ארכיון תגיות: אמהות

סטפני ספרנגר

אני שמחה שמישהו אמר לי

אני שמחה שמישהו אמר לי

תורגם על ידי הילה רוטברג

לאחרונה קראתי פוסט של ג'ני סטדנרות' גרסון שהכותרת שלו היא "הם היו צריכים להזהיר אותי". אני לגמרי תומכת באמהות שמשתפות את האמיתות השונות שלהן. הכותבת הזאת שיתפה באמת שלה, סיפור יפהפייה על איך באופן הרמוני היא הסתגלה לאמהוּת, כמה טבעי זה היה עבורה, איך בקלות חזרה למשקלה הקודם, איך חיי הנישואין שלה הפכו להיות רק טובים יותר ואיך לא היה לה שום עניין להחזיר את החיים שהיו לפני שהתינוק בא לעולם – למעשה, היא הצטערה על החיים הקודמים שלה, על כך שלא פגשה עדיין את תינוקה. המסר הבסיסי שלה היה, שלמרות כל ה"אזהרות" ששמעה לפני לידתה – תישני כל עוד את יכולה, תיהני מהשקט, תהיי מוכנה לא ללבוש יותר ביקיני לעולם, כדאי לך לבלות זמן עם בן זוגך כל עוד את יכולה – היא למעשה הרבה יותר שמחה עכשיו והייתה לה הסתגלות חלקה לגמרי לאמהוּת. תאכלו את זה, כל המתנגדים והשונאים שבינינו!

אני מבינה את זה. זה הרבה יותר ממעצבן לשמוע את התחזיות העגמומיות והמדכאות שאומרים לך חברים ומשפחה, לפני שאת הופכת לאמא. למה כל השליליות הזאת? כל זה הופך להיות יותר מדי; איך משפטי ה-”רק חכי ותראי" באמת עוזרים לאישה הרה, בכל מקרה? לאף אחת מעולם לא הייתה חווית למידה אמיתית מסיפורי לידה זוועתיים ומחרידים או מנו-נו-נו על כמה שהחיים עומדים להיות קשים מעכשיו. לא. עוזר. אותם אנשים שמספקים את האמירות הללו, יש להם מניעים נסתרים לעתים קרובות, בין אם הם יודעים זאת ובין אם לא. יכול להיות שהם אידיוטים מלאי חשיבות עצמית. יכול להיות שהצורך שלהם להיות אלה שיודעים הכל הוא מאד חזק ולא יודע גבולות. תמשיכו בדרככן, אמהות-לעתיד.

אבל… (ידעתן שהחלק הזה יגיע, נכון?)

אני מאמינה שכל האמהות, לא משנה כמה זורמת או מחרידה התגלתה ההסתגלות שלהן לאמהוּת, צריכות להיות חלק משינוי הדיאלוג התרבותי על אמהוּת חדשה. זה כה יפה, עוצמתי, חשוב, קסום – ברור שזה כך. אבל זה יכול להיות קשה, ולנשים רבות זה לא בא בקלות. לא כל התינוקות הומים באושר ומחרבנים נצנצי חד-קרן. לפעמים הם אף פעם לא מפסיקים לבכות. לפעמים אין לנו שום מושג מה לעשות איתם. במהלך קריאת הפוסט של גרסון, אני שמה לב שעולה לי שוב ושוב המחשבה, איך תרגיש אשה שיש לה דכאון אחרי לידה, במהלך קריאת הפוסט הזה? לקויה, מיואשת, מושפלת, אני חושדת. יכול להיות שהיא תרגיש אפילו כמו כישלון.

האם זאת האחריות של הכותבת לקחת בחשבון את החוויות של כל האמהות? כמובן שלא. היא רשאית לדבר את האמת שלה, וכך עשתה. כל הכבוד לה על כך שהתעלמה מהאזהרות, שהתגברה על השליליות וש"עפה" על האמהוּת. אבל יחד עם זאת אני חושבת שהחברה שלנו בסיכון רציני בהפנמת הפרשנות המהללת כעובדה. כן, כן, אני מאד מודעת שאנשים רבים עייפים מהשליליות ומההתלוננויות. אבל זה יותר מזה. זה לגבי חוסר התמיכה וההבנה האבסולוטי של החברה שלנו כשזה נוגע לדיכאון אחרי לידה. אנחנו חובקים תפישה ארכאית של אמהוּת, ובאופן מטריד יותר מזה, של מעבר חלק וטבעי לאמהוּת. התפישה הזאת לא משרתת את מי שהייתה עד לא מזמן אשת עסקים שמייבבת בגלל הפטמה המדממת שלה ומנסה להבין מה בעצם קרה לחייה. זה לא משרת את האשה בת ה-29 שחלמה להיות אמא שנשארת בבית עם הילדים לכל חייה ונמצאת עכשיו בייסורים של דכאון לאחר לידה לא מאובחן.

גרסון גם משתפת בעובדה שבן זוגה אומר לה כמה שהיא סקסית, שזה אדיר. אבל לרוב האמהות אין בכלל את הביטוי 'סקסי' בלקסיקון שלהן אחרי לידה. היא מדברת על כך שהיא גאה בכך שהיא יכולה להאכיל את התינוק שלה מהחלב שלה בלבד. נשים רבות נאבקות בשביל להיניק, ואז חוות אשמה נוראית כשהן מפסיקות.

זאת לא האחריות של הכותבת לדבר בשם כל האמהות. אבל זאת האחריות שלנו לפתוח את עצמנו למגוון החוויות של נשים אחרי לידה. אני הולכת להיות כנה כאן: שלושת החודשים אחרי שנולדה ביתי השניה היו אולי השמחים ביותר בחיי. שתינו נמסנו אחת לתוך השניה ואני נמסתי לספה, בה ביליתי שעות כשאני אוחזת אותה cזמן שהיא יונקת וישנה ובן החמש שלי היה בגן. החוויה אחרי הלידה שלי הייתה מדהימה. הייתי ברת מזל.

אז כדי להיות הוגנת, זה לא באמת עליי. אך זה לא אומר שאני לא נאבקתי בשלבים אחרים של האמהוּת. פעוטות, מישהי? בני\ות 3?

אבל קשה לי לקרוא חשבונות זוהרים שעוסקים באמהוּת חדשה, בזמן שאני ממש מודעת לכך שיש נשים שנאבקות בכאב עם המעברים שלהן. אנחנו צריכים וצריכות למצוא דרך להכין אמהות לאפשרות שהן עשויות להיאבק, ושזה לא הופך אותן לאמהות רעות. אנחנו צריכים וצריכות לתת להן את הכלים ואת התמיכה בשביל לשגשג לאחר הלידה. אנחנו צריכות להיות פזמון חזק של "גם אני" וגם "את לא לבד", לאלו שהגיעו למטה, למצב של דכאון אחרי לידה או לאמביוולנטיות לגבי התפקיד החדש שלהן. אמהות חדשות שעשויות לא לאהוב כל רגע יכולות לומר, אני כל כך שמחה שהזהירו אותי

  • שלפעמים את לא מיד על ההתחלה מתאהבת בתינוקך, וזה בסדר.
  • שאת עשויה להתגעגע לחייך הקודמים, ותחשקי בחופש האבוד שהיה לך.
  • הנקה יכולה להיות עבודה קשה, וזה יכול לא ללכת לך.
  • שדיכאון של אחרי לידה קורה, ושזאת לא אשמתך.
  • מחסור בשינה ממש משגע את השכל, וזה לא מצחיק.
  • שחיי הזוגיות שלך עשויים להזדקק לתקופה ארוכה וקשה של הסתגלות. זה נורמלי.
  • שאת עשויה להתמרמר על בן הזוג שלך.
  • וגרוע מזה, את עשויה להתמרמר על התינוק\ת שלך ועל אורח החיים החדש שלך.
  • שזה בסדר לבקש עזרה. עזרה קיימת.
  • זה בסדר אם את לא רוצה לחזור לכושר ולגזרה הקודמת שלך. קחי את הזמן.
  • את עשויה להרגיש לא כמו עצמך בהתחלה. את תחזרי.
  • כל תינוק\ת הוא שונה, ואם התינוק שלך הוא "קשה" יותר מתינוקות של אחרים, זה בסדר.
  • את עשויה להרגיש גרועה בזה. את לא.

אני בטוחה שחלקכן שואלות, “למה תמיד צריך לדבר על כמה שאמהוּת היא קשה? האם מישהי לא יכולה פשוט לכתוב פוסט פוזיטיבי על אמהוּת, מבלי לבקר אותה? האין זה נפלא שהיא אוהבת את האמהוּת?” זה לגמרי כן. אני מאושרת שלג'ני סטדנרות' גרסון היה מעבר יפהפה לאמהוּת. ואם לכן לא? האם נאבקתן? האם אתן כרגע נאבקות? זה נורמלי. את לא לבד, אמא.

—————————————————————————————————————–

סטפני ספרנגרבשביל לקרוא את הפוסט המקורי, תלחצו כאן.

בשביל לקרוא עוד פוסטים בבלוג של סטפני ספרנגר, תלחצו כאן.

אמא בתמונה

האמא נשארת בתמונה

האמא נשארת בתמונה

בסוף השבוע שעבר, נסעתי עם המשפחה למסיבת הסוויט סיקסטין של אחייניתי הגדולה. אחי וגיסתי תכננו את המסיבה הזאת במשך חודשים ורצו שזאת תהיה הפתעה גדולה, וזה כלל תא צילומים לאורחים.

הגעתי למסיבה קצת באיחור, כרגיל, קצת על העוקם מהניסיון להלביש את עצמי ואת כל האנשים שלי לבילוי כזה מיוחד. אני עדיין סוחבת די הרבה משקל מההריון ולובשת חזיית הנקה, ואני לא נכנסת לבגדים החמודים שלי. הרגשתי מגושמת, עייפה ומבולגנת.

השענתי את הגב הכואב שלי על הבר, והתינוק בן החמישה חודשים ישן במנשא על חזי (למרות הבס ההולם והצלילים העדינים של LMFAO שהרעישו בחדר) כשבני בן החמש רץ אלי.

"בואי תצטלמי איתי, אמא", הוא צעק מעל המוסיקה, "בתא הצילומים!"

היססתי. אני נמנעת מעדות מצולמת של קיומי בימינו. אם להיות כנה, אני אפילו נמנעת ממראות. כשאני רואה את עצמי בתמונות, אני נרתעת. אני יודעת שאני בכלל לא לבד, אני יודעת שהרבה מחברותי בורחות מהמצלמה.

זה נראה הגיוני. אנחנו מתהדרות בגוף אימהי ואנחנו לא צעירות כמו שהיינו. לא תמיד יש לנו זמן לייבש את השיער, להתאפר, אולי אפילו להתקלח. הילדים כל כך הרבה יותר חמודים מאיתנו. פשוט עדיף לצלם אותם, אנחנו חושבות.

אבל אנחנו באמת צריכות לעשות מאמץ להכנס לתמונה. הבנים שלנו צריכים לראות כמה צעירות, יפות ואנושיות האמהות שלהם היו. הבנות שלנו צריכות לראות אותנו פגיעות, משוחררות ויומיומיות – נשים, אמהות, אנשים חיים. להתחמק מהמצלמה בגלל שאנחנו לא אוהבות לראות את התמונות שלנו? איך זה יכול להיות בסדר?

יותר מידי מחייה של האמא עוברים ללא תיעוד ובלי להראות. אנשים, הילדים שלי ביניהם, לא רואים איך אני מוודאת שהבובות האהובות על הילדים שלי נמצאות על המיטות שלהם בלילה. הם לא יודעים כמה אני הולכת בשורות בסופר בחיפוש אחרי פינוקים שירגשו אותם באירוע מיוחד. הם לא יודעים ששמרתי את חולצות הטיק-טק הדקות כנייר מבית החולים בו הם נולדו או את צמידי בית החולים בקופסאות על המדפים העליונים של הארונות שלהם. הם לא רואים אותי מתהפכת במיטה ותוהה אם אני עושה עבודה טובה כאמא, אם הם בסדר בבית הספר, לאיפה כדאי לנו לקחת אותם לחופשה, מה נעשה ליום ההולדת שלהם. אני ערה הרבה אחרי החדשות בערב חג המולד, עוטפת מתנות ואוכלת עוגיות עם חלב, ואני מבלה שעות בחיפוש באינטרנט וחנויות מקומיות לתחפושות ליל כל הקדושים שהם ביקשו במיוחד ומתנות יום הולדת. הם לא רואים דבר מכל זה.

יום אחד, אני רוצה שהם יראו אותי, מתועדת, יושבת ממש לידם: אני, האישה שילדה אותם, זאת שהם יכולים להודות לה על הירכיים המלאים והשיער היפה שלהם. אני, האישה שהניקה אותם בשנים הראשונות של חייהם, שסבלה ציצים בגודל של שחקנית פורנו שטפטפו דרך החולצות שלה במשך חודשים. אני, שהתרוצצתי לאסוף חטיפים, שהייתי ההורה הקוראת של השבוע או שתכננה את מסיבת יום ולנטיין. אני, שבכיתי כשהורדתי אותם בגן, הסנפתי את ריח השיער החפוף שלהם כשהקראתי להם סיפורים לפני השינה, וקראתי תיגר על חוקי המהירות כשהייתי צריכה להביא אותם בדחיפות למיון ילדים באמצע הלילה ל… תשלימו את החסר (דלקות אוזניים, דלקת גרון, Rotavirus).

אני בכל מקום בחייהם הצעירים, ובכל זאת יש לי מעט מאוד תמונות שלי ביחד איתם. יום אחד לא אהיה פה – ואני לא יודעת אם היום הזה יהיה מחר או בעוד שלושים או ארבעים או חמישים שנים מעכשיו – אבל אני רוצה שיהיו להם תמונות שלי. אני רוצה שהם יראו איך הסתכלתי עליהם, שיראו כמה אהבתי אותם. אני לא יפה לגמרי ואני לא מושלמת לגמרי, אבל אני לגמרי אמא שלהם.

כשאני מתבוננת בתמונות של אמא שלי, אני לא רואה את הצלוליט או את הפגמים בשיער. אני רק רואה אותה – העיניים האדיבות, החיוך העליז שלה בפה פתוח, הבגדים המוכרים שלה. זאת האמא שאני זוכרת. הגוף של אמא שלי הוא כלי שסוחב את כל זכרונות הילדות שלי. תמיד אהבתי שהבטן שלה הייתה רכה, העור שלה מנומש, האצבעות ארוכות. לא היה אכפת לי שהיא לא נראית כמו דוגמנית. היא הייתה אמא שלי.

אז אחרי שכל זה נאמר, אם אני לא יכולה לעשות את זה בשבילי, אני רוצה לעשות את זה בשביל הילדים שלי. אני רוצה להיות בתמונה, לתת להם את הזכרון החזותי הזה שלי. אני רוצה שהם יראו כמה אני שם, איך הגוף שלי נראה כשהוא כרוך סביבם בחיבוק, איך הם אהבו אותי.

אני אשמור את הדף המודפס עם ארבעת התמונות המרובעות עליו והמילים "הסוויט סיקסטין של מורגן" משורבטות למעלה עם התאריך. הנה אני, שיער לא בדיוק מסודר, איפור מינימלי, פנים מלאות יותר ממה שהייתי רוצה – יד אחת אוחזת בראשו של תינוק ישן, והאחרת מסביב לאיש הצעיר המתוק שלי, שבכלל לא אכפת לו איך אני נראית.

———————————————–

אליסון טייטאני רעיה, בת ואמא לארבעה ילדים ושני כלבים משוגעים. אני מזל אריה ו ENFP בבירור. אני צורכת הרבה יותר מידי דיאט קולה ומקרונים צרפתיים. אל תשפטו אותי. אני כותבת בגלל שאני לא יכולה לא לכתוב. חוץ מזה, בגלל שאני יותר מידי מבולגנת בשביל למלא ספרי תינוקות. זה יצטרך להספיק.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

לבלוג של אליסון טייט, תלחצו כאן.

הנקת לילה

5 דברים מגניבים שאף אחד לא אמר לך על הנקה לילית

5 דברים מגניבים שאף אחד לא אמר לך על הנקה לילית

העולם מלא בהורים עייפים… והאינטרנט מלא בפורומים עם הודעות מהורים מודאגים ומותשים שמחפשים מידע על האם התינוקות שלהם נורמלים ומה הם "אמורים" לעשות עם כל הפעמים שהתינוק שלהם מתעורר בלילה. לחנויות הספרים יש מדורים שלמים המיודעים לשינת תינוקות, ונכתבים על ידי "מומחי שינת תינוקות" כביכול, וחנויות גדולות שמות את הספרים האלה ליד כל מיני גאדג'טים החל משמיכות מיוחדות שעוטפות את התינוק עד למכשירים שמוציאים צלילים מיוחדים, כי הם יודעים, לפי מחקר שוק, שהורים מיואשים בעלי חוסר בשינה ימלאו את העגלה שלהם בכל דבר שהם חושבים שאולי ישפר את שינת התינוק שלהם. קניות מתוך דחף רגעי במיטבן.

אבל, מה אנחנו באמת יודעות על התעוררויות ליליות, הנקה והסיבות שהם עלולים להתעורר כדי לינוק כשכל מה שאנחנו רוצות שהם יעשו זה לישון? כמובן, יש את הבסיס של למה תינוקות יונקים בתדירות גבוהה. אבל, עם הפוסט הזה, חשבנו שנאסוף כמה מהדברים היותר מגניבים והפחות ידועים שהמדע אומר לנו על הנקה לילית כדי שאתן, האמהות התשושות, תוכלו אולי להסתכל על הנקה לילית בצורה אחרת לגמרי.

אז, בלי להוסיף… הנה 5 דברים מגניבים שאף אחד לא אמר לך על הנקה לילית:

1)      האם מישהו אמר לך ש… מחקרים הראו שאמהות מניקות ישנות יותר מעמיתותיהן המאכילות מבקבוק? כן. את עייפה, אבל קראת את זה נכון! לפי מחקר אחד, אמהות מניקות ישנות 40-45 דקות בממוצע יותר בכל לילה במהלך שלושת החודשים הראשונים אחרי הלידה (מקור). בפרק זמן של שלושה חודשים, זה הרבה יותר שינה! ומחקרים גם מגלים לנו שזמן שינה ארוך יותר חשוב מאוד לבריאות הנפשית של האם ועוזר להפחית את הסיכון שלה לדיכאון לאחר לידה (מקור).

2)      האם מישהו אמר לך ש… אצל נשים מניקות, ייצור פרולקטין (פרולקטין הוא הורמון ייצור החלב) נוהג לפי השעון הביולוגי? מחקרים הראו שרמות הפרולקטין אצל נשים מניקות הן גבוהות במידה משמעותית בלילה, במיוחד לפנות בוקר. תינוקות רוצים הרבה פעמים לינוק בלילה פשוט בגלל שיש יותר חלב בלילה(מקור)! איזה חכמים התינוקות האלה?

3)      האם מישהו אמר לך ש… תינוקות נולדים בלי שעון בילוגי? הם לא יודעים להבדיל בין יום ולילה, ולוקח להם מספר חודשים לפתח את השעון הביולוגי שלהם. הם גם לא מייצרים את המלטונין של עצמם (הורמון מעודד שינה) למשך הרבה מחייהם המוקדמים. אבל, תנחשי במה יש הרבה מלטונין? בחלב שלך בלילה (מקור)! אז, מדענים בעצם חושבים שחלב אם לילי עשיר במלטונין עוזר לתינוקות לפתח את השעון הביולוגי שלהם ועוזר להם בסופו של דבר ללמוד לישון פרקי זמן ארוכים בלילה.

4)      האם מישהו אמר לך ש… בנוסף למלטונין החלב שלך בערב ובלילה עשיר בחומרים מעודדי שינה וממריצי-מוח אחרים? ההמשך הוא ציטוט ממאמר שנכתב על ידי ד"ר דרסיה נרבאז, חוקרת ילדות-מוקדמת מאוניברסיטת נוטר-דאם.

הורים צריכים לדעת שחלב אם בערב מכיל יותר טריפטופן (חומצת אמינו מעודדת שינה). טריפטופן הוא חומר מקדים לסרוטונין, הורמון חיוני לתפקוד והתפתחות המוח. בתחילת החיים, עיכול טריפטופן מוביל ליותר התפתחות של קולטני סרוטונין (היברד, ברוק, קרטר, האוג והרזר, 1981). גם לחלב אם לילי יש חומצות אמינו שמעודדות סינתוז סרוטונין (דלגאדו, 2006. גולדמן, 1983. ליאן, 2003). סרוטונין גורם למוח לעבוד טוב יותר שומר על מצב רוח טוב, ועוזר עם מחזורי שינה-ערות (סומר,2009). אז יכול להיות חשוב במיוחד שיהיה לילדים חלב אם בערב או בלילה בגלל שיש בו טריפטופן, לסיבות שמעבר לגרום להם לישון (מקור).

5)      האם מישהו אמר לך ש… הנקה בלילה יכולה להיות חשובה בהשארת ייצור החלב לטווח ארוך של האם בצורה יציבה וחזקה ועלול למעשה להפחית את שאיבת החלב במהלך היום של אמהות עובדות? השד המניק יודע כמה חלב ליצור בעיקר לפי התדירות בה הוא מתרוקן. אלה חוקי הביקוש וההיצע, שמבוססים על  שעון 24 השעות הטבעי… ולא רק במהלך שעות העירות של האם.

מספר הפעמים בהם אם מרוקנת את שדיה כדי לשמור על ייצור חלב לטווח ארוך נקרא מספר הקסם. אם אמא לא מניקה מספיק פעמים בתקופת זמן של 24 שעות כדי להגיע למספר הקסם, הגוף שלה יתחיל להוריד את יצור החלב וההיצע שלה יקטן. לנשים עובדות ומניקות, יותר הנקות ליליות משמעותן יותר הנקות במהלך 24 שעות, אשר משמעותן פחות שאיבות שתצטרך האם בעבודה כדי להשיג את מספר הקסם שלה.

הדינמיקות הבסיסיות האלה תקפות גם לתינוקות בוגרים יותר, שעלולים עדיין להצטרך הנקה לילית, גם הם.

אז הנה! 5 דברים מגניבים שאף אחד לא אמר לך על למה התינוק שלך (עדיין) מתעורר בלילה לינוק. האם חשבת אי פעם, כששמעת את התינוק שלך מתעורר ב 02:00, שהוא בעצם נותן לך במתנה יותר שינה, מוריד את הסיכון לדיכאון לאחר לידה, בונה ומפתח את המוח שלו, יתכן ומוריד את הסיכון להפרעות מצב-רוח בטווח הארוך, מפתח את השעון הביולוגי שלו, מקבל יותר חלב כשההיצע נמצא בשיאו, מבטיח את היצע החלב שלך לטווח הארוך ונותן לך את ההזדמנות לשאוב פחות בעבודה? בתקווה, עכשיו תחשבי ככה. לילה טוב, אמא!

————————————————————-

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ברסטפידינג שיקגו ארגון מבוסס אמהות, הוקם כדי לתמוך בהנקה של אמהות ועובד כדי לבנות רשת תמיכה מגובשת וברת -קיימא לאמהות מניקות דרך קישורים למשאבים, נורמליזציה תרבותית ותמיכה מוסדית.