ארכיון תגיות: שליטה

ליסה מקרוהן

לעזוב את הסבים במנוחה: מה חשוב יותר משליטה

לעזוב את הסבים במנוחה: מה חשוב יותר משליטה

אני רואה את הילדים שלי לוקחים את היד של סבא וסבתא שלהם ונכנסים בהתרגשות ל Toys Are Us. פעם, הייתי מנסה לשלוט מקרוב בצעצועים שההורים שלי קנו. היום, אני מוצאת שאני נהנית מהרגע, עוזבת את הסבים במנוחה, ובמקום זאת מתמקדת במה שיותר חשוב משליטה.

פעם, בשנים הראשונות של האמהות, רציתי (וניסיתי) לשלוט בהכל. הייתי קשוחה עם ההורים שלי. אמרתי הרבה, "זה יותר מידי!" וגם "על תעשו את זה!" להורים שלי שרק רצו להתענג על הילדים שלי ולתמוך בי במסע האמהות.

אני יכולה לראות עכשיו כמה רציתי להיות בשליטה. ניסיתי לשלוט בכל פרט קטן – צבע הסיכה שהבת שלי תשים בשיער, גודל גביע הגלידה כפינוק עם סבא, השינה שלהם, וכדומה.

הרצון לשלוט היה בעצם ניסיון לשלוט בדברים שאי אפשר לשלוט בהם. אני לא יכולה לשלוט על התוצאה המדויקת של חיי הילדים שלי. אני יכולה לעודד, לתמוך ולהזין. אני יכולה לנסות לשמור עליהם מפני סכנה. אבל הם עלולים להיפגע. הלב שלהם עלול להישבר. הם עלולים לעשות בחירות "לא כל כך טובות". פציעות קורות. שברון לב קורה. מישהו עלול לחלות. מישהו עלול למות.

אנחנו לא אוהבים לחשוב על הדברים האלה. אנחנו רוצים לנסות להדחיק את הדברים האלה. אז אנחנו מתמקדים בדברים הקטנים. אנחנו מתאווים לשליטה. אנחנו מתעצבנים על ההורים שלנו, בן הזוג שלנו ועל עצמנו.

העובדה היא שהורות שהיא טיפול באדם אחר וטיפוח האישיות שלו היא אחריות עצומה, מטלה אדירה. העובדה היא שאנחנו לא יכולים לשלוט בהכל – והניסיון גורם להרבה סבל.

בשנה שעברה, קרו לנו כמה דברים מפחידים במשפחה. בזכות ההתנסויות האלה גיליתי שאני שמה לב שיש דברים חשובים יותר משליטה.

מה חשוב יותר משליטה?

  • לראות את בת הארבע שלי מקרבת את ידה ללחי של סבא שלה ואיך הוא נותן לה לנצח בשחמט.
  • לראות את בן השבע שלי מטפס אל חיקה של אמא שלי בגלידריה ולקחת את הכוס שלה כדי שהיא תוכל להניח את שתי ידיה סביבו לכמה זמן שזה ימשך.
  • לשמוע את הבת שלי שואלת את אבא שלה להוריד את החלונות במכונית כדי שהיא תוכל "להרגיש את העוצמה של הרוח".
  • לראות את האושר על פני הילדים שלי מהביקור השנתי ב Toys R Us עם הסבים שלהם.
  • לראות את הילדים שלי מטפסים על סבא שלהם, כמו גורי דובים על אבא דוב, כשהם רואים טלוויזיה.

מה חשוב יותר משליטה?

  • יצירת מקום בו הנאה תזרום בשפע
  • לפנות זמן כדי לטפח את מערכת היחסים של הילדים שלי עם הסבים שלהם
  • לתת להורים שלי את המקום להיות סבים.

ואמנם גבולות הם דבר חשוב בהורות שלנו, אני שמה לב שאני יכולה לשחרר חלק מהגבולות המחמירים ששמתי על ההורים שלי כסבים… ובמקום זאת להתמקד בתמונה הרחבה יותר. זה יוצר הרבה מרחב והנאה. בשבילי, זה חשוב יותר משליטה.

————————————————————————————————————————

ליסה מקרוהןליסה מקרוהן, מאמנת לחמלה, אמא, פסיכותרפיסטית וסופרת. נמצאת במשימה לעודד אושר, חמלה וחיבור בחיי היומיום.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

לאתר שלה, תלחצו כאן.

 

Teresa Graham Brett

לשבור את מעגל השליטה עם אוכל

לשבור את מעגל השליטה עם אוכל

מאת תרזה גרהאם ברט

אמא של רק סוכריית גומי אחת

כשהחלטתי להכנס להריון, קפצתי למזון אורגני, טבעי ולא מעובד בשתי רגליים. הפסקתי את ההרגל של שתי כוסות קפה ביום והתחייבתי "להתנהג כמו שצריך". במהלך ההריון שלי קראתי את כל הדברים שאפשר לעשות כדי לוודא שהבן שלי יאכל ויחשוק במזון בריא. בלי סוכר בשלושת השנים הראשונות, לפי ד"ר סירס, יבטיח שהוא לא יתאוה למאכלים מתוקים. חיזקתי את הצורך שלי בשליטה דרך האוכל במשפחה.

כשאני מסתכלת במבט לאחור על הצורך בשליטה, אני יודעת שהרבה ממנו הוא שאיפה לרכוש מחדש את הכוח שאיבדתי כילדה. אני עדיין מתמודדת עם האובדן הזה וצריכה לעבוד כדי לא להשתמש בו כתירוץ להפעיל כוח כלפי אלה הסובבים אותי, במיוחד הילדים בחיי.

כשמרטל היה תינוק, סמכתי עליו והנקתי אותו לפי דרישה, אבל איכשהו לא עשיתי את הקישור לכך שהוא יאכל מתי ומה שהוא רוצה כשהוא גדל. עוד לא בחנתי ו"גיליתי" את האדולטיזם שלי וכמה הונחלה בי האמונה שרק מבוגרים צריכים לקבוע מה ילד יאכל.

השלכתי הרבה דברים על מרטל. ברור שהוא יהיה עצבני כמוני כשהוא לא אכל. הייתי צריכה לוודא  שהוא יאכל כל שעתיים-שלוש בין אם הוא רצה בכך ובין אם לא. בלי מזון מהיר, בלי ג'אנק פוד, רק דבר אחד מתוק או עם סוכר פעם בכמה זמן.

הייתי בטוחה שהכעס וההתפרצויות שלו היו תוצאה של רמת סוכר נמוכה בדם או אכילה של הדבר הלא נכון. לעולם לא הייתי מעלה על דעתי שהכעס שלו יכול להיות כתוצאה מהדיכוי שלי כלפיו עד כשנה מאוחר יותר.

יש לי זיכרון חד שאנחנו יושבים בדירה של סבתא של מרטל קצת אחרי שחזרנו לעיר הולדתנו. היו סוכריות גומי בקערה. מרטל היה בן ארבע ורצה סוכרית גומי. בסדר מרטל, אתה יכול לקחת סוכרית גומי, אבל רק אחת. הייתי אמא של רק סוכרית גומי אחת.

להרים את מסך הדיכוי

כתוצאה מהרמת המסך מעל ההתנהגות המדכאת שלי, התחלתי לשחרר ולסמוך על מרטל. ריפיתי את ידיו והוא היה צריך לתבוע בחזרה את הכוח שלו וזכותו להגדרה עצמית. לאורך כל הדרך מרטל תבע את כוחו. החברה לימדה אותי שקוראים להתנהגות זו התקף זעם ושזה לא הולם ולא מכובד. כהורה הייתה זאת האחריות שלי לאלף אותו ואת המזג שלו.

הכעס וההתפרצויות פחתו. הן לא היו בגלל האוכל שהוא אכל (או לא אכל). הן היו בגלל חוסר השליטה והחוסר המוחלט בחירות לגבי הבחירה מתי ומה הוא רצה לאכול. יצאנו מחוץ למעגל השליטה. אמרתי לו למעשה שאני מכירה את הגוף שלו יותר טוב ממנו. "אל תסמוך על הגוף שלך מרטל, תאמין לי". לימדתי אותו לא להקשיב לגוף שלו, אלא להקשיב לדמות הסמכותית הזאת שטענה שהיא מכירה אותו יותר טוב משהוא מכיר את עצמו.

אנשים יגידו, אבל אין לו את הניסיון לדעת מה טוב בשבילו. את צריכה לקבוע גבולות מתאימים ובריאים. נהגתי להאמין בזה. עכשיו אני בעיקר מאמינה בו. אני מאמינה בתבונתו ובהכרה שלו של גופו. ויש לו תבונה מדהימה כי הוא מקשיב לגוף שלו.

זה היה מאבק בעבורי להרפות מהתפקיד שלמדתי ואימצתי מאז שהוא נולד. אני הייתי האמא ואני ידעתי הכי טוב. אומנתי היטב להאמין בזה. דחיתי את זכותו להגדרה עצמית. עם עזרה מאחרים ובכך שהמשכתי לאתגר את עצמי לצאת ממעגל השליטה, למדתי לאט שרק הוא מכיר את הגוף שלו.

אני זוכרת כשאנשים אמרו לי איך להרגיש או מה אני צריכה לעשות כילדה. שנאתי את זה. הרגשתי פחותה והתחלתי לאבד את החיבור שלי אל כוחי. למרות שהרגשתי ככה, עדיין כפיתי שליטה על מרטל.

מעגל החברה יכול לכתר אותנו מכל עבר. אנחנו מאבדים את כוחנו כילדים (ושונאים את זה) והכוח הזה מוחלף בהדרכה של המוסדות שאומרים לנו שאנחנו חייבים לעשות את אותו הדבר לילדים שלנו אם אנחנו רוצים להיות הורים טובים.

תובע את כוחו

בערך שנה אחרי שמרטל זכה מחדש בכוחו, הוא ביקש ממני להכין לו פופ-טארט וביצה בקן. הכנתי את הפופ-טארט ואז את הביצה בקן. התיישבתי לאכול את ארוחת הבוקר שלי ליד השולחן והוא ראה טלוויזיה ואכל בעמידה.

התסכלתי עליו באגביות ואז באמת צפיתי במה שהוא עשה. ראיתי את ההנאה בהם הוא אכל את הפופ-טארט ואת הביצה בקן. הוא הרים חתיכה של הפופ-טארט או הלחם, הסתכל עליו, החליט איפה הוא רוצה לנגוס ולעס באיטיות. אז הוא הסתכל שוב בדיוק איפה שהוא רצה לנגוס, נגס ולעס.

הוא היה כל כך מאושר. הוא היה במצב של חסד, כשהוא אוכל בדיוק מה שהוא רוצה, בדרך בה הוא רוצה. הוא אוכל רק מה שהוא רוצה. הוא מקשיב לגוף שלו כשהוא שבע. הוא לא מלא בחרטה ורגשי אשמה. יש לו תבונה שאני רק יכולה לקוות לזכות בה מחדש. אני בטוחה שהייתה לי אותה פעם, אבל לא סמכו עלי שאכיר את עצמי ואת הגוף שלי. והמשכתי לחיות את סיפור החוסר אמון.

מאז עבר הרבה זמן, ולמרטל מובן בצורה מדהימה מה הוא רוצה. הוא לא יאכל משהו רק כדי לאכול משהו. אם זה לא בדיוק טעים לו, לא בדיוק מה שהוא רוצה, הוא לא יאכל את זה. הורות של שליטה מסורתית, הסוג המאפשר למעגלי החברות והשליטה להמשיך, תגיד לי שאני יוצרת אכלן בררן. מה שאני רואה הוא שהוא אוכל בדיוק את האוכל הנכון בזמן הנכון לגוף שלו. לפחות בקשר למזון, מעגל השליטה נפרץ. הרווחתי מכך שאני רואה איך הוא חי עם אוכל ואיך יש לו מערכת יחסים בריאה עם אוכל. אני מקווה להמשיך ללמוד מצפיה בהתפתחות מערכת היחסים הזאת כל יום.

—————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

Teresa Graham Brettהתחלתי את חיי כילדה טיפוסית שניסתה להיות מוצלחת בעיני הוריה ומוריה, בזמן שניסיתי להשלים עם הצורך לספר על האמת שלי במהלך החיים.

מופע שיווי המשקל הזה הוליך אותי להרבה הרפתקאות בחיפוש אחר מטרה והדרך האמיתית שלי. במהלך הדרך הלכתי לאוניברסיטה והשלמתי לימודי עריכת דין. דחיתי קריירה משפטית כדי לעבוד כמנהלנית באוניברסיטה, בחושבי שאוכל להפוך את העולם למקום טוב יותר. ביליתי זמן בעבודה באוניברסיטת אריזונה, אוניברסיטת מישיגן, אן ארבור, ואוניברסיטת אוסטין טקסס.

מצאתי להט בחינוך לצדק חברתי ודיאלוג בר-קיימא והתחלתי לצעוד בשביל בנסיון להפטר מרוב מה שלמדתי כילדה וכמבוגרת.

כשמרטל, הילד הראשון בחיי, הגיע לעולם, הוא איתגר אותי להתפתח מעבר לכל חוויה בחיי. הוא חשף את הצביעות שלי כאינדיבידואלית שמחוייבת לצדק על ידי כך שהראה לי איך המשכתי להנציח את הדיכוי בעמדותי ואמונותי לגבי מערכת היחסים בין ילד למבוגר.

כך התחיל המסע שלי לשלב את המחוייבות שלי לצדק, למידה והורות דרך מערכת היחסים שלי עם מרטל שעכשיו הורחבה גם לגרייסון, הילד השני בחיי.

רוב, השותף שלי, מרטל וגרייסון, מלווים אותי במסע הזה. אני מנסה לחיות את המטרה שלי כהורה, כותבת, מאמנת ומצדדת לשינוי הילדות כצעד הראשון לשינוי העולם.

דרך האתר הזהספריםאימונים ותוכניות לימוד, אני מחוייבת לעזור להורים להפסיק את כאב העימות, התסכול והאכזבה שהן התוצאה של מה שלמדנו על הורות.

חוץ מהאתר, כתבתי גם מאמרים לאתרים אחרים. אני כותבת אורחת ב Kindred Community ובקרוב אנהל שם פורום.

כאשר אנחנו עוסקים בהורות עם אמון וכבוד, אנחנו לא רק משנים את מערכת היחסים שלנו עם הילדים שחולקים את חיינו, אנחנו משנים את העולם.

Teresa Graham Brett

האם השוני של ילדים הוא פגם?

האם השוני של ילדים הוא פגם?

כמאמנת לגיוון, שמעתי הרבה פעמים שהעולם יהיה מקום טוב יותר אם נתמקד במה שאנחנו דומים במקום להתמקד במה שמבדיל בינינו. אם היינו רואים אחד את השני רק כבני אדם, היינו יכולים לחסל את הדיעות הקדומות והאפליה.

אבל, אני מאמינה שאנחנו צריכים להכיר ולהבין את השוני שלנו, בין אם מדובר בשוני בין קבוצות (כמו גזע, מין, גיל, העדפה מינית) או בייחוד האישי שלנו.

וכן, אנחנו צריכים להבין גם את המאפיינים שכולנו חולקים. להמשיך לקרוא האם השוני של ילדים הוא פגם?

Teresa Graham Brett

האם הטלוויזיה חתרנית?

האם הטלוויזיה חתרנית?

קראתי הרבה מאמרים במדיות המרכזיות והאלטרנטיביות על הסכנות לילדים מצפייה בטלוויזיה. בין אם זה אלימות המתוארת בתוכניות או האופי הצרכני שבפרסומות, מעודדים אותנו להגביל את החשיפה לטלוויזיה.

גם אני, האמנתי שמרטל יהיה אלים אם הוא יראה פאוור ריינג'רס או כל תוכנית אחרת מחוץ לטלוויזיה החינוכית. כשהתחלתי להשתחרר משליטה במסכים, ביליתי הרבה יותר זמן בצפייה בטלוויזיה עם מרטל.

בשנה האחרונה הוא הרחיב את טווח התוכניות האהובות עליו. רובן ב Cartoon Network והן כוללות את בן 10, הטיטאנים, Generator Rex, ו Codename: Kids Next Door.

כשהתחלתי לצפות בתוכניות האלה, לא אהבתי אותן. הן מלאות מכות וקרבות. אחר כך התחלתי לבחון יותר את הנושאים שהם מתארים. מה שהתוכניות תיארו הם אנשים צעירים וחזקים שיכולים לשנות דברים בעולמם.

לדמויות יש בדרך כלל כוחות מיוחדים שמאפשרים להם להציל את העולם או ללחום ברשע. המבוגרים בתוכניות האלה תלויים בדמויות הצעירות להצלת הקהילה שלהם. הילדים בתוכניות האלה לא צריכים ללכת לבית הספר או לעשות שיעורי בית לפי פקודת המבוגרים. הם רבי עוצמה, חכמים ומגשימים את עצמם. הם עושים דברים חשובים. למעשה, רכשתי הערכה רבה ל Codename: Kids Next Door, שאפילו אומרים שהמטרה שלהם היא ללחום ב"דיכוי של המבוגרים!"

התחלתי לחשוב יותר למה התוכניות האלה הדהדו אצל מרטל ואיך הם מאתגרים את העולם הנשלט על ידי המבוגרים. התוכניות האלה חותרות תחת תבנית המחשבה הדומיננטית.

כששלטתי במה שמרטל צפה, לא הרגשתי צורך לצפות איתו. החיים שלנו עשירים יותר עקב הצפייה בתוכניות האלה ביחד. אני מרגישה שאני מקבלת תובנות למה שמתרחש בתוכו כשאנחנו מדברים על התוכניות וחולקים את החוויה. עולמו נפתח בפניי בדרכים שלא נפתחו כשלא הייתי מוכנה לוותר על השליטה על בחירותיו.

מצד שני, יש מקרים בהם חלק מהתוכניות מחזקות תבניות מחשבה וסטראוטיפים אחרים בנוגע למגדר, גזע או העדפות מיניות שקשה לי איתן. חלק מהאתגר שלי כשזה קורה הוא להשאר במצב של דיאלוג עם מרטל, ולא לנאום.

למרות שיש לי דיעות מסויימות בנוגע להעדפות מיניות, גזע או מגדר, אני לא בהכרח "הבעלים" של האמת והידע. במקום לכפות את דעותיי לגבי מה שקורה, אני צריכה לעבוד כדי להתניע תהליך שיבחן את השקפות העולם של שנינו.

לשאול את מרטל איך הוא חווה דמות או תוכנית מסויימת במקום פשוט להגיד לו מה אני חושבת פותח דיאלוג שיוצר אמון וכבוד וכמו כן מעסיק את שנינו בניתוח ביקורתי של החוויות שלנו. אבל, זה יכול להיות לי קשה לא להכנס לתפקיד של שימוש בכוחי כמבוגרת כדי לגרום לו להסכים להשקפותיי בנוגע למה שנכון וצודק.

למעשה, כשאני משתמשת בשליטה ופיקוח כדי לאכוף את הערכים "הנכונים" על הילד "שלי", אני רק מחזקת דרך מעשיי שליחיד או לקבוצה השלטת יש את הכח להגדיר מהי האמת.

שימוש בדיכוי ושליטה כדי ללמד על "צדק" עלול להראות טבעי יותר בגלל חוויותי שלי כנשלטת, אך זה רק מחזק את התבנית וממשיך את הסטטוס קוו. במקום זאת, ביחד, האמת של מרטל והאמת שלי יכולות להפגש ושנינו לומדים מהתהליך, בזמן שאנחנו משנים את יחסי הכח בין מבוגר וילד.

תלחצו כאן אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי.

—————————

Teresa Graham Brettהתחלתי את חיי כילדה טיפוסית שניסתה להיות מוצלחת בעיני הוריה ומוריה, בזמן שניסיתי להשלים עם הצורך לספר על האמת שלי במהלך החיים.

מופע שיווי המשקל הזה הוליך אותי להרבה הרפתקאות בחיפוש אחר מטרה והדרך האמיתית שלי. במהלך הדרך הלכתי לאוניברסיטה והשלמתי לימודי עריכת דין. דחיתי קריירה משפטית כדי לעבוד כמנהלנית באוניברסיטה, בחושבי שאוכל להפוך את העולם למקום טוב יותר. ביליתי זמן בעבודה באוניברסיטת אריזונה, אוניברסיטת מישיגן, אן ארבור, ואוניברסיטת אוסטין טקסס.

מצאתי להט בחינוך לצדק חברתי ודיאלוג בר-קיימא והתחלתי לצעוד בשביל בנסיון להפטר מרוב מה שלמדתי כילדה וכמבוגרת.

כשמרטל, הילד הראשון בחיי, הגיע לעולם, הוא איתגר אותי להתפתח מעבר לכל חוויה בחיי. הוא חשף את הצביעות שלי כאינדיבידואלית שמחוייבת לצדק על ידי כך שהראה לי איך המשכתי להנציח את הדיכוי בעמדותי ואמונותי לגבי מערכת היחסים בין ילד למבוגר.

כך התחיל המסע שלי לשלב את המחוייבות שלי לצדק, למידה והורות דרך מערכת היחסים שלי עם מרטל שעכשיו הורחבה גם לגרייסון, הילד השני בחיי.

רוב, השותף שלי, מרטל וגרייסון, מלווים אותי במסע הזה. אני מנסה לחיות את המטרה שלי כהורה, כותבת, מאמנת ומצדדת לשינוי הילדות כצעד הראשון לשינוי העולם.

דרך האתר הזה, ספרים, אימונים ותוכניות לימוד, אני מחוייבת לעזור להורים להפסיק את כאב העימות, התסכול והאכזבה שהן התוצאה של מה שלמדנו על הורות.

חוץ מהאתר, כתבתי גם מאמרים לאתרים אחרים. אני כותבת אורחת ב Kindred Community ובקרוב אנהל שם פורום.

כאשר אנחנו עוסקים בהורות עם אמון וכבוד, אנחנו לא רק משנים את מערכת היחסים שלנו עם הילדים שחולקים את חיינו, אנחנו משנים את העולם.

סנדרה דוד

כח

כח

נכתב ב Always Learning על ידי שוילר ווינפורת', 22 ליולי 2011, בתגובה למישהי שתיארה את התגובה של ילד צעיר להגבלות לאחר יום ארוך מחוץ לבית:

תדמייני שהיה לך יום ארוך ושאת עייפה ורעבה וכשהגעת הביתה אמרו לך שאת לא יכולה לעשות משהו שממש רצית לעשות. משהו שחשבת עליו ברגעים בהם היית בחוץ בהנאה וציפייה. משהו שידעת שיעזור לך להרגע. לשתות כוס יין, או לאכול פרוסת לחם שאפית הבוקר. לראות תוכנית בטלוויזיה ששודרה הערב, לקרוא את הפרק הבא בספר שאת ממש נהנית ממנו. מישהו שיש לו כח עלייך החליט שאת לא יכולה לעשות את מה שרצית בגלל שאת צריכה לאכול ארוחת ערב, להתקלח וללכת לישון. האם תתענגי על האוכל? האם תהני מתחושת המים החמים שנופלים עלייך במקלחת? האם תרדמי בשלווה? או האם כל אחד מהחוויות האלה יוכתם על ידי הכח שמישהו הפעיל עלייך, יורעל על ידי חוסר האונות שלך, החולשה שלך לנוכח תצוגת הכח של מישהו?

—————————————————

סנדרה דודסנדרה דוד חושבת, כותבת ומדברת על חינוך חופשי.

אתם מוזמנים להרשם למייל היומי בבלוג שלה, או באתר שלה. אני קורא אותם כל יום, מומלץ!