תגית: תינוקות

The Natural Child Project

נולדו לחקור

נולדו לחקור

הרגש הראשון והפשוט ביותר אותו אנחנו מגלים במוח האדם הוא סקרנות. ~ אדמונד ברק

ילדים הם יצורים מסקרנים. תחשבו על תינוק, על הידיים, לא מסוגל לזחול. הוא מושיט יד לעגיל בוהק או מתנדנד, למשקפיים שלך, מנסה למשוך אותם מהפנים שלך, הוא מושך באף שלך או מכניס לך אצבעות לעיניים או לפה. הוא נוטה קדימה ומושיט יד ותופס את האוכל שלך. העיניים שלו עוקבות אחרי התנועות של אנשים או חתולים או חפצים.

תחשבו על תינוקות זוחלים. הם יכולים למצוא את גרגיר האבק הקטן ביותר על השטיח ששאבת רק הרגע. הם מוצאים חרקים מתים על הרצפה שאת יכולה להישבע שלא היו שם קודם לכן. הם לועסים נעליים, צעצועים, וכן, אפילו חוטי חשמל. הם מגלגלים את נייר הטואלט עד שהוא נגמר, מכניסים ידיים לאסלה ומפילים ספרים מהמדף וקופסאות מהארון. אין להם שום מושג על שלי או שלך. כל מה שנמצא בהישג ידיהם הוא שלהם לחקור… הארנק של האורחת, הארוחה שלה, סל הקניות.

תחשבו על ילדים צעירים. הם נוגעים בכל דבר. הם רוצים לקחת דברים מהמדפים בסופר. הם רוצים לגעת בקישוטי הזכוכית בבית של השכנים. הם שואלים שאלות: מה זה? מי זה? מה הרעש הזה? מה הריח הזה? מתי נגיע? הם "נכנסים" לדברים ויכולים, אם לא מבינים אותם כראוי, לעצבן את המטפלים שלהם עד בלי די. ילדים צעירים כמו תינוקות ופעוטות, מתעניינים באופן טבעי בסביבתם. בלי הסקרנות הזאת, בלי הצורך הפנימי הזה לחקור ולהבין מה מציעה להם הסביבה שלהם, ילדים לא יצליחו ללמוד ולשגשג. היכולת שלהם ליצור קישורים ולהבין את העולם תהיה בסכנה וכך גם ההתפתחות שלהם.

כהורים, חשוב שנבין את התפקיד הקריטי שיש לסקרנות בעיצוב חייהם של ילדינו. אנחנו חייבים לכבד את המאפיין הפנימי הזה על ידי כך שנגיב לילדינו בחיוב כשהם מבקשים ללמוד. אל תענישו אותם כשהם נוגעים בדברים בבית שלהם או בבתי אחרים. אל תנזפו בהם בגלל שהם נוהגים ביצירתיות עם הדברים שהם מוצאים, כמו לקחת את כל הממחטות מהקופסה ולזרוק אותם באוויר כדי לראות אותם נופלים כמו מצנחים קטנים. אל תגערו בהם בגלל שהם עושים מה שהם נולדו לעשות, כלומר לחקור את הסביבה שלהם. מלמול "לא, לא, לא" הורי קבוע יכול להיות מבלבל עבור הילד. כשהם נוטים למשהו שמעניין אותם, הרבה יותר טוב אם ההורה יעבוד עם הילד כדי לחקור את אותו מושא עניין חדש. בין אם זה צמח, קערת פלסטיק, שלט רחוק או צעיף משי, תדברו עם הילדה שלכם לגבי מה שהיא רואה ומרגישה. תתארו לה אותו בשפה עשירה וצבעונית. תגעו בזה איתה. תיצרו אסוציאציות ותסללו דרך בה היא תוכל ליצור קישורים בין מה שהיא מצאה לבין העולם הגדול. תנו תוקף למה שמעניין אותה וכשתעשו זאת אתם מלמדים את הילדה שלכם על העולם בו היא חיה ובאופן בלתי נמנע גם תבנו את כישורי השפה שלה. עכשיו בכנות, האם זה לא יותר מכיף מאשר לנקוט ב"לא, לא. אל תיגעי."?

אם יש דברים מסוימים שאת מעריכה בבית שלך ואת מעדיפה שהילדה שלך לא תתעסק איתם, תרחיקי אותם לעת עתה מחוץ להשיג ידה. אל תתני לחפצים בבית שלך לקבל ערך גבוה יותר מאשר הצמיחה וההתפתחות של הילדה שלך. יגיע זמן שהילדים שלך יוכלו להבין שמשהו הוא בעל ערך עבורך ועבור המשפחה שלכם ואת תעריכי אותם על כך, אבל זה לא הוגן לצפות זאת מפעוט, או אפילו מילד צעיר, ולהשאיר את זה בהישג ידם רק מכין אותם לכישלון. תזכרו שילדים הם יצורים בעלי יכולת מדהימה להתמקד בדבר אחד שמעניין אותם בצורה כלשהי. תשתמשו בהזדמנות הזאת ללמד, להוביל, להעשיר את ההבנה שלהם. כשהילדים שלנו קטנים, יש לנו כל כך הרבה הזדמנויות לחקור לצידם, לעודד, להלהיב ולהעשיר. אם הילד שלך תמיד נע לכיוון משהו שאמרו לו להתרחק ממנו, אז הסקרנות שלו לא באה לידי סיפוק. זה עד כדי כך פשוט. הוא לא מתריס, כמו ששמעתי כל כך הרבה אנשים טוענים.

עדיין לא בטוחים מה לעשות כשסאלי הקטנה מתקדמת שוב לכיוון מדף הספרים? נצלו את הרגע. תתקשרו. תגידו לה מה היא רואה. תשחקו עם זה, תקישו על זה, תגעו בזה איתה. האם החפץ משמיע צליל מוזר כשנוקשים עליו? האם הוא חם או קר, רך או קשה, חלק או גושי? האם אפשר למצוא לזה שימוש שונה? האם זה בטיחותי להוריד את זה מהמדף כדי שהיא תוכל לשחק עם זה על הרצפה? ככל שמותר לילדים "לשחק" עם דברים בסביבתם המיידית כדי לספק את הסקרנות שלהם, כך קטן הסיכוי שהם יתפסו וימשכו דברים אקראיים בסביבות חדשות. מצד שני, אם נוזפים בילדים על כך שהם נוגעים בדברים בבית שלהם והם לא נוטים יותר כלפי אותו חפץ, זה לא אומר שהם מבינים למה אסור להם לגעת בו. במקום זאת, הם פשוט מייחסים אי נוחות לאותו חפץ והם נמנעים מהסיכוי ללמוד ולהרחיב את הידע שלהם.

ילדים מאותתים לנו ללמד אותם לגבי הדברים אותם הם רואים, שומעים ומרגישים. מידת העניין של ילד לסביבתו היא חסרת גבולות, אך חשוב יותר, היא טבעית. לבקש מילד ללא הרף לא לגעת בדברים בעולם שלו זה כמו להגיד לאדם רעב לא לאכול מהאוכל שמונח לפניו. חובה עלינו כהורים, לקבל יותר את הצורך של ילדינו ללמוד דרך חקירה. זה יכול לעזור גם לנו להפוך להיות סקרנים יותר אם נשאר מעורבים עם ילדינו במקום להרתיע את הסקרנות שלהם.

———————————-

ג'אן האנטבשביל לקרוא את הפוסט המקורי, תלחצו כאן.

הפוסט נכתב על ידי מיסי וויליס, לאתר The Natural Child Project של ג'אן האנט.
ג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby

דרסיה נרבאז

בריונות מתחילה עם תינוקות

בריונות מתחילה עם תינוקות

נראה שלמבוגרים קל יותר להפנות אצבע מאשימה לילדים בריונים מאשר למבוגרים בריונים. נוצר הרושם שילדים הם בריונים מלידה. טעות. מבוגרים לרוב לא תופסים שבריונות אצל ילדים נלמדת ממבוגרים. גישות מאיימות מובנות ברעיונות ההורות הנורמלית. אל תאמינו להן.

בריונים הם פרנואידים שחושבים שאחרים מנסים להרע להם אז הם פועלים בדרכים אגרסיביות כדי שלא ייגרם להם נזק. הגנה מונעת.

יש הורים שמביאים את הגישה החשדנית הזאת להורות שלהם: פרנויה מכך שיתמרנו אותם. כשהורים חושבים שהתינוק שלהם מנסה להראות להם מה זה, לתמרן אותם, לשלוט בהם, הם מאמצים דפוסי חשיבה של בריונים. הם מתעלמים מהתקשורת של התינוק לגבי הצרכים שלו (מגע, תנועה, שיחה, חלב אם) בגלל שהם מייחסים לתינוק שלהם מהלכי כוח מתוכננים. הם תופסים את ההורות כמאבק כוח בין ההורה המסכן וחסר הישע לבין התינוק המתמרן הכל-יכול. הא?! כן, שגעון! אבל חשיבה מעוותת כזאת מעודדת על ידי פרנואידי-תינוקות אחרים ומומחים שמעודדים גישות "הורה נגד תינוק".

בריונות מוגדרת בדרך כלל כהתנהגות אגרסיבית לא רצויה "שכוללת חוסר איזון כוח אמיתי או נתפס". לרוב בריונות נתפסת כפעולה הנעשית כלפי מישהו אחר.

אבל המילון האינטרנטי Merriam-Webster מגדיר בריון כ"אדם מאיים ומפחיד; במיוחד מישהו שאכזרי באופן שגרתי לחלשים ממנו." אני רוצה להציע שבריונות יכולה להיות גם חוסר מעשה: חוסר בפעולה מצופה או נדרשת כלפי מישהו חלש יותר.

וכן, אני אומרת שתינוקות הם הצד החלש.

במקום להבין שהצרכים הגופניים של תינוקות "נבנו" באבולוציה לפני מיליוני שנים, יותר מדי מבוגרים מקטינים את הצרכים של תינוקות ורוצים שהם יתנהגו יותר כמו הצמחים בפינה. כשתינוקות לא שבעי רצון מתשומת הלב המינימלית המבוססת על לוח הזמנים של המבוגרים, יש מבוגרים שיסגלו הלך רוח בריוני ויתחילו במאבק כוח. במקום זאת, המסלול הטוב ביותר הוא להיכנע בצניעות לצרכי התינוק כבר מהתחלה.

זה יכול להראות כאילו תינוקות זקוקים לטיפול רב, אבל מנקודת מבט אחרת, זה לא ממש נכון. תינוקות בכלל אמורים להיות ברחם עוד 9-18 חודשים (כדי להגיע לרמת הבגרות שיש לחיות אחרות אחרי הלידה), אז הם מצפים לטיפול שווה ערך ל"רחם חיצוני" במהלך שנת החיים הראשונה. תינוקות בעצם רוצים להישאר ליד (או יותר נכון על) אמא ואבא ומטפלים אמינים אחרים. מה שהם מצפים לו הוא קרבה גופנית קבועה, תזוזה, האכלה לפי תחושת רעב, אך גם תקשורת חברתית (הערה: מנהגים אלה קשורים לדרך המיטבית בה המוח ומערכות הגוף של תינוקות מתפתחים, דבר שמשפיע על רווחתם והאינטליגנציה שלהם לאורך כל חייהם; ראו Narvaez et al., 2013; 2014)

טיפול "צמוד גוף" כזה הוא לא דבר גדול כל כך עבור מישהו שרגיל לסחוב תינוקות ולהגיב לצורכיהם בצורה אוטומטית. אבל עבור חסרי הניסיון ואלה שהתרבות שלהם מדירה תינוקות ממקומות העבודה ושאר הקהילה, זה עלול להראות כמטלה עצומה. אז כדאי להכין את עצמנו לפני שאנחנו הופכים להורים לחוויית הסקוץ' הזאת של טיפול בתינוק לפי התכנון האבולוציוני (ראו: Raising a Baby Well: Like Climbing Mount Everest).

עלולה להיות נקודת התחלה קריטית לגישה בריונית הורית בדיוק כמו שיש תקופה קריטית להתפתחות של דפוסי התעללות במקרי אלימות במשפחה. במקרי אלימות במשפחה, כשתופסים ומגנים את המקרה הראשון של אלימות כלפי האישה, (למשל, במאסר), הסיכוי להמשך התעללות פוחת (Maxwell et al., 2001). ישנו סיכוי קטן יותר שבן הזוג יעשה זאת שוב. אבל אם אף אחד לא רואה או עוצר אותו, הדפוס סביר שימשיך אחרי שהתחיל.

אני חושבת שאולי משהו דומה מתרחש עם גישות כלפי ילדים.

שרשרת הבריונות כלפי תינוקות עשויה להתחיל בלידה הרפואית (99% מהלידות בארה"ב מאז אמצע המאה העשרים). בבתי חולים בארה"ב, נפוץ מאוד לעשות לתינוקות דברים שגורמים להם לבכות מפחד/כעס/פאניקה/כאב (למשל, להפריד את התינוק מהאם; לדקור אותם; לשאוב מראותיהם; לשפשף אותם בחוזקה; לשים אותם בסביבה עם אורות מבהיקים וריחות חזקים) (ראו Liu et al., 2007).

אני חושדת שכשהורים רואים את הטיפול הגס שנותנים לתינוק וחוסר הדאגה והתגובה של הצוות הרפואי לבכי של התינוק, נטבעת בהורים המחשבה: "זה נורמלי להתייחס לתינוקות בנוקשות; זה נורמלי שתינוקות בוכים; זה נורמלי להתעלם מהבכי שלהם." זה עלול להיות הצעד הראשון בשביל להורות חסרת רגישות. ואז עם כל התמיכה מסביב "לחזור לחיים הרגילים" ו"בסוף הוא יהיה מפונק", הורים מפקפקים באינטואיציות החומלות שלהם וממשיכים במסלול לעבר חוסר הרגישות.

טיפול פחות רגיש ולא ידידותי לתינוק כולל דברים כמו אימון שינה, ענישה פיסית ומניעת נוכחות פיסית של ההורה. רספונסיביות היא אחת המנבאים החיוביים הנחקרים ביותר עבור תוצאות חיוביות בגידול ילדים. במחקר שלנו מצאנו, כמו אחרים, שהענות הורית לילד מתבססת בחודשים הראשונים של התינוק. לכן חשוב לתמוך בהורות רספונסיבית מההתחלה. המשמעות של זה היא חוויות לידה מרגיעות ומגע עור-אל-עור כבר מההתחלה. (ראו: עשרה דברים על תינוקות שכולם צריכים לדעת)

אלה לא רק ההורים אלא כל החברה שמושפעת ממנהגים רפואיים לא רגישים כלפי תינוקות. בדיוק כמו שלהרביץ לנשים היה נחשב פעם "נורמלי", כך גם תינוק בוכה נחשב "נורמלי" בארה"ב. אבל שניהם לא "נורמליים" מנקודת המבט של הקיום האנושי על-פני כדור הארץ. אין יונקים חברתיים שמתעללים בבנות הזוג או בתינוקות שלהם (וכן, אני חושבת שהתעלמות מצרכים של תינוקות היא סוג של התעללות).

למעשה, 99% מההיסטוריה האנושית שלנו הייתה בחברות ציידים-לקטים קטנות בהם שהייה מסביב לשעון במחיצת תינוקות אהובים ואוהבים הייתה הנורמה. ותינוקות שנושאים אותם ומאכילים אותם לפי רצונם כמעט ולא בוכים. אם תינוקות בוכים בחברות האלה, זה רק לשניות מועטות עד שמישהו מגיב אליהם במהירות וקולט מה התינוק צריך. אנתרופולוגית אחת דיווחה לאחרונה שבתצפיותיה על ציידים-לקטים, ברגע שהם שומעים תינוק בוכה, כל המבוגרים אומרים "תרימו את התינוק!" מבוגרים חכמים יודעים שגרימת לחץ לתינוק היא גרועה לקבוצה בטווח הקצר (משיכת טורפים) ולטווח הארוך (מבוגרים מבולבלים). אז נוקטים בכל אמצעי הזהירות כדי להשאיר את התינוקות רגועים ושלווים במהלך החודשים בהם המוח מסיים את הבניה שלו כשהוא מתבסס על תמיכה מוקדמת. כל אלה בניגוד לציפיות ולמנהגים בארה"ב, בהם תינוקות חווים טראומה בלידה ולרוב לא מקבלים את הטיפול שהם התפתחו אבולוציונית לקבל. למרות שחוסר מנוחה עלול להתגבר בחודשים הראשונים לחיים בחברות ציידים-לקטים קטנות, עדיין יש מעט מאוד בכי, שלא כמו הציפייה (וההתעלמות) מתקופת הבכי הבלתי נפסק לה מצפים בארה"ב.

כשמדכאים, מדחיקים או כשאחרים מרתיעים (אלה כוללים גם את הטיפול שקיבלנו בילדות מההורים שלנו) מפני אינטואיציות רחומות לגבי טיפול בתינוק, זרעי חוסר האמון נזרעים בתינוק. הורות פרנואידית יוצרת מעגל של אי-אמון, ומסמנת לילד לחשוד במערכות יחסים באופן כללי. כשנותנים לתינוקות להיות בלחץ לזמן ארוך מדי, דבר זה משנה את התפתחות המוח שלהם לכיוון של יותר תגובתיות ללחץ על חשבון האינטליגנציה, כישורים חברתיים וחמלה (Narvaez, 2014) (ראו: Five Things NOT to Do to Babies)

אז מה אפשר לעשות?

  1. לדרוש מבתי החולים והצוות הרפואי ליצור נהלים מרגיעים כדי להימנע מגרימת לחץ לתינוק. יוזמות ידידותיות לתינוק בבתי החולים הן הצעד הראשון.
  2. לגלות תמיכה כלפי האינטואיציה של ההורים להיות רחומים וקרובים גופנית לתינוקות שלהם מסביב לשעון.
  3. להניח שתינוקות נורמליים הם שקטים ושמחים ושתינוק בוכה הוא סימן שמשהו לא בסדר.

תינוקות הם יצורים חברתיים – הגוף, המוח והיחסים החברתיים שלהם נבנים מהניסיון שלהם עם המטפלים שלהם. אנחנו צריכים לתת להם תשומת לב אוהבת (ראו: Love Starts With Babies).

אז איך ילדים לומדים להיות ביריונים? בתחילה, ממטפלים שמתנהגים ללא אמפתיה כלפי הצרכים שלהם, עוד בינקות. זה משהו שאנחנו צריכים לשנות.

מקורות:

Liu, W.F., Laudert, S., Perkins, B., MacMillan-York, E., Martin, S., & Graven, S. for the NIC/Q 2005 Physical Environment Exploratory Group (2007). The development of potentially better practices to support the neurodevelopment of infants in the NICU.Journal of Perinatology, 27, S48–S74.

Maxwell, C. D. Garner, J. H., & Fagan, J. A. (2001). The effects of arrest on intimate partner violence: New evidence from the spouse assault replication program series – Research in brief. Washington DC: National Institute of Justice.

Narvaez, D. (2014). Neurobiology and the Development of Human Morality(link is external): Evolution, Culture and Wisdom. New York, NY: W.W. Norton. (Discount code: NARVAEZ)

Narvaez, D., Panksepp, J., Schore, A., & Gleason, T. (Eds.) (2013). Evolution, Early Experience and Human Development(link is external): From Research to Practice and Policy. New York, NY: Oxford University Press.

Narvaez, D., Valentino, K., Fuentes, A., McKenna, J., & Gray, P. (2014). Ancestral Landscapes in Human Evolution(link is external): Culture, Childrearing and Social Wellbeing. New York, NY: Oxford University Press.

—————————————————————————–

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

דרסיה נרבאזדרסיה נרבאז היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטר דאם. המחקר שלה בוחן שאלות בנוגע להכרה מוסרית, התפתחות המוסר וחינוך למוסר. היא כתבה עשרות מאמרי מחקר ופרקים. היא המחברת והעורכת של ארבעה ספרים נושאי פרסים. היא העורכת של הירחון ללימודי חינוך. הספר האחרון שלה עוסק באבולוציה, חוויות מוקדמות והתפתחות.

הנקת לילה

5 דברים מגניבים שאף אחד לא אמר לך על הנקה לילית

5 דברים מגניבים שאף אחד לא אמר לך על הנקה לילית

העולם מלא בהורים עייפים… והאינטרנט מלא בפורומים עם הודעות מהורים מודאגים ומותשים שמחפשים מידע על האם התינוקות שלהם נורמלים ומה הם "אמורים" לעשות עם כל הפעמים שהתינוק שלהם מתעורר בלילה. לחנויות הספרים יש מדורים שלמים המיודעים לשינת תינוקות, ונכתבים על ידי "מומחי שינת תינוקות" כביכול, וחנויות גדולות שמות את הספרים האלה ליד כל מיני גאדג'טים החל משמיכות מיוחדות שעוטפות את התינוק עד למכשירים שמוציאים צלילים מיוחדים, כי הם יודעים, לפי מחקר שוק, שהורים מיואשים בעלי חוסר בשינה ימלאו את העגלה שלהם בכל דבר שהם חושבים שאולי ישפר את שינת התינוק שלהם. קניות מתוך דחף רגעי במיטבן.

אבל, מה אנחנו באמת יודעות על התעוררויות ליליות, הנקה והסיבות שהם עלולים להתעורר כדי לינוק כשכל מה שאנחנו רוצות שהם יעשו זה לישון? כמובן, יש את הבסיס של למה תינוקות יונקים בתדירות גבוהה. אבל, עם הפוסט הזה, חשבנו שנאסוף כמה מהדברים היותר מגניבים והפחות ידועים שהמדע אומר לנו על הנקה לילית כדי שאתן, האמהות התשושות, תוכלו אולי להסתכל על הנקה לילית בצורה אחרת לגמרי.

אז, בלי להוסיף… הנה 5 דברים מגניבים שאף אחד לא אמר לך על הנקה לילית:

1)      האם מישהו אמר לך ש… מחקרים הראו שאמהות מניקות ישנות יותר מעמיתותיהן המאכילות מבקבוק? כן. את עייפה, אבל קראת את זה נכון! לפי מחקר אחד, אמהות מניקות ישנות 40-45 דקות בממוצע יותר בכל לילה במהלך שלושת החודשים הראשונים אחרי הלידה (מקור). בפרק זמן של שלושה חודשים, זה הרבה יותר שינה! ומחקרים גם מגלים לנו שזמן שינה ארוך יותר חשוב מאוד לבריאות הנפשית של האם ועוזר להפחית את הסיכון שלה לדיכאון לאחר לידה (מקור).

2)      האם מישהו אמר לך ש… אצל נשים מניקות, ייצור פרולקטין (פרולקטין הוא הורמון ייצור החלב) נוהג לפי השעון הביולוגי? מחקרים הראו שרמות הפרולקטין אצל נשים מניקות הן גבוהות במידה משמעותית בלילה, במיוחד לפנות בוקר. תינוקות רוצים הרבה פעמים לינוק בלילה פשוט בגלל שיש יותר חלב בלילה(מקור)! איזה חכמים התינוקות האלה?

3)      האם מישהו אמר לך ש… תינוקות נולדים בלי שעון בילוגי? הם לא יודעים להבדיל בין יום ולילה, ולוקח להם מספר חודשים לפתח את השעון הביולוגי שלהם. הם גם לא מייצרים את המלטונין של עצמם (הורמון מעודד שינה) למשך הרבה מחייהם המוקדמים. אבל, תנחשי במה יש הרבה מלטונין? בחלב שלך בלילה (מקור)! אז, מדענים בעצם חושבים שחלב אם לילי עשיר במלטונין עוזר לתינוקות לפתח את השעון הביולוגי שלהם ועוזר להם בסופו של דבר ללמוד לישון פרקי זמן ארוכים בלילה.

4)      האם מישהו אמר לך ש… בנוסף למלטונין החלב שלך בערב ובלילה עשיר בחומרים מעודדי שינה וממריצי-מוח אחרים? ההמשך הוא ציטוט ממאמר שנכתב על ידי ד"ר דרסיה נרבאז, חוקרת ילדות-מוקדמת מאוניברסיטת נוטר-דאם.

הורים צריכים לדעת שחלב אם בערב מכיל יותר טריפטופן (חומצת אמינו מעודדת שינה). טריפטופן הוא חומר מקדים לסרוטונין, הורמון חיוני לתפקוד והתפתחות המוח. בתחילת החיים, עיכול טריפטופן מוביל ליותר התפתחות של קולטני סרוטונין (היברד, ברוק, קרטר, האוג והרזר, 1981). גם לחלב אם לילי יש חומצות אמינו שמעודדות סינתוז סרוטונין (דלגאדו, 2006. גולדמן, 1983. ליאן, 2003). סרוטונין גורם למוח לעבוד טוב יותר שומר על מצב רוח טוב, ועוזר עם מחזורי שינה-ערות (סומר,2009). אז יכול להיות חשוב במיוחד שיהיה לילדים חלב אם בערב או בלילה בגלל שיש בו טריפטופן, לסיבות שמעבר לגרום להם לישון (מקור).

5)      האם מישהו אמר לך ש… הנקה בלילה יכולה להיות חשובה בהשארת ייצור החלב לטווח ארוך של האם בצורה יציבה וחזקה ועלול למעשה להפחית את שאיבת החלב במהלך היום של אמהות עובדות? השד המניק יודע כמה חלב ליצור בעיקר לפי התדירות בה הוא מתרוקן. אלה חוקי הביקוש וההיצע, שמבוססים על  שעון 24 השעות הטבעי… ולא רק במהלך שעות העירות של האם.

מספר הפעמים בהם אם מרוקנת את שדיה כדי לשמור על ייצור חלב לטווח ארוך נקרא מספר הקסם. אם אמא לא מניקה מספיק פעמים בתקופת זמן של 24 שעות כדי להגיע למספר הקסם, הגוף שלה יתחיל להוריד את יצור החלב וההיצע שלה יקטן. לנשים עובדות ומניקות, יותר הנקות ליליות משמעותן יותר הנקות במהלך 24 שעות, אשר משמעותן פחות שאיבות שתצטרך האם בעבודה כדי להשיג את מספר הקסם שלה.

הדינמיקות הבסיסיות האלה תקפות גם לתינוקות בוגרים יותר, שעלולים עדיין להצטרך הנקה לילית, גם הם.

אז הנה! 5 דברים מגניבים שאף אחד לא אמר לך על למה התינוק שלך (עדיין) מתעורר בלילה לינוק. האם חשבת אי פעם, כששמעת את התינוק שלך מתעורר ב 02:00, שהוא בעצם נותן לך במתנה יותר שינה, מוריד את הסיכון לדיכאון לאחר לידה, בונה ומפתח את המוח שלו, יתכן ומוריד את הסיכון להפרעות מצב-רוח בטווח הארוך, מפתח את השעון הביולוגי שלו, מקבל יותר חלב כשההיצע נמצא בשיאו, מבטיח את היצע החלב שלך לטווח הארוך ונותן לך את ההזדמנות לשאוב פחות בעבודה? בתקווה, עכשיו תחשבי ככה. לילה טוב, אמא!

————————————————————-

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ברסטפידינג שיקגו ארגון מבוסס אמהות, הוקם כדי לתמוך בהנקה של אמהות ועובד כדי לבנות רשת תמיכה מגובשת וברת -קיימא לאמהות מניקות דרך קישורים למשאבים, נורמליזציה תרבותית ותמיכה מוסדית.

הפרדה מהאם מלחיצה את התינוק, נמצא במחקר

הפרדה מהאם מלחיצה את התינוק, נמצא במחקר

אישה מקבלת צירים, ויולדת. הרך הנולד נעטף ונלקח לישון בעריסה בקרבת מקום, או נלקח לחדר הילדים כדי שהאמא תוכל לנוח. למרות המנהגים הנפוצים, מחקרים חדשים מספקים ראיות חדשות שהפרדת תינוקות מהאמא שלהם היא מלחיצה עבור התינוק.

הפרדה מהאם יוצרת לחת גדול אצל התינוק
קרדיט: iStockphoto/Goldmund Lukic

זה הנוהג המקובל בבתי חולים, במיוחד בתרבות המערבית, להפריד אמהות מהתינוק שזה עתה נולד. הפרדה היא גם דבר נפוץ עבור תינוקות שנמצאים במצוקה רפואית או פגים, שיועברו לאינקובטור. בנוסף, האקדמיה האמריקאית לרופאי ילדים ממליצה נגד שינה משותפת עם פעוטות, בגלל שדבר זה משוייך לתסמונת המוות בעריסה.

בני האדם הם היונקים היחידים שעוסקים בהפרדה כזאת בין אם לילוד, אבל ההשפעות הגופניות שלה על התינוק לא היו ידועות עד עתה. חוקרים מדדו שונות בקצב הלב בתינוקות בני יומיים למשך שעה אחת במהלך מגע עור-אל-עור עם אמא ולבד בעריסה ליד מיטת האם. פעילות הילוד האוטונומית הייתה גבוהה ב 176% ושינה שקטה הייתה נמוכה ב 86% במהלך הפרדה מהאם בהשוואה למגע עור-אל-עור.

דר. ג'ון קריסטל, עורך Biological Psychiatry, העיר על ממצאי המחקר:
"מאמר זה מדגיש את ההשפעה העמוקה של הפרדה אימהית על הפעוט. ידענו שזה מלחיץ, אבל המחקר הנוכחי מרמז שזה גורם ללחץ פסיכולוגי גדול לתינוק."

המחקר מדבר על סתירה מוזרה: במחקר על בעלי חיים, הפרדה מהאם היא דרך נפוצה לגרום ללחץ כדי לחקור את ההשפעות ההרסניות שלו על מוח הילוד המתפתח. באותו זמן, הפרדה של תינוקות שזה אתה נולדו הוא מנהג מקובל, במיוחד כשצריך טיפול רפואי יחודי (כמו אינקובטור). "מגע עור-אל-עור עם האם מסיר את הסתירה הזאת, והתוצאות שלנו הן הצעד הראשון לקראת ההבנה המדוייקת למה מצבם של תינוקות טוב יותר כשמניקים אותם עם מגע עור-אל-עור עם האם, לעומת טיפול באינקובטור," הסביר מחבר המחקר דר. ברק מורגן.

מחקר נוסף דרוש כדי להבין יותר את תגובת הילוד להפרדה, אשר יכלול בדיקות אם זו תגובה ממושכת והאם יש לכך השפעות ארוכות טווח על ההתפתחות העצבית.

אולם, למגע עור-אל-עור יש תועלות ידועות, ולבטח שהרוב יסכימו שלגרום ללחץ לא נחוץ לילוד זה דבר בלתי קביל. לכן, כשראיות נוספות יעלו, האתגר לרופאים יהיה לשלב מגע עור-אל-עור עם הטיפול השגרתי תוך כדי סיפוק של הגורמים האחרים לטיפול רפואי בילוד בבטחה.

———————————————

פורסם ב Science Daily. בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

טרייסי קאסלס

לחנך את המומחים – שיעור שני: צרכים

לחנך את המומחים – שיעור שני: צרכים

הערה: אני מתנצלת מראש על השפה היבשה בפוסט זה. למרבה הצער, יש זמנים בהם מידע צריך להיות מוגש, וזה כשלעצמו פשוט לא כזה סקסי! אבל אני מרגישה שאנחנו זקוקים למידע זה כדי להמשיך לשיעור השלישי, ואני מבטיחה שהוא יהיה הויקטוריה סיקרטס של הפוסטים.

תינוק בוכה בלול

אחת המנטרות שמטיפים אלה שמנסים "להציל את שינת ההורים", היא שילד, שכל הצרכים שלו סופקו, בוכה רק כדי להפעיל עליכם מניפולציות. אתם טוענים שבכי הוא התנהגות רעה שחייבת להפסק – אתם חייבים להראות לתינוק מי הבוס ולוודא שהוא מבין שהוא לא ישיג את מבוקשו על ידי בכי. אולם, אם אנחנו זוכרים מהשיעור הראשון, בדרך כלל, בכי הוא צורת התקשורת היחידה שיש לתינוקות צעירים (וכמעט תמיד, גם זאת שהכי זמינה), ולכן, להתעלם ממנו או לנסות לגדוע אותו, פירושו, פשוט לקחת מהילד את האמצעי היחיד שיש לו להגיד לך מה הוא צריך. ועדיין, אתם אומרים להורים שכל עוד הם בטוחים שהחיתול של הילד יבש, שהוא אכל, ושמספיק חם לו, אין לו כל סיבה אחרת לבכות. צרכים? נענו. זה מאפשר להורים לתת לילד שלהם לבכות ולהתעלם מהבכי (או לעשות דברים טיפשיים אחרים, כמו להישאר בחדר ולהסתכל עליו, בלי לגעת בו). אבל יש לי שאלה, שהייתי רוצה שהמומחים האלה יענו עליה. האם אי פעם הייתם שבעים, לבושים, יבשים, ועדיין הייתם עצובים? או מבוהלים? או אולי פשוט הרגשתם צורך במגע אנושי? אם עניתם "לא", אתם פסיכופטים או שקרנים. הסיבה לכך שאנחנו עלולים להרגיש כך, היא שהצרכים שלנו נפרשים הרבה מעבר לאלה הפיזיולוגיים, וניתן לטעון, שלתינוק, הצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים יכולים להיות חשובים לא פחות מהצרכים הפיזיולוגיים ההישרדותיים. איך הגעתם לדעה מוגבלת כל כך לגבי "הצרכים" של התינוקות? אני מכירה בעובדה האמיתית שיש לנו צרכים פיזיולוגיים, שאנחנו חייבים לספק אותם לפני שאנחנו שוקלים הענות לצרכים פסיכולוגיים ורגשיים. אנחנו זקוקים למים, לאוכל ולחום כדי להישאר בחיים. אבל קיים הרבה מעבר לכך, ואני יכולה להודות שלא התעלמתם מכך על דעת עצמכן. למרבה הצער, נראה שלקחתם כמה עמודים נוספים מספר ההדרכה לביהביוריסטים, ותרמתם בכך לייאוש המשותף של התינוקות…

ביהביוריזם                                                                                       

במשך שנים רבות, התאוריה הפסיכולוגית הדומיננטית הייתה ההשקפה הביהביוריסטית שהונהגה בידי ג'ון ווטסון, ב.פ. סקינר ואדוארד ת'ורנדייק. נגענו בה בקצרה בשיעור הראשון בגלל אמונת הביהביוריסטים בהתניה. הביהביוריסטים גם האמינו שכל התינוקות נולדים כלוח חלק. כמו שג'ון ווטסון אמר בציטוט "12 התינוקות" המפורסם שלו:

"תנו לי 12 תינוקות בריאים, ללא פגם, ואת העולם הספציפי שלי לגדל בו אותם, ואני מבטיח לכם שאני יכול לקחת באקראי כל אחד מהם ולאמן אותו להיות כל סוג של מומחה שאבחר – רופא, עורך דין, אמן, רב-סוחר, וכן, אפילו מקבץ נדבות וגנב, ללא כל קשר לכשרונות, למשיכות, לנטיות, ליכולות, למקצועות ולגזע של אבותיו".[1]

מה הקשר בין זה לבין צרכים? בבסיס הביהביוריזם עומדת האמונה כי אין דבר כזה – בחינה עצמית. מצבים רגשיים יהיו חסרי משמעות ללא התנהגות[2], או כמו שסקינר טען, מצבים רגשיים ידחו על הסף [3]. ובכן, גישת הלוח החלק רומזת שיכולות פסיכולוגיות של תינוקות הן מצומצמות. אם אפשר לעצב אותם לחלוטין, אין שם הרבה מלכתחילה. כשלון התינוק להפגין תופעות פסיכולוגיות כלפי חוץ, נלקח כראיה לכך שהן פשוט לא קורות. אם אין מצבים פסיכולוגיים להתמודד איתם, ויש רק למידה, אז הצרכים היחידים שיכולים להיות לתינוקות, הם אלה הפיזיולוגיים(כדאי לציין שלמרות שלא כל הפסיכולוגים  וביהביוריסטים האמינו בכך, זאת הפכה להיות נקודת המבט השלטת, והיא קיבלה את רוב תשומת לב ההמונים. בגלל זה, ובגלל שהתניה באמת עובדת במובן הביהביוריסטי, נדמה שזה עמד בבסיס רוב העצות להורים.)

מצבים פסיכולוגיים של תינוקות

baby-thinking

היום אנחנו יודעים שהרעיון שלתינוקות אין מצבים פסיכולוגיים או רגשיים, ולעיתים, אפילו מורכבים, הוא שגוי. בזמן שלתינוקות חסרה ההבנה שיש לרוב המבוגרים לגבי המצבים הפסיכולוגיים של עצמם, גם היגיון בריא וגם מחקר הראו שתינוקות חווים את המצבים האלה באופן קבוע, ושלהבנת ההורים ולהיענותם כלפיהם יש השלכות מרחיקות לכת. למעשה, אפילו הביהביוריסטים היו חייבים להודות בכך  שתינוקות יכולים לחוות רגשות כמו פחד, כי ניסוי "אלברט הקטן" של ג'ון ווטסון (בו דנו בשיעור הראשון) התנה את התינוק לפחד מהחולדה הלבנה[4]. אז אם לתינוקות יכולים להיות מצבים רגשיים, מהו התפקיד של ההורים בכך? להורים שיש להם הבנה של האני הרפלקסיבי (רעיון, לפיו קיים הבדל בין להיות מודעים לאירועים מנטליים, לרגשות ועוד,  לבין לחוות את הרגשות האלה באמת), והם גם משתמשים בהבנה זו בהורות שלהם, יש ילדים שנקשרים בבטחון רב יותר ומראים מודעות מנטלית גדולה יותר בשנים המאוחרות[5]. כלומר, התייחסות לילד כאילו יש לו מצבים מנטליים ורגשיים, תוביל להתקשרות חזקה יותר ולמודעות עצמית שלו למצבים המנטליים שלו (זאת לא אמורה להיות הפתעה גדולה, אבל מסיבה כלשהי, זו אינה השקפה רווחת).

still-face-150x150

ראיות נוספות שמדגישות את המצבים הפסיכולוגיים והרגשיים של התינוקות ואת ההקשר שלהם להתנהגות ההורים, מגיעות מניסוי "פנים-אל-פנים ללא הבעה"[6]. בניסוי זה, ההורים נמצאים פנים אל פנים מול התינוקות שלהם ומתקשרים איתם, ואז ההורה מפסיק לתקשר ושומר על ארשת פנים חסרת הבעה, ללא הפגנת רגש, ולאחר מכן, ההורה מחדש את האינטראקציה פנים אל פנים. במהלך הקטע שבו פניהם של הורים חסרי הבעה, תינוקות מראים עליה בסימנים שליליים, לרבות נסיגה, העוויות, אחיזה בעצמם ובכי. הסיבה לכך שהתינוק משנה את ההתנהגות שלו, היא בעלת חשיבות כאן, וקיימות מספר השערות מתחרות. האחת גורסת כי ההורה מפר את הציפיות של התינוק, ואז הוא נכנס למצוקה. השניה טוענת שהאם הפסיקה לספק מידע חושי חשוב, שהילד זקוק לו  כדי לווסת את המצב הרגשי והחברתי שלו[7]. המחקרים תומכים באפשרות השניה, כיוון שמגע פשוט בתינוק במהלך הפרק, בו הפנים חסרי הבעה, מפחית את המצוקה, שהתינוק בדרך כלל חווה [8][9][10].

הייתי טוענת שאנחנו מוכרחים לקבל את הרעיון, לפיו לא רק שיש לתינוקות מצבים פסיכולוגיים, אלא  שהדרך בה אנחנו מתנהגים עם הילדים שלנו, משפיעה על מצבים אלה, אם לחיוב ואם לשלילה. אם נמשיך עוד קצת, נצטרך לחשוב על מהם המצבים הפסיכולוגיים שקשורים בצרכים. בדרך כלל, אנחנו חושבים  שמאחורי מצוקת  התינוק עומדת הדרישה לנחמה, וכך, אני אתייחס בעיקר למה שכרוך בכך. אבל, תהיה זו רשלנות מצידי לרמוז שזה כל מה שיש. תינוקות זקוקים לגירוי חברתי בכל מצב רגשי שהוא, כמו שניסוי "פנים-אל-פנים ללא הבעה" מציע. התינוקות האלה שמחים במהלך  האינטראקציה, ואז פועלים במרץ כדי לגרום למטפל שלהם לחזור למצב של אינטראקציה חברתית. מעניין לדעת, בדוגמא זאת, שאפילו אחרי שהאינטראקציה חודשה, דפוסי עוררות של התינוק נשארו מבולבלים:  בזמן שהסימנים החיוביים חזרו מהר מאוד, הסימנים השליליים לא נעלמו במשך זמן מה, עם עליה בעצבנות ובבכי, כתוצאה מאירוע שלילי קצר זה[11]. בזמן שכל זה יוכח כחשוב יותר  בשיעור מאוחר אחר, מה שאנחנו מדגימים הוא שהצורך להפחית סימנים שליליים אצל התינוק יכול לקחת זמן – זאת אינה תגובה מיידית.

מה הם הצרכים שלנו?

מאסלו - טבלת צרכים

עוד בזמן שהביהביוריזם שלט בפסיכולוגיה, התפתחה תאוריית התפתחות האדם, שגם לה תהיה השפעה  מרחיקת לכת. אברהם מאסלו, שחשב בצורה דומה לפרויד ולאריקסון, שם לעצמו כמטרה ללמוד את השלבים ההתפתחותיים של האדם מבחינה פסיכולוגית. מה שמעניין וקשור אלינו, היא העובדה שהוא התמקד בלמידת הצרכים של בני אדם. פירמידת הצרכים של מאסלו הדגישה את הדעה, לפיה, כבני אדם, יש לנו רמות שונות של צרכים, ורק אחרי שרמה אחת מסופקת, יש לנו את הדחף לספק את הרמה הבאה[12][13]. הצרכים הם אלה (מתחילים בתחתית הפירמידה, או בצרכים הבסיסיים ביותר, ועולים למעלה):

א) צרכים פיזיולוגיים (גופניים): נשימה, אוכל, מים, מין, הומאוסטזה, הפרשות

ב) צורך בבטחון: בטחון אישי וכלכלי, בריאות, חולי או תאונות

ג) צורך באהבה ובהשתייכות: מערכות יחסים בסיסיות בחיים (משפחה, חברים, מערכות יחסים רומנטיות) – שימו לב שבילדות הצורך הזה עלול לבוא לפני הצורך בבטחון

ד) צורך בהערכה חברתית: כבוד מצד אחרים, קבלה והערכה

ה) צורך במימוש עצמי: הבנת הפוטנציאל המלאה והגשמתו

ארבע רמות הצרכים הראשונות מדברות על צרכי החסך, בגלל שמוזכרים בהן צרכים, שלפי מאסלו, הם צרכים חיוניים. הצרכים ברמה הראשונה נדרשים פשוט כדי לשרוד כאורגניזם. אך גם הצרכים ברמות השניה עד הרביעית הם חיוניים, ומאסלו טען שבלעדיהם, אנשים יהיו במצב של סכסוך פסיכולוגי (לרבות לחץ, חרדה, דכאון). חוקרים אחרים בדקו את התאוריה הזאת ומצאו לה תמיכה ניכרת, מה שמצביע על כך שאיכות החיים שלנו (well being) כרוכה באופן מורכב ביכולת שלנו לספק את הצרכים האלה[14].

למרות שקיימות ביקורות כלפי ההיררכיה של מאסלו[15], לא הייתה ביקורת אחת שהציעה שצרכים בסיסיים אלה הם פשוט אינם צרכים. לדוגמא, היו ביקורות לגבי מהות הפירמידה, בזמן שחלק טענו  שאין צורך בהיררכיה כדי לייצג צרכים אלה, אחרים הציעו שההיררכיה נקבעת לפי התרבות (וכך הצרכים שברמה השלישית  – הצורך באהבה ובהשתייכות – יהיו חשובים אפילו יותר בתרבויות שיתופיות). אבל יהיה קשה מאוד למצוא מישהו בימינו שיניח שלבני אדם, אפילו לתינוקות, אין צרכים מעבר לאלה הגופניים.

אני מקווה שבשלב זה אתם יכולים לקבל שהצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים הם אמיתיים ומצויים בכל העולם. אם אתם מניחים שרק הרמה הראשונה של הצרכים הגופניים משנה, כשמתמודדים עם תינוק, אתם מתעלמים מהמחקר (ומההגיון הבריא) שמראה כי  איכות החיים (well being) מורכבת מהרבה מעבר ללהיות שבע, יבש ולא בכאב גופני.

חשיבות צרכים פסיכולוגיים ורגשיים

בהנחה שאנחנו מסכימים שצרכים גופניים הם לא היחידים, השאלה הבאה שמבקשת התייחסות היא מה קורה אם צרכים פסיכולוגיים ורגשיים אלה לא מסופקים? כאן אני אתאר ארבעה תחומים של מחקר, שיעזרו להדגים את התוצאות האמיתיות מאוד והחמורות ביותר של ההתעלמות מהצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים של ילדים צעירים ושל תינוקות.

ילדים בבית יתומים

א) ילדים יתומים מתחילת המאה העשרים ועד לאמצע המאה העשרים. הדרך הטובה ביותר בה נבין את  השפעת אי-סיפוק צרכים רגשיים ופסיכולוגיים, תהיה אם נבחן אנשים שגדלו בסביבה כזו ונשווה אותם לאלה שהצרכים האלה בהם סופקו. ואת זאת קשה לבצע, כי אי אפשר פשוט להכריח ילד להיות במצב שבו אתה מזיק לו, אך למרבה הצער, היו פעם מצבים קיימים שאפשרו למחקרים אלה להתבצע. במשך הרבה שנים, תינוקות שהגיעו לטיפול מוסדי, קיבלו את הטיפול הבסיסי ביותר – החזיקו בהם כדי להאכיל אותם, להחליף להם טיטול ולשמור עליהם יבשים, לחלק היו מוביילים להסתכל בהם – אך רק לעיתים נדירות הם קיבלו גירוי חברתי, ובוודאות, צרכי הקרבה שלהם מעולם לא סופקו.

אבל דבר מוזר קרה… תינוקות החלו למות. בתחילת המאה העשרים, דווח שקרוב ל 90% מהתינוקות שהיו בבתי היתומים, מתו, וה 10% שנשארו בחיים, קיבלו סוג מסויים של סידור אומנה[16]. ילדים שלא מתו בבתי יתומים לא יצאו מכלל סכנה, ומחקר אורך אחד שבחן ילדים שהיו יתומים באמצע המאה העשרים, הראה שבאופן משמעותי, הם סבלו הרבה יותר מהפרעות פסיכולוגיות (כלומר, בעיות בריאות הנפש) , מלחץ, וממחלות כרוניות, מאשר הנבדקים בקבוצת ביקורת[17]. באופן בולט, ברגע שבתי היתומים התחילו לספק יחסי קרבה כחלק מהטיפול הבסיסי שניתן לתינוקות, שיעורי המוות והתחלואה ירדו דרמטית[18].

ב) בריאות הנפש והטיפול האמהי מאת ג'ון בולבי[19]. בסוף מלחמת העולם השנייה, ארגון הבריאות העולמי היה מודאג ביותר לגבי ההשלכות השליליות הברורות על חלק מהילדים במזרח אירופה. בזכות עבודתו הקלינית והאקדמית של בולבי בילדים בעיתיים, ובגלל השפעות הטיפול המוסדי על ההתפתחות (שלגביו הוא מצא שבעיות בבריאות הנפש קשורות באי סיפוק הצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים), הוא הופקד על כתיבת דו"ח על הבריאות הנפשית של ילדים יתומים וחסרי בית במזרח אירופה.

בדו"ח זה נכתב שילדים זקוקים למערכת יחסים קרובה, חמה, אינטימית וממושכת עם אמא שלהם, או עם תחליף קבוע לאמא, ושלהעדר מערכת יחסים מסוג זה, יכולות להיות השלכות חמורות ובלתי הפיכות על בריאות הנפש. הוא ציין שהצרכים החברתיים אינם משניים לצרכים גופניים, אלא הם ראשוניים באותה מידה, כפי שניתן לראות על השפעת הילד על ברכישת אינטראקציה חברתית. חשוב לציין כי בולבי היה בין הראשונים לטעון שמערכת היחסים המאכילה את הילד אינה הדרך העיקרית, שבה אמא משפיעה על איכות החיים (well being) של ילדה, אלא שקרבתה לילד שלה והצעת מגע מנחם הם חשובים יותר.

המאמר הזה קיבל בזמנו ביקורות רבות, כי הרבה אנשים טענו שקשר הורה-ילד חזק אינו חיוני לאיכות החיים של הילד או שאהבה אמהית היא אינה הכרחית. התייחסות בולבי להאכלה, לעומת זאת, קיבלה ביקורות רבות בזמנו, כי הרבה אנשים הרגישו שרק דרך הענות לצורך גופני יכול להווצר קשר בין הורה לבין ילד, או שכל עוד מישהו מאכיל את הילד, לא משנה מה עוד קורה מסביבו. עבודה מאוחרת יותר, שכללה את העבודה של בולבי ואיינסוורת' על תאורית ההתקשרות (attachment theory) , תשתיק הרבה ממבקרים אלה (אך ברור שלא את כולם), וכיום אין ספק שחסך במערכת יחסים הורית או באהבה הורית גורם לחסכים בבריאות הנפש.

בת שנתיים הולכת לבית החולים

ג) ילדה בת שנתיים הולכת לבית חולים. בשנת 1953 ג'יימס רוברטסון הפיק סרט תיעודי קצר על מה שקורה לילדה שחייבת ללכת לבית חולים, ובגלל זה סובלת מהפרדה מהאם. סרט זה עושה צביטה בלב, ומקרינים אותו כמעט בכל קורס מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית. המוטיבציה לעשיית הסרט הייתה בכך שבתקופה ההיא, ביקור ילדים בבתי חולים היה מוגבל מאוד, ובמהלך עבודתו כפסיכואנליטיקן,  רוברטסון התבונן בהתנהגות ילדים בזמן שהיו מופרדים. בזמן שהצוות הרפואי שטיפל בבעיה הגופנית, ראה ילדים צעירים (רוברטסון התמקד בילדים מתחת לגיל 3 שנים) מוחאים תחילה, הם גם ראו שבמהרה,  הם  הפכו להיות צייתנים ושקטים (נשמע מוכר למישהו?). מה שרוברטסון הבחין בו במהלך שנים של מחקר על ילדים הוא שמבחינה פסיכולוגית, היו שלושה שלבים של תגובה: מחאה, יאוש ואז הכחשה/ ניתוק קשר[20].

הסרט צולם כדי לספק ראיות לטראומה זאת, והוא התמקד בלאורה, בת שנתיים, שנכנסת לניתוח קל, אבל תעביר שמונה ימים בבית החולים. אם אתם יכולים למצוא את הסרט ותעמדו בצפייתו (כי הוא יגרום לכם לבכות), אתם תחזו בילדה שצעירה מדי כדי להבין את ההעדרות של אמא שלה, ושבוכה אל אמא באופן קבוע, אבל נאלצת להתמודד עם חוויה מאוד מפחידה זו, לא מוכרת ולפעמים מכאיבה, לבדה, בכוחות שלה עצמה. לבסוף, היא נהיית שקטה ו"מסתדרת", כמו שהרופאים קוראים לזה, אבל כשאמא שלה חוזרת, אנחנו רואים שלאורה מעולם לא הסתדרה. היא נשארת מרוחקת, אפילו מאמא שלה, ומראה סימנים לכך שעברה טראומה משמעותית. אין המשך לסרט, כדי לראות מה קורה ללאורה לאחר מכן, אבל הסרט כשלעצמו הוא הסיבה לכך שהרבה בתי חולים לילדים שינו את המדיניות שלהם. בחינה  נוספת של הטענות של רוברטסון הראתה שילדים אכן סבלו, והשינוי במדיניות היה הכרחי. ראוי לציין שלמרות שההפרדה מהאם הייתה משמעותית לילדים במהלך תקופות אלה, היא לא הייתה מוחלטת, ובהרבה מקרים, הצורך הפסיכולוגי והרגשי לניחום של הילדים נענה, אחרי שהם הפכו להיות שבעים, יבשים, וללא כאב גופני. הם פשוט פחדו.

הקופים של הארלו

ד) הקופים של הארי הארלו. בזכות עבודתו של ג'ון בולבי וסרטו של רוברטסון ועבודתו על אובדן  הטיפול האמהי, הארלו החליט להמשיך לבחון  מהו האלמנט המכריע שאמהות מספקות, שהוא זה שהוביל לתוצאות השליליות ביותר שנמצאו בידי בולבי ורוברטסון. במחקרים, שלעולם לא יעברו ועדת אתיקה בימינו, דר. הארלו ניסה לאתר את המשקל היחסי של אלמנט ההאכלה של האם ושל הנחמה. הוא נמשך לכך בגלל המאמר של בולבי ובגלל מה שהסרט התיעודי של רוברטסון הראה.

כדי לעשות זאת, הארלו הפריד קופים צעירים מאמא שלהם כבר בלידה וסיפק להם שתי אמהות מחליפות. במחקר מאיר העיניים ביותר (האחרים היו כולם וריאציות של מחקר זה וסיפקו את אותן הראיות), אמא אחת הייתה קוף ממתכת, והיא סיפקה אוכל לגור. אמא שניה הייתה אמא מבד, והיא עוצבה כדי לספק סוג מסויים של עידוד וחיזוק במגע. הרבה אנשים ציפו מהגורים לבלות את כל זמנם עם אמא ממתכת שסיפקה להם אוכל, אבל קרה ההפך הגמור. הגורים אומנם הלכו לאמא זאת, כשהם היו צריכים אוכל, אבל הם בילו את מרבית זמנם עם האם מבד. וכל פעם שהתרחש אירוע שלילי או מפחיד כלשהו, הם נצמדו לאם מבד להגנה ולנחמה. כשהגורים הובאו לסביבה חדשה עם אמם מבד, הם השתמשו "בה" כבסיס, ממנו יצאו לחקור. אם לא הייתה לידם כל אם, או אם הייתה איתם רק אם המתכת/מאכילה, הקופים נהיו חסרי מנוחה, עצבניים ואלימים. הם פחדו מהסביבה שלהם, ולא היה להם בסיס בטוח לצאת ממנו לחקור. רק האם "המנחמת" המחליפה סיפקה את הבסיס הפסיכולוגי הזה. בקצרה, למרות שהצרכים הגופניים המידיים שלהם סופקו על ידי האם ממתכת, רק האם שסיפקה עידוד וחיזוק (לא משנה כמה רעועים היו) סיפקה את הנחמה הפסיכולוגית הדרושה שאיפשרה לגורים להתמודד עם מצבים חדשים.

כשהם נשקלים יחד, תחומי המחקר מראים שהכשלון בסיפוק הצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים לתינוק, עלול לגרום לחסכים חברתיים דרמטיים ולבעיות גופניות בשלב מאוחר יותר בחיים, ואפילו, למוות. אני יודעת שרובכם תגיבו, שרוב הילדים שההורים שלהם מקשיבים לעצות בספרים שלכם, לא באמת מצויים בנסיבות קיצוניות אלה. ואתן צודקות. אבל בגלל שאנחנו יודעים מה קורה במקרי קיצון אלה, אנחנו מסוגלים להבין חלק מההשפעות העדינות יותר, ששימוש מתון בהתנהגויות אלה יכול לעורר. חשוב לזכור שהשפעות אלה קיימות בצורת סולם נע – זה לא "הכל או כלום" – ושלהזנחה קבועה של חלק מהאלמנטים הפסיכולוגיים והרגשיים תהיה השפעה ארוכת טווח ומרחיקת לכת.

כדי לסכם את הכל… למרות הנסיונות הטובים ביותר של ביהביוריסטים לגרום לנו להאמין שתינוקות הם אכן לוח חלק ללא כל מצבים פסיכולוגיים, אנחנו יודעים שזה לא המקרה. לתינוקות אולי חסרה מודעות פנימית, אבל הם מרגישים וחווים את העולם בצורה חברתית, וניתן לטעון שמצבים אלה הם חשובים באותה מידה כמו מצבים גופניים. המחקר הראה שכשלון לספק את הצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים יכול להוביל לחסכים מנטליים קשים, למחלות גופניות ואפילו, למוות. כשאנשים מציעים עצות להורים, ומשרישים את הרעיון שצרכים של תינוקות נענו בגלל שהם שבעים, יבשים ומספיק חם להם, הם משרישים משהו שפשוט מגוחך ופוגע קשות בתינוקות אלה. אז מה אתם כן יכולים לעודד? ובכן, על כך נדבר בשיעור השלישי, שיתמקד בחשיבות המגע.

————————————————————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

עוד בסדרת לחנך את המומחים –

שיעור ראשון –  בכי

שיעור שלישי – מגע

שיעור רביעי – להרגע לבד

שיעור חמישי – לוחות זמנים

———————————————————————————————————–

[1] Watson JB. Behaviorism (1930).  Chicago: University of Chicago Press. Pp 82.

[2] Watson JB. Psychology as the behaviorist views it. Psychological Review (1913); 20: 158-177.

[3] Skinner BF. About Behaviourism (1974). Cape.

[4] Watson JB & Rayner R. Conditioned emotional reactions. Journal of Experimental Psychology (1920); 3: 1-14.

[5] Fogany P, Steele M, Steele H, Moran GS, & Higgitt AC. The capacity for understanding mental states: The reflective self in parent and child and its significance for security of attachment. Infant Mental Health Journal (1991); 12: 201-218.

[6] Tronick EZ. Emotions and emotional communication in infants. American Psychologist (1989); 44: 112-126.

[7] Stack DM & Muir DW. Tactile stimulation as a component of social interchange: New interpretations of the still-face effect. British Journal of Developmental Psychology (1990); 8: 131-145.

[8] Gusella JL, Muir DW, & Tronick EZ. The effect of manipulating maternal behaviour and interaction in three- and six-month-olds’ affect and attention. Child Development (1988); 59: 1111-1124.

[9] Stack DM & Muir DW. Adult tactile stimulation during face-to-face interactions modulates five-month-olds’ affect and attention. Child Development (1992); 63: 1509-1525.

[10] Stack & Muir (1990).

[11] Weinberg MK & Tronick EZ. Infant affective reactions to the resumption of maternal interaction after the still-face. Child Development (1996); 67: 905-914.

[12] Maslow AH. A theory of human motivation. Psychological Review (1943); 50: 370-396.

[13] Maslow AH. Motivation and Personality (1954).  New York: Harper.

[14] Hagerty MR. Testing Maslow’s hierarchy of needs: National quality-of-life across time. Social Indicators Research (1999); 46: 249-271.

[15] Gratton LC. Analysis of Maslow’s need hierarchy with three social class groups. Social Indicators Research (1980); 7: 463-476.

[16] Montague A & Matson F. The Human Connection (1979). New York: McGraw-Hill.

[17] Sigal JJ, Perry JC, Rossignol M, & Ouimet MC. Unwanted infants: Psychological and physical consequences of inadequate orphanage care 50 years later. American Journal of Orthopsychiatry (2003); 73: 3-12.

[18] Montague & Matson (1979).

[19] Bowlby J. Maternal care and mental health. World Health Organization (1951).

[20] Robertson J. Some responses of young children to loss of maternal care. Nursing Times (1953); 49: 382-386.

——————————————————————————-

טרייסי קאסלסטרייסי קאסלס היא הכותבת העיקרית ל Evolutionary parenting. היא סיימה תואר ראשון במדעי הקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה והיא כרגע מועמדת לדוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית באותה אוניברסיטה, שם היא לומדת איך גורמים אבולוציונים מסויימים משפיעים על התנהגות אמפתית בילדים. טרייסי משמשת כיועצת בשותפות בריאות הילד וזכויות האדם ועבדה בעברה במועצה הקנדית ללמידה, ארגון ללא מטרות רווח המוקדש למחקר אלמנטים של למידה לאורך משך החיים. אבל הכי חשוב בעבורה, היא אמא למדלין (מאדי), לבן החורג דסמונד, ואישתו של בריאן.

טרייסי קאסלס

לחנך את המומחים – שיעור ראשון: בכי

לחנך את המומחים – שיעור ראשון: בכי

מאת טרייסי קאסלס, לקריאת המאמר המקורי תלחצו כאן

אתם קוראים לעצמכם "לוחשים לתינוקות" ו"מומחים" שיכולים לגרום לתינוקות לישון, ולמרות שאתם כותבים ספרים המדריכים את ההורים איך בדיוק לדאוג לילדיהם, נראה כי כולכם זקוקים לקורס ריענון. תבינו, כשאני רואה אמא הקונה את ספריכם, או מקשיבה להופעותיכם  בטלוויזיה, בהם דנים ב"עצות שלכם", ליבי נשבר בגלל הילדים, שהוריהם מצייתים בעיוורון מוחלט למה שאתם מקדמים. אתם מניחים הנחות שאינן אמורות להיות מונחות, בזמן שהורים מקשיבים לעצתכם, מכיוון שאין ברשותם מידע טוב יותר מזה, ומקווים שהם עושים את הטוב ביותר למען תינוקם. ואתם עושים זאת מבלי להתחשב במאגר עצום של ראיות מדעיות המצביעות על כך כי השיטות שלכן לא רק שאינן נכונות, אלא גם  יכולות לגרום נזק ממשי לתינוקות. אני חושבת כי בהתחשב בעובדה שאני דוקטורנטית לפסיכולוגיה התפתחותית עם גישה לכל כתב עת שפיט שקיים, אני יכולה להציע לכם מספר שיעורים בחינם (מילה שאתם בקושי משתמשים בה) על מגוון נושאים בהורות, שאתם כל כך אוהבים לכתוב עליהם. בהתחלה חשבתי כי יהיה זה רק שיעור אחד שיכסה את כל הנושאים, אבל הגעתי למסקנה  שזה יהיה טיפשי וארוך מדי לשיעור אחד – אתם לבטח תזדקקו לקצת זמן לעכל הכל וללמוד על מה שקיים שם בחוץ לפני שאתם חוזרים להטיף להמונים שוב – אז אנחנו נעשה זאת  במהלך מספר שיעורים, שכל אחד מהם יכסה נושא אחר.

היכן אתחיל? חשבתי על זה והחלטתי להתחיל במה שידוע לנו על הבכי. בהתחשב במשימתכם המקיפה לגרום לתינוקות להפסיק לבכות גם ביום וגם בלילה, נדמה כי אתם זקוקים להבין קצת יותר מדוע  תינוקות בוכים וגם מה זה יכול לסמל, אם התינוק אינו בוכה. אז בואו נתחיל…

למה תינוק בוכה?

התשובה הפשוטה היא כזאת. תינוק בוכה כדי שהצרכים שלו יענו. התשובה המורכבת יותר מתחילה בעובדה כי בכי הוא צורת התקשורת היחידה שקיימת אצל תינוקות קטנים (עד שהם מתחילים ללמוד להיות קולניים או לסמן בידיים). מבחינה אבולוציונית, בכי התפתח בצורה כזאת כדי לגרום להורים לרצות להפסיק אותו(הערה: הורים יכולים להשתמש בסימנים שמשדר תינוקם כדי להבין מה הוא צריך, אך מבחינה טכנית, סימנים אלה אינם אמצעי תקשורת, מכיוון שהתינוק אינו מבטא אותם בכוונה מפורשת להגיד לאחר מה הוא צריך). בכי צורם לך באוזן ושובר את ליבך כדי שתתייחס לצרכים של התינוק שלך ללא דחוי, לא כדי שתתעלם ממנו בתקווה שהוא ייגמר. ובהתאם לסוג הבכי (לילד שלך יהיה בכי שונה לצרכים שונים), הדרך שבה הוא יצפה שתגיב תהיה שונה, אך הוא אכן יצפה שתגיב. אין זה משנה אם אתה ער או ישנן, או אם תינוקך ישן. מבחינה פיזיולוגית, תינוק יבכה כשהוא צריך משהו, אלא אם כן הוא א) הורגל לא לעשות כן ; ב) במצב פיזיולוגי שמפחית את היכולת שלו לבכות. כולכם, בין אם אתם טוענים שאתם נגד שיטת "cry it out" או בעדה, מעודדים דרכים להשאיר תינוקות לבכות לבדם. וכולכם מקדמים  שיטות "לאמן" תינוקות  לא לבכות. אז בפועל, אתם מציעים להתעלם מהצרכים של תינוקכם ולאמן אותו להפסיק לתקשר את צרכיו איתכם . אנחנו חייבים להיות ברורים לגבי כך, כיוון שחשוב מאוד שתבינו לעומק את התפקיד העיקרי שבכי ממלא בחיי התינוק .

אולם, השאלה לגבי מדוע תינוקות בוכים, היא די פשוטה. רוב האנשים מודעים ברמה כלשהי לכך שבכי מספר  לנו משהו, ולכן  אמהות יחליפו חיתולים או יניקו את תינוקן, גם אם הוא בדיוק סיים לאכול, הכל כדי לספק את הצורך שהוא מבקש לענות עליו. השאלה האמיתית שאמורה להשאל היא כזו – כשהילד שלך אינו בוכה או מפסיק לבכות, למה זה קורה?

למה תינוק מפסיק לבכות?

זו שאלה שאתם מניחים שמצאתם תשובה עליה  בכל שיטות האימון, בספרים, באתרים ובעצות שלכן. אתם מניחים שבגלל שתינוק הפסיק לבכות, הוא בסדר. או שאם אחרי שבועיים תינוק לא בוכה יותר לפני שהוא נרדם, התינוק למד על מהלך השינה ו על השגרה שקשורה אליה. לצערם הרב של התינוקות  שצריכים לסבול מהעצות שאתם נותנים, זה לא המקרה.

אז למה תינוקות באמת מפסיקים לבכות?

א) התשובה הטובה ביותר לשאלה זו היא שצרכים של תינוק נענו. התינוק היה רעב, ואמא האכילה אותו. החיתול של התינוק היה רטוב, ואמא החליפה לו אותו. החלק המדהים בכך הוא שהטיפול המיידי בצרכים של התינוק למעשה יפחית בצורה בריאה  את הבכי בטווח הרחוק. מארי איינסוורת' וסילביה בל, שתי פסיכולוגיות התפתחותיות, ביצעו מחקר אורך  בשנות ה-70 באוניברסיטת ג'ון הופקינס שבדק איך אמהות הגיבו על הבכי של התינוק שלהן ואיך זה השפיע בהמשך על התנהגות התינוק [1]. הן מצאו שככל שהאם הגיבה יותר מהר לבכי של התינוק שלה, בלי קשר למידת היעילות שהייתה לה בהפחתת הבכי באותו הרגע, כך הילד בכה פחות מאוחר יותר. יתר על כן, הן גם גילו שהקירבה האימהית (כלומר, מגע) היא הדרך היעילה ביותר להפסיק בכי. לסיכום, כשהצרכים שלהם יסופקו, תינוקות יפסיקו לבכות. נוסף על כך, ככל שההורה מגיב יותר לבכי התינוק, כך הסיכוי שהוא יבכה בעתיד קטן יותר. אם ניקח את זה יותר רחוק, מחקרים רבים על תיאורית ההתקשרות (attachment theory) מראים שככל שהורה יענה יותר על הצרכים של התינוק  בשנה הראשונה, כך הילד שלו יקשר אליו בצורה טובה יותר, ומערכת היחסים ביניהם תשתפר. [2][3][4][5].

באותו קו, דימפנה ואן דן בום התאימה התערבויות לאימהות של תינוקות רגזניים בני שישה חודשים בדגש על תגובתיות ועל רגישות אימהית מוגברות כלפי הילד שלה[6]. בסוף תקופת ההתערבות בת שלושת החודשים, היא מצאה שאמהות בקבוצת ההתערבות היו יותר רגישות ומגיבות מאשר האימהות בקבוצת הביקורת. נוסף על כך, הילדים של האימהות האלה היו חברותיים יותר, חקרו והרגיעו את עצמם יותר, וגם בכו פחות מהילדים בקבוצת הביקורת. השלכות התגובתיות האימהית להתנהגות הילד באות לידי ביטוי  גם בגילאים מבוגרים יותר. מעיין דוידוב וג'ואן גרוסק בחנו תגובתיות אימהית למצוקה וחמימות אימהית בבני 6-8 שנים ומצאו שתגובתיות גדולה יותר למצוקה (אבל לא חמימות) ניבאה את רמת האמפתיה, את ההתנהגות החברותית ואת ויסות הרגשות השליליים אצל הילד (מה שיחשב כבכי בינקות)[7].

למה זה? טוב, כולכם צודקים לגבי דבר אחד – תינוקות לומדים, והם לומדים מהר. מה שאתם טועים לגביו הוא לגבי מה הם לומדים. בגיל צעיר, הדבר היחיד שתינוק יפנים באמת הוא אם הגיבו אליו ודאגו  לו, או לא עשו כן, וזה ישחק תפקיד חשוב בהתנהגותו העתידית, לרבות בכי, אמפתיה ועזרה לזולת. אנחנו יכולים לדעת רק את מה שלמדנו. וכך ילד שלומד אהבה, חמלה ורגישות, יעביר אותם הלאה בהתנהגות שלו. לעומת זאת, ילד שמכיר הזנחה, פשוט יתכנס לתוך עצמו. בואו נמשיך להבין יותר…

ב) הסיבה השנייה שבגללה תינוק עלול לא לבכות היא שקיימת סיבה פיזיולוגית או פסיכולוגית שמונעת ממנו לעשות זאת. הסיבה הנפוצה ביותר היא שינוי קיצוני בטמפרטורה, ובמיוחד כשנעשה חם מדי. אומנם תינוק יבכה עד רמה מסוימת כשחם לו מדי, ככל שההתחממות תמשיך, הסיכוי לבכי יקטן, מכיוון שהמאמץ שהבכי דורש מגביר את טמפרטורת הגוף אף יותר, דבר שמעלה את חום הגוף עוד יותר ועומד בניגוד לאיכות החיים של התינוק. אחת מכם (אני מתכוונת אליך, גברת טיזי הול), עודדה שימוש בכמות שכבות נכבדת כדי למנוע מתינוקות להתעורר באמצע הלילה, תחת ההנחה שתינוקות מתעוררים בגלל שקר להם (ולא בגלל אין ספור סיבות תזונתיות שבהנקה והנחמה שבה, שאותם הם מחפשים). מה הסכנות בחימום יתר של התינוק שלך? הסכנות של חימום יתר, או היפרתרמיה, כוללות פרכוסים, תרדמת, נזק נוירולוגי ומוות[8]. מחקר שנעשה בשנות ה-70 המאוחרות מצא שחולי קיצוני של 5 תינוקות (4 מהם נפטרו), שכלל חום גבוה, הלם ופרכוסים לפני המוות, היה, ככל הנראה, בגלל עטיפה בעודף שכבות שהובילה למכת חום[9]. קיים גם שפע של ראיות לכך שלהיפרתרמיה יש  תפקיד בתסמונת מוות בעריסה[10][11][12], מה שהופך את כלל האצבע שתינוקות זקוקים רק לשכבה אחת יותר ממבוגרים, לחשוב ביותר. על ידי עידוד מנהגים שגורמים לכך שלתינוקות חם מידי, אתם לא רק מפחיתים את היכולת שלהם לבכות, אלא גם מעלים את הסיכון שלהם למות.

ג) לבסוף, הסיבה הסבירה ביותר שבגללה ילד מפסיק לבכות בזמן אימון תינוקות, היא שהוא התייאש או למד שלא יטפלו בו. אם אתם רואים בתינוק בוכה יצור שמנסה לעשות עליכן מניפולציות (כמו שכמעט כולכם עושים, אתם תראו בכך תוצאה חיובית. אכן, זאת הייתה הגישה השלטת לגבי התנהגות ילדים באמצע המאה העשרים, כשנאמר להורים לא להרים את הילדים שלהם מחשש שהם יפנקו אותם ויהפכו אותם לעריצים קטנים[13]. גישה זו תפסה אחיזה  ברגע שתיאוריית הלמידה (learning theory) תפסה פיקוד בפסיכולוגיה, תוך כדי שהיא מצביעה על כך שאנשים מתנהגים בהתאם לפרסים ולעונשים. ג'ון ב. ווטסון היה הפסיכולוג הראשון שקידם ביהביוריזם כצורת למידה, והראשון שהרחיב את השפעתו גם על הילדות, כשהוא ביצע את  ניסוי "אלברט הקטן" המפורסם שלו. ניסוי "אלברט הקטן" היה מחקר שהראה התנייה קלאסית (בדיוק מה שכולכם מציעים בספרים שלכם) על תינוק בן שמונה חודשים. במחקר זה התנו את הילד הקטן לפחד מחולדות. כדי לעשות זאת, הכניסו את הילד לחדר והושיבו אותו על שטיח בזמן שחולדת מעבדה לבנה הסתובבה חופשיה בחדר. בפעם הראשונה, הילד לא הראה כל סימני פחד למראה החולדה. כשהוא הושיט יד לגעת בחולדה, ווטסון והעוזר שלו ריינר הכו בפטיש במוט מתכת  – מה שהבהיל את אלברט וגרם לו לבכות. הם המשיכו לעשות זאת בכל פעם שהילד הושיט את ידו אל החולדה. לבסוף, אלברט ניסה להתרחק מהחולדה – מה שהצביע על כך שהוא הותנה לפחד מהחולדה הלבנה. למרבה הפלא, בפגישת מעקב שהתקיימה כעבור למעלה מ שבועיים, אלברט הראה סימני מצוקה כלפי כל יצור פרוותי, וכך הראה שההתניה שלו הפכה לממושכת ועברה תהליך של הכללה[14]. בהתבסס על עבודתו ועל אמונתו החזקה בביהביוריזם, ווטסון כתב גם על גידול ילדים[15]. הוא התמקד בשמירת מרחק רגשי מילדים, כדי לא לפנק אותם. עבודתו הייתה זאת שהובילה לעידוד הורים לא לגעת בילד שלהם לעיתים קרובות מדי (למרבה הצער, מאוחר יותר הוא הודה בכך שהוא מתחרט שכתב על התנהגות ילדים, כי הוא הבין שהוא לא ידע מספיק כדי לעשות זאת, אולם הנזק כבר נעשה).

אז אתם יכולות ללמד את הילד שלכם לא לבכות על ידי כך שתתנו אותו לא לבכות. העדר תגובה אליו תגיד לו שהבכי שלו לא ישיג  את מבוקשו. אך בזמן שכולכם עלולים לראות בכך דבר חיובי, יש לכך השלכה חמורה מאוד – חוסר אונים נרכש. המושג "חוסר אונים נרכש"  (learned helplessness) פותח בידי מרטין סליגמן בתגובה לביהביוריזם. סליגמן עבד עם כלבים, והוא גילה שהם לא מתנהגים באופן שהביהביוריזם חזה שהם אמורים להתנהג בו לאחר התניה[16]. במיוחד, הוא בחן כלבים שהותנו לשוק חשמלי. בשתי הקבוצות, הכלבים נקשרו יחד ברצועות, כך שרק לכלב אחד הייתה שליטה על הפסקת ההלם החשמלי. לכלבים אחרים, זה היה נראה אקראי. סליגמן (ומאייר, השותף שלו בניסויים אלה) מצא שהכלבים שלא הייתה להם שליטה על הפסקת ההלם  החשמלי, הראו התנהגות דומה לזו של מבוגרים עם דכאון קליני. זאת ועוד, כשאפשרו לכלבים אלה לשלוט על הפסקת ההלם החשמלי, הם לא פעלו – הם פשוט התיישבו וויתרו. תוצאות אלה חזרו על עצמן בבעלי חיים אחרים, לרבות בתינוקות (בניסוי בלתי מזיק)[17], ולכל הניסויים אותה התוצאה – ברגע שחיות ותינוקות למדו שאין הם בעלי שליטה, הם הפסיקו לנסות להשפיע על הסביבה שלהם, אפילו אם הסביבה השתנתה. לתת לתינוקות לבכות לפי שיטת "חמש הדקות" (cry it out), להנהיג סדרי יום נוקשים, ופשוט להתנהג כאילו התינוק מנסה לעשות מניפולציות, כל אלה יובילו ללקיחת שליטה מהילד על הסביבה שלו. בכי הוא צורת השליטה העיקרית שיש לתינוק, וצריך להתייחס אליו באותו כבוד שתראו למבוגר אחר שמדבר איתנו על מה שהוא זקוק לו. ובזמן שלא נעשו ניסויים שבהם העמידו תינוקות במצבים מזיקים, דר. קווין נוג'נט, הפסיכולוג הנודע, מצא סימפטומים רבים של דכאון בתינוקות, שהתקשורת שלהם עם הוריהם אינה מספקת. להורים שלא מסוגלים להגיב, או שפשוט לא מגיבים לניסיונות התקשורת של התינוק שלהם, יש תינוקות שמראים מאפיינים קלאסיים של דכאון קליני[18].

בקיצור, העדר תגובה לניסיונות התקשורת של התינוק יגרום לו להתייאש , לכל הפחות, ואולי גם להפגין חוסר אונים נרכש ארוך טווח. סוג זה של חוסר בכי מזיק לבריאות הפסיכולוגית של התינוק לטווח הארוך, ולא משנה כמה מועיל הוא יכול להיות לאמא או לאבא ברגע הנתון.

מסקנות

אני מקווה שלמדתם א) שבכי הוא פשוט צורת תקשורת, והוא צורת התקשורת העיקרית שיש לתינוק ו-ב) שלא כל צורות חוסר הבכי הן זהות. תינוקות חייבים ללמוד שיש להם שליטה על הסביבה שלהם ושהם יכולים להשפיע על החיים שלהם. הם גם חייבים לדעת שמטפלים בהם ואוהבים אותם. הם אינם מתמרנים את ההורים שלהם – למעשה, הם לא מסוגלים לעשות זאת, ועבודתה של מארי איינסוורת' עשתה דרך ארוכה כדי להדגים שרחוק מלהיות מניפולטיבי, הבכי מוביל לתקשורת בין תינוק למטפל בו, ושתקשורת זאת מביאה להפחתה בבכי לאורך זמן[1][2]. והכי חשוב שתבינו הוא שזה שילד פשוט הפסיק לבכות – ואני מכירה בכך שהאימונים שלכם יגרמו לילד להפסיק לבכות – זה לא תמיד דבר טוב. למעשה, הסוג היחיד של הפסקת בכי שהוא טוב, הוא זה שנובע מכך שהצורך של הילד סופק. היתר פשוט מעלים את הסיכון של הילד לחלות, למות (היפרתרמיה) או לסבול מנזק פסיכולוגי (חוסר אונים נרכש). (שימו לב לכך שקיים גם נזק נוירולוגי, אבל אנחנו נדבר על כך בשיעור אחר, בו נכיר טכניקות שנותנות לילד לבכות עד שהוא נרגע).

כמובן, זה מוביל אותנו למה שיהיה הנושא הבא של השיעור השני: מה הם הצרכים של התינוק? הנקודה המרכזית בתוכניות שלכם היא שאתם אומרים להורים שהם יכולים להשאיר את התינוק שלהם לבכות לבדו בגלל שכל הצרכים שלו נענו. אבל אתן טועות, אז תישארו איתנו…

עוד בסדרת לחנך את המומחים –

שיעור שני – צרכים

שיעור שלישי – מגע

שיעור רביעי – להרגע לבד

שיעור חמישי – לוחות זמנים

———————————————————————-

[1] Bell SM & Ainsworth MSD. Infant crying and maternal responsiveness.  Child Development (1972); 43: 1171-1190.

[2] Ainsworth MDS. The development of infant-mother attachment. In BM Caldwell & HN Ricciutti (Eds.), Review of child development research (1973) (Volume 3, pp 1-94); Chicago: University of Chicago Press.

[3] Egeland B & Farber EA. Infant-mother attachment: Factors related to its development and changes over time. Child Development (1984); 55: 753-771.

[4] Isabella RA & Belsky J. Interactional synchrony and the origins of infant-mother attachment: A replication study.  Child Development (1991); 62: 373-384.

[5] Isabella RA, Belsky J, & von Eye A. The origins of infant-mother attachment: An examination of interactional synchrony during the infant’s first year. Developmental Psychology (1989); 25: 12-21.

[6] van den Boom DC. The influence of temperament and mothering on attachment and exploration: An experimental manipulation of sensitive responsiveness among lower-class mothers of irritable infants.  Child Development (1994); 65: 1457-1477.

[7] Davidov M & Grusec JE.  Untangling the links of parental responsiveness to distress and warmth to child outcomes.  Child Development (2006); 77: 44-58.

[8] Waldron S & MacKinnon R. Neonatal thermoregulation. Infant (2007); 3: 101-104.

[9] Bacon C, Scott D, & Jones P. Heatstroke in well-wrapped infants. The Lancet (1979); 313: 422-425.

[10] Nelson EAS, Taylor BJ, & Weatherall IL. Sleeping position and infant bedding may predispose to hyperthermia and the sudden infant death syndrome.  The Lancet (1989); 333: 199-201.

[11] Ponsonby AL, Dwyer T, Gibbons LE, Cochrane JA, Jones ME, & McCall MJ. Thermal environment and sudden infant death syndrome: case-control study. British Medical Journal (1992); 304: 277.

[12] Kleemann WJ, Rothamel T, Troger HD, Poets CF, & Schlaud M. Hyperthermia in sudden infant death. International Journal of Legal Medicine (1996); 109: 139-142.

[13] US Children’s Infant Bureau pamphlets (1924).

[14] Watson JB & Rayner R. Conditioned emotional reactions. Journal of Experimental Psychology (1920); 3: 1-14.

[15] Watson JB. Psychological care of infant and child (1928). New York: WW Norton Company Inc.

[16] Seligman MEP & Maier SF. Failure to escape traumatic shock. Journal of Experimental Psychology (1967); 74: 1-9.

[17] Watson J & Ramey C. Reactions to response-contingent stimulation in early infancy.  Revision of paper presented at biennial meeting of the Society for Research in Child Development.  Santa Monica, CA, March 1969.

[18] http://www.irishtimes.com/newspaper/health/2011/0726/1224301372540.html (Accessed July 27, 2011)

Further readings on Emotion in Infants and Attachment Theory, as kindly recommended by Dr. Andreia C.K. Mortensen:

Wolff, P.H. 1987. The development of behavioral states and the expression of emotion in early infancy: New proposals for investigation. Chicago: University of Chicago Press.

Bowlby, J. (1969,1982) Attachment [Vol. 1 of Attachment and Loss]. London: Hogarth Press; New York, Basic Books; Harmondsworth, UK: Penguin.

—————————————————————————–

טרייסי קאסלסטרייסי קאסלס היא הכותבת העיקרית ל Evolutionary parenting. היא סיימה תואר ראשון במדעי הקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה והיא כרגע מועמדת לדוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית באותה אוניברסיטה, שם היא לומדת איך גורמים אבולוציונים מסויימים משפיעים על התנהגות אמפתית בילדים. טרייסי משמשת כיועצת בשותפות בריאות הילד וזכויות האדם ועבדה בעברה במועצה הקנדית ללמידה, ארגון ללא מטרות רווח המוקדש למחקר אלמנטים של למידה לאורך משך החיים. אבל הכי חשוב בעבורה, היא אמא למדלין (מאדי), לבן החורג דסמונד, ואישתו של בריאן.