ג'נבייב סימפרינגהם

לפזר את מאבקי הכוח עם הילד שלך

לפזר את מאבקי הכוח עם הילד שלך

הורות יכולה להיות הרבה יותר קלה כשאנחנו מתחילים לראות כל מאבק כח או מעשה התרסה כסימן לעצור, להאט, לנשום, להתחבר לעצמינו תחילה, ואז לילדנו. במקום להתמקד במה שהילד עושה או לא עושה, תחזירו את המודעות שלכם למערכת היחסים, לאנרגיה ביניכם. תזכרו שאתם יכולים להשפיע על ילדיכם לחיוב, אבל רק ממקום שלו.

תיראו את מאבק הכח כסימן שלכם להאט ובאמת להקשיב לרגשות שלכם ולהכניס קצת אמפתיה עצמית (אפילו 5 שניות יכולות להתחיל לשנות את מצב הרוח). אחר כך באמת תקשיבו לילד שלכם בעזרת הקשבה פעילה ובכלליות בצורה כזאת או אחרת, תזכירו לילד שלכם (בן אם הוא פעוט, נער או כל דבר ביניהם) שאתם נמצאים שם בשבילם. תראו לילד שלכם שאכפת לכם באמת ובתמים ממה שקורה אצלם, מה הם מרגישים ומה הם צריכים.

זה לא מפנה שקל לעשות כשאנחנו תקועים בתגובת לחץ, כשאנחנו נלחמים בשעון, או כשיש לנו מטען גדול של צרכים שלא נענו. זה קל לבחור להתחבר בדיוק כמו לבחור להכין לעצמנו תה קמומיל כשאנחנו ממש רוצים, אבל יודעים שלא כדאי לנו, את הקפה או כוס היין או המזון עתיר הסוכר הזה. זה לא הדבר הכי קל לעשות, זה דורש מחוייבות גדולה. אבל התוצאות שוות את זה!

רוב העימותים ומאבקי הכח יכולים להתפזר די בקלות על ידי האטה, התרככות, שחרור האג'נדה שלנו (אפילו באופן זמני) וחיבור מחדש. או על ידי קצת הומור! הילדים שלנו כמעט לא יכולים להתנגד לחזור לחום של החיבור בין הורה לילד כשאנחנו עוברים למצב ההורה המצחיק, או כשאנחנו פשוט מראים להם ששוב יש לנו את הזיק השובב בעיניים.

אבל כדי להשיג את המטלה העצומה של לשים את מערכת היחסים לפני המטלות שצריך להשיג, השעון או הדחף להוכיח את הטענה שלנו, לבחור להתחבר במקום לשלוט, להיות עליז במקום תובעני, אנחנו צריכים לעצור תחילה, לקחת הפסקה ולמקד את עצמנו.

קל לחשוב שאין לנו את הזמן לעצור על מקומינו ולהתחבר מחדש, אבל כשאנחנו לא עושים זאת די מובטח לנו שכל מה שאנחנו צריכים ממנו את שיתוף הפעולה של הילד שלנו יקח פי 10 יותר זמן – לפחות!

אחת העצות שאני נותנת שעוזרת להרבה לקוחות היא פשוט לדמיין תמרור עצור גדול ואדום כדי לעזור להם לזכור לעצור, להאט ולנשום בצורה מודעת. כדי לעזור להם לזכור, הורים הרבה פעמים מדפיסים או מציירים תמרור כזה ותולים אותו בחדר בו קורים מירב העימותים. לאחר מכן הם כותבים עליו כמה מילות מפתח כדי להזכיר להם לנשום ולהוריד את רמת המתח, לאתחל ולהתחיל מחדש. אם אתם שמים אחד כזה על הקיר שלכם, תשימו גם לב קטן במקום כלשהו על הנייר כדי להזכיר לכם על מה כל העניין.

אם אנחנו מגיעים לרמזור אדום, אבל אנחנו מתעלמים ממנו וממשיכים לנסוע אנחנו לוקחים סיכון, יכולה להיות תאונה. אנחנו נכנסים לאיזור סיכון גבוה. אותו הדבר קורה כשאנחנו מסתערים קדימה באינטראקציה עם הילד שלנו כשרמות הלחץ שלנו בשמיים ואנחנו נתפסים לרצון לנסות לשלוט בילד בין אם זה מוצא חן בעיניו ובין אם לא. זה מסוכן, ויהיו לזה השלכות לפחות ברמה הרגשית.

ההורה בסיכון לגבור על הילד, להפחיד אותו, לגרום לו לקפוא ולציית ממקום של פחד, זה המקום שבו פסקי זמן (בכפייה על הילד) יכולים להתרחש או צעקות או עונשים מסוגים אחרים או ציניות או לעורר רגשות אשמה או להתעלם, כולנו יודעים איך זה הולך.

כשהורה לא יכול לסגת, כשהוא מתסער קדימה ופועל ממקום של לחץ ותסכול גדולים, התסכול, העצב והפחד שהילד יספוג ישתקפו ללא ספק במעשים שלהם במהלך היום ולתוך הלילה. אלא אם כן המצב יתוקן.

לכל הורה יש את הרגעים של הסתערות קדימה כשהם יודעים שהם צריכים לסגת, אז בבקשה אל תרדו על עצמיכם כשזה קורה. זה קורה. זה סימפטום שהצרכים הבלתי מסופקים שלכם צועקים עד השמיים.

זה קשה לשנות הרגלים, זה לא קורה בין לילה, זה לוקח זמן, זה דורש הרבה למידה מהטעויות שלנו, אבל כולנו באותה סירה, עושים את הטוב ביותר שאנחנו יכולים כדי לשנות את התבניות שהורישו לנו ולא משרתות אותנו.

כמה מדהימים אתם בכך שאתם במסע הזה של מודעות, אחריות עצמית, שינוי וצמיחה. כמה זה מתגמל! ~ ג'נבייב

—————————————–

ג'נבייב סימפרינגהםג'נבייב סימפרינגהם היא המייסדת של מכון ההורה השלו ניו זילנד, היא להוטה לתמוך בהורים ולעזור להם להישאר מקושרים רגשית עם ילדיהם גם בזמן עימותים בלתי נמנעים. ג'נבייב היא גם אמא לשני ילדים שהם המורים הכי טובים שלה.