5 ילדים

הנה טיפ להורים: עקביות מוערכת מעבר למידה

הנה טיפ להורים: עקביות מוערכת מעבר למידה

אני חושבת שקראתי את זה בכל ספרי ההורות. שמעתי את זה מכל מומחי ההורות. "עקביות היא המפתח להורות טובה", הם אומרים, וגם, "יש מעט מאוד עקרונות חשובים יותר". במשך שנים קניתי את המסר הזה. כמו כל חבריי, הייתי מאמינה אדוקה בעקביות. כי ברור שעקביות היא המפתח להורות טובה, חשבתי. דה.

עכשיו אחרי 16 שנים ו-5 ילדים בקטע ההורות הזה, אני חייבת להגיד, שכשזה מגיע להורות האמיתית שלי בשטח? עקביות מוערכת מעבר למידה, חברים. הרבה, הרבה, מעבר למידה. וכמעט בלתי אפשרית. ודי גורמת לך להרגיש כמו כשלון.

עקביות בעבורי, כמו שהסתבר, משמעותה באופן עקבי לא להצליח לעמוד במטרת העקביות. כל פעם שנתתי להם לאכול עוגיה במקום פרי טרי כי הייתי עייפה מידי בשביל לחתוך עוד תפוח, לא עקבית. כל פעם שנתתי להם לראות רק עוד תוכנית אחת או לשכנע אותי לדחות את שעת השינה או לדחות מטלה, לא עקבית. כל פעם שגרג ואני לא הסכמנו על החוקים. כל פעם שהייתי רחמנית במקום לשפוט במהירות. כל פעם שנתתי להם להתחמק מהנגיסה ההכרחית בירקות בארוחת ערב. לא עקבית, וכשלון כהורה, והילדים שלי בטוח יגדלו להיות מפרי כללים, חסרי משמעת, וכנראה, בסופו של דבר, רוצחים סדרתיים. או יותר גרוע… רוצחים סדרתיים שמסרבים לאכול את הירקות שלהם.

העברתי את מרבית שנות ההורות הראשונות שלי בירידה על עצמי בגלל חוסר העקביות שלי. לא עלה על דעתי אז שאידאל העקביות הלא מציאותי היה בעיה גדולה יותר מהכשלון השפל להיות עקבית בהכל. לא עלה על דעתי שאני יכולה ללמד את הילדים שלי דברים טובים יותר מעקביות. דברים חשובים יותר. דברים שיכולים להכין אותם טוב יותר לחיים מלאי שינויים. דברים כמו גמישות וסתגלתנות. רחמים והבנה. חמלה ואדיבות. והעובדה שמי הם אנשים ומה הם צריכים תמיד חשובה יותר מדבקות מחמירה בחוקים.

פשוט טיעון העקביות הוא כל כך משכנע, כל כך מובן בצורה אוניברסלית שהוא הדרך והאמת, שלמרות שתמיד היה לי עקצוץ בבטן, משהו שגרם לי להרגיש לא בטוחה, נדבקתי לעקביות כאילו הוא היה התשובה. תשובה שהמשכתי לטעות בה, כן, אבל עדיין תשובה קסומה שהיא הגביע הקדוש של ההורות, באמת… משהו שיתקן את כל ההורות שלי, אם רק אצליח לשלוט בו.

את צריכה לתקשר טוב עם בן זוגך באופן קבוע, יגידו המומחים. הורים צריכים להיות באותו ראש! להציג חזית אחידה! לא להראות חילוקי דעות או – חס וחלילה – חוקים שונים לפני הילדים. אלא שזאת לא מלחמה, בה ההורים בצד אחד נגד הילדים בצד השני. זאת משפחה, ואנחנו לומדים איך להיות משפחה ביחד. בקול רם. בבלגן ובבוץ וכשאנחנו מלאים עד הצוואר בזוהמה. כולנו באותה קבוצה – אנחנו לא מסתלקים כדי לתכנן תוכניות מאחורי דלתיים סגורות או מתכנסים בסודיות כדי לפתוח חזית חדשה – ומסתבר שילדים לומדים יותר על עבודת צוות כשהם רואים אותנו בחילוקי הדעות שלנו (בינינו ואיתם) וכשאנחנו פותרים אותם היטב (ובצורה גרועה), מאשר כשהם לומדים מחילופי הדברים הקלים והשלווים שלנו. אנחנו מלמדים אותם להיות בני אדם, אחרי הכל. מלאי פגמים ונהדרים. מבולגנים ונפלאים. מוזרים ומדהימים, ותמיד מאוד, מאוד ראויים לאהבה.

אבל אתם צריכים להיות עקביים לגבי החוקים, הם יגידו. מה שההורה אומר, נעשה! אלא שלפעמים, אחרי שאני אומרת ממש לא וגם בשום פנים ואופן, הילדים שלי ישאלו למה. "למה אנחנו לא יכולים ללכת לפארק בלי מבוגר, אמא? אנחנו מוכנים. אנחנו מספיק גדולים. הפארק קרוב. נשאר ביחד." והם צודקים. ואני טועה. והחוקים צריכים להשתנות. ואני צריכה להיות אמיצה אך גם צנועה. ובגלל שהילדים שלי הם בני אגם עם מחשבות ורגשות ורצונות הראויים להערכה שלי, הם צריכים תשובות ללמות שלהם. אני רוצה שהחוקים יהיו הגיוניים, ולא שיהיו רק הפעלת הכוח שלי עליהם. אני רוצה שיהיו לחוקים סיבות, ולא שיהיו שרירותיים או כי אני שומרת על עקביות, ילדים.

העניין הוא, החיים לא עקביים. אפילו לא קצת. החיים משוגעים. החיים מטורפים. החיים משתנים כמו העונות, רק שלפעמים יותר מהר, ואנחנו צריכים להשתנות איתם. כמה מאיתנו חיים את חיינו לפי תוכנית א'? לא הרבה, נראה לי, או שיהיו הרבה יותר נסיכות/אמהות/שומרות בגני חיות, ושוטרים/גיבורי-על/נהגי משאית זבל. נכון? החיים משתנים בנדנודי מטוטלת ענקיים, ולילדים שלומדים לחשוב על דברים לעומק ולהסתגל ולאהוב את עצמם ואחרים במסע הפרוע יהיה קל יותר מהאחרים (כן, אתם רואים אותם בפייסבוק. אני יודעת שאתם רואים) שצועקים, למה לא כולם יכולים לעשות מה שאני אומר ולציית לחוקים?!

אבל ילדים מרגישים בטוחים יותר עם עקביות, הם אומרים. הם צריכים גבולות רציניים וציפיות ברורות. וזה נכון. חלקית. עם הילדים הכי קטנים, זה נכון ברוב הזמן, ואנחנו בעקביות אומרים להם שהם לא יכולים, למעשה, להרביץ לילדים אחרים בראש עם המשאית של ארגז החול, אפילו אם זה ממש הגיע לילד השני. אבל כשילדים גדלים, אפילו קצת, הם מתחילים להזדקק ליותר מחוקים קבועים. הם צריכים דיונים. הם צריכים הסברים. הם צריכים שיתוף פעולה ובעלות וניסיון במנהיגות. הם צריכים משא ומתן ותחושת אחווה ואנחנו-בזה-ביחד.

עכשיו, תקשיבו. אני לא נגד חוקים. באמת שלא. אבל ככל שההורות שלנו התפתחה, וככל שהצלחתי להשתחרר מאידאל העקביות, החוקים שלנו השתנו כדי לשקף טוב יותר את ערכי ההורות והמטרות המשפחתיות שלנו, והם אלה:

תבחרו באדיבות

תפגינו אהבה

העניקו מחסדכם

תנהגו בהגינות

תהיו רחומים

וגם

תוודאו שאמא יודעת איפה אתם!

ו –

תבחרו בחירות בטיחותיות. אני מתכוונת לזה.

ולילדים שלי, בין אם הם מצייתים לחוקים או לא, יש את הזכות לצפות להיות נאהבים בקביעות. מוערכים בקביעות. בטוחים בקביעות. אבל שאר החוקים? אלה דברים נוזליים. ובואו נהיה כנים. אנחנו ממציאים אותם על הדרך, בכל מקרה. צריך לערער עליהם ולשנות אותם כדי שכולנו – גם הורים – נוכל לגדול.

אני לא יודעת. אולי אנחנו יכולים לתת לעצמנו לנוח, הורים. אולי אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו – אנשים גמישים, יצירתיים, סתגלניים, אוהבים, מלאי פגמים, נהדרים ונוטים לטעות – ולחגוג את ההצלחות שלנו במקום לגעור בעצמנו בקביעות.

————————————————————————————————————————

5 ילדיםבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

בת' היא בעלת הבלוג  Five Kids Is A Lot Of Kids.

יש לה 5 ילדים, שלושה מאומצים וזוג תאומים, והיא התחילה את הבלוג כי חברה שלה התקשרה אליה יום אחד והתלוננה שנמאס לה לראות תמונות של בלרינות, ושהיא רוצה לראות בלוגים שמספרים בהם על קקי על הקירות…

היא כאן בשביל לספק אתנחתא קומית, את האמת המגעילה והמציאות המתוקה של ההורות.

תגובה 1 בנושא “הנה טיפ להורים: עקביות מוערכת מעבר למידה

סגור לתגובות.