לידו, שניות מעטות אחרי שהוזהר על התוצאות של התנהגות כזאת. כל הילדים נראים חסרי מנוחה, חרדים – והרבה פחות נרגשים להיות במחנה.

זה מזכיר לי את הימים בהם ליסה ואחיה היו קטנים, ולפני שיצאנו לטיולים משפחתיים, אבא שלהם היה מציג להם רשימה דומה של פשעים ותוצאות. הילדים היו מגיבים לציפיותיו: אחרי הכל, אם המבוגרים טרחו לחשוב על רשימת התנהגויות ותכננו תוצאות מתאימות לכל אחת, כל ילד הגיוני היה מרגיש שמצופה ממנו להפגין את ההתנהגויות האלה.

למרות הפופולריות של תוצאות, אף פעם לא הרגשתי בנח עם הגישה הזאת. היא מתנגשת עם אמונותי על הרצון הטבעי של ילדים לעשות את הדבר הנכון – במילותיה של ג'ין לידלוף: "ילדים, הרחק מלהיות עקשנים, הם מטבעם חברותיים מעומק ליבם." עבדתי גם עם הורים מאמצים ואחרים הדואגים לילדים שעברו התעללות או טראומה, ורובם למדו להשתמש בתוצאות ובשיטות ניהול התנהגויות אחרות "לתקן" את הילדים. בסדנאות ההורות שעשיתי עם הקבוצות האלה, הייתה כמעט הסכמה גורפת שלמרות התיאוריות, תוצאות פשוט לא עובדות. למעשה, נראה שהן יותר מזיקות ממועילות.

הטכניקה הולכת ככה: לילד נאמר שהוא יכול "לבחור" איך הוא רוצה להתנהג, ושיהיו "תוצאות" שנובעות מהמעשים שלו. ההורה או המטפל מתארים את התוצאות של הבחירה "השגויה" – להישלח לחדר, עשיית מטלה או משימה לא נעימה, ישיבה בכסא הפסק זמן, איסור על משחק בצעצוע או זכות מסויימת, וכו'.

אפשר להשתמש בתוצאות כשהילד כבר עושה משהו שההורה לא אוהב. אז נאמר לו שאם הוא ימשיך בהתנהגות המסויימת הזאת, הוא יתמודד עם תוצאה, או שהוא יכול לבחור להפסיק ולהמנע מכך.

על פני השטח, הגישה הזאת נראית כמו הדרך בה ילדים לומדים באופן טבעי. הפעוט מפיל צעצוע, וכתוצאה הוא נופל לרצפה. הוא לומד על השפעת הכבידה. או ילד קטן שיוצא החוצה בחורף בלי מעיל, הוא מרגיש את הזרועות וכפות הידיים שלו מתקררות, ולומד ששלג על האדמה משמעו מזג אוויר קר.

אבל ההקבלות הן יותר אשליה ממציאות.

בזמן שהכבידה והחורף קורים באופן טבעי, סוג התוצאות שאנחנו מדברים עליו נהגים ונכפים על הילד על ידי המבוגרים שבחייו. הילד פונה למבוגרים כדי שיעזרו לו להבין איך מצפים ממנו להתנהג, והגישה הזאת אומרת לו שמצופה התנהגות "רעה" – כך חייב להיות, כי המבוגרים תכננו למקרים כאלה.

קוץ בכל שם אחר…

למרות השם, תוצאות הן באמת רק עונשים. ההורה מנסה לאלץ את הילד לעשות משהו שההורה רוצה על ידי כך שכל דבר אחר שהוא יעשה יהיה לא נעים. אני שומעת עובדים סוציאלים ומטפלים בילדים כועסים אומרים לילדים שלהם הם דואגים, "הולכות להיות כאלה תוצאות שאף פעם לא תשכח אותם!". שינוי השם לא משנה את המהות, וילדים יודעים את זה.

העמדת הפנים שהתוצאות הן הבחירה החופשית של הילד – שהוא בחר את העונש – היא חוסר כנות מחרידה. זה נהפכת להיות דרך להאשים את הילד, אפילו בזמן שהוא נענש: "טוב, אתה בחרת לשחק בבוץ, אז עכשיו אתה חייב לסבול את התוצאות ולנקות לכולם את הנעליים". תוספת לכעס והעוינות שהוא עשוי להרגיש על העונש היא הרגשת האשמה המבולבלת שהוא איכשהו גרם לזה בעצמו. בליבו, אבל, הוא יודע שהוא נפגש עם הציפיות המרומזות של המבוגרים בחייו.

חלק מהעמדת הפנים היא הטענה שאלה תוצאות "הגיוניות" שפשוט ממשיכות מהבחירה של הילד: "מצטערים ג'ושוע, אתה בחרת לאחר לארוחת הערב, אז לא תקבל לאכול עד מחר בארוחת הבוקר". תוצאה הגיונית או טבעית יותר יכולה להיות שג'וש יהיה חייב להכין את ארוחת הערב שלו, או שיהיה חייב לחמם את הארוחה שוב, אבל הרבה הורים רוצים משהו יותר "מכאיב". אז ג'ושוע הולך לישון רעב.

אבל מה קורה, אם למחרת בערב, אמא מגיעה מאוחר מהעבודה ומפסידה את ארוחת הערב? האם אבא אומר לה שהתוצאות של הבחירה שלה הן שהיא לא תקבל אוכל עד מחר בבוקר? (לא אם הוא רוצה להמשיך להיות נשוי!) לא, הוא כנראה השאיר לה מנה בצד ויחמם אותה ברגע שהיא נכנסת. במקרה הכי גרוע היא תכין לעצמה כריך או תחמם איזה ארוחה. ולא, השוני בין איך שמתייחסים לאמא לבין איך שמתייחסים אליו לא יחמוק מג'ושוע.

ההצגה של בחירה מדומה גם היא מאוד מבלבלת לילדים שמנסים להבין איזה התנהגויות הן מצופות ומתאימות. אחת מחברותי אמרה לשני בנותיה הנערות שאם הן חוזרות הביתה אחרי שעת העוצר שהיא קבעה, הן יעשו מטלות שונות בבית ביום למחרת. זאת תהיה התוצאה.הן לקחו את ההצעה שלה כמו שהיא והתנהגו כאילו היא נתנה להן ברירה אמיתית: הן חזרו הביתה מתי שהן רצו, ואז עשו את המטלות למחרת ברצון. הילדות לא הבינו למה אמא שלהן כל כך כעסה עליהן.

המחיר של ציות מושפע-תוצאות

לפעמים הורים שמזהים את הבעיות עם תוצאות, יציעו תוצאות חיוביות במקומן – נתינת פרסים להתנהגויות שהם רוצים לעודד. אבא אומר לפעוטו "תפסיק לבכות ואני אביא לך עוגיה". הפעוט בולע את הדמעות ומושיט יד לעוגיה. אבל עשר דקות מאוחר יותר, העוגיה נאכלה והוא שוב בדמעות. שורש הבעיה שגרמה לו לבכות (אולי הוא היה עייף, מתוסכל מחוסר יכולתו לתקשר, מתגעגע לאמא שלו, לחוץ מהופעתו של תינוק חדש במשפחה, או כל אחת ממאה סיבות אחרות) לא טופלה. ילדים גם מזהים מהר מאוד שתוצאות חיוביות הן מניפולטיביות. כשאנחנו מציעים לילד פרס על קריאת ספר, האם זה הופך את הקריאה ליותר מושכת? לא. המסר שהילד מקבל הוא שקריאה היא פעילות כל כך לא נעימה שמבוגרים צריכים לשחד ילדים בשביל לעשות אותה.

תוצאות גם מתמקדות לחלוטין בהתנהגויות, ומתעלמות מהצרכים של הילד. הורים מאמצים אומרים לי שזה אחד התסכולים הכי גדולים בשיטה הזאת. הם ישלחו ילד לחדר "הפסק זמן" כתוצאה כל פעם שהוא צורח, למשל, ואולי אפילו יגרמו לו להפסיק לצרוח. אבל אז הוא מתחיל לנשוך ילדים אחרים. תוצאה חדשה עלולה לדכא את ההתנהגות הזאת, אבל עכשיו הוא התחיל להתעלל בחתול. אף אחת מהאסטרטגיות לא נגעה בבעיה היסודית: הכעס והרגשות הלא מובעים שהילד צריך לפתור.

תדיימנו שימוש בתוצאות בצורה הזאת על מנת להתמודד עם תינוק שבוכה. אתם מחליטים שהבכי היא "התנהגות בלתי הולמת" ושהתוצאה היא לשים את התינוק בחדר אחר, לבד, כל פעם שהוא בוכה. הוא כנראה, בסופו של דבר, יפסיק לבכות. הוא יתייאש, וזה יראה כאילו התוצאה השיגה את מטרתה. אבל המחיר הוא כל כך גבוה. הוא למד שאין מי שדואג לצרכים שלו ושקריאותיו לעזרה וטיפול לא יזכו למענה.

חלופות

כדי לברוח מתוצאות, פרסים וסוגים אחרים של "ניהול התנהגויות" עלול לעזור לחשוב במושגים של לחיות עם הילדים שלך, לעומת לשלוט בהם. לצערנו, להרבה מאיתנו קשה למצוא את האמונה בילדינו. אנחנו פוחדים שאם לא נדחוף, נשדל או נאלץ אותם להתנהגות מקובלת, הם לעולם לא ילמדו לשתף פעולה או להיות אחראיים. זה כנראה מסר שעבר לאורך חוויות ילדותינו והחריף על ידי לחץ ממבוגרים אחרים. אבל הניסיון של לידלוף, ושל הרבה הורים אחרים, מראה שבדיוק ההיפך הוא הנכון. כשאנחנו מפסיקים לנסות לשלוט ולנהל את ההתנהגויות של ילדינו, לרצון הפנימי שלהם לחקות את הדוגמה שלנו מתאפשר לעלות לפני השטח.

השנה בתי הוקצתה לעבוד עם קבוצת ילדים במחנה, והייתה לה האפשרות לנסות גישה "לא-תוצאתית". במקום לעבור איתם על התנהגויות לא הולמות משוערות לפני טיולים, היא פשוט לוקחת אותם איתה. אם ילד עושה טעות, כמו לדבר בכל רם במקום שמצופה מאנשים להיות שקטים, ליסה בעדינות ובשקט תיידע את הילד: "אנדרו, אנחנו צריכים להיות שקטים פה כי אנשים אחרים קוראים".

רוב הזמן, אבל, היא מוצאת שהם צופים בה כדי לקבל רמזים על איך להתנהג. אם היא נכנסת לבניין ומחכה בשקט, גם הם יעשו זאת – בלי שהיא תגיד מילה. לפעמים חלקם יוצפו באנרגיה או מתיחות רבה מדי בשביל לעמוד בשקט, ואז היא עוזרת להם למצוא דרכים להתמודד עם זה. יכול להיות שאחד זקוק שירימו ויחזיקו אותו, יכול להיות שאחד צריך לדבר, יכול להיות שאחד צריך לזוז – אז ליסה עוזרת להם למצוא מרחב שבו תנועה היא בסדר. היא מכבדת את הצרכים שלהם, והם נוהגים על פי הדוגמה שלה (רוב הזמן) על ידי כיבוד הבקשות הסבירות שלה.

בעוד שקביעת תוצאות עלולה להראות יעילה על פני השטח, ילדים שומעים את המסרים השורשיים בבירור רב יותר. זה אומר להם שהם מצופים להתנהג לא בסדר, וכשהם עושים זאת, הם אפילו לא יכולים להתנגד לעונש כי זה היה "הבחירה שלהם". כל זה הולך באופן הרה אסון נגד הרצף שלהם שמביא אותם להסתכל על מבוגרים בשביל הדוגמאות והציפיות שינחו את התנהגותם.

————————-

תרזה פיטמןתרזה פיטמן כותבת על לידה, הנקה והורות כבר יותר מ25 שנים. היא כותבת משותפת של הטור הפופולרי "Stages and Steps" במגזין Today's Parent, המגזין הקנדי הלאומי להורות, והיא גם כתבה להרבה מגזינים אחרים שביניהם Mothering, Family Fun, Chatelaine, ועוד. היא פירסמה 14 ספרים. כמנהיגת La Leche League רבת שנים היא התרגשה שביקשו ממנה להשתתף בכתיבת המהדורה השמינית של הספר The Womanly Art of Breastfeeding (פורסם ב 2010).

הדף של תרזה פיטמן באמזון

המאמר המקורי

האתר של עקרון הרצף