ארכיון תגיות: קריאה

בוורלי פיין

הקראה היא לא פעילות פסיבית

הקראה היא לא פעילות פסיבית

קריאה היא קצת כמו לראות טלוויזיה. היא יכולה להיות פעילות פסיבית או אקטיבית. אין דבר גרוע יותר מארבעה או חמישה זומבים שדבוקים לכסאות שלהם בחדר שמואר באור כחול מוזר… אני אוהבת את שלט הטלוויזיה כי אני יכולה להשתיק את הפרסומות ולדבר על מה שראינו. אנחנו צופים ביקורתיים של הטלוויזיה. לפעמים אנחנו עושים את אותו הדבר לפרסומות, משתיקים אחת אבל לא את השניה, כדי שנוכל לדבר על הערך והיעילות של גורמים שונים שהשתמשו בהם כדי לקדם את המוצר.

כשמקריאים בקול זה רעיון טוב לעצור אם לילד יש שאלה, אם הוא נראה מבולבל, אם את רוצה להבהיר משהו לגבי הטקסט או מרגישה צורך לדבר על משהו. ישבתי במפגשי הקראה בהם כולם היו צריכים להיות בשקט ולהקשיב, וראיתי את הילדים מתרחקים, מתגנבים החוצה כדי לשחק, או שהעיניים שלהם מתערפלות בעודם נסחפים לפנטזיה פרטית… זה נראה כזה בזבוז.  תערבי את הילדים. תתני לילדים לשמוע את העניין שלך בעלילה או בקשיים של הדמויות. אם העלילה מפחידה, תשמעי מפחידה. אם המידע מדהים, תשמעי נדהמת. תקריאי עם רגש והבעה. לפני שאת מעבירה את הדף תשאלי את הילדים מה הם חושבים שעומד לקרות. תתני להם לספר לך על התמונות. לא משנה אם זה ספר על פיות או ספר עם תמונות מדוקדקות על איך עובדת המכונית – את תודהמי לדעת כמה הילדים יכולים לספר לך. תני להם להפעיל את הדמיון שלהם, ואז תעברי לדף הבא כדי לראות מה המחבר חשב.

עוד עצה יקרת ערך להקראה בקול היא ליצור קשר עין. את אומן והילד שלך הוא הקהל. תתפסי את תשומת הלב שלו על ידי קשר עין. אם את צריכה לעקוב עם האצבע אחר השורה שאת קוראת, תעשי את זה. זה יגרום לילד להרגיש בסדר לגבי שמירת המקום גם עם האצבעות שלו.

————————————————————————————————————————

בוורלי פייןבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

בוורלי פיין היא אקטיביסטית של חינוך חופשי כבר מעל 20 שנים. היא התחילה לעודד ולקדם חינוך ביתי בהפקת ניוזלטר חינוך ביתי הראשון בדרום אוסטרליה, היא אירגנה כנסים וסמינרים, העבירה סדנאות חינוך ביתי ואירגנה מחנות חינוך ביתי.

חוץ מזה יש לה אתר עם יותר מ 900 מאמרים!!!

ג'ון הולט

התינוק לא "מתכונן"

התינוק לא "מתכונן"

מחנכים מדברים כל הזמן על "מיומנויות": מיומנויות קריאה, מיומנויות כתיבה, מיומנויות תקשורת, אפילו מיומנויות הקשבה. יכול להיות שזה נכון, ברמה המילולית, להגיד שכל אחד שעושה היטב משהו מסובך משתמש במגוון של מיומנויות. אבל זה לא אומר שהדרך הטובה ביותר ללמד משימה קשה היא לפרק אותה לכמה שיותר מיומנויות שונות וללמד אותן אחת אחת. כמו שאמר ווייטהאד לפני שנים, אנחנו לא יכולים להפריד בין מעשה למיומנויות המעורבות במעשה. התינוק לא לומד לדבר על ידי למידת מיומנויות הדיבור ולאחר מכן הוא משתמש בהן כדי לדבר בעזרתן, או ללכת כל ידי למידת מיומנויות ההליכה ולאחר מכן הוא משתמש בהן כדי ללכת בעזרתן. הוא לומד לדבר על ידי דיבור, ללכת על ידי הליכה. כשהוא לוקח את הצעדים המהוססים הראשונים שלו הוא לא מתאמן. הוא לא מתכונן. הוא לא לומד ללכת כדי שהוא יוכל ללכת למקום מסוים מאוחר יותר. הוא הולך בגלל שהוא רוצה ללכת, עכשיו. הוא חשב על זה, עיבד את זה במוחו, שכנע את עצמו שהוא יודע איך לעשות את זה ושהוא יכול לעשות את זה. ועכשיו הוא עומד לעשות את זה.

אנחנו לא יכולים להפריד בין מיומנויות למעשים, ואנחנו עושים טעות הרת גורל כשאנחנו מנסים זאת. דיבור הוא לא מיומנות, או אוסף של מיומנויות, אלא מעשה, משהו שנעשה. מאחורי המעשה יש כוונה, בין אם בגיל שנתיים או תשעים ושתיים. אנחנו מדברים בגלל שיש לנו משהו להגיד, מישהו שאנחנו רוצים להגיד לו את זה, ובגלל שאנחנו חושבים או מקווים שהמילים שלנו ישנו משהו. התינוק שמתחיל לדבר, הרבה לפני שהוא משמיע צלילים שאנחנו שומעים כמילים, או אפילו מבין מילים, למד מההתבוננות החדה שלו שהצלילים שאנשים גדולים עושים עם הפה שלהם משפיעים על הדברים האחרים שהם עושים. הדיבור שלהם גורם לדברים לקרות. הוא אולי לא יודע מה בדיוק, או איך. אבל הוא רוצה להיות חלק מקבוצת האנשים הגדולים המדברים, הוא רוצה לגרום לדברים לקרות עם הקול שלו. באותו אופן, הליכה היא לא מיומנות, אלא מעשה, עם כוונה. התינוק רוצה לנוע כמו שהוא רואה את האנשים הגדולים זזים, ובמיומנות ובזריזות, כמוהם.

קריאה היא לא מיומנות, אלא מעשה. הילד רואה מילים כתובות מכל עבר. הוא רואה שהאנשים המבוגרים מסתכלים על מילים אלה, משתמשים בהם, מוציאים מהם משמעות. המילים האלה גורמות לדברים לקרות. יום אחד (אם ניתן לו הזדמנות) הוא יחליט שהוא רוצה לגלות מה אומרות המילים האלה ומה משמעותן, ושהוא יכול לגלות ושהוא יעשה זאת. באותו רגע, ובהחלטה הזאת, הוא מתחיל לקרוא. לא "ללמוד לקרוא", אלא לקרוא. כמובן, בהתחלה, הוא לא עושה זאת היטב. יכול להיות שהוא אפילו לא מסוגל לקרוא מילה אחת. אבל אם יאפשרו לו (כמו שנותנים למספר ילדים) להמשיך לעשות זאת, להמשיך לחפש בדרך שלו ומסיבותיו שלו את משמעות המילים הכתובות, רק עם כמות העזרה אותה הוא עלול לבקש, אם המשימה הזאת אותה הוא קבע בעצמו לא נלקחת ממנו ומוחלפת בהרבה מטלות מקוטעות וחסרות משמעות שהומצאו על ידי מישהו אחר ונעשות על פי פקודתו. אם לא משכנעים אותו המבוגרים (כמו שקורה להרבה ילדים) שהוא לא יכול לעשות את המשימה הזאת אותה הוא קבע לעצמו, לגלות מה אומרות המילים הכתובות, אלא הוא חייב "לקבל" קריאה ממורה כמו שמטופל מקבל זריקה מרופא. אם הוא בר מזל, ואף אחד מהדברים הרעים האלה לא קורים, הוא יקרא היטב תוך זמן קצר, אולי אפילו תוך מספר חודשים.

לפני זמן לא רב כתבתי למספר אנשים שעובדים בקריאה ובלימוד קריאה במספר בתי ספר, ושאלתי אם הם יודעים על מחקרים שבדקו איך הרבה ילדים מלמדים את עצמם לקרוא, ומעבר לכך, איך הם אולי עשו זאת. רק אדם אחד ענה לי, ואמר שהוא מעולם לא שמע על מחקר שכזה. גם לא אף אחד ממאות המחנכים ומומחי הקריאה ששאלתי לאחר מכן. בהתחלה זה נראה מוזר שמומחי קריאה לא שאלו את השאלה הזאת. היינו חושבים שזאת השאלה הראשונה שהם ישאלו. במחשבה שנייה, זה לא מוזר בכלל. התשובה לשאלה הזאת עלולה להיות מסוכנת. היא עלולה להראות שוב שהלמידה הכי מהירה, יעילה, מתקדמת, שימושית ותמידית מגיעה מכך שאנחנו עושים דברים שאנחנו בעצמנו החלטנו לעשות, ושכשאנחנו עושים דברים כאלה, אנחנו צריכים מעט מאוד עזרה אם בכלל.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי באנגלית, תלחצו כאן.

————————————————————-

ג'ון הולטמתוך וויקיפדיה:
ג'ון קלדוול הולט (באנגלית: John Caldwell Holt;‏ 14 באפריל 1923 – 14 בספטמבר 1985) היה מחנך וסופר אמריקאי, ונחשב לאבי תנועת החינוך החופשי.

ספריו בעברית:

  • כיצד נכשלים ילדים, הוצאת מסדה, רמת-גן , 1974.
  • בלמידה מתמדת, הוצאת פראג, תל אביב, 2004.