שיתוף

למה אני לא מכריחה את הילדים שלי לשתף

למה אני לא מכריחה את הילדים שלי לשתף

יש מדיניות שיתוף בגן של הבן שלי. זה גן משותף שמנוהל על ידי ההורים, אז חייבת להיות לנו מדיניות על דברים כאלה כדי שנתנהג בצורה דומה בכל מיני מצבים. המדיניות היא שילד יכול לשחק בצעצוע כמה זמן שהוא רוצה. אם ילד אחר רוצה את הצעצוע, הוא צריך לחכות עד שהילד הראשון יסיים איתו. אנחנו אפילו "שומרים" צעצועים לילדים אם הם צריכים ללכת לשירותים ולשולחן האוכל, כדי שלא ייקחו להם אותם. זה תקף לכל דבר בחצר או בגן שאפשר לשחק איתו, כולל נדנדות וסולם אופקי.

בהתחלה לא הבנתי למה יש לנו מדיניות כזאת. פשוט זרמתי עם זה, כי זה הכלל, וזה לא נראה לי כזה עניין גדול. כל הילדים מכירים את הכלל, אז אחרי השבועיים הראשונים בערך, הם לא נכנסים להתקפי זעם כשאומרים להם, "אתה יכול לקבל את זה כשסאלי ג'ו תסיים". אבל לאחרונה הבחנתי בגישה שונה לגמרי כלפי שיתוף במקומות אחרים שאנחנו הולכים אליהם, ואני מתחילה להבין בדיוק למה זאת מדיניות של הגן.

שני מנהגי שיתוף מפוקפקים

הנה שתי דוגמאות של מנהגי שיתוף מפוקפקים שראיתי לאחרונה. הראשונה מגיעה מחברה טובה שלי (ואני מקווה שלא אכפת לה שאני משתמשת בסיפור שלה כדוגמה). היא ובנה בן הכמעט שנתיים היו בגן המשחקים יום אחד. הוא הביא מכונית קטנה לשחק איתה. ילד אחר, קצת יותר מבוגר, רצה לשחק עם המכונית ודרש שהבן של החברה שלי ייתן לו את המכונית. התחיל עימות טיפוסי של ילדים, והאמא השנייה אמרה לילד שלה, "כנראה שאמא שלו לא למדה אותו לחלוק." לא משנה העובדה שהמכונית שייכת לו וכשמישהו מבקש ממך לחלוק, "לא" היא תשובה לגיטימית לגמרי.

הסיפור השני שלי קרה בוקר אחד באולם הספורט המקומי. בימי שישי בבוקר הם ממלאים את האולם עם מגלשות קטנות, בימבות, תלת אופניים, כדורים ענקיים, אפילו טירה מתנפחת. חלומו של כל ילד. יש בימבה אדומה אחת שהבן שלי אוהב לשחק איתה במיוחד, ובפעם האחרונה שהיינו שם, הוא נסע בה בכל השעה וחצי שהיינו שם. בעוד רוב האמהות עם ילדים קטנים מזדנבות אחרי הילדים שלהם בזמן שהם משחקים, הבן שלי מבוגר מספיק עכשיו כדי שאוכל לשבת בצד ולהסתכל. משם ראיתי אמא שהבן שלה רצה לנהוג בבימבה מתקרבת לבן שלי שוב ושוב ואומרת, "טוב, הגיע הזמן לתת גם לו תור!" כמובן שהוא התעלם ממנה, ובסופו של דבר היא ויתרה. היו מיליון בימבות אחרות שהבן שלה היה יכול לקחת, אפילו אחת שהייתה כמעט זהה. או שאולי הייתי מתערבת מתישהו.

שיעורים מהעולם האמיתי

אני לא מסכימה עם הגישה של האמהות האחרות במצבים האלה. אני חושבת שזה עושה שירות דוב ללמד את הילד שהוא יכול לקבל משהו של מישהו אחר, רק בגלל שהוא רוצה את זה. אני יכולה להבין את הרצון לתת לילד שלך כל מה שהוא רוצה, לכולנו יש את זה. אבל זה שיעור טוב לשניכם ללמוד שזה לא תמיד אפשרי, ולא צריך לדרוך על אנשים אחרים כדי לקבל את הדברים האלה.

יתרה מכך, הדברים לא עובדים ככה בעולם האמיתי. בחייו הבוגרים של הילד שלך, הוא יחשוב שכל דבר שהוא רואה שייך לו. זה כבר קורה בדור הבא. קראתי מאמר מרתק על איך הנוער ובני העשרים מצפים להעלאות שכר וקידום בעבודה שלהם מסיבות כמו, "אני מגיע כל יום."

אם את מפקפקת בהגיון שלי, תחשבי על החיים שלך ביום יום. את לא תעקפי מישהו בתור בסופר רק בגלל שלא בא לך לחכות. ורוב המבוגרים לא ייקחו משהו ממישהו, כמו טלפון או זוג משקפי שמש, רק בגלל שהם רצו להשתמש בהם (טוב אולי כמה מכם כן יעשו את זה. במקרה כזה הפוסט הזה לא בשבילכם).

זה קשה, כמו הרבה דברים שקשורים להורות, אבל בואו נלמד את הילדים שלנו איך להתמודד עם אכזבה, כי היא קורית. לא תמיד נהיה שם בשביל לתקן את הדברים עבורם. בואו נלמד אותם איך הם יכולים לקבל את הדברים שהם רוצים בעזרת התמדה, סבלנות ועבודה קשה.

————————————————————————————————————————

בת' ובואיבת' היא אמא לשני בנים, בואי ופריס, והיא כותבת בבלוג שלה, Very Bloggy על הורות, חיים ירוקים, החיים האורבניים ואוכל.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

6 תגובות בנושא “למה אני לא מכריחה את הילדים שלי לשתף

  1. מסכימה עם דברייך באופן חלקי. מצד אחד, נכון, ילד צריך ללמוד שלא כל דבר הוא יכול לקבל, בוודאי אם זה שייך לילד אחר. מצד שני, נתת דוגמאות גם מהמדיניות בגן וגם בדוגמא עם הבינבה, שבשני המקרים המשחק לא שייך לילד אלא שהוא פשוט ״תפס״ ראשון ולדעתי כן חשוב ללמד את הילד אכפתיות לאחר ושאם רואה שילד אחר גם רוצה צריך להתחשב וכן להעביר את
    המשחק הלאה אחרי פרק זמן סביר… זה גם בטוח יעזור יותר לילד בחיים אם ילמד לחשוב על אחרים ולא רק על עצמו (בחברה, בזוגיות, בצבא…)

  2. כיף שחזרת לתרגם מאמרים :), העציב אותי מאוד המכתב ששלחת בשבוע שעבר.
    העיסוק בחינוך הוא מלא אמונה ותקווה. אל נא תחדול ונקווה שבקרוב יהיה כאן טוב.
    לגבי המאמר: אני מאמינה שיש לחנך ילד לחלוק, ולדעת לוותר לפעמים.
    אם ננסה לשקף לו ולגרום לו לחשוב על רגשותיו של ילד אחר אולי נלמד אותו משהו חשוב ומשמעותי יותר על החיים.

  3. "אבל זה שיעור טוב לשניכם ללמוד שזה לא תמיד אפשרי, ולא צריך לדרוך על אנשים אחרים כדי לקבל את הדברים האלה." – נכון לא צריך לדרוך על אנשים אחרים, צריך ללמוד לבקש ולנהל דו שיח כדי להגיע לפתרון. ובשביל זה צריך שניים… צריך ילד שיודע גם לראות את הרצונות של זה שעומד מולו ומבקש משהו.

    "את לא תעקפי מישהו בתור בסופר רק בגלל שלא בא לך לחכות. ורוב המבוגרים לא ייקחו משהו ממישהו, כמו טלפון או זוג משקפי שמש, רק בגלל שהם רצו להשתמש בהם" – בהחלט לא! אבל לעומת זאת קרה לי שאנשים ביקשו ממני לתת להם להיות לפני בתור בגלל שמאוד מיהרו, ויש מקרים שאני מוותרת להם ונותנת להם לעקוף אותי! ישמור השם! אני חושבת שהורים שמלמדים את הילדים שלהם את מושג השיתוף לא מתכוונים שאנשים יחטפו או יקחו לילדים שלהם בכח את המשחקים. הם מתכוונים שהילד ילמד לראות גם את האחר שעומד מולו.

    "בואו נלמד אותם איך הם יכולים לקבל את הדברים שהם רוצים בעזרת התמדה, סבלנות ועבודה קשה." – אוקי… אבל בזה שאת לא מלמדת שאת הילד שלך על שיתוף אני לא חושבת שאת מעבירה לו מסר על התמדה וסבלנות. לעומת זאת הקניית ערך של שיתוף מלמדת שאפשר לקבל דברים גם בעזרתו של אדם אחר. שזה גם חשוב לחיים.

    לסיכום – הכל עניין של מידה. בטח שלא צריך ללמד ילדים שיש להם את הזכות לקחת דבר ששייך לאחר רק כי הם רוצים, אבל כן נכון ללמד ילדים לנהל דיאלוג, לבקש מילד אחר את המשחק שלו ואפשר גם לתת להם כלים לדעת לשתף ילד אחר. לא להכריח.

  4. אני חושבת שהשיתוף הוא חשוב מאין כמותו ולו רק בשל יכולת ההסתכלות על האחר.
    כמו שאנחנו רוצים שיראו אותנו כשאנחנו זקוקים, מתאווים, חולמים או מבקשים, כך כדאי שנראה גם אחרים ובזכות החינוך לשיתוף (אבל כמובן לא על חשבון דריסת העצמי), כך נוכל לראות גם את האחר.

  5. אני מסכים פה עם כולן שזה נכון ליזור לילדים לחשוב על רגשותיהם של אחרים!
    הבעיה היא שיש גם את הרגשות של הילד שלא רוצה לשתף, גם אותם חשוב לכבד.

  6. זה יותר מורכב מזה. אם זה משהו שהילד הביא מהבית אז זה שלו.
    אם זה משהו שיש עוד אחד כמוהו, אז אין סיבה שהוא ייתן את שלו לילד אחר.
    אבל יש דברים שחייבים לחלוק בהם- למשל נדנדה- ולא פעם אני רואה ילדים בגן השעשועים שפשוט לא משחררים את הנדנדה ולא אכפת להם שיש 2 נדנדות ו-30 ילדים בגן השעשועים.
    אז אין ברירה אלא להסביר את מורכבות הדברים ולא לקבוע כלל אחד נוקשה, יש מצבים שצריך לשתף ויש מצבים שלא.

סגור לתגובות.