ענבל קשתן

לשמוע את ה"כן" שמאחורי ה"לא"

לשמוע את ה"כן" שמאחורי ה"לא"

מאת ענבל קשתן

"לא!" המילה הנוראית נאמרה. ביקשתם מילדכם לעשות משהו הגיוני לגמרי, כמו למרוח קרם-הגנה ביום חם, שטוף-שמש; ליטול ידיים לפני הארוחה; לנעול נעליים כדי שתוכלו לצאת מהבית; לסדר את הספרים והבגדים שהשאיר מפוזרים בסלון; לצחצח שיניים לפני השינה; ללכת לישון…

ובכל זאת, לילדכם או ילדתכם – בגיל שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, או יותר – יש דעה  משלהם. אתם אוהבים את הראש שלהם, העצמאות המתפתחת, האסרטיביות, הרצון שלהם להחליט מה הם רוצים לעשות ומתי, אבל כל-כך הייתם רוצים שהם יהיו הגיוניים! כל-כך הייתם רוצים שהם יעשו מה שאתם רוצים מבלי לעשות מזה עניין.

לנהל משא ומתן על הפער בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שילדינו רוצים יכול למתוח את סבלנותנו ומיומנותנו עד קצה גבול היכולת. יעידו על כך ספרים בנושאי ההורות, שרבים מהם מתמקדים באיך לגרום לילדינו לעשות את מה שאנו רוצים – יהא זה באמצעות "משמעת אפקטיבית", פרסים, עונשים, או דיאלוג.

תקשורת מקרבת לא-אלימה (Nonviolent CommunicationTM, NVC) מציעה פרספקטיבה וכלים, המביאים את הגישה הדיאלוגית עמוק והרחק מעבר לכל תהליך שהכרתי. הנחת-המוצא של NVC היא, שכל הפעולות האנושיות הינן ניסיון למלא את הצרכים האנושיים שלנו, ושהבעת אמפתיה והבנה לצרכים האלו יוצרת אמון, חיבור, ובאופן רחב יותר – שלום. הנחה זו מתורגמת למאגר כלים ספציפי ופרקטי ביותר לתקשורת, המגדיל את יכולתנו לזהות ולהיות באמפתיה כלפי צרכינו ורגשותינו שלנו ואלו של אחרים. כשמשתמשים ב-NVC באופן עקבי (או אפילו מזדמן!), היא יכולה ליצור חיבור עמוק, אמון ושיתוף-פעולה בין בני-משפחה מכל הגילים.

דיאלוג בתקשורת מקרבת

כך כתבה לי לאחרונה אמא אחת, על מאבק מוכר מאד לְרוב ההורים לפעוטות או לילדים בגילאי טרום-בית-ספר. מתוך רצונה לדעת כיצד תוכל להתמודד עם "לא" של ילדתה בת השנתיים (שנְכַנֶה אותה מאיה) מבלי להזדקק לשימוש בכוח, תיארה האם (נקרא לה כאן רוזי) את המצב הבא:

"לפעמים מאיה מסרבת להיכנס לְמושב הבטיחות במכונית, ואז אנחנו "מכריחים" אותה להיכנס. מדובר בשמירה על בטיחותה. יש שיאמרו שאנחנו יכולים לבחור לחכות ולא לנסוע עד שנשכנע אותה להיכנס מרצונה החופשי, אך כמו אנשים רבים, אנחנו תמיד ממהרים, ולעתים קרובות, האפשרות לחכות איננה באה בחשבון. מה אנחנו יכולים לעשות?"

ייתכן שדיאלוג בתקשורת מקרבת יעזור לרוזי לפתור את הבעיה ואפשר שלא, אך הוא בוודאי יתמוך בבניית איכות הקשר שאותו היא מעוניינת לקיים עם מאיה. המפתח לטיפוח הקשר כשאנחנו שומעים "לא" הוא לזכור, ש"לא" הוא תמיד "כן" למשהו אחר, וככזה הוא ההתחלה ולא הסוף של השיחה. אם רוזי בוחרת להקדיש את הזמן הנחוץ לחיבור עם בתה – מה שלעתים כן מזרז את מהלך הדברים – הדיאלוג עשוי להישמע כך:

רוזי:   הגיע הזמן לנסוע לבקר את סבא.

מאיה: לא! לא! לא!

רוזי: את מאוד נהנית ורוצה להמשיך עם מה שאת עושה עכשיו? (במקום לשמוע את ה"לא", רוזי מקשיבה לַדָבר שעליו מאיה אומרת "כן", באמצעות ניחוש הרגש שלה – הנאה, והצרכים שלה – במשחק ובחירה).

מאיה: כן! אני רוצה להמשיך לעבוד בגינה.

רוזי: ממש כייף לך לעבוד בגינה…?

מאיה: כן!

רוזי: אני נהנית לראות כמה כייף לך. ואני גם מודאגת, כי אני אוהבת להגיע למקומות בזמן שאמרתי שאגיע. (במקום להשיב ב"לא" משלה, רוזי מביעה את רגשותיה ואת הצורך שלה באחריות). אם אנחנו רוצות להגיע לסבא בזמן שאמרתי לו שאגיע, אז זה הזמן לצאת. את מוכנה להיכנס כעת לכסא שלך במכונית? (רוזי מסיימת בבקשה, שמבהירה למאיה מה היא יכולה לעשות כדי לעזור לאמה לענות על הצורך שלה).

מאיה: לא! אני רוצה להמשיך לעבוד בגינה עכשיו!

רוזי: אני מבולבלת לגבי מה לעשות. אני אוהבת שאת נהנית לעשות דברים שאת רוצה ואני גם רוצה לעשות מה שאמרתי שאעשה. (רוזי מראה למאיה שאכפת לה למלא את הצרכים של שתיהן). תהיי מוכנה להיכנס לכסא שלך באוטו בעוד 5 דקות כדי שנוכל להגיע לסבא בקרוב? (רוזי מציעה דרך שעשויה לענות על הצרכים של שתיהן, שוב בצורת בקשה).

מאיה: בסדר.

או שאולי זה לא היה כל-כך קל…

מאיה: לא! אני לא רוצה ללכת! אני רוצה להישאר בבית!

רוזי: אז את מאוד מתוסכלת עכשיו? את רוצה לבחור מה שאת עושה? (רוזי מתחברת למאיה כשהיא מביעה הבנה וקבלה לרגשות החזקים של מאיה ולַצורך שלה בעצמאות).

מאיה: כן! אני רוצה לעבוד בגינה!

רוזי: אני מבינה. אני עצובה, כי אני רוצה לארגן תוכניות שמתאימות לכולם. את מוכנה לחשוב אתי על רעיונות לגבי מה נוכל לעשות שיתאים לשתינו עכשיו? (שוב, רוזי מביעה את העניין שלה במענה על הצרכים של שתיהן ומעלה דרך חדשה, שעשויה לענות גם על הצורך של מאיה בבחירה ועצמאות).

מאיה: בסדר.

בהתאם לגיל הילד/ה, רעיונות לדרכים שיענו על הצרכים של כולם עשויים להגיע מההורה, עם תגובה של הילד/ה, או משני הצדדים, הילד/ה וההורה. ילדים צעירים, בגילאי שנתיים ושלוש, עשויים להפתיע אתכם בדרכים חדשניות וישימות, שעונות על הצרכים של כולם, שעליהן לא חשבתם.

אפילו אם מאיה תענה "לא" בשלב זה, תקשורת מקרבת ממשיכה להציע לרוזי אפשרויות לחיבור ותקשורת עם עצמה ועם בתה. בעזרת חוויות חוזרות, הנותנות לילדה ביטחון בכך שמבוגרים מכבדים את רצונה כפי שהם מכבדים את רצונם, היא תְּפתח בהדרגה יכולת גדולה יותר להתחשב בצרכים של אחרים ולפעול בדרך שתעזור למלא אותם. בינתיים רוזי תגלה, שרגעים מסוג זה מהווים הזדמנויות בשבילה לחזק את הבנתה את עצמה ואת הצרכים המרכזיים שלה בנושא ההורות, באמצעות התנהגות אכפתית הן כלפי  עצמה והן כלפי בתה.

מחברים צרכים לדרכי פעולה (אסטרטגיות)

בשימוש בתקשורת מקרבת אנו מתמקדים בשאלה כיצד למלא את כל הצרכים שלנו, כשלפעמים נדחה את קבלת ההחלטות עד שנשיג חיבור הדדי, שיהיה הבסיס לפתרון. לאחר שהתחברו, רוזי ומאיה עשויות להעלות מגוון דרכים, בהתאם לצרכים החיים בהן בעוצמה באותו הזמן. רוזי עשויה לגלות, שהיא יכולה לענות על הצורך שלה באחריות בכך שתתקשר לסבא ותדחה את הפגישה בשעה. היא עשויה לבחור לענות על הצורך שלה בהתחשבות באמצעות הבעת הרגשות והצרכים שלה בלהט רב יותר בעודה מנסה לקבל הבנה מבתה. או שאולי היא תתחבר לצרכים שלה עצמה בהרמוניה וקלות ותבחר לשנות את התוכניות. כאשר תוכניות משתנות מתוך התכוונות ברורה למענה על צרכים, הדבר שונה מאוד מ"כניעה" ל"גחמות" הילדה.

חיבור לצרכים של מאיה עשוי להניב אסטרטגיות אחרות. ייתכן שלמאיה יש צורך עז במשחק, שעשוי להתמלא בעזרת תכנון של מה הן תעשינה כשתגענה לסבא; ייתכן שיש לה צורך חזק בעצמאות, שעשוי להתמלא בכך שנשאיר לה את הבחירה לומר מתי היא מוכנה. ויש לה גם צורך לתרום לחיים של אחרים. אם רוזי תמצא דרך להביע את רגשותיה וצרכיה שלה ולבטא בקשות ברורות מבתה, היא עשויה לעזור לה להתחבר לַצורך הפנימי הזה של לתרום לחיי אחרים, כך שזו תהיה הבחירה של מאיה להיכנס למושב במכונית במקום "מאבק כוחות", שממנו יצאה בהפסד.

בכל מקרה, כשהורים מתמידים בהבעה כנה של הרגשות והצרכים שלהם וגם מתייחסים באמפתיה לרגשות ולצרכים של ילדיהם, שני הצדדים בונים את המיומנויות שלהן הם זקוקים כדי למצוא אסטרטגיות שיעבדו להם לאורך חייהם.

איזה הבדל יוצרת שמיעת ה"כן"?

כשילדינו אומרים "לא" ואנו שומעים "לא", לרוב אנו נותרים עם שתי אפשרויות לא מספקות: או  שנסתגל ל"לא" שלהם, או שנתעלם ממנו. כשאנו בוחרים להבין את ה"כן" שמאחורי ה"לא", אנו זוכים בהבנה עמוקה יותר של המניעים להתנהגות ילדינו: צרכים, המשותפים לכל בני-האדם. היכולת להבין את ילדינו יותר לעומק מובילה לכך, שאנו נרגיש יותר מחוברים אליהם – והם אלינו. כשאנשים מחוברים, יש להם יכולת גבוהה יותר לחשוב באופן יצירתי על דרכים למלא את צורכיהם, להעמיק את ההתחשבות ההדדית שלהם ולנהוג בסבלנות וסובלנות כאשר הצרכים שלהם לא מתמלאים ברגע מסוים. במשפחתי, כמו גם במשפחות אחרות המשתמשות בתקשורת מקרבת, זה לא אומר שאנחנו תמיד פותרים כל דבר בקלות. אבל זה כן אומר, שכמעט תמיד אנחנו מזינים את התקשורת והחיבור בינינו באופן קבוע בעזרת הדיאלוגים הללו, ושאנחנו מאד בוטחים זה בזה בהבעת הרגשות והצרכים שלנו. זוהי איכות הקשר שאני רוצה בשביל כל ההורים והילדים.

שינוי תגובתנו כלפי ה"לא" של ילדינו פירושו, בחלקו, ויתור על הכוח שיש לנו על ילדינו בכך שנוציא את ה"לא" שלנו כלפיהם מן התקשורת שלנו (או לפחות נפחית את השימוש בו באופן ניכר). פירושו להיות מוכנים להרפות מן ההיצמדות שלנו לאסטרטגיות שלנו, תוך שאנו מתבססים על הבנת הצרכים העמוקים שלנו ושל ילדינו. פירושו מיקוד בְּאופי היחסים שאנו רוצים לחוות עם ילדינו, במה שאנו רוצים ללמד  אותם, ובסוג עולם שאליו אנו רוצים להכין אותם.

אולם השימוש בתקשורת מקרבת אין פירושו ויתור על הצרכים שלנו! הצרכים העמוקים והאנושיים שלנו חשובים, ויש לנו כלים עוצמתיים לסיפוקם: הבעת הרגשות והצרכים שלנו בלהט בצד שכלול המיומנות לזהות מה עשוי לעזור לנו למלא את הצרכים הללו מבלי שילדינו ישלמו את המחיר. כשאיננו מאשימים, מביישים, או דורשים הסכמה, אנחנו יכולים למלא את הצרכים שלנו באמצעות חיבור עם עצמנו ועם ילדינו.

קיים סיכון בהבעת בקשות מילדינו במקום הצבת דרישות ואולטימטומים: הם עשויים לומר "לא", ואנו עלולים לחשוב שאנו חייבים לקבל זאת. אבל ברור שלא הפסדנו הרבה, כי לרוב ילדים אומרים "לא" גם לדרישות שלנו! כמה נפלא, אם כך, לגלות, שעל-ידי שמיעת ה"כן" אנו זוכים בַּחופש שלא לקבל "לא" כתשובה. אנו יכולים להשתמש ב"לא" – מילדינו, הורינו, עצמנו – כבתחילתו של דיאלוג פורה, שעשוי ליצור יותר קרבה בינינו ושיוביל אותנו לכיוון של סיפוק כל הצרכים של כולנו.

—————————————————————————————————————–

ענבל קשתןתרגום: יעל בריסקר וענבל אשד
עריכה מקצועית ולשונית: ארנינה קשתן

ענבל קשתן (1965-2014), שיחד עם אחותה מיקי קשתן ייסדה את המרכז לתקשורת מקרבת בקליפורניה, BayNVC, העבירה סדנאות, הדרכות וריטריטים במשך שנים רבות, לקהל הרחב כמו גם בבתי-ספר ובארגונים. היא פרסמה מאמרים וחומרי לימוד רבים בארה"ב (שם התגוררה ב-30 השנים האחרונות), עם דגש על שינוי חברתי והורות. במסגרת פעילותה כמנחה מוסמכת מטעם המרכז הבינלאומי לתקשורת לא-אלימה, היא ייסדה את מחלקת ההדרכה להורים של המרכז, ואף הגתה, הקימה והובילה את מפעל המחנות למשפחות (Family Camps), שממשיך לצבור תאוצה ברחבי העולם. אפשר לצפות בסרטונים שלה ב-Youtube.

9 תגובות בנושא “לשמוע את ה"כן" שמאחורי ה"לא"

  1. אני מאוד אוהבת לקרוא על התקשורת מקרבת ועוד גישות בתחום זה (לדוגמא "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו…" של חיים גינות.
    אבל יש משהו שמטריד אותי.. בסיפור של האם אל מול בתה שרוצה להמשיך לשחק בגינה – מדוע כל האפשרויות פעולה שנתנו הן שינוי תוכניתה של האם "להתקשר ולדחות בשעה" "לשנות את התוכניות" "להסביר בלהט יותר את רצונה" מדוע לא קיימת האפשרות "לסוע באותו הרגע למרות רצונה של הבת להמשיך לשחק" הרי היא יכולה להמשיך עדיין בתקשורת מקרבת, לראות את הקושי של הבת, להיות אתה בקושי הזה, ובכל זאת לסוע ברגע זה.
    מפריע לי שכאשר מציגים את הגישות האלו נותנים לרוב דוגמאות שמובילות למסקנה שההורה כן אמור לשנות את תוכניותיו/ דרך פעולתו.
    דעתכם?

    1. אני מסכימה עם קרן. אפשר לקבל את הרגש, להכיל ועדיין לא לשנות את התוכניות. זה בסדר לפעמים גם רק לחבק כשהילד אינו מרוצה.. גם 'רק' קבלת הרגש עושה את העבודה לפעמים בצורה מפתיעה….

    2. היי קרן,
      יש מצבים שלא נשנה בהם את התוכניות שלנו כי אין ממש מה לעשות, או כי פשוט אין לנו את המודעות הדרושה לכך, וזה בסדר גמור.

      עדיין אני חושב שיש משהו אחד שאולי כדאי לחדד.

      כל תוכנית היא דרך פעולה שנועדה למלא צורך שלנו. כשאנחנו קובעים לפגוש את סבא וסבתא אנחנו עושים תוכנית שתענה על הצורך שלנו בקשר עם ההורים שלנו. כשאנחנו קובעים שעה מסויימת להיפגש איתם, אנחנו עושים תוכנית שעונה על הצורך שלנו בתכנון או ודאות או סדר.

      העניין הוא שיש מיליוני דרכים לענות על הצרכים שלנו ותקשורת מקרבת טוענת שתמיד אפשר למצוא תוכנית שתענה על הצרכים של כולם.

      אז כשהצורך שלנו לקשר עם ההורים יוצר תוכנית (לפגוש אותם בשעה 17:00), פוגש בתוכנית של הבת שלנו (לשחק בגינה) שיצר הצורך בהנאה, ננסה למצוא תוכנית כזו שתמלא את הצרכים של שני הצדדים.

      אז אולי במקום לחשוב על זה כשינוי תוכנית או ויתור, אפשר לחשוב על זה כהתאמת התוכנית כך שהצרכים שלך ימולאו כמו גם הצרכים של הבת?

      כמו שאמרה פה ענבל:
      "כמה נפלא, אם כך, לגלות, שעל-ידי שמיעת ה"כן" אנו זוכים בַּחופש שלא לקבל "לא" כתשובה."

      1. עידן זה נשמע נפלא בתיאוריה. אני תוהה מה יהיה הפתרון למצב בסיטואציה ההיפוטתית שזה הוץ מהאמא או הילדה יש גם עוד ילד שכן רוצה לנסוע לסבא וביטול/דחיית הנסיה תהווה חוסר התחשבות בצרכים שלו

      2. עבר זמן… אבל חזרתי רק עכשיו לקרוא 🙂 מקווה שתראה את תגובתי
        אז אם אני מבינה נכון, למעשה אם אצליח לגרום לנסיעה הזו להיות מהנה עבור ביתי בעצם אני עדיין עונה על הצורך שלה.
        ואז גם נוסעים בזמן שקבענו וגם אני עונה על צורך ההנאה של הבת.

        ועדיין… יכול להיות שלא אצליח לגרום לנסיעה להיות מהנה. יכול להיות שאנסה כל מיני רעיונות יצירתיים ועדין היא לא תהנה. אני לא באמת יכולה לשלוט כל רגע ורגע בהנאה של הבת שלי. ייתכן שהיא תצטרך לסוע ללא הנאה כלל. האם זה לא חשוב גם? ללמוד להתמודד עם דברים שצריך לעשות גם אם כרגע הם לא מהנים עבורי. גם אם כרגע הצורך שלי לא מתמלא. הרי לא כל רגע הצרכים שלנו יכולים להתממש.

  2. באופן כללי, לפי מרשאל רוזנברג ותקשורת מקרבת, תמיד אפשר למצוא פתרון שעונה על הצרכים של כולם.
    אבל כן, אנחנו שלמדנו מהסביבה שהחיים לא כאלה, הרבה פעמים לא נמצא פתרון שעונה על הצרכים של שני הצדדים.

    אז מצד אחד לא צריך ליצור מצבים מבאסים בכוונה (אלא לדעתי כדאי תמיד לשאוף למצוא פתרון שעונה על הצרכים של כולם), מצד שני לא צריך להתרגש יותר מידי כשהם מתרחשים.

סגור לתגובות.