מתוך הספר The Sudbury Valley School Experience - נערך על ידי דניאל גרינברג ומימסי סדובסקי

האמנות של לעשות שום דבר

"איפה את עובדת?"

"בבית ספר סאדברי ואלי."

"מה את עושה?"

"שום דבר."

לעשות שום דבר בסאדברי ואלי מצריך הרבה אנרגיה ומשמעת, והרבה שנות ניסיון. אני נהיית טובה יותר בכל שנה, וזה משעשע אותי לראות איך אני ואחרים נאבקים עם הקונפליקט הפנימי שעולה בנו באופן בלתי נמנע. הקונפליקט הוא בין לרצות לעשות דברים בשביל אחרים, למסור את הידע שלך ולהעביר את החכמה שהרווחת בעבודה קשה, וההבנה שילדים צריכים לעשות את הלמידה שלהם בעוצמה ובקצב שלהם. השימוש שלהם בנו מוכתב מהמשאלות שלהם, לא שלנו. אנחנו צריכים להיות שם כשמבקשים אותנו, לא כשאנחנו מחליטים שאנחנו אמורים להיות.

ללמד, לתת השראה ולחלק עצות הן פעולות טבעיות שנראה שכל המבוגרים מכל התרבויות והמקומות עוסקים בהם ליד ילדים. בלי הפעילויות האלה, כל דור יצטרך להמציא הכל מחדש, מהגלגל לעשרת הדברות, עיבוד מתכת וחקלאות. אנשים מעבירים ידע לצעירים מדור לדור, בבית, בקהילה, בעבודה ולכאורה בבית הספר. לצערינו, ככל שבתי הספר של היום מנסים לתת לתלמידים הדרכה, כך הם מזיקים לילדים. ההצהרה הזאת דורשת פירוש, כי נראה שהיא סותרת מה שאמרתי כרגע, בעיקר, שמבוגרים תמיד עוזרים לילדים להכנס לעולם ולהיות יעילים בו. מה שלמדתי, בצורה איטית וכואבת לאורך השנים, הוא שילדים מחליטים החלטות חיוניות בעצמם בדרכים ששום מבוגר לא יכול לצפות או אפילו לדמיין.

תקחו בחשבון את העובדה הפשוטה שבסאדברי ואלי, הרבה תלמידים החליטו להתמודד עם אלגברה לא בגלל שהם צריכים לדעת את זה, או אפילו חושבים שזה מעניין, אלא בגלל שזה קשה להם, זה משעמם והם גרועים בזה. שוב ושוב, תלמידים שעשו את ההחלטה הזאת משיגים את המטרה המוצהרת שלהם ולוקחים צעד אדיר בבניית האגו, הביטחון והאופי שלהם. אז למה זה לא קורה כשכל הילדים מחוייבים או מעודדים לקחת אלגברה בתיכון? התשובה פשוטה. כדי לעבור מחסום פסיכולוגי צריך להתחייב באופן אישי. הלך רוח כזה מגיע רק לאחר הרהור מאומץ וחקירה פנימית, ולא יכול להקבע על ידי אחרים, וגם לא להיווצר לקבוצת אנשים. בכל מקרה זה מאבק אישי, וכשזה מצליח זה ניצחון אישי. מורים יכולים לעזור רק כשמבקשים מהם, והתרומה שלהם לנושא היא זעירה לעומת העבודה שעושה התלמיד.

המקרה של אלגברה הוא פשוט להבנה אבל לא חושפני כמו שתי דוגמאות שהתגלו ב"הגנות תזה" שהתרחשו לאחרונה. מישהי שהייתי מאוד קרובה אליה, ושהייתי יכולה בקלות להשלות את עצמי לחשוב "שהדרכתי" היממה אותי, כשבניגוד "לחוכמתי", היא מצאה שיותר שימושי לה להשתמש בזמנה בבית הספר כדי להתרכז בקשרים חברתיים ובארגון מסיבות ריקודים מאשר לחדד את כישורי הכתיבה שהיא תצטרך לקריירה שבחרה כסופרת. לא היה עולה על דעתם של אף אחד מהמבוגרים המעורבים בחינוך של התלמידה הספציפית הזאת לייעץ או להציע את דרך הפעולה שהיא שירטטה לעצמה בתבונה, מונחית רק על ידי המידע הפנימי והאינסטינקט שלה. היו לה בעיות שאותן היא הבינה והמשיכה לפתור בדרכים יצירתיות ואישיות. על ידי מגע ישיר עם אנשים יותר מאשר צפייה בהם מאחורי הקווים, היא למדה עליהם וכתוצאה מכך השיגה עומק ותובנות גדולות יותר, שבתורם הובילו לכתיבה משופרת. האם תרגילי כתיבה בשיעורי ספרות היו משיגים תוצאות טובות יותר עבורה? אני בספק.

ומה בנוגע לזאת שאהבה לקרוא, ואיבדה את האהבה הזאת לאחר זמן מה בסאדברי ואלי? למשך זמן רב היא הרגישה שהיא איבדה את הדחף, האינטלקט והאהבה ללמידה שלה כי כל מה שהיא עשתה הוא לשחק בחוץ. אחרי הרבה שנים היא הבינה שהיא קברה את עצמה בספרים כבריחה מהתמודדות עם העולם שבחוץ. רק אחרי שהיא הצליחה להתגבר על הבעיות החברתיות שלה, ורק לאחר שהיא למדה להנות מהעולם החיצוני ומפעילות גופנית, היא חזרה לספרים האהובים שלה. עכשיו הם לא בריחה, אלא חלון לידע וניסיון חדש. האם אני או כל מורה אחר היינו יודעים להנחות אותה באותה החוכמה שהיא הנחתה את עצמה? אני לא חושבת.

בעוד אני כותבת את זה עולה לי דוגמה נוספת מלפני הרבה שנים. היא ממחישה איך הסוג הרגיל של עידוד חיובי והעשרה יכולים להיות לא מועילים ומגבילים ביותר. התלמיד הנידון היה ללא ספק חכם, חרוץ ושקדן. בהתחלה, כל מבחן היה מראה שיש לו כישרון ברור במתמטיקה. מה שהוא עשה ברוב עשר שנותיו בסאדברי ואלי היה לעסוק בספורט, לקרוא ספרות, ומאוחר יותר בנערותו, לנגן מוסיקה קלאסית בפסנתר שלו. הוא למד אלגברה בעצמו לרוב אבל נראה שהקדיש רק זמן מועט למתמטיקה. כעת, בגיל 24, הוא תלמיד לתואר שני במתמטיקה מופשטת והוא עושה חיל באחת האוניברסיטאות הטובות ביותר. אני נרעדת מלחשוב מה היה קורה לו אם היינו "עוזרים" לו במהלך שנותיו כאן לרכוש עוד ידע במתמטיקה, על חשבון הפעילויות שהוא בחר להעדיף. האם היה לו החוסן הפנימי, כילד קטן, לעמוד בפני השבחים והחנופה שלנו, ולהמשיך לקרוא ספרים, להתעסק בספורט ולנגן מוסיקה? או שהוא היה בוחר להיות "תלמיד מצטיין" במתמטיקה ומדעים וגדל בלי לספק את מסעו לידע בתחומים אחרים? או שהוא היה בוחר לנסות את הכל? ובאיזה מחיר?

בניגוד לדוגמה הקודמת אני רוצה לצטט מקרה נוסף שמתאר עוד כיוון של הגישה שלנו. לפני כמה שנים נערה שהייתה תלמידה בסאדברי ואלי מאז שהייתה בת חמש אמרה לי בכעס שהיא בזבזה שנתיים ולא למדה שום דבר. לא הסכמתי עם ההערכה הזאת של עצמה, אבל לא רציתי להתווכח איתה, אז רק אמרתי, "אם למדת כמה גרוע זה לבזבז זמן, אז לא היית יכולה ללמוד שיעור טוב יותר כל כך מוקדם בחייך, שיעור שיהיה בעל ערך למשך כל חייך." התשובה הזאת הרגיעה אותה, ואני מאמינה שהיא המחשה טובה לערך של לאפשר לאנשים צעירים לעשות טעויות וללמוד מהם, לעומת הכוונת חייהם כדי להמנע מטעויות.

למה לא לתת לכל אדם לעשות את ההחלטות שלו בנוגע לשימוש שלו בזמן שלו? זה יגביר את הסיכוי שאנשים יגדלו ויגשימו את הצרכים החינוכיים היחודיים שלהם בלי להתבלבל מהמבוגרים שלעולם לא ידעו מספיק או יהיו חכמים מספיק לייעץ להם כהלכה.

אז אני מלמדת את עצמי לעשות שום דבר, וכל שאני מצליחה יותר לעשות את זה, העבודה שלי טובה יותר. בבקשה אל תגיעו למסקנה שהצוות מיותר. אתם עלולים להגיד לעצמכם שהילדים כמעט מנהלים את בית הספר, אז למה שיהיה צוות כל כך גדול, רק בשביל להתבטל ולעשות שום דבר. האמת היא שבית הספר והתלמידים צריכים אותנו. אנחנו שם כדי לצפות ולהזין את בית הספר כמוסד ואת התלמידים כאינדיבידואלים.

התהליך של הדרכה עצמית, או סלילת הדרך של עצמך, למעשה של לחיות את חייך לעומת להעביר את זמנך, הוא טבעי אבל לא ברור לעין לילדים שגדלים בתרבות שלנו. להגיע להלך רוח כזה הם צריכים סביבה שהיא כמו משפחה, בסדר גודל גדול יותר מהמשפחה הגרעינית, אבל אף על פי כן תומכת ובטוחה. אנשי הצוות, בהיותם קשובים ודואגים ובאותו הזמן לא מנחים או כופים, נותנים לילדים את האומץ ואת הדחף להקשיב לעצמי הפנימי שלהם. הם יודעים שאנחנו כשירים כמו כל מבוגר אחר להדריך אותם, אבל הסירוב שלנו לעשות זאת הוא כלי פדגוגי פעיל שמלמד אותם להקשיב רק לעצמם ולא לאחרים שיודעים, במקרה הטוב, רק חצי מהעובדות לגביהם.

ההמנעות שלנו מלהגיד לתלמידים מה לעשות לא נתפס על ידם כחוסר של משהו, כריקנות. אלא הוא דוחף אותם לפרוץ את דרכם לא תחת הכוונתינו אלא תחת העניין הדואג והתומך שלנו. כי זה דורש עבודה ואומץ לעשות מה שהם עושים בעצמם ולמען עצמם. זה לא יכול להעשות בריק של בידוד, זה משגשג בקהילה חיונית ומסועפת שהצוות מייצב ומנציח.

——————————-

ספרים מההוצאה לאור של סאדברי ואלי ניתנים לרכישה ב  www.sudval.org, בטלפון 508-877-3030, או בפקס 508-788-0674. אפשר לכתוב ל Sudbury Valley School Press ® at The Sudbury Valley School Press, 2 Winch Street, Framingham, MA 01701. אפשר לפנות לבית הספר כאן.

הרשות להעתיק ולהפיץ את המסמך הזה ניתנת, במידה והטקסט נשאר ללא שינוי ומצורפת ההודעה הזאת. לעוד מידע על כותרים אלקטרוניים של סאדברי ואלי, בידקו את האתר מדי פעם בפעם.

בית הספר סאדברי הוא בית ספר דמוקרטי שמנוהל על ידי ישיבת בית ספר. לתלמידים ואנשי צוות יש קול אחד בכל נושא הצבעה; הם כוללים את חוקי בית הספר והגיוס/פיטורין של אנשי צוות. בבית הספר אין כל ציונים, מבחנים או ניקוד.

לקריאת מאמרים נוספים על סאדברי ואלי באנגלית, לחצו כאן.