ארכיון תגיות: כעס

מרשאל רוזנברג

כעס ומה באמת גורם לו

כעס ומה באמת גורם לו

מתוך הספר "תקשורת מקרבת – שפה לחיים" מאת מרשאל רוזנברג.

האפשרות השלישית המתוארת בפרק 5 היא למקד את המודעות ברגשות ובצרכים שלנו עצמנו. במקום לעלות אל הראש שלנו כדי לערוך ניתוח מנטאלי על ה"לא-בסדר" של מישהו, אנחנו בוחרים להתחבר אל החיים שבתוכנו. אנרגיית חיים זו נעשית מוחשית ונגישה יותר כאשר אנחנו מתמקדים במה שאנחנו צריכים בכל רגע.

למשל, אם מישהי מגיעה באיחור לפגישה ואנחנו זקוקים לאישור שאכפת לה מאתנו, ייתכן שנרגיש פגועים. אם, במקום זאת, הצורך שלנו הוא לבלות זמן באופן משמעותי ובונה, ייתכן שנרגיש תסכול. לעומת זאת, אם הצורך שלנו הוא לבלות שלושים דקות לבד, בשקט, ייתכן שנהיה אסירי-תודה על האיחור שלה ונרגיש מרוצים. לכן, אין זו ההתנהגות של האדם האחר, כי אם הצורך שלנו עצמנו, אשר מעורר את הרגש שלנו. כאשר אנחנו מחוברים לצורך שלנו, בין שהוא לאישור, למשמעות או להתבודדות, אז אנחנו בקשר עם אנרגיית החיים שלנו. ייתכן שיהיו לנו רגשות חזקים, אך לעולם אין אנחנו כועסים. כעס הוא תוצאה של חשיבה מתנכרת לחיים, המנותקת מצרכים. הוא מצביע על כך שזזנו מעלה אל הראש שלנו כדי לנתח ולשפוט מישהו, במקום להתמקד באילו מן הצרכים שלנו אינם מקבלים מענה.

בנוסף לאפשרות השלישית, של התמקדות בצרכים וברגשות שלנו עצמנו, בכל רגע נתון ישנה בידינו הבחירה, להפנות את תשומת-הלב אל רגשותיו וצרכיו של האדם האחר. כאשר אנחנו בוחרים באפשרות רביעית זו, גם אז לעולם איננו חשים כעס. איננו מדחיקים את הכעס; אנחנו רואים כיצד הכעס פשוט נעדר מכל רגע שבו אנחנו מצויים בנוכחות מלאה עם הרגשות והצרכים של האדם האחר.

"אבל," שואלים אותי, "האם אין נסיבות שבהן הכעס מוצדק? האם אין 'זעם הגון' מתבקש, למשל, נוכח זיהום סביבתי חסר-התחשבות או אכפתיות?" תשובתי היא שאני משוכנע, כי בה במידה שאני מצדד במודעות, שלפיה יש דבר כזה כמו "פעולה רשלנית", או "פעולה מצפונית", "אדם חמדן" או "אדם מוסרי", אני תורם לאלימות על פני הכוכב שלנו. במקום להסכים או לא להסכים על מה שאנשים הינם משום שרצחו, אנסו או זיהמו את הסביבה, אני מאמין שאנחנו משרתים את החיים טוב יותר באמצעות מיקוד תשומת-הלב במה שאנחנו צריכים.

אני רואה כל כעס כתוצר של חשיבה מרחיקה, מסיטה לאלימות. בליבה של כל כעס קיים צורך שלא נענה. על כן כעס יכול להיות בעל ערך אם נשתמש בו כבשעון מעורר, שיעיר אותנו – להבין שיש לנו צורך שאינו נענה ושאנחנו חושבים באופן שמפחית את הסבירות שהוא ייענה. הבעה מלאה של כעס מחייבת מודעות מלאה לצורך שלנו. בנוסף, נדרשת אנרגיה כדי לתת מענה לצורך. אך הכעס מגייס את האנרגיה שלנו לכיוון של ענישת אנשים במקום להיענות לצרכים שלנו. במקום להתעסק ב"כעס מוסרי" אני ממליץ להתחבר באמפתיות עם הצרכים שלנו עצמנו או עם אלו של אחרים. ייתכן שיידרש לשם כך תרגול רב, שבו פעם אחר פעם נחליף במודע את הביטוי "אני כועסת משום שהם…" ב"אני כועסת משום שאני צריכה…"

זכיתי ללמוד שיעור יוצא מהכלל כשעבדתי עם תלמידים בבית-ספר להוראה מתקנת בוויסקונסין. פעמיים בתוך יומיים קיבלתי מכה חזקה באף בדרכים דומות להפליא. בפעם הראשונה קיבלתי מכה חזקה באף ממרפק בזמן שהתערבתי בריב בין שני תלמידים. רתחתי כל כך מזעם, שבקושי החזקתי את עצמי כדי לא להכות בחזרה. ברחובות דטרויט שבהם גדלתי היה צורך בהרבה פחות ממרפק באף כדי להביא אותי לידי השתוללות. ביום השני: מצב דומה, אותו אף (ולכן כאב פיזי רב יותר), אך אפילו לא טיפת כעס!

תוך התבוננות עמוקה על חוויה זו באותו ערב, זיהיתי כיצד במוחי שמתי על הילד הראשון תווית של "רשע מפונק". דימוי זה היה בראשי לפני שהמרפק שלו בכלל הגיע לאפי, וכשזה קרה, זה כבר לא היה סתם מרפק המכה באפי. זה היה: "לילד הדוחה הזה אין שום זכות לעשות זאת!" היה לי שיפוט אחר לגבי הילד השני; ראיתי אותו כיצור "מעורר רחמים." מכיוון שהייתה לי נטיה לדאוג לילד זה, למרות שאפי כאב ודימם הרבה יותר ביום השני, לא הרגשתי זעם כלל. לא יכולתי לקבל שיעור עוצמתי יותר, שיעזור לי לראות כי אין זה מה שהאדם האחר עושה, אלא הדימויים והפירושים בתוך ראשי היוצרים את הכעס שלי.

—————————————————————————————————————–

מרשאל רוזנברגתקשורת לא-אלימה (ידועה בישראל גם כ"תקשורת מקרבת" ובעולם גם כ-Compassionate Communication), היא גישה אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג, לניהול תקשורת ויחסים בין אישיים בין אדם לעצמו ובינו לבין אנשים אחרים, ולפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים. הגישה מאפשרת יצירת שינוי במערכות יחסים והעמקת החיבור והאמון הבין-אישיים באמצעות המודל היישומי מעשי שלה.

– לקוח מתוך וויקיפדיה.