ג'ים היגלי

כמעט 25 שנים של אבהות – וכל מה שקיבלתי זה את שלושת הטיפים הגרועים האלה

כמעט 25 שנים של אבהות – וכל מה שקיבלתי זה את שלושת הטיפים הגרועים האלה

לא קראתי הרבה ספרי הורות. ואני יודע, זה קצת מפתיע בעבור בחור שמבלה את רוב זמנו בכתיבה ודיבור על להיות אבא.

אז, אם תבחר לא להמשיך לקרוא, אני מבין. זה מעורר רחמים. אני יודע.

אבל על מה שחסר לי בקריאה ובמחקר אקדמי, אני מפצה בהרבה תצפיות, שיחות עם מומחים וניסוי וטעייה מהזן הישן והטוב. קצת יותר מ – 24 שנים. אחד הדברים שלמדתי הוא שלהיות אבא יעיל דורש תקשורת טובה עם הילד שלך. אם אתה מצליח בחלק הזה של להיות אבא, השאר מגיע הרבה יותר בקלות.

משימה מרתיעה בוודאות – במיוחד ככל שהילדים מתבגרים. אז, הנה שלושת הטיפים הכי טובים שלי לעזור לך לשמן את הדרך הדו-סטרית הזאת לתקשורת מלאת אמון עם הילדים שלך.

שים את זה בהמתנה

אתה לא צריך להגיב כל כך מהר לכל סיטואציה. תאט ותחשוב. להתפרץ כמו הר וזוב, לפלוט מילים ורגשות, לא עובד. זה מפחיד ומדגים התנהגות לא הולמת לילדים שלך.

תן לעצמך קצת זמן לחשוב. דקה. חמש. עם ילדים מבוגרים יותר אני עלול לחכות כמה שעות או אפילו יום.

המפתח הוא לשתול את הזרע עם הילד שלך שהנושא עדיין "פתוח" ושאתה הולך לחזור אליו איתם אחרי שיהיה לשניכם זמן לחשוב על זה.

עם ילדים קטנים שעושים בעיות, אתה יכול להרים אותם, לקחת אותם לחדר שלהם, ולנהל איתם שיחה נוקשה אחרי מספר דקות של זמן התקררות. אבל עם ילדים גדולים יותר, הטקטיקה הזאת לא עובדת. בנוסף, אם אתה תוקף מילולית ילד מבוגר בסערת הרגע, הוא ירגיש לכוד בפינה. אתה פשוט מזמין אותו להתקיף אותך מילולית בחזרה.

לכן (אלא אם כן מישהו עלול להפגע או לפגוע במישהו אחר), אני עלול הרבה יותר להגיד משהו כמו, "אתה יודע, הדרך בה אתה מדבר אלי לא עובדת בעבורי. אבל אני לא הולך לצעוק ופשוט להעניש אותך. אני רוצה לחשוב על זה לפני שנדבר יותר מאוחר היום אחרי הצהריים."

ילדים רוצים כבוד נואשות. גם כשהם לא מראים זאת כלפיך. הם רוצים להישמע. כשאתה מציג נושאים עם כבוד והתחשבות, זה מקשה עליהם להמשיך את מעגל ההתנהגות שלהם. תנסה את זה.

חוק ה – 30 שניות

תפסיק להרצות.

וכשאתה מרגיש את הצורך להרצות, תגביל את זה ל – 30 שניות.

ילדים שונאים הרצאות. אני בטוח שגם אתה. אם אתה לא יכול להעביר 95 אחוזים מהמסר שלך ב 30 שניות, אז אתה צריך לחשוב יותר על המסר שלך.

כשאני מרגיש את הצורך להטיף לילדים שלי, אני מתחיל את זה עם, "אני צריך 30 שניות כדי לשתף משהו שאני חושב עליו. האם הראש שלכם נמצא במקום טוב להקשיב?"

ואתה יודעים מה? 9 מתוך 10 פעמים, הילדים שלי אומרים לי להתחיל כאן ועכשיו.

ואתה יודעים עוד משהו? הם מקשיבים.

אני מסיים את חצי דקת הדרשה שלי עם משהו כמו, "טוב, זה מה שרציתי שתדעו. אני רוצה לשמוע את המחשבות שלכם מאוחר יותר היום כשאתם מוכנים לדבר."

לפעמים הם רוצים לדבר מיד. לפעמים הם חוזרים לזה אחרי זה בעצמם. ולפעמים אני מעלה שוב את הנושא מאוחר יותר. אבל זאת כמעט תמיד דרך חלקה יותר לשיחה פתוחה וכנה.

תתחיל עם 30 שניות, זה עובד.

תפסיק לפתור כל דבר

הדבר הזה לקח לי שנים להבין. זה משהו שממש קשה לאבות להיות טוב בו כי אנחנו אוהבים לתקן ולפתור דברים.

אני מדבר על הזמנים האלה בחיים שהילדים שלנו כועסים, מודאגים, פגועים או מתוסכלים לגבי כל מיני דברים. חברים מגעילים, מאמנים לא הוגנים. מורים קשוחים. אחים מעצבנים. הרשימה באורך קילומטר. אני יודע שאני, כל פעם ששמעתי את הבעיה היומית, הייתי עונה עם תוכניות לתקן את זה ולגרום לזה להעלם.

"הנה מה שאתה צריך לעשות עם החברים שלך…"

"בפעם הבאה שהמאמן אומר לך בלה, בלה, בלה, את צריכה…"

"טוב, אף פעם אל תתני לחברים שלך להגיד לך…"

ואתה יודע מה למדתי? ילדים לא תמיד רוצים שתגיד להם מה לעשות. הם לא תמיד צריכים שתתכנן להם תוכניות. הם יודעים להתאושש והם מסוגלים להרבה יותר ממה שאתה חושב שהם יכולים.

הרבה פעמים, הם רק רוצים שתהיה איתם בזרימה. תגלה אמפתיה. תכנס לעומק. תהיה איתם ברגע הנוכחי. תחווה את הרגשות שלהם. גיליתי את זה יום אחד כשהילדה בת ה – 13 שלי זעפה בחדר שלה, כועסת על חברות מגעילות. זה קרע אותי. לא רציתי שהיא תהיה פגועה. אבל  בעצתו של הורה חכם אחר, ניסיתי משהו חדש.

נכנסתי לחדר שלה, שכבתי על הרצפה, ופשוט בהיתי בתקרה ביחד איתה.

ולבסוף היא אמרה, "אני שונאת את החברות שלי."

ואני עניתי, "זה בטח מבאס להרגיש ככה."

מה שקרה אחרי זה היה רגע משנה-אבהות. היא סיפרה לי את הפרטים של מה שקרה בזמן שאני המשכתי לבהות בתקרה. היא סיפרה לי על הכאב שלה. ואני רק המשכתי לאשר את אהבתי כלפיה, את העצב שלי מהסיטואציה, ואת ההבנה שלי לרגשות שלה.

והיא הייתה בסדר עם זה. היא לא הייתה צריכה שאני אפתור את העניין.

היא הייתה צריכה שאני אחווה את זה ביחד איתה.

אני משוכנע שהמעשים שלי שלחו לה מסר הרבה יותר חשוב מאשר אם הייתי מנסה להביא לה כל מיני רעיונות כדי לתקן את הבעיה הספציפית הזאת.

***

אז הנה לך. שלושת הטיפים הכי טובים שלי. ובמקרה שאתה חושב, "לוקח את הדרך הקלה, הא?" האמת היא ששלושת הרעיונות מצריכים אותך לעצור, לחשוב ולהתמקד באמת במה שצריך הילד שלך. הם דורשים הורות מודעת.

אבל להאט, לקחת זמן לחשוב, לכוונן את המסר שלך, ולאשר את הרגשות של הילד שלך הם כמה מהדרכים הכי טובות לבנות תקשורת חזקה.

תנסה אותם. תשנה אותם כדי שהם יעבדו עם המשפחה שלך. הגמול יהיה בשפע.

—————————————–

אם אתה רוצה לקרוא את המאמר המקורי, תלחץ כאן.

ג'ים היגליתלמד עוד על ג'ים: BobbleheadDad.com

ג'ים נמצא גם בפינטרסט

תצטרף לקהילת הפייסבוק של ג'ים.

7 תגובות בנושא “כמעט 25 שנים של אבהות – וכל מה שקיבלתי זה את שלושת הטיפים הגרועים האלה

  1. העצות הללו טובות לא רק לקשר עם הילדים, אלא למערכות יחסים בכלל. גם עם בני זוג. לפעמים גם עם חברים….

  2. כוונות טובות יש לנו ההורים כשאנו מגדלים את ילדינו כשהמטרה שישלימו את תהליך ההפרדות שהחלו ברגע שנולדו, ויגדלו להיות עצמאיים, אחראיים ותורמים.
    נוכל לעזור להם להגיע למטרה זו אם נעזור להן להרגיש..אהובים,נחוצים ויכולים לממש את יכולתם.
    נוכל לעזור להם אם נכבד את דעתם,בתוך גבולות שבאחריותנו לשים, ונבין שהם חושבים ומרגישים באופן שונה מאיתנו.
    נוכל לעזור להם אם נקשיב להם הקשבה יעילה ונגלה עיניין אמיתי, אמפטיה ונבדוק אם הם רוצים לשמוע דעתנו… (לא תמיד הם פנויים לשמוע עצות)
    נוכל לעזור להם אם נתייחס גם להתנהגויות חיוביות ומובנות מאליהם.
    נוכל לעזור להם אם נאמר להם שאנו אוהבים, נחבק אותם גם כשזה מובן מאליו.

סגור לתגובות.