ארכיון תגיות: הורות מכבדת

רו קרים

למה לבחור חינוך חופשי?

למה לבחור חינוך חופשי?

"חופש הלימוד של אדם הוא חלק מחופש המחשבה, שהיא אפילו בסיסית יותר מחופש הדיבור שלו." – ג'ון הולט

למה בחרתם חינוך חופשי ולא סוג אחר של חינוך ביתי?

תמיד ידעתי שהדרך בה "כולם" חיים לא מרגישה לי נכון. נהגתי לדמיין שכשאגדל, אחיה על אי עם המשפחה שלי. מגיל צעיר מאוד ניסיתי להבין מה משמעות החיים באמת. ככל שגדלתי, הגעתי לכמה תשובות. חיים בשבילי הם להרגיש את האדמה מתחת לרגליי ולראות את הדברים סביבי. זה ליהנות בכל רגע עם האנשים שאני אוהבת. זה לגרום לאדם אחר לחייך. זה לחשוב ולחלום, להרגיש כאב ואושר.

כשדאגני הייתה תינוקת, התחלתי לשאול את עצמי שאלות חדשות. האם זה משנה אם אנחנו יודעים את לוח הכפל? האם הצבירה של ידע היא מטרת החיים? האם בכלל צריכה להיות מטרה לחיים? למה אנחנו צריכים לבלות את הילדות שלה בנפרד אחת מהשנייה אם שנינו רוצות כל כך להיות ביחד? האם אנחנו יכולות לרדת מהמסלול הקבוע ולמצוא אחד משלנו?

כשלמדתי שחינוך חופשי היא אפשרות, הייתי מאושרת שנוכל להמשיך לחיות באותה דרך בה חיינו מאז שדאגני נולדה. מצאתי תשובות לשאלות שלי, שבעצם ידעתי לאורך כל הדרך. ילדים צריכים להיות עם המשפחות שלהם. אין דבר חשוב יותר מלחיות בחיבור עם אלה שאתה אוהב ולחלוק את חוויות החיים. אנחנו לא יכולים אלא ללמוד כאשר אנחנו חיים מלאים ומעניינים ביחד.

כשדחינו את סוג החיים שמגיע עם מפת דרכים, היינו מסוגלים לשאול מה אנחנו רוצים מחיינו ולקבוע מה אנחנו לא רוצים. אנחנו רוצים אושר. אנחנו רוצים לדעת שחיינו בצורה מודעת ברגע הזה. אנחנו לא רוצים לעצב את הילדים שלנו. אנחנו רוצים שיהיה להם את החופש לבחור את חייהם. אנחנו לא רוצים להרגיש שאי פעם בזבזנו זמן בו יכולנו להיות ביחד.

הסיבות העיקריות שלנו לחינוך חופשי לא קשורות לסיבות אקדמיות, אבל כמובן שיש סיבות שבגללן בחרנו לא ללמד את הילדים שלנו. אנחנו מאמינים שילדים (אנשים) מחפשים ידע באותה דרך בה הם מחפשים הנאה ואוכל, ואנחנו מאמינים שמבוגרים יכולים לעשות הרבה כדי להפריע לתשוקה הזאת ללמוד. אנחנו לא מאמינים ששינון הוא הכרחי ושיש רשימת דברים שאדם צריך לדעת. אנחנו מאמינים שהפיכת מערכת היחסים בין הורה לילד למערכת יחסים של מורה ותלמיד היא הרסנית. אנחנו רוצים שילדים יהיו אחראיים על הלמידה שלהם ושילמדו מהסיבות שלהם, לא כדי לרצות מורה.

ג'ון ואני החלטנו לפי מה אנחנו חיים, מה חשוב ומה לא. זה התפתח וממשיך להתפתח ככל שאנחנו ניצבים מול אתגרים חדשים ושמחות בחיינו. אנחנו רוצים לבחור את החיים אותם אנחנו חיים, ואנחנו רוצים שגם לילדים שלנו תהיה את האפשרות הזאת.

בסופו של דבר הייתי אומרת שבחרנו בחינוך חופשי בגלל שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו חופשיים באמת.

————————————————————————————————————————

רו קריםבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מתוך הספר Parenting a Free Child: An Unschooled Life.

רו קרים חיה באושר עם בעלה ג'ון, ושני ילדיה, רואן ודאגני. היא חסידה נלהבת של חינוך חופשי והורות מכבדת.

אידזי

מרד גיל ההתבגרות: מנקודת המבט של מי שגדלה בחינוך חופשי ומכבד

מרד גיל ההתבגרות: מנקודת המבט של מי שגדלה בחינוך חופשי ומכבד

נראה שיש אמונה כמעט אוניברסלית בקרב הורים מצפון אמריקה (אני בטוחה שזאת תופעה גם במקומות אחרים, אבל אני מדברת על מה שראיתי באופן אישי) שהילדים שלהם, בין אם הם ילדים עתידיים תיאורתיים או ילדים בשר ודם, ובין אם הם הגיעו לגיל ההתבגרות או לא, ישנאו אותם או לכל הפחות לא יאהבו אותם. נערים ונערות שונאים את ההורים שלהם: כולם יודעים את זה.

אמא שלי אמרה לי שכשאחותי ואני היינו קטנות, היא נהגה להגיד לאבא שלי שהוא יצטרך לקחת את תפקידי ההורות העיקריים כשנגיע לגיל ההתבגרות. היא אמרה לי שהיא אהבה להיות אמא ואהבה לבלות איתנו זמן, ממש מההתחלה, אבל בגלל שהיא הייתה מוקפת באזהרות "חכי שהן יגיעו לגיל ההתבגרות!" היא תמיד חשבה שזה ישתנה כשנגדל.

אני ואמא
בטיול בסתיו 2008. כן רואים שאנחנו שונאות אחת את השניה.

אני מניחה שזאת אמונה מתקבלת על הדעת שהילדים שלך לא יאהבו אותך כשהם יגיעו לגיל ההתבגרות: אחרי הכל, רוב הנערים שאני מכירה והכרתי באמת לא אהבו את ההורים שלהם! אבל מה שלא נכון הוא שזה בלתי נמנע.

שנות גיל ההתבגרות המפחידות הגיעו אל המשפחה שלי, ולהפתעת ההורים שלי, שום דבר נורא לא קרה. כלומר, בעיות צצו בחיי היומיום, זה ברור, אבל בהסתכלות לאחור, אני חושבת שבמונחים של מערכת היחסים בין הורה לילד ובעיות "משמעת", שנות ההתבגרות היו (ועדיין, כי אחותי עדיין נערה) רגועים יותר מאשר שהם היו כשהיינו צעירות יותר. אני מייחסת את זה לעובדה שזאת הייתה התקדמות מתמשכת במהלך השנים מהורות מסורתית יותר להורות מכבדת יותר (אשר שיקפה את המעבר שלנו ממשפחת חינוך ביתי רגועה למשפחת חינוך חופשי).

למרות שבהחלט יש משפחות בחינוך חופשי שאין להם מערכת יחסים טובה בין הנערים להורים, נראה שלרוב משפחות החינוך החופשי בהחלט יש. עבורי, זה דבר נפלא לראות, ואני מאמינה שהסיבה לכך היא בעצם ממש פשוטה.

כשנושא מרד גיל ההתבגרות עולה היום, אמא שלי אוהבת להגיד "למה שתמרדו, אם לא היה לכן ממש שום דבר למרוד נגדו?"

עכשיו, אני חושבת שיש הבחנה חשובה לעשות כאן: יש הורים שמתרברבים על איך הילדים שלהם לא "מרדנים", ומה שהם באמת מתכוונים הוא שהילדים שלהם מצייתים לרצונות של הוריהם (או, קיים סיכוי יותר גבוה, שהם פשוט טובים מאוד בלהחביא את ההיבטים האלה בחייהם, שההורים שלהם לא היו מאשרים).  כשאני אומרת שרוב הילדים בחינוך חופשי שאני מכירה, כולל אותי, לא מורדים או לא מרדו נגד ההורים שלהם בגיל ההתבגרות, אני לא מתכוונת שזה בגלל שהם התאימו לדמות הילד המושלם של איזה הורה צר-אופקים-סמכותני-פרברי.

בעוד שאף פעם לא הייתי ממש בכל הקטע של אלכוהול וסמים, בהחלט התחלתי לשתות הרבה לפני הגיל החוקי (למרות שאני חייבת להודות שכל התרבות במחוז הבית שלי בקוויבק שונה מאוד משאר צפון אמריקה, בכך שלמעשה כולם שותים קצת מהרגע שהם מגיעים לגיל ההתבגרות, בידיעת הוריהם). אחותי, שעומדת להיות בת 18 (הגיל החוקי להתחיל לשתות בקוויבק) בקיץ הקרוב התחילה ללכת לברים מאז שהיא הייתה בת 15 או 16, בידיעת ההורים שלנו (שוב, מנהג נפוץ מאוד במונטריאול). אחותי ואני היינו שתינו נגד מדינות, היררכיה וסמכות במוצהר במשך שנים. צבעתי את השיער שלי בצבעים מוזרים, גילחתי את השיער בצידי הראש ולבשתי בגדים במהלך גיל ההתבגרות שהרבה הורים שאני מכירה לא היו מאשרים. לפעמים אנחנו נשארות בחוץ עד מאוחר מאוד בלילה. ידוע עלינו שהשתתפנו בטקסים פגניים. אנחנו מקללות בחופשיות. אנחנו מתרועעות עם אנשים שהם קצת בקטע של סמים. אם כל הדברים האלה היו נאמרים בלי הקשר, זה כנראה היה נשמע כאילו אנחנו אותם אנשים שהרבה הורים מזהירים את הילדים שלהם מפניהם (בעצם, כמה שאני יודעת, אולי הורים באמת הזהירו את הילדים שלהם מפנינו…)!

אז למה אנחנו מסתדרות כל כך טוב עם ההורים שלנו? זה די פשוט: שליטה. או ליתר דיוק, העדר שליטה.

תחשבו על הדברים הכי נפוצים שגורמים לחיכוך בין נערים ונערות וההורים שלהם: חזרה הביתה אחרי שעת הגג, ציונים לא טובים בבית ספר, הברזות מבית ספר, שימוש בסמים, אמונות דתיות ודעות פוליטיות שונות, חוסר ציות…

תשוו בין זה לבין הורה מכבד בחינוך חופשי: אין בית ספר, אין ציונים, אין שעת גג, אין פקודות ויש אמונה שנערים ונערות זכאים לאמונות משלהם.

אני רק רוצה שיהיה ברור שלהיות הורה מכבד לא אומר שמסכימים או מאשרים כל דבר שהילד עושה: זה רק אומר שמקבלים ולא מנסים לשלוט במה שהם עושים. לכן הורה שמתנגד לשימוש בכל סם שהוא יכול אולי לשתף את כל מה שיש לו להגיד בנושא עם הנער או הנערה שלו, לתת להם את המידע על למה הוא מאמין במה שהוא מאמין וכו'. אבל, למרות זאת, הוא לא יקרקע, יעניש או יבייש את הנער או הנערה שלו אם הם יחזרו הביתה מסטולים. במערכת יחסים בעלת כבוד הדדי, יש סיכוי גבוה בהרבה שילדים בגיל ההתבגרות יתחשבו  באמת בדיעה של ההורים שלהם כשהם מחליטים מה הם רוצים לעשות, אבל ילדים בגיל ההתבגרות הם עדיין אנשים שלמים ואוטונומיים בפני עצמם, ויחליטו לבד לפי מה שנראה להם הכי טוב.

הורים באופן כללי, מהכי רגילים עד הכי פחות, מבקשים לעיתים קרובות שהילדים שלהם יתקשרו איתם ויהיו כנים איתם. אבל מה שנראה שההורים היותר סמכותנים ומענישים לא מודעים לו הוא שאף אחד לא הולך להיות כן עם אדם אחר אם הם ידעו שבהתנהגות כנה, הם עלולים לחשוף את עצמם לצעקות, עונשים, בושה או שינהגו בהם בצורה לא מכבדת. נראה שגם אותם הורים לא מבינים שתקשורת טובה צריכה להיות דו-כיוונית: הורים לא יכולים לצפות מהילדים שלהם להוציא את כל סודות חייהם, כל המחשבות והמעשים החשובים שלהם, למישהו שחושב שחייו הפרטיים הם לא העסק של הילדים שלו.

אני רוצה רק להבהיר שאני לא, וגם בתור נערה לא (הייתה לי יומולדת 20 רק לפני כמה חודשים, עדיין יש לי בעיות לזכור שאני כבר לא נערה!) שיתפתי את ההורים שלי בהכל. אני אדם משל עצמי, עם חיים משלי, ודברים מסוימים נשארים פרטיים. לפעמים בגלל שזה משהו מאוד אישי, או סוד שאסור לי לשתף, ולפעמים זה בגלל שאני יודעת שזה עלול להדאיג אותם. כן, לפעמים אני שומרת דברים לעצמי (ושמרתי בעבר) שאני יודעת שההורים שלי לא יאהבו, לא בגלל פחד ש"זה יכניס אותי לצרות" או משהו כזה, אלא פשוט בגלל שאני לא רוצה שהם ידאגו לגבי דברים שבסופו של דבר אין להם שליטה עליהם.

מערכת היחסים שלי (ושל אחותי) עם ההורים שלי היא נהדרת. אנחנו מדברות על דברים כמו איך אנחנו מרגישות, מה עשינו, לינקים מעניינים או חדשות באינטרנט, מה שלום החברים שלנו… אנחנו לא מתרחקות מנושאים כמו שימוש בסמים ופעילויות לא חוקיות אחרות. אני אכריז בשמחה שידיד שלי התחיל לצייר גרפיטי, ואחותי תתקשר להגיד שהיא יוצאת לבר אחרי חזרות של הלהקה שלה, אז היא תגיע הביתה מאוחר. אף פעם לא דאגתי שאני אחזור הביתה מסריחה מחשיש. בגלל מערכת היחסים שיש לנו, אחותי ואני אף פעם לא היססנו לפנות להורים שלנו לעזרה כשהיינו מודאגות שידיד שלנו לוקח סמים קשים, ואף פעם לא היססנו להתקשר הביתה במקום לנהוג הביתה עם נהג שיכור.

אני אסירת תודה למערכת היחסים שלי עם הורי, ושההורים שלי הם האנשים שהם.

אז לסיכום, הנה הדיעות המאוד לא מומחיות שלי על מה גורם לקשר טוב בין הורה לנער: כבוד, כנות, תקשורת, וחוסר בכפיה ובשליטה. בעיקרו של דבר? להתייחס אחד לשני כבני אדם שלמים ומלאים, עם רצונות, אמונות, שאיפות וחוויות שונות. זה רעיון כל כך פשוט: אל תהיה השוטר של הנער או הנערה שלך, תהיה השותף שלהם. ואם יותר הורים היו מתנהגים ככה? אז נראה לי שהיינו מתחילים לראות הרבה פחות מ"מרד גיל ההתבגרות" הזה!

————————————————————————————————————————

אידזיהכותבת של הרשומה הזאת היא אידזי, שכותרת המשנה של הבלוג שלה מסבירה את הכל:
חייה של ילדת חינוך חופשי, צמחונית, לסבית (היא כתבה Queer… אני מקווה שאני מתרגם את זה נכון), קצת פגאנית, אנרכיסטית-ירוקה, פמיניסטית, היפית.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.