ילדים, מטלות ועבודת פרך

כשהילדים מגיעים לאיזור גיל שבע, רוב ההורים כבר מתחילים לחשוב, "הגיע הזמן שהיא תעשה קצת עבודה פה בבית!" ומתחילות המלחמות. "מתי אתה הולך להאכיל את הכלב?" "צריך להוציא את האשפה עכשיו!" "חמודה, כמה פעמים אני צריכה לבקש שתסדרי את המיטה?"

זה טוב לצפות מהילדים לקחת חלק בעבודות הבית. ילדים מסוגלים בהחלט, ומרגישים גאווה רבה בעבודה שנעשתה היטב. אבל, כמונו, הם רוכשים רגשות כלפי העבודות שמצפים מהם לעשות. וכשהרגשות האלה שליליים, ילדים יכולים לשאוב הרבה מההון הרגשי של ההורים בדרך לסיים את מטלות הבית שלהם.

אז איך הורים יכולים לארגן את זה כך שילדים יקחו אחריות על עבודות הבית? אני חושבת שיש שני דברים עיקריים שעוזרים להשאיר את התחושה של עבודת הפרך מחוץ למטלות עבור הורים וילדים.

כל עבודה היא עבודה ראויה

הגישה הרגילה שלנו כלפי עבודות הבית יכולה לגרום לאלרגיות קשות למטלות. בגלל שדורות של עבודות בית נעשו ברובן על ידי נשים שהרגישו שהן לא מוערכות ובוודאי שלא משלמים להן מספיק, רגשות שאין להם קשר לעבודה המעשית של ניקיון או הוצאת הזבל הועברו אלינו דרך הדורות.

לעבודות פשוטות יש את ההנאות הפשוטות שלהן: בועות הסבון החמימות בכיור והמראה של כלב שאוכל בהנאה, למשל. אבל הלכי רוח שירשנו גורמים לעבודות האלה להרגיש כמו עבודה שלא שווה תשומת לב של אדם אינטליגנטי. אז זה לא מפליא, שכשאנחנו מבקשים מהילדים לעשות את העבודות האלה, שהם לא מגיבים אליהם טוב. הלך הרוח שלנו מדבק, וילדים נדבקים ממנו ברגע שזה הופך להיות התפקיד "שלהם". אנחנו ההורים צריכים להשתדל לכבד את עצמנו בזמן שאנחנו עושים את עבודות הבית. אנחנו צריכים להשתדל לשים לב לתגמול של העבודות שאנחנו עושים. העבודות שאנחנו עושים הן חיוניות. אנשים אינטליגנטים עושים אותן. משתלם לעשות אותן היטב. הן שוות את תשומת הלב שלנו.

תעשו את העבודה ביחד

אחת הבעיות עם מטלות היא שכשגדלנו, הכריחו אותנו לעשות את המטלות לבד. אז בלי לחשוב, אנחנו מצפים מהילדים שלנו לעשות את המטלות שלהם לבד, ולפי לוח הזמנים שלנו.

ילדים לא מתוכננים לעבוד לבד. הם מתוכננים להנאה, לשיתוף פעולה ולתשומת לב. הם מתכוננים לספוג את הנוכחות שלך בזמן שאת שמה לב לכישורים ולהישגים שלהם. תצפי בילד שלך קופץ מהמשענת של הספה לאמצע הסלון שוב ושוב אחרי שהאורחים הלכו. תצפי בילד בן שבע מתחרה עם חבר עד לקצה הרחוב, ואז מסתובב כדי לראות אם שמת לב כמה מהר שניהם רצו. הילד שלך מראה לך שיש מספיק אנרגיה למשימות כשהן מהנות, כשלילד יש בחירה לגבי התזמון וכשמישהו שם כדי לראות אותו בזמן שהוא עושה את זה. שבחים הם פחות חשובים מפשוט להראות ולקבל אישור.

אז לעשות מטלות ביחד עובד הרבה יותר טוב מלגזור על ילדים עבודות בבדידות. במקום, "תוציא בבקשה את הזבל," תנסו, "אתה יכול לתפוס קצה אחד של השק? הוא ממש כבד!" ולפתוח שיחה על מה יכול להיות בפנים. להתחלק לזוגות של בני משפחה כדי להתמודד עם מטלות ביחד, או לקחת עשר דקות בהן כולם עושים משהו שצריך להעשות בבית יכול להרחיק את רגשות הבידוד ואת הרגשת עבודת הפרך מעבודות הבית.

להתחבר, ואז לעבוד

כשילד כבר נדבק בזיהום "העבודה הזאת לא כיפית", התרופה יכולה להיות זמן מיוחד קצר כדי לחזק את תחושת החיבור. אך אחד מאיתנו לא עובד טוב כשאנחנו מרגישים מבודדים ובלתי נראים. הזמן המיוחד נותן לילד את הזמן והמסגרת בה הוא או היא יכולים להראות, לא משנה מה בחרנו לעשות.

אז מסביב לזמן המיוחד אפשר לפעמים לעזור לילד להתמודד עם עבודה לא צפויה בלי להרגיש שזאת מעמסה.

תובילי את המשפחה

כשילדים רואים משפחה שעובדת ביחד במטרה מסויימת, או עובדת ביחד כדי לשפר את החיים של אחד או יותר מהמשפחה, הם יכולים להבין הרבה יותר טוב שלעשות את העבודה בבית זה סוג של כוח. הם רואים שהעבודה שלהם תורמת לטובת כולם, שהם מוערכים, ושהם עוזרים לשפר את החיים כשהם משתתפים.

אז מפגשי משפחה כל ערב או פעם בשבוע, בהם הורים חולקים את המחשבות שלהם לגבי הדברים הטובים שקרו בשבוע האחרון, והאתגרים שיהיו בהמשך השבוע, יכולים לעזור לילדים להבין את החשיבה של ההורים שלהם. זה נותן להם מקום לשתף את שלהם. הם רואים שהמשפחה היא קבוצה שיש לה כיוון והנהגה. הם רואים שהקול שלהם נשמע כשמחפשים רעיונות איך להסתדר בנסיעת העסקים של אבא ועם העזרה שאמא תצטרך, או אם סבתא צריכה שיטפלו בגינה שלה בשבת, בזמן שיש עוד מספר דברים שצריך לעשות. הם מרגישים חלק ממשהו גדול יותר. הם לומדים שהעבודות הן לא מטלות בודדות שצריכות להעשות על ידי אנשים מבודדים. הם משתתפים בפתירת בעיות ויכולים להיות גאים בתרומה שלהם.

אני מכירה משפחה שמצפה מכל אחד להגיד משהו שהם מעריכים אצל בן משפחה אחר בכל ארוחת ערב, או להגיד משהו אחד שהלך להם טוב ומשהו אחד שלא הלך להם טוב באותו יום. העובדה שהדברים הקטנים נראים על ידי כולם עוזרת לנקודת המבט של הילדים בנוגע לחשיבות של עצמם.

———————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

על Hand in Hand Parenting

ב Hand in Hand, המומחיות שלנו היא לעזור להורים לטפח את הקשר שלהם עם ילדיהם. הוקם ב 1989 על ידי פאטי וויפפלר, אנחנו גוף הולך וגדל של צוות, מדריכים, יועצים ומתנדבים שמספקים מידע ותמיכה להורים ברחבי העולם. המשרדים שלנו נמצאים בפאלו אלטו, קליפורניה.

צרו איתנו קשר:

עשו לנו לייק בדף הפייסבוק.

מאמרים ומשאבים יומיומיים בטוויטר.

מדריכים כותבים על החוויות שלהם בבלוג שלנו.

השתמשו בקבוצת Yahoo שלנו כדי לשאול שאלות, לקרוא ולמצוא שותף הקשבה.