ארכיון תגיות: סאדברי ואלי

סאדברי ואלי

הרשעות של הרגע הלימודי

הרשעות של הרגע הלימודי

חנה גרינברג

זהו וידוי: לקח לי הרבה רבה שנים ללמוד איך לא להתנפל ולהשתמש במה שנקרא "רגעים לימודיים" בבית עם הילדים שלי ופה בבית הספר.

כמו רוב האנשים אני אוהבת לספר סיפורים, לדבר על הדברים שאני יודעת ומוצאת בהם עניין ולהעביר את הכישורים שלי לאחרים. רובנו עושים את זה כל הזמן לאנשים שאנחנו באים איתם במגע: למבוגרים מאיתנו, לחברינו ובמיוחד לילדים. זה מה שהופך את החיים בקבוצה למעניינים ומרגשים. כך אנחנו לומדים המון על רעיונות חדשים ודרכים חדשות לחשוב ולעשות דברים. כל כך מרתק להיפגש עם אחרים בגלל איך שאנחנו מעשירים את הבנתנו על העולם. זהו היבט טבעי של הניסיון האנושי השיתופי וזוהי הדרך הטובה ביותר לרכוש ידע.

אבל, כל זה בסדר עד שמבוגרים מתחילים להעניק ידע לילדים, לפני שביקשו מהם חוות דעת. בזמן שהוראה פועלת כמו קסם כשמישהו מבקש מידע, היא רעילה ומשבשת כשהמבוגר מנצל את הרגע ללמד ילד משהו בלי הסכמתו. סיפור יתאר את מה שאני מתכוונת אליו:

הייתי בפארק וראיתי אבא עם שני בניו בגילאי שנתיים וארבע משחקים עם צעצוע שהוא משחק בייסבול לזאטוטים. למעשה הוא עשוי ממשטח שעליו כדור בייסבול מפלסטיק מונח על עמוד בגובה המתאים בדיוק לילד להכות בו. הילד משתמש במחבט כדי להכות בכדור. זה שיפור עצום מהמצב בו ההורה מגיש, הילד מפספס ומתרגז על ההורה על כך שהוא כל כך גרוע בלכוון את הכדור בדיוק למחבט המתנפנף של הילד. (אני תוהה למה אני לא המצאתי את המשחק הזה בזמן שגידלתי את ילדי. זה היה חוסך לנו הרבה מאוד תסכול). הילדים נהנו מאוד לחבוט בכדור, כשהם מפספסים הרבה אבל פוגעים יותר ויותר טוב כל הזמן. ואז האבא החליט שזה הזמן לנצל את הרגע וללמד את בנו בן הארבע להחזיק במחבט כמו שצריך, זאת אומרת עם היד השמאלית מתחת לימנית (או להפך, אני לא זוכרת). הילד סרב לשנות את האחיזה שלו במחבט, ההורה המשיך לנדנד. הילד נהיה עצבני והאבא אמר לו שהוא עקשן, לקח לו את המחבט וחבט בו בעוצמה עד לסוף המגרש. הוא אמר: "אתה רואה כמה טוב אני חובט? זה בגלל שעשיתי את זה כמו שצריך!" הילד הרגיש רע והפסיק לשחק.

ראיתי את כל ההתרחשות וחשתי רע. סוג זה של יחסים בין מבוגרים לילדים הוא הנורמה. זה קורה כל הזמן בכל מקום. בבית ובבית הספר. היה לי ברור שבמקום להיות רגע לימודי והזדמנות ללמידה התקריות האלה סוגרות את הילדים לעולם וגורמות להם לכבות את הסקרנות שלהם, לצמצם את אופקיהם ומלמדות אותם להימנע מעצות של אחרים.

אולם, מבוגרים הם המורים הטובים ביותר של הצעירים וזה תפקידנו ללמוד מתי לעזור ולחלוק את הידע שלנו ומתי להישאר מחוץ לדרכם. מה שעוזר לי להחליט איך לנהוג, וזה לא חסין תקלות בשום צורה שהיא, היא להגיד לעצמי שכל עוד אני מתנהגת כלפי ילדים באותה צורה שבה אני מתנהגת כלפי מבוגרים אני לא אטריד אותם. כן בסאדברי ואלי התלמידים שואלים אותנו שאלות ומבקשים עצות כל הזמן, ואנחנו צריכים להיות מוכנים לענות להם, אבל אנחנו לא צריכים לקחת את היוזמה, ולהכפיף את המומחיות הרבה שלנו עליהם ללא הסכמתם. לעשות כך זה מזיק, זה רעיל.

———————————————

סאדברי ואליספרים מההוצאה לאור של סאדברי ואלי ניתנים לרכישה ב  www.sudval.org, בטלפון 508-877-3030, או בפקס 508-788-0674. אפשר לכתוב ל Sudbury Valley School Press ® at The Sudbury Valley School Press, 2 Winch Street, Framingham, MA 01701. אפשר לפנות לבית הספר כאן.

הרשות להעתיק ולהפיץ את המסמך הזה ניתנת, במידה והטקסט נשאר ללא שינוי ומצורפת ההודעה הזאת. לעוד מידע על כותרים אלקטרוניים של סאדברי ואלי, בידקו את האתר מדי פעם בפעם.

בית הספר סאדברי הוא בית ספר דמוקרטי שמנוהל על ידי ישיבת בית ספר. לתלמידים ואנשי צוות יש קול אחד בכל נושא הצבעה; הם כוללים את חוקי בית הספר והגיוס/פיטורין של אנשי צוות. בבית הספר אין כל ציונים, מבחנים או ניקוד.

לקריאת מאמרים נוספים על סאדברי ואלי באנגלית, לחצו כאן.

פיטר גריי

למה ילדים מוחים על בית הספר: עוד אי התאמה אבולוציונית

למה ילדים מוחים על בית הספר: עוד אי התאמה אבולוציונית

בתי הספר שלנו פועלים נגד האינסטינקטים של הילדים, לא איתם.

פורסם בעשירי לנובמבר, 2011 ע"י פיטר גריי ב Freedom to Learn

רוב הילדים בחברה שלנו מוחים על בית הספר. אני אומר לכם משהו חדש?

הם מוחים בהרבה דרכים – ע"י זיוף מחלה, התמהמהות בבוקר, עשיית המינימום שהם יכולים לעשות כדי לעמוד בדרישות בית הספר (או אפילו את זה לא), והפרת חוקי בית הספר כשהם יכולים להתחמק מעונש. אפילו אלה שמקבלים ציונים גבוהים נהנים ממחאה מתרברבת דרך התבטאויות ציניות, ולפעמים דרך העתקה, שאותה הם מצדיקים באמירה שאלה בכל מקרה רק חישוקים מטופשים לקפוץ דרכם (ראו רשומה על העתקה).

למה כל המחאה הזאת? לימודים הם דבר טוב, נכון? ילדים צריכים ללמוד כדי להצליח בחברה. החברה יוצאת מגדרה כדי לספק הוראה – הרבה ממנה! – לכל ילד (בין אם הוא רוצה בכך או לא). האם הילדים האלה בסך הכל מפונקים כפויי טובה? אם כן, אז גם אתה ואני – ובעיקרו של דבר כל מי שאי פעם הלך לבית הספר אחרי שהם הפכו לחובה – היינו מפונקים כפויי טובה. כולנו מחינו על כך. למעשה, בזמנים בהם הפכו בתי הספר לראשונה לחובה מחו על כך ילדים אפילו יותר מהיום, למרות שאז היו הרבה פחות מהם. היה צריך להרביץ להם עם ענפי ליבנה כדי לגרום להם להשאר בבית הספר ולעשות מה שהמורים אומרים להם.

במאמרי האחרון השתמשתי במושג אי-התאמה אבולוציונית להסביר למה פעוטות וילדים צעירים מוחים על שעת השינה – לבד, בחושך, בלילה. המונח הזה מתייחס לחוסר ההתאמה בין התנאים הסביבתיים היום לבין אלה שהתקיימו בזמנם של אבותינו האבולוציונים. למשך לפחות 99% מההיסטוריה שלנו כבני אדם, היינו כולנו ציידים-לקטים. אנתרופולוגים ציינו שדרך החיים של הציידים-לקטים היא דרך החיים היציבה היחידה שידע המין שלנו מעולם. מאז מקור החקלאות, בסך הכל לפני 10,000 שנים, נלכדנו בסופה הולכת וגוברת של שינוי תרבותי. מבחינה ביולוגית, אנחנו עדיין ציידים-לקטים, שעושים את הטוב ביותר כדי להתמודד עם תנאי החיים הקיימים כיום. במאמרי האחרון ציינתי שפעוטות וילדים צעירים מוחים על הליכה לישון לבד בגלל שבימי הציידים-לקטים, לעשות כך היה כנראה מוביל למוות. המפלצות מתחת למיטה היו אמיתיות. היו צבועים, נמרים וטורפים ליליים אחרים, ששיחרו לטרף אחר חטיפים קטנים ולא מוגנים על ידי מבוגרים. אינסטינקטים ופחדים שהתפתחו כשהיינו ציידים-לקטים לא השתנו.

כעת אני רוצה להחיל את מושג אי-ההתאמה האבולוציונית על בעיית החינוך.

כמו שציינתי באחד המאמרים הראשונים בבלוג הזה, האמצעים איתם ילדים למדו בתרבויות ציידים-לקטים הם ההפך מהאמצעים בהם אנו מנסים ללמד ילדים בבתי הספר בימינו. אחד הערכים המוערכים ביותר בכל חברות הציידים-לקטים שנחקרו על ידי אנתרופולוגים הוא חירות. ציידים-לקטים האמינו שאין להכריח איש לעשות מה שהוא לא רוצה – והם החשיבו את הילדים כאנשים. הם אפילו כמעט ולא הציעו הצעות ישירות, כי זה היה עלול להשמע ככפייה. הם האמינו שאנשים, מיוזמתם, ילמדו לתרום לרווחת הלהקה, כיוון שהם יראו את החוכמה שבכך ויחוו את האושר בכך. למשך מאות אלפי שנים, זה היה העקרון המארגן של החברה האנושית[1]. חיי הצייד והליקוט דרשו יוזמה ויצירתיות אישית גדולה, והם דרשו אמון שאנשים יחלקו וישתפו פעולה כיוון שהם רוצים בכך. נראה שציידים-לקטים הבינו זאת – ונראה שהם הבינו גם שילדים יגדלו להיות מבוגרים חופשיים, בוטחים, משתפי פעולה ויצירתיים אם תורשה להם חירות במהלך ילדותם, בתוך הקשר הקהילות הערכיות והמודלים שהשבט סיפק.

במהלך כל תקופת הציידים-לקטים העצומה שלנו, ילדים היו חופשיים לשחק ולחקור כל היום, יום אחר יום, ובדרך זאת ללמד את עצמם. הלימוד תמיד היה מוכוון-עצמי. למעשה, הסיבה שבאופן טבעי ילדים כל כך שובבים, סקרנים וחברותיים היא בגלל שהתכונות האלה היו הכח המניע מאחורי יכולות הילדים ללמד את עצמם. המאפיינים "הילדותיים" האלה עודדו ועוצבו, על ידי הברירה הטבעית, בדיוק כדי לשרת את תפקיד הלימוד, בתנאים של חירות בילדות.

אז, כשאנחנו מכריחים ילדים לשבת בכסאות שלהם, להקשיב למורה ולעשות רק מה שאומרים להם, כל עצם בגופם, וכל תא עצב בשריריהם, מתנגדים. הגוף שלהם אומר להם, "זה לא בסדר. אני צריך לשלוט במעשים שלי. אני צריך לשחק עם המיומנויות שנראות לי חשובות. אני צריך לחקור את השאלות שמסקרנות אותי, לא אלה שמשעממות אותי. אני צריך לשים לב למה שעושים האנשים בעולם האמיתי, לא למה שהמורה הזה, שאפילו לא נראה שהוא חלק מהעולם שמחוץ לבית הספר, אומר לי. אם לא אעשה את הדברים שהאלה שאני חייב לעשות, לא אגדל להיות בן אדם כשיר ומכובד." בזמן הציידים-לקטים, ילד שלא הרגיש שהוא מונע כל כך בחוזקה לנהל את חייו וחינוכו היה גדל להיות לא-יוצלח.

אז, לילדינו יש אינסטינקטים שמניעים אותם ללמד את עצמם דרך משחק חופשי, חקר וחברותיות. אבל לנו יש בתי ספר שמתעקשים שהם יוותרו על החופש הזה ויעשו מה שאומרים להם. בתי הספר מעולם לא עבדו היטב, ואפילו בתאוריה לא יכולים לעבוד היטב, בגלל שהם תמיד מציבים את בתי הספר נגד הילד וכך מעוררים התנגדות.

מה אנחנו הולכים לעשות בקשר לאי-ההתאמה האבולוציונית הזאת?

נראה שיש לנו שתי אפשרויות. אנחנו יכולים להמשיך למעוד בדרכינו עם המערכת הכפייתית של בתי הספר ולהמשיך להילחם באינסטינקטים של ילדינו, בעזרת תרופות או כל אמצעי אחר שיעזור לנו לעמעם את צעקתם לחירות. או, שאנחנו יכולים לאמץ את מה שנראה לרוב האנשים בימינו כגישה קיצונית, אפילו לא שפויה לחינוך, אבל שלציידים-לקטים נראתה כהגיון בריא. הגישה הקיצונית הזאת היא לתת לילדינו ללמד את עצמם, בזמן שאנחנו מספקים את התנאים לאפשר זאת.

הרעיון שילדים יכולים לכוון את הלימוד של עצמם, ולעשות זאת היטב, נראה אבסורדי לרוב האנשים בימינו. אנחנו כל כך מותנים לרעיון שלימוד מצריך הכוונה מלמעלה וכפייה. אבל, לאלה שמוכנים לבחון אותן, הראיות מכריעות הן שהגישה של הציידים-לקטים ללימוד יכולה לעבוד נהדר בחברה שלנו היום. תיארתי את הראיות במאמרים קודמים (ראו למשל את זה). אנחנו יכולים לבנות מרכזי למידה ומשחק – בדומה לבית הספר סאדברי ואלי – שיספקו לילדים את המשאבים שהם צריכים כדי ללמד את עצמם. האמצעים החיוניים כוללים גישה להרבה ילדים בגילאים שונים לשחק עימם, גישה לכלים חיוניים לתרבות שלנו, וגישה למבוגרים דואגים – הכל בתוך ההקשר של קהילה ערכית שמכילה את הערכים הגבוהים ביותר בחברה שלנו. מדהים ככל שזה נשמע לחלק, אפשר לעשות זאת בהרבה פחות כסף וטרחה מאלה שמשתמשת בהם המערכת הנוכחית של חינוך כפוי. וסוג כזה של מוסד – בשונה מבתי הספר הרגילים שלנו – מלא בהתרגשות והנאה.

האם הילדים שלכם מוחים על בית הספר? האם אתם מחיתם? איך נראית (נראתה) המחאה? איך התמודדתם עם הסתירה בין הדחף האנושי לחירות ומערכת החינוך הכופה שלנו? מה אתם חושבים שאנחנו יכולים לעשות, כחברה, כדי לפתור את הסתירה הזאת? אני מתעניין בחוויות ומחשבות שלכם.

כמו תמיד, אני מעדיף שתפרסמו את ההערות והשאלות שלכם פה, במקום לשלוח אותם אלי באימייל פרטי. כשאתם מפרסמים אותם פה, אתם משתפים עם קוראים אחרים, לא רק איתי. אני קורא את כל ההערות ומנסה להגיב לכל השאלות הרציניות. כמובן, אם יש לכם משהו להגיד שתקף רק לכם ולי, תשלחו לי אימייל.

הערות

[1] להרבה יותר על ציידים-לקטים, אורח חייהם ואמצעי החינוך שלהם, ראו:

Gray, P. (2009). Play as the foundation for hunter-gatherer social existence. American Journal of Play, 1, 479-522. תבדקו כאן.

————————————————

פיטר גרייפיטר גריי, ד"ר. פרופסור למחקר באוניברסיטת בוסטון, המחבר של "חופשיים ללמוד" (Free To Learn, Basic Books) ו "פסיכולוגיה" (Psychology, Worth Publishers, ספר הוראה אוניברסיטאי כעת במהדורה שישית). הוא ערך ופרסם מחקרים בפסיכולוגיה השוואתית, אבולוציונית, התפתחותית וחינוכית. הוא למד לתואר ראשון באוניברסיטת קולומביה ורכש דוקטורט במדעי הביולוגיה באוניברסיטת רוקפלר. כתיבתו ומחקרו הנוכחיים מתרכזים בעיקר על דרכי הלמידה הטבעיות של ילדים ועל הערך המתמשך של משחקים. הוא משחק בעצמו לא רק במחקר וכתיבה, אלא גם ברכיבת אופניים למרחקים, קייקים, סקי למרחקים וגידול ירקות. אתם מוזמנים לבדוק את שאר הרשומות בבלוג שלו "החופש ללמוד".

סאדברי ואלי

כמה מילים על סאדברי ואלי

כמה מילים על סאדברי ואלי

מאת סקוט דיוויד גריי

בית הספר סאדברי ואלי קיים כבר 38 שנים (הערת המתרגם – המאמר נכתב בשנת 2006), ויותר משלושים בתי ספר אחרים מסביב ומחוץ למדינה שלנו (ארצות הברית) רואים את הצלחת בית הספר ומתכננים את בתי הספר שלהם לפיו.
בית הספר מקבל תלמידים מגילאי ארבע ומעלה, ומעניק תעודת בגרות. זהו בית ספר פרטי, שמסתמך על שכר לימוד ולא עוסק בגיוס כספים. מחקרים על בוגרינו מראים שהם "מצליחים" לפי כל קריטריון. רובם הגיעו לבחירה הראשונה שלהם במכללה או בקריירה, לרובם יש הכנסה נוחה, וגם (ההגדרה הכי טובה להצלחה, בעיניי) רובם אנשים שמחים.

המבנה הפיסי הוא אחוזה ויקטוריאנית יפיפייה שממוקמת בקמפוס של 40 דונם. הוא מרוהט כמו בית, עם ספות, כסאות, ספרים בכל מקום (ולא מוחבאים בספריה) וכו'. השטח מצוין לספורט ומשחקים ולבית הספר יש מספר שירותים. חדרי מוסיקה, חדר אמנות, אינטרנט מהיר, חדר חושך, פסנתר, מערכת סטריאו, אגם נהדר לדיג, מספר מחשבים וכו'.
תלמידים (מגיל ארבע ומעלה) חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם במהלך היום, כל עוד הם שומרים על חוקי בית הספר (עוד על חוקי בית הספר מאוחר יותר). אף אחד לא מחוייב להשתתף בשיעורים, ולמעשה, שיעורים הם נדירים וכמעט לא דומים למושג הרגיל של "שיעור". אין מבחנים או ציונים מכל סוג שהוא. התלמידים ואנשי הצוות (מורים) שווים בכל מובן. התלמידים ואנשי הצוות פונים אחד לשני בשמם הפרטי, וקשה להבדיל בין היחסים בין התלמידים לאנשי הצוות ליחסים בין התלמידים.

בית הספר נמשל דמוקרטית, על ידי ישיבת בית הספר. ישיבת בית הספר נפגשת פעם בשבוע, והיא מורכבת מתלמידים וצוות (קול אחד לאדם, לפי הספר Robert’s Rules of Order). היא מחליטה על כל הנושאים החשובים. בחירת פקידים ניהוליים מתוך החברים שלה (כן, אין הבחנה בין תלמידים לצוות בכל הנוגע לכשירות למשרה), החלטה על חוקי בית הספר (שנאכפים על ידי ועדת השיפוט, ראו מאוחר יותר), הוצאות כספיות, הגשת התקציב השנתי לאישור על ידי האסיפה (ראו מאוחר יותר), גיוס, פיטורים וגיוס מחדש (אין קביעות, כל אנשי הצוות מועמדים מחדש כל שנה) וכו'.

אסיפת בית הספר נפגשת פעם בשנה, והיא מורכבת מתלמידים, צוות והורי התלמידים (כיוון שרוב ההורים משלמים את שכר הלימוד, זה רק נראה הגיוני לתת להם קול בשימוש של כספם). היא חייבת לאשר את התקציב (שמוגש על ידי ישיבת בית הספר) שכולל את גובה שכר הלימוד, משכורות הצוות כו'. האסיפה היא קובעת המדיניות הכללית של בית הספר.

בתוך בית הספר, החוקים נאכפים על ידי מערכת שיפוטית ששונתה על ידי ישיבת בית הספר מספר פעמים במהלך 38 השנים האחרונות. הגלגול הנוכחי שלו סובב סביב ועדת שיפוט שמורכבת משני בכירים שנבחרים כל חודשיים (תמיד תלמידים, מאז שהתפקיד נוצר), חמישה תלמידים שנבחרים אקראית כל חודש ואיש צוות שנבחר פעם ביום. ועדת השיפוט חוקרת תלונות על אי ציות לחוקי בית הספר, ולפעמים מגישה תלונות. אם הועדה השיפוטית מגישה תלונה על מישהו, והוא מצהיר שהוא זכאי, ייערך משפט. אם אדם מצהיר שהוא אשם או נמצא אשם במשפט, אותו אדם יענש על ידי הועדה השיפוטית. פסקי דין שהנאשם (או מישהו אחר) מוצא שהם לא הוגנים, יכולים להגיע בפני ישיבת בית הספר.

כל חברי ישיבת בית הספר שווים בפני החוק. למעשה, פסק הדין האשם הראשון היה נגד חברי צוות. גזרי דין טיפוסיים הם דברים כמו "לא יכול לצאת החוצה ליומיים", "לא יכול לעלות לחלק העליון לשבוע" וכו'. דברים שבין כה וכה אי אפשר לעשות בבית ספר בו אתה צריך לשבת בכיתה כל היום.

דמוקרטיה לבדה לא מספיקה כדי ליצור קהילה שמחה ויציבה. ערי המדינה הדמוקרטיות הפגועות מהפיכות של יוון העתיקה הן עדות לכך. חשוב גם שחירויות וזכויות אישיות יכובדו. לכן, בית הספר מעניק את החירויות שמובטחות במסמך הזכויות של ארצות הברית לתלמידיו. בדרך כלל בחברה האמריקאית לתלמידים לא ניתנות חירות המחשבה או הדת (הורה עלול לכפות על ילדיו ללכת לבית ספר של הכנסייה בימי ראשון), כינוס חופשי (הם אפילו לא מורשים לקום מהכסא כדי ללכת לשירותים בבתי ספר מסורתיים, בלי אישור מהמורה) וכו'.

מובן לכל "שהמטרה" של בית הספר היא לחנך. אז תנו לי להעלות את רוב הסיבות הבסיסיות למה הורים, אנשי צוות ותלמידים בבתי ספר במודל סאדברי ואלי מאמינים שמקום שבו יש חירות, דמוקרטיה, שוויון בפני החוק ותחושה אישית של זכויות היא הסביבה הטובה ביותר ללמידה עבור ילדים.

אנשים נולדים עם קבולת מדהימה ללמידה – המוח. לא כל כך הגיוני להניח שהדבר הזה יכול היה להתפתח (או להיווצר, או לא משנה) בלי שהאמצעים להשתמש בו יהיו גם הם טבעיים לבני האדם. תנו לי למנות כמה מהמכניזמים הטבעיים היותר ברורים שאיתם ילדים (ומבוגרים) מקודדים מידע לגבי עולמם. סקרנות (נמחצת בכיתה שבה אתה חייב ללמוד מה שאחרים רוצים, ולא את הנושא הזה שאתה מת לדעת עליו), חיקוי (לא קל כשבן האדם היחיד שמבוגר ממך הוא מורה שאותו אתה כנראה לא מחבב וכמעט בטוח לא עוסק במקצוע שבו תבחר) ומשחק ספונטני (אין על מה לדבר, כי ילדים מרוסנים על ידי בית הספר כך שאפילו "הפסקה" הופכת להיות זמן לשחרור אנרגיה אלימה במקום זמן לחקירת העולם).

אנשים שואלים לפעמים איך תלמידים של בית ספר סאדברי ואלי "נחשפים" לדברים שונים. אני מוצא שזאת שאלה מוזרה מאוד, כי במציאות איך אדם יכול לא להיחשף לדברים? אנחנו בעידן של מידע אינסופי, וזה דורש תא (כמו בית ספר מסורתי) לעצור אדם סקרן מלמצוא כל דבר שהוא או היא רוצים לדעת. ובאמת, זה מה שמוצאים בבית ספר מסורתי: סביבה משעממת, עם כמה ספרים שמאושרים על ידי המדינה ופוסטרים על הקירות, שבו ילדים מחוייבים להתרכז בערוץ מידע אחד ויחיד.

אנשים לומדים באופן טבעי להתמודד עם הסביבה בה שמים אותם. במקום עם ציונים, שבו מאכילים אותם ידע בכפית ואין להם שום סיבה להשתמש בו חוץ מלעבור איזה מבחן, תלמידים ילמדו להשיג ציונים טובים (בין אם זה אומר ללמוד לרמות, או ללמוד איך "להתפטם" למבחן). במקום שבו אנשים עושים מה שהם רוצים, הם מוצאים ערך פנימי לידע. במקום שבו מתייחסים לאנשים כמו לבני אדם מבוגרים הם לומדים שהם צריכים לעמוד בסטנדרטים קהילתיים מסוימים, אבל כשמתייחסים אליהם כמו לאסירים (כלומר: בתי ספר מסורתיים) הם לומדים רק שאי אפשר לסמוך עליהם, והם לומדים לחקות להוראות ולפקודות של אחרים. זאת עדות לכוחה של הרוח האנושית שיש כל כך מעט אנשים אדישים וחסרי אונים שיוצאים מתוך מערכת החינוך הציבורית.

אף סביבה לא יכולה להיקרא אינטלקטואלית, כשבין השורות של כל דבר שנאמר הוא ש"החומר הזה כל כך משעמם שלעולם לא תתעניין בו אם לא נכריח אותך." באומה שמתגאה בחירות, דמוקרטיה פוליטית, שוויון ותושיה, בתי ספר סאדברי מציעים גישה מודרנית יחודית לחינוך.

———————————————

סאדברי ואליספרים מההוצאה לאור של סאדברי ואלי ניתנים לרכישה ב  www.sudval.org, בטלפון 508-877-3030, או בפקס 508-788-0674. אפשר לכתוב ל Sudbury Valley School Press ® at The Sudbury Valley School Press, 2 Winch Street, Framingham, MA 01701. אפשר לפנות לבית הספר כאן.

הרשות להעתיק ולהפיץ את המסמך הזה ניתנת, במידה והטקסט נשאר ללא שינוי ומצורפת ההודעה הזאת. לעוד מידע על כותרים אלקטרוניים של סאדברי ואלי, בידקו את האתר מדי פעם בפעם.

בית הספר סאדברי הוא בית ספר דמוקרטי שמנוהל על ידי ישיבת בית ספר. לתלמידים ואנשי צוות יש קול אחד בכל נושא הצבעה; הם כוללים את חוקי בית הספר והגיוס/פיטורין של אנשי צוות. בבית הספר אין כל ציונים, מבחנים או ניקוד.

לקריאת מאמרים נוספים על סאדברי ואלי באנגלית, לחצו כאן.

סאדברי ואלי

האמנות של לעשות שום דבר

מתוך הספר The Sudbury Valley School Experience - נערך על ידי דניאל גרינברג ומימסי סדובסקי

האמנות של לעשות שום דבר

"איפה את עובדת?"

"בבית ספר סאדברי ואלי."

"מה את עושה?"

"שום דבר."

לעשות שום דבר בסאדברי ואלי מצריך הרבה אנרגיה ומשמעת, והרבה שנות ניסיון. אני נהיית טובה יותר בכל שנה, וזה משעשע אותי לראות איך אני ואחרים נאבקים עם הקונפליקט הפנימי שעולה בנו באופן בלתי נמנע. הקונפליקט הוא בין לרצות לעשות דברים בשביל אחרים, למסור את הידע שלך ולהעביר את החכמה שהרווחת בעבודה קשה, וההבנה שילדים צריכים לעשות את הלמידה שלהם בעוצמה ובקצב שלהם. השימוש שלהם בנו מוכתב מהמשאלות שלהם, לא שלנו. אנחנו צריכים להיות שם כשמבקשים אותנו, לא כשאנחנו מחליטים שאנחנו אמורים להיות.

ללמד, לתת השראה ולחלק עצות הן פעולות טבעיות שנראה שכל המבוגרים מכל התרבויות והמקומות עוסקים בהם ליד ילדים. בלי הפעילויות האלה, כל דור יצטרך להמציא הכל מחדש, מהגלגל לעשרת הדברות, עיבוד מתכת וחקלאות. אנשים מעבירים ידע לצעירים מדור לדור, בבית, בקהילה, בעבודה ולכאורה בבית הספר. לצערינו, ככל שבתי הספר של היום מנסים לתת לתלמידים הדרכה, כך הם מזיקים לילדים. ההצהרה הזאת דורשת פירוש, כי נראה שהיא סותרת מה שאמרתי כרגע, בעיקר, שמבוגרים תמיד עוזרים לילדים להכנס לעולם ולהיות יעילים בו. מה שלמדתי, בצורה איטית וכואבת לאורך השנים, הוא שילדים מחליטים החלטות חיוניות בעצמם בדרכים ששום מבוגר לא יכול לצפות או אפילו לדמיין.

תקחו בחשבון את העובדה הפשוטה שבסאדברי ואלי, הרבה תלמידים החליטו להתמודד עם אלגברה לא בגלל שהם צריכים לדעת את זה, או אפילו חושבים שזה מעניין, אלא בגלל שזה קשה להם, זה משעמם והם גרועים בזה. שוב ושוב, תלמידים שעשו את ההחלטה הזאת משיגים את המטרה המוצהרת שלהם ולוקחים צעד אדיר בבניית האגו, הביטחון והאופי שלהם. אז למה זה לא קורה כשכל הילדים מחוייבים או מעודדים לקחת אלגברה בתיכון? התשובה פשוטה. כדי לעבור מחסום פסיכולוגי צריך להתחייב באופן אישי. הלך רוח כזה מגיע רק לאחר הרהור מאומץ וחקירה פנימית, ולא יכול להקבע על ידי אחרים, וגם לא להיווצר לקבוצת אנשים. בכל מקרה זה מאבק אישי, וכשזה מצליח זה ניצחון אישי. מורים יכולים לעזור רק כשמבקשים מהם, והתרומה שלהם לנושא היא זעירה לעומת העבודה שעושה התלמיד.

המקרה של אלגברה הוא פשוט להבנה אבל לא חושפני כמו שתי דוגמאות שהתגלו ב"הגנות תזה" שהתרחשו לאחרונה. מישהי שהייתי מאוד קרובה אליה, ושהייתי יכולה בקלות להשלות את עצמי לחשוב "שהדרכתי" היממה אותי, כשבניגוד "לחוכמתי", היא מצאה שיותר שימושי לה להשתמש בזמנה בבית הספר כדי להתרכז בקשרים חברתיים ובארגון מסיבות ריקודים מאשר לחדד את כישורי הכתיבה שהיא תצטרך לקריירה שבחרה כסופרת. לא היה עולה על דעתם של אף אחד מהמבוגרים המעורבים בחינוך של התלמידה הספציפית הזאת לייעץ או להציע את דרך הפעולה שהיא שירטטה לעצמה בתבונה, מונחית רק על ידי המידע הפנימי והאינסטינקט שלה. היו לה בעיות שאותן היא הבינה והמשיכה לפתור בדרכים יצירתיות ואישיות. על ידי מגע ישיר עם אנשים יותר מאשר צפייה בהם מאחורי הקווים, היא למדה עליהם וכתוצאה מכך השיגה עומק ותובנות גדולות יותר, שבתורם הובילו לכתיבה משופרת. האם תרגילי כתיבה בשיעורי ספרות היו משיגים תוצאות טובות יותר עבורה? אני בספק.

ומה בנוגע לזאת שאהבה לקרוא, ואיבדה את האהבה הזאת לאחר זמן מה בסאדברי ואלי? למשך זמן רב היא הרגישה שהיא איבדה את הדחף, האינטלקט והאהבה ללמידה שלה כי כל מה שהיא עשתה הוא לשחק בחוץ. אחרי הרבה שנים היא הבינה שהיא קברה את עצמה בספרים כבריחה מהתמודדות עם העולם שבחוץ. רק אחרי שהיא הצליחה להתגבר על הבעיות החברתיות שלה, ורק לאחר שהיא למדה להנות מהעולם החיצוני ומפעילות גופנית, היא חזרה לספרים האהובים שלה. עכשיו הם לא בריחה, אלא חלון לידע וניסיון חדש. האם אני או כל מורה אחר היינו יודעים להנחות אותה באותה החוכמה שהיא הנחתה את עצמה? אני לא חושבת.

בעוד אני כותבת את זה עולה לי דוגמה נוספת מלפני הרבה שנים. היא ממחישה איך הסוג הרגיל של עידוד חיובי והעשרה יכולים להיות לא מועילים ומגבילים ביותר. התלמיד הנידון היה ללא ספק חכם, חרוץ ושקדן. בהתחלה, כל מבחן היה מראה שיש לו כישרון ברור במתמטיקה. מה שהוא עשה ברוב עשר שנותיו בסאדברי ואלי היה לעסוק בספורט, לקרוא ספרות, ומאוחר יותר בנערותו, לנגן מוסיקה קלאסית בפסנתר שלו. הוא למד אלגברה בעצמו לרוב אבל נראה שהקדיש רק זמן מועט למתמטיקה. כעת, בגיל 24, הוא תלמיד לתואר שני במתמטיקה מופשטת והוא עושה חיל באחת האוניברסיטאות הטובות ביותר. אני נרעדת מלחשוב מה היה קורה לו אם היינו "עוזרים" לו במהלך שנותיו כאן לרכוש עוד ידע במתמטיקה, על חשבון הפעילויות שהוא בחר להעדיף. האם היה לו החוסן הפנימי, כילד קטן, לעמוד בפני השבחים והחנופה שלנו, ולהמשיך לקרוא ספרים, להתעסק בספורט ולנגן מוסיקה? או שהוא היה בוחר להיות "תלמיד מצטיין" במתמטיקה ומדעים וגדל בלי לספק את מסעו לידע בתחומים אחרים? או שהוא היה בוחר לנסות את הכל? ובאיזה מחיר?

בניגוד לדוגמה הקודמת אני רוצה לצטט מקרה נוסף שמתאר עוד כיוון של הגישה שלנו. לפני כמה שנים נערה שהייתה תלמידה בסאדברי ואלי מאז שהייתה בת חמש אמרה לי בכעס שהיא בזבזה שנתיים ולא למדה שום דבר. לא הסכמתי עם ההערכה הזאת של עצמה, אבל לא רציתי להתווכח איתה, אז רק אמרתי, "אם למדת כמה גרוע זה לבזבז זמן, אז לא היית יכולה ללמוד שיעור טוב יותר כל כך מוקדם בחייך, שיעור שיהיה בעל ערך למשך כל חייך." התשובה הזאת הרגיעה אותה, ואני מאמינה שהיא המחשה טובה לערך של לאפשר לאנשים צעירים לעשות טעויות וללמוד מהם, לעומת הכוונת חייהם כדי להמנע מטעויות.

למה לא לתת לכל אדם לעשות את ההחלטות שלו בנוגע לשימוש שלו בזמן שלו? זה יגביר את הסיכוי שאנשים יגדלו ויגשימו את הצרכים החינוכיים היחודיים שלהם בלי להתבלבל מהמבוגרים שלעולם לא ידעו מספיק או יהיו חכמים מספיק לייעץ להם כהלכה.

אז אני מלמדת את עצמי לעשות שום דבר, וכל שאני מצליחה יותר לעשות את זה, העבודה שלי טובה יותר. בבקשה אל תגיעו למסקנה שהצוות מיותר. אתם עלולים להגיד לעצמכם שהילדים כמעט מנהלים את בית הספר, אז למה שיהיה צוות כל כך גדול, רק בשביל להתבטל ולעשות שום דבר. האמת היא שבית הספר והתלמידים צריכים אותנו. אנחנו שם כדי לצפות ולהזין את בית הספר כמוסד ואת התלמידים כאינדיבידואלים.

התהליך של הדרכה עצמית, או סלילת הדרך של עצמך, למעשה של לחיות את חייך לעומת להעביר את זמנך, הוא טבעי אבל לא ברור לעין לילדים שגדלים בתרבות שלנו. להגיע להלך רוח כזה הם צריכים סביבה שהיא כמו משפחה, בסדר גודל גדול יותר מהמשפחה הגרעינית, אבל אף על פי כן תומכת ובטוחה. אנשי הצוות, בהיותם קשובים ודואגים ובאותו הזמן לא מנחים או כופים, נותנים לילדים את האומץ ואת הדחף להקשיב לעצמי הפנימי שלהם. הם יודעים שאנחנו כשירים כמו כל מבוגר אחר להדריך אותם, אבל הסירוב שלנו לעשות זאת הוא כלי פדגוגי פעיל שמלמד אותם להקשיב רק לעצמם ולא לאחרים שיודעים, במקרה הטוב, רק חצי מהעובדות לגביהם.

ההמנעות שלנו מלהגיד לתלמידים מה לעשות לא נתפס על ידם כחוסר של משהו, כריקנות. אלא הוא דוחף אותם לפרוץ את דרכם לא תחת הכוונתינו אלא תחת העניין הדואג והתומך שלנו. כי זה דורש עבודה ואומץ לעשות מה שהם עושים בעצמם ולמען עצמם. זה לא יכול להעשות בריק של בידוד, זה משגשג בקהילה חיונית ומסועפת שהצוות מייצב ומנציח.

——————————-

סאדברי ואליספרים מההוצאה לאור של סאדברי ואלי ניתנים לרכישה ב  www.sudval.org, בטלפון 508-877-3030, או בפקס 508-788-0674. אפשר לכתוב ל Sudbury Valley School Press ® at The Sudbury Valley School Press, 2 Winch Street, Framingham, MA 01701. אפשר לפנות לבית הספר כאן.

הרשות להעתיק ולהפיץ את המסמך הזה ניתנת, במידה והטקסט נשאר ללא שינוי ומצורפת ההודעה הזאת. לעוד מידע על כותרים אלקטרוניים של סאדברי ואלי, בידקו את האתר מדי פעם בפעם.

בית הספר סאדברי הוא בית ספר דמוקרטי שמנוהל על ידי ישיבת בית ספר. לתלמידים ואנשי צוות יש קול אחד בכל נושא הצבעה; הם כוללים את חוקי בית הספר והגיוס/פיטורין של אנשי צוות. בבית הספר אין כל ציונים, מבחנים או ניקוד.

לקריאת מאמרים נוספים על סאדברי ואלי באנגלית, לחצו כאן.