הנוסחה הסודית לקהילות שלוות
כשאני אומר למנהלי מחנות קיץ אחרים שלהנהגת המחנה שלי לא היה אף דיון על שליחת ילדים הביתה בגלל סיבות משמעתיות בקיץ האחרון, הם מיד מניחים מספר הנחות. "יש לנו הרבה ילדים מהעיר, אז זה לא יכול לקרות אצלנו", הם יגידו, בלי לדעת שאנחנו מביאים אחוז גדול של ילדים מסביבות קשות על מלגה. ברגע שהם שומעים שאנחנו מתמודדים עם אוכלוסיות מגוונות, הם יניחו שהתמקצענו בטכניקות המקובלות למניעת בעיות התנהגות. אולי ילדים לא מנהלים שיחות בלי נוכחות מבוגר, לדוגמה. או אולי יש לנו "אפס סובלנות" כלפי בריונים. אתם רואים, ההנחה היא שכשהם נמצאים ביחד, הדבר היחיד שמונע מילדים ליצור סביבה בסגנון "בעל זבוב" הם המבוגרים שסביבם.
אז מה האסטרטגיה שלנו? טוב, זה למעשה מסתכם בלקחת את הרעיון שהסכמה היא דבר טוב למסקנה המתבקשת שלו. כלומר, אף אחד במחנה לא חייב לעשות משהו שהוא לא מסכים לו. כל אחד במחנה מקבל משקפיים פשוטות דרכן הוא רואה את הסביבה שלנו. משתתפים יכולים לעסוק בפעילויות שמוסכמות אחד על השני כל עוד הם לא עושים משהו לא-חוקי (או משהו שמזעזע את ההורים שלהם באופן כללי), לא פוגעים רגשית במישהו או מסכנים מישהו גופנית.
זה אומר שהם יכולים להישאר ערים מאוחר בלילה, להסתובב עם מי שבא להם ולעשות מה שבא להם, כל עוד הם לא פוגעים בעצמם או באחרים. אז למה הם לא "בודקים את הגבולות" ופוגעים אחד בשני? אני אסביר.
ההתנהגות הכי לא-חברותית בין עמיתים נקראת בדרך כלל "בריונות", כלומר – התנהגות פוגענית קבועה הנעשית על ידי אדם בדרגה חברתית או גופנית גבוהה יותר כלפי אדם בעל דרגה חברתית או גופנית פחותה. יש הסכמה כללית על כך שבריונות היא דבר רע, ושצריך לעצור אותה. אבל ברוב המקומות לא עושים את הצעד היחיד שיכול למנוע את רוב מקרי הבריונות לפני שהם מתרחשים.
לאפשר לאנשים פשוט להתרחק.
מניסיוני בעבודה עם אנשים צעירים, שמתי לב שהמאפיין הבולט של אנשים הנפגעים ממקרי בריונות הוא תחושת חוסר אונים. אני יכול לזכור בבירור את ההליכה היומיומית לבית הספר בכיתה ו', בידיעה שהאדם שמתאכזר אלי לכד אותי בפינה. הוא היה בכיתה שלי, ומעבר כיתה היה כל כך לא נפוץ, והמחסומים היו כל כך גבוהים שאפילו לא חשבתי על זה כאפשרות.
אז יום אחר יום חזרתי לבית הספר. ויום אחר יום הוא היה שם. ביליתי ימים שלמים כשאדרנלין זורם בעורקי. ולא היה דבר שיכולתי לעשות.
אבל, מה היה קורה אם הייתי פוגש את האדם הזה במגרש המשחקים ליד הבית שלי? יכולתי להבחין בהתנהגות שלו ופשוט לבחור לא ליצור איתו קשר. כשמכריחים אנשים להיות ביחד, זה בדרך כלל מוציא מהם את הדברים הכי גרועים, אז למה זה מנהג כל כך נפוץ?
כשאני מסביר לאנשים שהרבה ממה שאנחנו משיגים ב Camp Stomping Ground נובע מהעובדה שאנשים יכולים להסתובב עם מי שבא להם, רובם מתחילים לחשוד. "אני פשוט לא רואה איך זה מכין אותם לעולם האמיתי", הם יגידו. "כשהם יגדלו, הם יצטרכו להתמודד עם אנשים שהם לא אוהבים."
הם יצטרכו להתמודד עם אנשים שהם לא אוהבים.
זאת הנקודה בה אנשים מפגינים את הנזק שנעשה להם בילדותם. המיתוס שאתה חייב להתמודד עם אנשים מסוימים הוא שכיח ומסוכן באותה מידה.
במהלך 18-21 השנים הראשונות של רוב האנשים, מחייבים אותם להתרועע עם איש כזה או אחר, לעשות מספר דברים שהם מעדיפים לא לעשות, ואומרים להם ש"החיים לא הוגנים". אחר כך, כשהם מתבגרים, אין להם שום הבנה ש"העולם האמיתי" (כלומר, העולם בו אתה סוף סוף יכול לבחור בעצמך) בעצם מלא באפשרויות. יגיע זמן, שבו תתמודד עם מישהו שאתה חושב שהוא לא נעים. זה כנראה יקרה מספר פעמים. האנשים האלה ינועו בין מעצבנים לבין מתעללים בפוטנציה, וזה לא יהיה נחמד.
אם אימנו אותך לחשוב שאתה חייב להתמודד עם האנשים האלה, אתה כנראה תסבול את ההתעללות שלהם בלי להבין שיש לך בחירה. יכול להיות שתנסה "לגרום למערכת היחסים להצליח" עם מישהו שצועק עליך. אתה עשוי להתמיד בעבודה עם מעסיק שמתנכל אליך. אתה עשוי לתת לאנשים שעובדים איתך להתעלל בך בלי שתדווח למעסיק שלך.
במקומות עבודה עם תנאי כניסה גבוהים (כמו עבודות בתחום הרפואה) או עם תמריצים גבוהים להישאר (כמו קביעות במקומות עבודה) יש מקרי בריונות גבוהים, אפילו בקרב מבוגרים (מקור). למה? כי, ברוב המקרים, הקורבנות של אותה התעללות לא מרגישים מספיק חזקים בשביל לעזוב.
אבל מה אם היו מלמדים אנשים, מגיל צעיר מאוד, שיש להם שליטה לגבי האנשים איתם הם בוחרים לבלות את הזמן שלהם? אז הם היו יכולים להרגיש שיש להם את העוצמות לקבל החלטה הגיונית ולנסות לפתור את הבעיות שלהם, במקום לקבל אותם כמשהו קבוע.
"ביל ממש מתנהג אלי בצורה מגעילה בעבודה. האם אני מעריך את העבודה שלי יותר משאני מתעצבן מהמילים המגעילות שלו? אם אבחר להישאר בעבודה הזאת, איך אוכל לנסות לגרום לביל לשנות את ההתנהגות שלו?"
על ידי שפיכת אור על הבחירות שיש בידי ילדים במקום לגזול מהם את הבחירות שלהם למען "טובתם האישית" כביכול, אנחנו מרגילים אותם לקבל סוגי החלטות חיוניים לחיים בוגרים בריאים.
אני יכול לזכור מקרה בו שני נערים רבו אחד עם השני מהרגע שהם הגיעו למחנה. ביום השני, כבר היה ברור שזה משהו גדול יותר מהנראה לעין, אז הגעתי להיות מתווך בדיון. הסברתי להם שאנחנו לא מחייבים אותם "להסתדר" או להתנצל. אמרתי להם שהם יכולים לשנות את סידורי המגורים שלהם, ולא לפגוש אחד את השני כל היום אם זה מה שהם רוצים.
אבל זה לא מה שהם בחרו. שניהם הסתדרו מצוין עם הבנים האחרים בבקתה שלהם, והם לא רצו לוותר על טיפוח החברויות האלה בשביל להימנע ממערכת יחסים לא נעימה אחת. כשהם סירבו להצעה לשנות מקום מגורים, פשוט אמרתי, "אז, אם אתם בוחרים להיות ביחד, זה כנראה יהיה הגיוני לחשוב על תוכנית בה לא תהרגו אחד את השני." הם הסכימו, ובחצי שעה הבאה הם דיברו על הדברים שהטרידו אותם, ועל איך הם יכולים לנסות למנוע מהדברים להתדרדר. הם היו מונעים מסיבות פנימיות ליצור סביבה שלווה, והם עבדו קשה בשביל להשיג את זה. הם לא היו מושלמים, אבל הם בהחלט ניסו. צוות המחנה שלנו בא לעזרתם, וחילוקי הדעות הכי מרים שלהם נשארו בצד.
למרות שהימנעות מהתנהגות אכזרית היא דבר נהדר, נהיה משוגעים אם נתעלם מהמידה בה סביבה המוגדרת על ידי החופש להתחבר אל מי שאתה רוצה יוצרת מערכות יחסים יפות. היתרונות של משחק רב-גילאים פורטו במקומות רבים באינטרנט (כמו באתר ממנו תורגם הפוסט הזה, וגם במאמר הנפלא הזה של פיטר גריי ב Psychology Today), וממש ראינו אותם בחיים האמיתיים.
יש משהו שמרגיש שונה לגמרי בקהילה בה בני 15 מבלים עם בני 6. ראינו אינספור דוגמאות לחברויות אמת שנוצרו בין ילדים עם פערי גיל עצומים, ובאופן מעניין, זה לחלוטין שינה את ההיררכיה החברתית. מדברים כמו יכולת אתלטית, לדוגמה, כמעט שהתעלמו לגמרי. זה לא כל כך מרשים לנצח ילד בן 7 בכדורגל, ובעצם אף אחד לא ממש ניסה. במקום, "הילדים המגניבים" במחנה היו באופן כללי אלה שדאגו לילדים צעירים מהם.
הדוגמה הכי מרגשת בנוגע לזה הייתה בקיץ הראשון בו ניסיתי את הגישה החדשה הזאת. באחד השבועות הכי עמוסים שלנו, שלושה הורים פנו אלי והביעו חשש. כל אחד מילדיהם אובחן על "ספקטרום" כזה או אחר, וההורים דאגו אם הילדים שלהם נהנים ומרגישים בטוחים במחנה שנשארים לישון בו.
אחד מהם היה נער בן 16, אחת הייתה נערה בת 13 והאחרונה הייתה ילדה בת 10. הכנתי את עצמי. כבר ראיתי מה קורה במצבים כאלה. אנחנו נבלה את כל השבוע בניהול הסטטוס הדחוי שלהם, ונקווה שהם לא יהיו מודעים לכך שאחרים צוחקים עליהם. אבל קרה משהו אחר לגמרי.
כשנותנים להם לעשות מה שהם רוצים, הם ימצאו אחד את השני.
הנער, נקרא לו ג'סי, בילה את כל השבוע עם שתי הנערות האלה ותיפקד בשבילן כחונך. הם הלכו לפעילויות ביחד, צחקו ביחד, וישבו ביחד במדורות. אחת הנערות תטען אחרי זה שג'סי "הציל את החיים שלה" עם ההדרכה ונקודת המבט שג'סי השאיל להם באותו שבוע.
ג'סי הגיע למחנה והפך למנהיג בלי היתרון של איזו תוכנית אימון למנהיגים צעירים. אבל ג'סי לא היה אמור להנהיג נערים בני 16. הוא היה אמור להנהיג את האנשים האלה. במקום לבלות שבוע בישיבה מחוץ למעגל החברתי, הוא היה כוכב-על עבור הנשים הצעירות האלה. הוא עזר להן, והביטחון שראינו שהתפתח בו היה מרשים. וזה דבק בו. ג'סי בסופו של דבר עבד אצלי, ונתן לאחרים התנסויות דומות.
אנחנו מאמינים שבריונות, מיסודה, מתגלה כשאנשים לא שולטים בחיים שלהם, או כשהם מאמינים שהם חייבים למצוא דרך להשתלב בחברה בעלת מבנה כוח היררכי. כשהם מגיעים לסביבות בהן יש לילדים אוטונומיה אמיתית, וכשה"כוח" היחיד המופעל במחנה נועד לשמור על הביטחון של אנשים, גילינו שהם בעיקר רוצים להסתדר עם ילדים אחרים וליהנות. אנשים עדיין נפגעים מידי פעם, וזה בסדר. אנחנו שם בשביל לעזור להם להבין למה הם נפגעים ומה הם יכולים לעשות בנידון.
לעולם לא נשים אותם במצבים בהם קיים סיכוי גבוה שהם ייפגעו, כדי שהם יוכלו להתכונן לעולם האמיתי בו הם מצפים שהאנשים שסביבם יפגעו וירדו בהם. לא ככה צריך להראות העולם האמיתי, ולעולם לא ארצה לגרום למישהו לחשוב אחרת.
————————————————————————-
בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.
ג'יימס דייויס הוא אחד המקימים של Camp Stomping Ground, מחנה קיץ בניו ג'רסי לגילאי
6-17.