ארכיון תגיות: הורות

דרסיה נרבאז

בריונות מתחילה עם תינוקות

בריונות מתחילה עם תינוקות

נראה שלמבוגרים קל יותר להפנות אצבע מאשימה לילדים בריונים מאשר למבוגרים בריונים. נוצר הרושם שילדים הם בריונים מלידה. טעות. מבוגרים לרוב לא תופסים שבריונות אצל ילדים נלמדת ממבוגרים. גישות מאיימות מובנות ברעיונות ההורות הנורמלית. אל תאמינו להן.

בריונים הם פרנואידים שחושבים שאחרים מנסים להרע להם אז הם פועלים בדרכים אגרסיביות כדי שלא ייגרם להם נזק. הגנה מונעת.

יש הורים שמביאים את הגישה החשדנית הזאת להורות שלהם: פרנויה מכך שיתמרנו אותם. כשהורים חושבים שהתינוק שלהם מנסה להראות להם מה זה, לתמרן אותם, לשלוט בהם, הם מאמצים דפוסי חשיבה של בריונים. הם מתעלמים מהתקשורת של התינוק לגבי הצרכים שלו (מגע, תנועה, שיחה, חלב אם) בגלל שהם מייחסים לתינוק שלהם מהלכי כוח מתוכננים. הם תופסים את ההורות כמאבק כוח בין ההורה המסכן וחסר הישע לבין התינוק המתמרן הכל-יכול. הא?! כן, שגעון! אבל חשיבה מעוותת כזאת מעודדת על ידי פרנואידי-תינוקות אחרים ומומחים שמעודדים גישות "הורה נגד תינוק".

בריונות מוגדרת בדרך כלל כהתנהגות אגרסיבית לא רצויה "שכוללת חוסר איזון כוח אמיתי או נתפס". לרוב בריונות נתפסת כפעולה הנעשית כלפי מישהו אחר.

אבל המילון האינטרנטי Merriam-Webster מגדיר בריון כ"אדם מאיים ומפחיד; במיוחד מישהו שאכזרי באופן שגרתי לחלשים ממנו." אני רוצה להציע שבריונות יכולה להיות גם חוסר מעשה: חוסר בפעולה מצופה או נדרשת כלפי מישהו חלש יותר.

וכן, אני אומרת שתינוקות הם הצד החלש.

במקום להבין שהצרכים הגופניים של תינוקות "נבנו" באבולוציה לפני מיליוני שנים, יותר מדי מבוגרים מקטינים את הצרכים של תינוקות ורוצים שהם יתנהגו יותר כמו הצמחים בפינה. כשתינוקות לא שבעי רצון מתשומת הלב המינימלית המבוססת על לוח הזמנים של המבוגרים, יש מבוגרים שיסגלו הלך רוח בריוני ויתחילו במאבק כוח. במקום זאת, המסלול הטוב ביותר הוא להיכנע בצניעות לצרכי התינוק כבר מהתחלה.

זה יכול להראות כאילו תינוקות זקוקים לטיפול רב, אבל מנקודת מבט אחרת, זה לא ממש נכון. תינוקות בכלל אמורים להיות ברחם עוד 9-18 חודשים (כדי להגיע לרמת הבגרות שיש לחיות אחרות אחרי הלידה), אז הם מצפים לטיפול שווה ערך ל"רחם חיצוני" במהלך שנת החיים הראשונה. תינוקות בעצם רוצים להישאר ליד (או יותר נכון על) אמא ואבא ומטפלים אמינים אחרים. מה שהם מצפים לו הוא קרבה גופנית קבועה, תזוזה, האכלה לפי תחושת רעב, אך גם תקשורת חברתית (הערה: מנהגים אלה קשורים לדרך המיטבית בה המוח ומערכות הגוף של תינוקות מתפתחים, דבר שמשפיע על רווחתם והאינטליגנציה שלהם לאורך כל חייהם; ראו Narvaez et al., 2013; 2014)

טיפול "צמוד גוף" כזה הוא לא דבר גדול כל כך עבור מישהו שרגיל לסחוב תינוקות ולהגיב לצורכיהם בצורה אוטומטית. אבל עבור חסרי הניסיון ואלה שהתרבות שלהם מדירה תינוקות ממקומות העבודה ושאר הקהילה, זה עלול להראות כמטלה עצומה. אז כדאי להכין את עצמנו לפני שאנחנו הופכים להורים לחוויית הסקוץ' הזאת של טיפול בתינוק לפי התכנון האבולוציוני (ראו: Raising a Baby Well: Like Climbing Mount Everest).

עלולה להיות נקודת התחלה קריטית לגישה בריונית הורית בדיוק כמו שיש תקופה קריטית להתפתחות של דפוסי התעללות במקרי אלימות במשפחה. במקרי אלימות במשפחה, כשתופסים ומגנים את המקרה הראשון של אלימות כלפי האישה, (למשל, במאסר), הסיכוי להמשך התעללות פוחת (Maxwell et al., 2001). ישנו סיכוי קטן יותר שבן הזוג יעשה זאת שוב. אבל אם אף אחד לא רואה או עוצר אותו, הדפוס סביר שימשיך אחרי שהתחיל.

אני חושבת שאולי משהו דומה מתרחש עם גישות כלפי ילדים.

שרשרת הבריונות כלפי תינוקות עשויה להתחיל בלידה הרפואית (99% מהלידות בארה"ב מאז אמצע המאה העשרים). בבתי חולים בארה"ב, נפוץ מאוד לעשות לתינוקות דברים שגורמים להם לבכות מפחד/כעס/פאניקה/כאב (למשל, להפריד את התינוק מהאם; לדקור אותם; לשאוב מראותיהם; לשפשף אותם בחוזקה; לשים אותם בסביבה עם אורות מבהיקים וריחות חזקים) (ראו Liu et al., 2007).

אני חושדת שכשהורים רואים את הטיפול הגס שנותנים לתינוק וחוסר הדאגה והתגובה של הצוות הרפואי לבכי של התינוק, נטבעת בהורים המחשבה: "זה נורמלי להתייחס לתינוקות בנוקשות; זה נורמלי שתינוקות בוכים; זה נורמלי להתעלם מהבכי שלהם." זה עלול להיות הצעד הראשון בשביל להורות חסרת רגישות. ואז עם כל התמיכה מסביב "לחזור לחיים הרגילים" ו"בסוף הוא יהיה מפונק", הורים מפקפקים באינטואיציות החומלות שלהם וממשיכים במסלול לעבר חוסר הרגישות.

טיפול פחות רגיש ולא ידידותי לתינוק כולל דברים כמו אימון שינה, ענישה פיסית ומניעת נוכחות פיסית של ההורה. רספונסיביות היא אחת המנבאים החיוביים הנחקרים ביותר עבור תוצאות חיוביות בגידול ילדים. במחקר שלנו מצאנו, כמו אחרים, שהענות הורית לילד מתבססת בחודשים הראשונים של התינוק. לכן חשוב לתמוך בהורות רספונסיבית מההתחלה. המשמעות של זה היא חוויות לידה מרגיעות ומגע עור-אל-עור כבר מההתחלה. (ראו: עשרה דברים על תינוקות שכולם צריכים לדעת)

אלה לא רק ההורים אלא כל החברה שמושפעת ממנהגים רפואיים לא רגישים כלפי תינוקות. בדיוק כמו שלהרביץ לנשים היה נחשב פעם "נורמלי", כך גם תינוק בוכה נחשב "נורמלי" בארה"ב. אבל שניהם לא "נורמליים" מנקודת המבט של הקיום האנושי על-פני כדור הארץ. אין יונקים חברתיים שמתעללים בבנות הזוג או בתינוקות שלהם (וכן, אני חושבת שהתעלמות מצרכים של תינוקות היא סוג של התעללות).

למעשה, 99% מההיסטוריה האנושית שלנו הייתה בחברות ציידים-לקטים קטנות בהם שהייה מסביב לשעון במחיצת תינוקות אהובים ואוהבים הייתה הנורמה. ותינוקות שנושאים אותם ומאכילים אותם לפי רצונם כמעט ולא בוכים. אם תינוקות בוכים בחברות האלה, זה רק לשניות מועטות עד שמישהו מגיב אליהם במהירות וקולט מה התינוק צריך. אנתרופולוגית אחת דיווחה לאחרונה שבתצפיותיה על ציידים-לקטים, ברגע שהם שומעים תינוק בוכה, כל המבוגרים אומרים "תרימו את התינוק!" מבוגרים חכמים יודעים שגרימת לחץ לתינוק היא גרועה לקבוצה בטווח הקצר (משיכת טורפים) ולטווח הארוך (מבוגרים מבולבלים). אז נוקטים בכל אמצעי הזהירות כדי להשאיר את התינוקות רגועים ושלווים במהלך החודשים בהם המוח מסיים את הבניה שלו כשהוא מתבסס על תמיכה מוקדמת. כל אלה בניגוד לציפיות ולמנהגים בארה"ב, בהם תינוקות חווים טראומה בלידה ולרוב לא מקבלים את הטיפול שהם התפתחו אבולוציונית לקבל. למרות שחוסר מנוחה עלול להתגבר בחודשים הראשונים לחיים בחברות ציידים-לקטים קטנות, עדיין יש מעט מאוד בכי, שלא כמו הציפייה (וההתעלמות) מתקופת הבכי הבלתי נפסק לה מצפים בארה"ב.

כשמדכאים, מדחיקים או כשאחרים מרתיעים (אלה כוללים גם את הטיפול שקיבלנו בילדות מההורים שלנו) מפני אינטואיציות רחומות לגבי טיפול בתינוק, זרעי חוסר האמון נזרעים בתינוק. הורות פרנואידית יוצרת מעגל של אי-אמון, ומסמנת לילד לחשוד במערכות יחסים באופן כללי. כשנותנים לתינוקות להיות בלחץ לזמן ארוך מדי, דבר זה משנה את התפתחות המוח שלהם לכיוון של יותר תגובתיות ללחץ על חשבון האינטליגנציה, כישורים חברתיים וחמלה (Narvaez, 2014) (ראו: Five Things NOT to Do to Babies)

אז מה אפשר לעשות?

  1. לדרוש מבתי החולים והצוות הרפואי ליצור נהלים מרגיעים כדי להימנע מגרימת לחץ לתינוק. יוזמות ידידותיות לתינוק בבתי החולים הן הצעד הראשון.
  2. לגלות תמיכה כלפי האינטואיציה של ההורים להיות רחומים וקרובים גופנית לתינוקות שלהם מסביב לשעון.
  3. להניח שתינוקות נורמליים הם שקטים ושמחים ושתינוק בוכה הוא סימן שמשהו לא בסדר.

תינוקות הם יצורים חברתיים – הגוף, המוח והיחסים החברתיים שלהם נבנים מהניסיון שלהם עם המטפלים שלהם. אנחנו צריכים לתת להם תשומת לב אוהבת (ראו: Love Starts With Babies).

אז איך ילדים לומדים להיות ביריונים? בתחילה, ממטפלים שמתנהגים ללא אמפתיה כלפי הצרכים שלהם, עוד בינקות. זה משהו שאנחנו צריכים לשנות.

מקורות:

Liu, W.F., Laudert, S., Perkins, B., MacMillan-York, E., Martin, S., & Graven, S. for the NIC/Q 2005 Physical Environment Exploratory Group (2007). The development of potentially better practices to support the neurodevelopment of infants in the NICU.Journal of Perinatology, 27, S48–S74.

Maxwell, C. D. Garner, J. H., & Fagan, J. A. (2001). The effects of arrest on intimate partner violence: New evidence from the spouse assault replication program series – Research in brief. Washington DC: National Institute of Justice.

Narvaez, D. (2014). Neurobiology and the Development of Human Morality(link is external): Evolution, Culture and Wisdom. New York, NY: W.W. Norton. (Discount code: NARVAEZ)

Narvaez, D., Panksepp, J., Schore, A., & Gleason, T. (Eds.) (2013). Evolution, Early Experience and Human Development(link is external): From Research to Practice and Policy. New York, NY: Oxford University Press.

Narvaez, D., Valentino, K., Fuentes, A., McKenna, J., & Gray, P. (2014). Ancestral Landscapes in Human Evolution(link is external): Culture, Childrearing and Social Wellbeing. New York, NY: Oxford University Press.

—————————————————————————–

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

דרסיה נרבאזדרסיה נרבאז היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטר דאם. המחקר שלה בוחן שאלות בנוגע להכרה מוסרית, התפתחות המוסר וחינוך למוסר. היא כתבה עשרות מאמרי מחקר ופרקים. היא המחברת והעורכת של ארבעה ספרים נושאי פרסים. היא העורכת של הירחון ללימודי חינוך. הספר האחרון שלה עוסק באבולוציה, חוויות מוקדמות והתפתחות.

חומריות: טכניקות הורות שמובילות לחומריות

חומריות: טכניקות הורות שמובילות לחומריות

כשמתקרבת עונת החגים והמתנות נערמות מתחת לעץ, הורים רבים מתפתים לתת לילדיהם את כל המתנות והגאדג'טים שהם מבקשים או להשתמש בציפייה למתנות כדי לנהל את התנהגות ילדיהם. כעת, מחקר חדש מאוניברסיטת מיזורי ומאוניברסיטת אילינוי בשיקגו מצא שהורים שמשתמשים בדברים חומריים כחלק מטכניקות ההורות שלהם עלולים לגרום לילדיהם קשיים בהמשך הדרך.

"המחקר שלנו רומז שילדים שמקבלים פרסים חומריים מהוריהם הם בעלי סיכוי גבוה להמשיך לתת לעצמם פרסים חומריים בתור מבוגרים, וזה עלול להיות בעייתי", אומרת מרשה ריצ'ינס, פרופסורית לשיווק באוניברסיטת מיזורי. "המחקר שלנו מבליט את הערך בחקירת תנאי הילדות ומנהגי ההורים על מנת להבין את ההתנהגויות הצרכניות של מבוגרים."

ריצ'ינס שסיימה את המחקר ביחד עם לאן צ'אפלין, פרופסורית לשיווק באוניברסיטת אילינוי, מצאה ששלוש אסטרטגיות הוריות הובילו לחומריות רבה יותר:

  • תגמול בעזרת מתנות כשהילדים משיגים משהו כמו להתקבל לנבחרת הכדורגל או ציונים גבוהים בתעודה.
  • מתן מתנות כדרך להפגין חיבה.
  • ענישת ילדים על ידי לקיחת החפצים שלהם, כמו צעצוע אהוב או משחק מחשב.

כשהורים משתמשים בחפצים חומריים בדרכים כאלה, לילדיהם, כשהם גדלים, יש סיכוי גבוה מהממוצע להאמין שהצלחה בחיים מוגדרת על ידי איכות וכמות החפצים החומריים שיש לאדם או שהשגת מוצרים מסוימים יהפכו אותם ליותר אטרקטיביים. לפי ריצ'ינס, מבוגרים שמגדירים את עצמם או אחרים לפי רכוש  נמצאים בסיכון הרבה יותר גבוה לבעיות בנישואים, הימורים, חובות והדרדרות ברווחתם. חומריות תורמת גם להרס הסביבתי עקב צריכת-יתר ובזבוז של מוצרים.

"הורים אוהבים נוטים לספק לילדיהם פרסים חומריים," אמרה ריצ'ינס. "הסבר אחד לקשר בין פרסים חומריים לחומריות בשלב מאוחר יותר הוא שילדים שמקבלים את הפרסים האלה הם בעלי סיכוי רב יותר להשתמש ברכוש כדרך להגדיר ולשפר את עצמם, מרכיב חיוני בחומריות."

היבטים אחרים של ההורות יכולים להשפיע על ההתפתחות של מבוגרים כלפי מוצרים חומריים. לדוגמה, החוקרים גם מצאו שיש קשר בין דחייה הורית לחומריות. ילדים שהרגישו שלהורים שלהם לא היה זמן אליהם או היו מאוכזבים מהם היו בעלי סיכוי רב יותר להיות חומריים. בנוסף, מבוגרים שקיבלו פרסים חומריים וגם עונשים חומריים כילדים הם בעלי סיכוי רב יותר להעריץ אנשים בעלי רכוש רב.

"זה בסדר לרצות לקנות דברים לילדים שלכם, אבל תזכרו לעודד אותם להיות שמחים בחלקם על האנשים והדברים שבחייהם", אמרה צ'אפלין. "כל פעם שילדים מביעים הכרת תודה, הם נעשים יותר מודעים לכמה מזל נפל בחלקם, דבר שסולל עבורם את הדרך להיות יותר נדיבים ופחות חומריים. בלו זמן עם ילדיכם ותהוו דוגמה לחום, הכרת תודה ונדיבות כדי לעזור לבלום חומריות."

במחקרם, ריצ'ינס וצ'אפלין סקרו יותר מ-700 מבוגרים. החוקרות ביקשו מהמשתתפים לדווח על תנאי ילדותם, מערכת היחסים שלהם עם הוריהם, והפרסים והעונשים שהם קיבלו במהלך שלושה שלבים קריטיים של הילדות.

המחקר, Material Parenting: How the Use of Goods in Parenting Fosters Materialism in the Next Generation", התקבל לפרסום ב Journal of Consumer Research

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ג'אן האנט

פסק זמן – אמא אחת מחפשת חלופות

פסק זמן – אמא אחת מחפשת חלופות

אני מחפשת דרכים חיוביות יותר מפסק זמן ללמד ילד בן שנתיים. אנחנו לא משתמשים בפסק זמן לכל דבר קטן, רק הרבצות, נשיכות ולפעמים כשהוא מסרב להוראה פשוטה. זה יכול להיות פעם או פעמיים ביום, לפעמים בכלל לא. אני גם מרגישה שהוא "משועמם". יש לו צעצועים לימודיים, גם מהחנות וגם עבודת יד. אני מבלה זמן איתו ועם הצעצועים האלה, אבל דעתו מוסחת בקלות או שזה פשוט לא מעניין אותו. הוא מסתובב הרבה בבית, מנסה דברים ובכלליות מחפש דברים אחרים. הרבה פעמים הוא מנסה להיעזר בנו כדי להשיג מה שהוא רוצה ואנחנו משתתפים כשאנחנו יכולים או נותנים לו מה שלא מסוכן. כמה מזה הוא התפתחות נורמלית ואיך אנחנו מאזנים את היום והמחויבויות שלנו עם זמן איתו? יש לנו גם בת חצי שנה. שניהם מוצצי אצבע כבדים. חשבתי שאנחנו עושים הכל כמו שצריך אבל עכשיו אני מפקפקת בכך.

תודה
(שם חסוי).

 

התגובה של ג'אן

 תודה שביקרת באתר שלנו וששלחת את השאלות החשובות האלה. אני יכולה להבין למה את מרגישה המומה, במיוחד עם בן שנתיים פיקח ותינוקת שהופכת להיות יותר פעילה מיום ליום. אני משבחת אותך על כך שאת מחפשת חלופות לפסק זמן.

בני שנתיים הם אנשים סקרנים מאוד, תמיד עושים ניסויים, תמיד חוקרים. למעשה, הם מדענים! ואם תסתכלי על הפעילויות שלו כך, זה עשוי לשנות את נקודת המבט שלך ולאפשר לרעיונות יצירתיים להגיח, ולהקל על החיים שלך ושלו.

אני מציעה תרגיל לניסיון. ליום אחד, הסתכלי עליו לא כילד קטן, אלא כמדען אורח. העמידי פנים שהמדען הזה שוהה בביתך ליום. אותו אדם צריך חומרים לשימושו, צריך זמן לנהל את המחקר שלו, וצריך את העזרה שלך מפעם לפעם. אם היה מבקר בבית שלנו מדען, האם לא היינו מרגישים סקרנות בעצמנו כלפי מה שהוא עושה, והאם לא היינו מרגישים שלכבוד הוא לנו לעזור כשאנחנו יכולים? זו בדיוק הגישה הנכונה כלפי פעוט עסוק.

לצערנו, החברה שלנו לא תומכת בגישה הזו, וגורמים לנו לחשוב שילד בן שנתיים צריך להתנהג כמו מבוגר כל הזמן. זה מגוחך ולא מציאותי, כמובן, אך אף על פי כן, זו הציפייה של רבים בחברה שלנו. אז אנחנו שומעים מקרובי משפחה, חברים, זרים ו"מומחים" שבן השנתיים שלנו "מתנהג רע" כשהוא פשוט "מתנהג כמו בן שנתיים"!

אם בן שלושים "מסרב להוראה פשוטה" משהו לא עובד המערכת היחסים ואני צריכים לבדוק זאת. אבל בן שנתיים הוא לא מבוגר! אם בן שנתיים "מסרב להוראה פשוטה", זה בגלל שהוא עייף, רעב, רטוב, מוטרד, עסוק, לא מעוניין, כעוס על הגישה שלנו כלפיו, מבולבל מההוראה שהוא קיבל, זוכר חוויה כואבת שקשורה למה שמבקשים ממנו, המום מרעשים חזקים בבית או בסביבה, מגיב למתחים במשפחה או עוינות בין אחים או הורים, מקנא באופן מובן על תשומת הלב שאחותו מקבלת, מתוסכל כי הוא היה צריך להמתין יותר מידי כדי לקבל לתשומת לב וכן הלאה. יש סיבה טובה מאוד לכל התנהגות והתנהגות שהוא מפגין כלפינו!! להעניש אותו בגלל שהוא עושה את הכי טוב שהוא יכול בהתחשב בגילו, במצב הנוכחי, בחוויות האחרונות שלו ומשך הזמן המוגבל שלו על כדור הארץ זה לא רק לא הוגן, אלא לגמרי לא יעיל. זה באמת פשוט מאוד – "ילדים מתנהגים לפי היחס שהם מקבלים" ולפי איך שהם מרגישים באותו הזמן.

בגלל כל הסיבות האלה, את נבונה מספיק להבחין שעונשים לא עוזרים, ולחפש אחר חלופות יעילות וחיוביות יותר. לפעמים זה רק מצריך קצת יצירתיות והבנה טובה של האישיות של הילד שלנו. כשבני היה בן שנתיים, הוא אהב ללכת למגרשי משחקים, אבל הוא אף פעם לא רצה לעזוב. זה הפך להיות בעיה גדולה בשבילי, כי היה נראה שזה בלתי אפשרי להפסיק את הדמעות והתסכול בסופו של יום שהיה עד כה שמח. כשלקחתי קצת זמן לחשוב על דברים שיכולים להקל עליו, נזכרתי שהוא אהב להתחרות איתי. בפעם הבאה שהיינו צריכים לעזוב את מגרש המשחקים, אמרתי לו שזה הזמן ללכת ושאלתי אם הוא רוצה לעשות איתי תחרות עד לאוטו. הוא היה מרוצה מאוד מהפתרון הזה.

העצה החשובה ביותר שאי פעם קיבלתי היא להשתמש בהומור בכל עת שאפשר – לא הומור פוגע, כמובן, אלא הומור מטופש. פעם אחת כשבן השבע שלי לא רוצה לעזור לי לבשל, אבל הייתי צריכה קצת עזרה, תליתי שלט: "דרוש עזרה – מועך בננות לפרויקט הכנת עוגה". הוא הגיע מספר פעמים לראיון עבודה, פעם אחת הוא העמיד פנים שהוא טיפש מידי, פעם מוזר מידי, פעם מרושע מידי וכן הלאה, עד שלבסוף הוא הופיע כעוזר הטבח המושלם. כן, זה דרש זמן ודמיון, אבל העזרה המלבבת שלו הייתה שווה את זה. בכל פעם שהייתי עסוקה מידי בשביל גישה מבינה, ושנינו היינו מתעצבנים, היה לוקח זמן רב יותר לתקן את הנזק. ילדים אכן לוקחים את הזמן שלנו. הם לוקחים את האנרגיה שלנו. הם לוקחים את האהבה שלנו. אבל ככל שאנחנו נותנים יותר מהזמן והאנרגיה שלנו, כך הם יצטרכו פחות מהם בעתיד, ותהיה להם יותר אהבה להחזיר.

————————————————————————————————————————-

ג'אן האנטלקריאת המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby

ליסה מקרוהן

לעזוב את הסבים במנוחה: מה חשוב יותר משליטה

לעזוב את הסבים במנוחה: מה חשוב יותר משליטה

אני רואה את הילדים שלי לוקחים את היד של סבא וסבתא שלהם ונכנסים בהתרגשות ל Toys Are Us. פעם, הייתי מנסה לשלוט מקרוב בצעצועים שההורים שלי קנו. היום, אני מוצאת שאני נהנית מהרגע, עוזבת את הסבים במנוחה, ובמקום זאת מתמקדת במה שיותר חשוב משליטה.

פעם, בשנים הראשונות של האמהות, רציתי (וניסיתי) לשלוט בהכל. הייתי קשוחה עם ההורים שלי. אמרתי הרבה, "זה יותר מידי!" וגם "על תעשו את זה!" להורים שלי שרק רצו להתענג על הילדים שלי ולתמוך בי במסע האמהות.

אני יכולה לראות עכשיו כמה רציתי להיות בשליטה. ניסיתי לשלוט בכל פרט קטן – צבע הסיכה שהבת שלי תשים בשיער, גודל גביע הגלידה כפינוק עם סבא, השינה שלהם, וכדומה.

הרצון לשלוט היה בעצם ניסיון לשלוט בדברים שאי אפשר לשלוט בהם. אני לא יכולה לשלוט על התוצאה המדויקת של חיי הילדים שלי. אני יכולה לעודד, לתמוך ולהזין. אני יכולה לנסות לשמור עליהם מפני סכנה. אבל הם עלולים להיפגע. הלב שלהם עלול להישבר. הם עלולים לעשות בחירות "לא כל כך טובות". פציעות קורות. שברון לב קורה. מישהו עלול לחלות. מישהו עלול למות.

אנחנו לא אוהבים לחשוב על הדברים האלה. אנחנו רוצים לנסות להדחיק את הדברים האלה. אז אנחנו מתמקדים בדברים הקטנים. אנחנו מתאווים לשליטה. אנחנו מתעצבנים על ההורים שלנו, בן הזוג שלנו ועל עצמנו.

העובדה היא שהורות שהיא טיפול באדם אחר וטיפוח האישיות שלו היא אחריות עצומה, מטלה אדירה. העובדה היא שאנחנו לא יכולים לשלוט בהכל – והניסיון גורם להרבה סבל.

בשנה שעברה, קרו לנו כמה דברים מפחידים במשפחה. בזכות ההתנסויות האלה גיליתי שאני שמה לב שיש דברים חשובים יותר משליטה.

מה חשוב יותר משליטה?

  • לראות את בת הארבע שלי מקרבת את ידה ללחי של סבא שלה ואיך הוא נותן לה לנצח בשחמט.
  • לראות את בן השבע שלי מטפס אל חיקה של אמא שלי בגלידריה ולקחת את הכוס שלה כדי שהיא תוכל להניח את שתי ידיה סביבו לכמה זמן שזה ימשך.
  • לשמוע את הבת שלי שואלת את אבא שלה להוריד את החלונות במכונית כדי שהיא תוכל "להרגיש את העוצמה של הרוח".
  • לראות את האושר על פני הילדים שלי מהביקור השנתי ב Toys R Us עם הסבים שלהם.
  • לראות את הילדים שלי מטפסים על סבא שלהם, כמו גורי דובים על אבא דוב, כשהם רואים טלוויזיה.

מה חשוב יותר משליטה?

  • יצירת מקום בו הנאה תזרום בשפע
  • לפנות זמן כדי לטפח את מערכת היחסים של הילדים שלי עם הסבים שלהם
  • לתת להורים שלי את המקום להיות סבים.

ואמנם גבולות הם דבר חשוב בהורות שלנו, אני שמה לב שאני יכולה לשחרר חלק מהגבולות המחמירים ששמתי על ההורים שלי כסבים… ובמקום זאת להתמקד בתמונה הרחבה יותר. זה יוצר הרבה מרחב והנאה. בשבילי, זה חשוב יותר משליטה.

————————————————————————————————————————

ליסה מקרוהןליסה מקרוהן, מאמנת לחמלה, אמא, פסיכותרפיסטית וסופרת. נמצאת במשימה לעודד אושר, חמלה וחיבור בחיי היומיום.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

לאתר שלה, תלחצו כאן.

 

5 ילדים

הנה טיפ להורים: עקביות מוערכת מעבר למידה

הנה טיפ להורים: עקביות מוערכת מעבר למידה

אני חושבת שקראתי את זה בכל ספרי ההורות. שמעתי את זה מכל מומחי ההורות. "עקביות היא המפתח להורות טובה", הם אומרים, וגם, "יש מעט מאוד עקרונות חשובים יותר". במשך שנים קניתי את המסר הזה. כמו כל חבריי, הייתי מאמינה אדוקה בעקביות. כי ברור שעקביות היא המפתח להורות טובה, חשבתי. דה.

עכשיו אחרי 16 שנים ו-5 ילדים בקטע ההורות הזה, אני חייבת להגיד, שכשזה מגיע להורות האמיתית שלי בשטח? עקביות מוערכת מעבר למידה, חברים. הרבה, הרבה, מעבר למידה. וכמעט בלתי אפשרית. ודי גורמת לך להרגיש כמו כשלון.

עקביות בעבורי, כמו שהסתבר, משמעותה באופן עקבי לא להצליח לעמוד במטרת העקביות. כל פעם שנתתי להם לאכול עוגיה במקום פרי טרי כי הייתי עייפה מידי בשביל לחתוך עוד תפוח, לא עקבית. כל פעם שנתתי להם לראות רק עוד תוכנית אחת או לשכנע אותי לדחות את שעת השינה או לדחות מטלה, לא עקבית. כל פעם שגרג ואני לא הסכמנו על החוקים. כל פעם שהייתי רחמנית במקום לשפוט במהירות. כל פעם שנתתי להם להתחמק מהנגיסה ההכרחית בירקות בארוחת ערב. לא עקבית, וכשלון כהורה, והילדים שלי בטוח יגדלו להיות מפרי כללים, חסרי משמעת, וכנראה, בסופו של דבר, רוצחים סדרתיים. או יותר גרוע… רוצחים סדרתיים שמסרבים לאכול את הירקות שלהם.

העברתי את מרבית שנות ההורות הראשונות שלי בירידה על עצמי בגלל חוסר העקביות שלי. לא עלה על דעתי אז שאידאל העקביות הלא מציאותי היה בעיה גדולה יותר מהכשלון השפל להיות עקבית בהכל. לא עלה על דעתי שאני יכולה ללמד את הילדים שלי דברים טובים יותר מעקביות. דברים חשובים יותר. דברים שיכולים להכין אותם טוב יותר לחיים מלאי שינויים. דברים כמו גמישות וסתגלתנות. רחמים והבנה. חמלה ואדיבות. והעובדה שמי הם אנשים ומה הם צריכים תמיד חשובה יותר מדבקות מחמירה בחוקים.

פשוט טיעון העקביות הוא כל כך משכנע, כל כך מובן בצורה אוניברסלית שהוא הדרך והאמת, שלמרות שתמיד היה לי עקצוץ בבטן, משהו שגרם לי להרגיש לא בטוחה, נדבקתי לעקביות כאילו הוא היה התשובה. תשובה שהמשכתי לטעות בה, כן, אבל עדיין תשובה קסומה שהיא הגביע הקדוש של ההורות, באמת… משהו שיתקן את כל ההורות שלי, אם רק אצליח לשלוט בו.

את צריכה לתקשר טוב עם בן זוגך באופן קבוע, יגידו המומחים. הורים צריכים להיות באותו ראש! להציג חזית אחידה! לא להראות חילוקי דעות או – חס וחלילה – חוקים שונים לפני הילדים. אלא שזאת לא מלחמה, בה ההורים בצד אחד נגד הילדים בצד השני. זאת משפחה, ואנחנו לומדים איך להיות משפחה ביחד. בקול רם. בבלגן ובבוץ וכשאנחנו מלאים עד הצוואר בזוהמה. כולנו באותה קבוצה – אנחנו לא מסתלקים כדי לתכנן תוכניות מאחורי דלתיים סגורות או מתכנסים בסודיות כדי לפתוח חזית חדשה – ומסתבר שילדים לומדים יותר על עבודת צוות כשהם רואים אותנו בחילוקי הדעות שלנו (בינינו ואיתם) וכשאנחנו פותרים אותם היטב (ובצורה גרועה), מאשר כשהם לומדים מחילופי הדברים הקלים והשלווים שלנו. אנחנו מלמדים אותם להיות בני אדם, אחרי הכל. מלאי פגמים ונהדרים. מבולגנים ונפלאים. מוזרים ומדהימים, ותמיד מאוד, מאוד ראויים לאהבה.

אבל אתם צריכים להיות עקביים לגבי החוקים, הם יגידו. מה שההורה אומר, נעשה! אלא שלפעמים, אחרי שאני אומרת ממש לא וגם בשום פנים ואופן, הילדים שלי ישאלו למה. "למה אנחנו לא יכולים ללכת לפארק בלי מבוגר, אמא? אנחנו מוכנים. אנחנו מספיק גדולים. הפארק קרוב. נשאר ביחד." והם צודקים. ואני טועה. והחוקים צריכים להשתנות. ואני צריכה להיות אמיצה אך גם צנועה. ובגלל שהילדים שלי הם בני אגם עם מחשבות ורגשות ורצונות הראויים להערכה שלי, הם צריכים תשובות ללמות שלהם. אני רוצה שהחוקים יהיו הגיוניים, ולא שיהיו רק הפעלת הכוח שלי עליהם. אני רוצה שיהיו לחוקים סיבות, ולא שיהיו שרירותיים או כי אני שומרת על עקביות, ילדים.

העניין הוא, החיים לא עקביים. אפילו לא קצת. החיים משוגעים. החיים מטורפים. החיים משתנים כמו העונות, רק שלפעמים יותר מהר, ואנחנו צריכים להשתנות איתם. כמה מאיתנו חיים את חיינו לפי תוכנית א'? לא הרבה, נראה לי, או שיהיו הרבה יותר נסיכות/אמהות/שומרות בגני חיות, ושוטרים/גיבורי-על/נהגי משאית זבל. נכון? החיים משתנים בנדנודי מטוטלת ענקיים, ולילדים שלומדים לחשוב על דברים לעומק ולהסתגל ולאהוב את עצמם ואחרים במסע הפרוע יהיה קל יותר מהאחרים (כן, אתם רואים אותם בפייסבוק. אני יודעת שאתם רואים) שצועקים, למה לא כולם יכולים לעשות מה שאני אומר ולציית לחוקים?!

אבל ילדים מרגישים בטוחים יותר עם עקביות, הם אומרים. הם צריכים גבולות רציניים וציפיות ברורות. וזה נכון. חלקית. עם הילדים הכי קטנים, זה נכון ברוב הזמן, ואנחנו בעקביות אומרים להם שהם לא יכולים, למעשה, להרביץ לילדים אחרים בראש עם המשאית של ארגז החול, אפילו אם זה ממש הגיע לילד השני. אבל כשילדים גדלים, אפילו קצת, הם מתחילים להזדקק ליותר מחוקים קבועים. הם צריכים דיונים. הם צריכים הסברים. הם צריכים שיתוף פעולה ובעלות וניסיון במנהיגות. הם צריכים משא ומתן ותחושת אחווה ואנחנו-בזה-ביחד.

עכשיו, תקשיבו. אני לא נגד חוקים. באמת שלא. אבל ככל שההורות שלנו התפתחה, וככל שהצלחתי להשתחרר מאידאל העקביות, החוקים שלנו השתנו כדי לשקף טוב יותר את ערכי ההורות והמטרות המשפחתיות שלנו, והם אלה:

תבחרו באדיבות

תפגינו אהבה

העניקו מחסדכם

תנהגו בהגינות

תהיו רחומים

וגם

תוודאו שאמא יודעת איפה אתם!

ו –

תבחרו בחירות בטיחותיות. אני מתכוונת לזה.

ולילדים שלי, בין אם הם מצייתים לחוקים או לא, יש את הזכות לצפות להיות נאהבים בקביעות. מוערכים בקביעות. בטוחים בקביעות. אבל שאר החוקים? אלה דברים נוזליים. ובואו נהיה כנים. אנחנו ממציאים אותם על הדרך, בכל מקרה. צריך לערער עליהם ולשנות אותם כדי שכולנו – גם הורים – נוכל לגדול.

אני לא יודעת. אולי אנחנו יכולים לתת לעצמנו לנוח, הורים. אולי אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו – אנשים גמישים, יצירתיים, סתגלניים, אוהבים, מלאי פגמים, נהדרים ונוטים לטעות – ולחגוג את ההצלחות שלנו במקום לגעור בעצמנו בקביעות.

————————————————————————————————————————

5 ילדיםבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

בת' היא בעלת הבלוג  Five Kids Is A Lot Of Kids.

יש לה 5 ילדים, שלושה מאומצים וזוג תאומים, והיא התחילה את הבלוג כי חברה שלה התקשרה אליה יום אחד והתלוננה שנמאס לה לראות תמונות של בלרינות, ושהיא רוצה לראות בלוגים שמספרים בהם על קקי על הקירות…

היא כאן בשביל לספק אתנחתא קומית, את האמת המגעילה והמציאות המתוקה של ההורות.

לחיות ללא כפייה

לתמוך בילדים לחיות וללמוד ללא בית ספר או כפייה

לתמוך בילדים לחיות וללמוד ללא בית ספר או כפייה

לחיות ללא כפייה16 שנים של הורות ומחיה עם ילדים אוטונומיים לימדו אותי שחינוך אמיתי נוגע למניעים הפנימיים של לומדים אוטונומיים. במילים אחרות ילדים לומדים הכי טוב כשעוזרים להם להעמיק בתחומי העניין שלהם. למדתי, מתאוריה ומהניסיון של לנהוג בצורה שגויה, שכפייה היא לא רק הרסנית כשזה נוגע לאוטונומיה אישית, אלא גם עוינת ללמידה ולצמיחה של ידע.

למידה ללא כפייה התחילה בצורה לא מחויבת בבית שלנו. כשקיבלנו את ההחלטה לעבור לחינוך ביתי היינו מלאי קנאות מוטעית להוכיח שאנחנו יכולים להצליח יותר מבתי הספר לפי הציפיות שלהם. הילדים שלנו לא רק שיהיו יותר משכילים ושלמים יותר בהישגים הלימודיים שלהם, אלא גם ידגימו את האידיאלים הנאיביים שלנו לגבי הילדות הרומנטית. הילדים שלנו לא יאכלו ממתקים, יראו טלוויזיה או ישחקו עם צעצועי פלסטיק זולים. למען האמת הם בכלל לא ירצו את כל הדברים האלה! הילדים שלנו, למזלנו, קורצו מחומר קצת יותר אינדיבידואלי, והכוונות הטובות, אך המניפולטיביות שלנו, עלו על שרטון במהרה.

נרגענו. החיים הפכו להיות לחוצים הרבה פחות, גמישים יותר והרבה יותר מפתיעים. ממתקים לא היו יצירי השטן – השיניים שלהם לא נרקבו והם המשיכו לאכול גם דברים אחרים. טלוויזיה ומשחקי מחשב נהיו מקורות מדהימים של מידע ולמידה (ולא רק התוכניות הלימודיות), משניים ככלי למידה אולי רק לשיחה. גם לצעצועי פלסטיק זולים היה מקום במערך המשאבים לדמיון ולמידה.

נרגענו עוד קצת, צללנו למים העמוקים והחלטנו שכפייה, אחרי הכל, צריכה להפסק. לילדים שלנו הייתה את אותה זכות לאוטונומיה עצמית כמו לנו, ולמרות שאנחנו צריכים כל הזמן לחלוק מידע, מוסר ודעות, בסופו של דבר לכל אחד מהם יש את חייו לחיות. עצרנו את נשימתנו וציפינו בציניות שהדברים ישתבשו. במקום זאת, החיים השתנו לטובה.

איפה הלמידה מפסיקה והחיים מתחילים? הם לא. התאוריות שלנו בקשר ללמידה אוטונומית, לא רק שלא הובילו לאסון, אלא שידלו אותנו להתחיל לחשוב על כל תחומי החיים המשותפים שלנו ולהאמין שכולנו יכולים לחיות ביחד היטב כשאנחנו חיים בהסכמה.

איזה אבא לא ייחל לשפר את מערכת היחסים שלו עם ילדיו? איזה אמא לא חשבה לעצמה, "חייבת להיות דרך יותר טובה לעשות את זה", אבל הרגישה מובסת ולכודה על ידי הדרכים הישנות להתייחס אחד אל השני. יש דרך טובה יותר. זה לא קסם. מערכות יחסים הן תובעניות ומורכבות, זה היה כמו משב רוח מרענן לגלות שבכל האנרגיה שאי פעם השתמשנו כדי לריב עם ילדינו, לפתות אותם, להתחנן בפניהם ולכפות עליהם דברים אפשר במקום זאת להשתמש בה כדי למצוא איתם פתרונות. עכשיו אנחנו חיים כל יום עם האמונה שיש פתרונות שהם רוצים, פתרונות שאנחנו רוצים, פתרונות בהם כולם מנצחים.

כולנו רוצים משפחות שמחות, אבל רובנו מאמינים שלמרות מאמצינו הכנים, מישהו חייב להפסיד. לא כולם יכולים לקבל מה שהם רוצים כל הזמן ואפילו אם יש לנו משפחה שמחה באופן כללי חייבים להיות כמה דמעות וקללות לאורך הדרך. נשמע יותר הגיוני? טוב, כן, אני מסכימה שכולנו בני אדם, שלפעמים האנרגיה או היצירתיות שלנו לא עובדים, אבל זה לא אומר שהפתרונות לא קיימים, אלא רק שלפעמים אנחנו לא מצליחים למצוא אותם. בקיצור, ילדים יכולים וצריכים לעשות מה שהם רוצים. רעיון אוטופי, משוגע, בלתי אפשרי ומסוכן?

טוב, אם אתם קוראים את המאמר הזה, אתם ואני בטח מסכימים שמערכת היחסים בין הורה לילד היא אחת החשובות בכדור הארץ. אבל, בהרבה יותר מידי ספרים הפתרונות הם איך לגרום להם (ילדים, לפעמים האויב בהסוואה קלה) לעשות מה שאתם (ההורים המבוגרים או המומחים שיודעים הכי טוב) רוצים. לפעמים ממליצים לנו להתנהג בסמכותיות: לקחת פיקוד, להראות להם מי הבוס והכל יבוא על מקומו בשלום. לפעמים מעודדים אותנו לקחת גישה יותר עדינה וליברלית. להקשיב להם, לשמוע מה הם אומרים ולהיכנס למשא ומתן כדי לתת להם חופש בתוך גבולות מחושבים וברורים וכך נפיק מבוגרים צעירים, מוסריים ומתחשבים. יתרה מכך, נוכל לזקוף את ראשינו ליד החברים שלנו.

יותר מידי גישות הוריות חולקות את ההבנה המוסכמת שלפעמים ילדים צריכים להפסיד ושלפעמים להפסיד זה טוב עבורם. לפעמים הם צריכים ללמוד איך מתנהל העולם האמיתי, שלכל מעשה יש תוצאה ואנחנו לא יכולים לקבל כל מה שאנחנו רוצים כל הזמן.

לחיות וללמוד לפי הסכמה עם המשפחה שלי שכנעו אותי שילדים צריכים לקבל מה שהם רוצים. יתרה מכך, הרחק מליצור פרחחים מפונקים שיתישו אתכם עם הדרישות שלהם, יגזלו מכם את החיים שלכם ואז ידרשו עוד, לעזור לילדים שלכם להשיג מה שהם רוצים בחיים זה גם משחרר את ההורים במידה רבה. כולנו התחלנו לחיות כאילו אפשר לספק את ההעדפות שלנו, ולהאמין זה הצעד הראשון בלהגשים את זה. כשאנחנו חיים לפי הסכמה כולנו מקבלים מה שאנחנו רוצים.

את זוכרים את התינוק הרך המושלם שרציתם לעשות הכל בצורה אחרת בשבילו? תינוקות נולדים הגיוניים ויצירתיים, ואם כשהם גדלים, נותנים להם הרבה מידע שמותאם לגיל שלהם ומעודדים אותם ללמוד תוך כדי שהם מנחשים בעצמם לגבי העולם תמצאו שההיגיון והמחשבה היצירתית יתפתחו וישגשגו.

אבל יותר מידי פעמים, דרישות החיים או החשיבה המוגבלת שלנו מפריעים והניסויים של ילדים מופרים על ידי כפייה. "תפסיקו להרעיש", "תפסיקו לשחק עכשיו, אני צריך לעשות קניות"… כשזה קורה, חוט מחשבה שלהם עובר חבלה. ילדים נשארים עם ההרגשה המכאיבה שסיכלו את מאמציהם והשאירו אותם במהומה. הם חושבים על איך לבנות משהו מלגו בזמן שאמא שלהם מחזיקה אותם כדי לחגור אותם במכונית.

במחשבתם של הורים רבים זה נראה כמו תקרית פעוטה ובלתי נמנעת, אבל האם זה כל כך פעוט כשהחבלה הזאת מתרחשת שוב ושוב, במיוחד באותו תחום? כמה זמן יוכל הילד להמשיך לחשוב בהיגיון על דגמי לגו או נסיעות באוטו או קניות? קו חשיבה מסוים עלול להיפגע או להיגדע. אזורים  של חוסר היגיון, תיאוריות רעועות והפחתה בכישורי פתרון הבעיות עלולים להיות מורגשים או שפעילויות יומיומיות עלולות להפוך להיות מקור לחרדה ורגשות שליליים. כשהורים או בתי ספר מתחילים לנסות לייצר כל אירוע לימודי שיש לילד, זה מחבל במחשבה של הילד והרציונליות הופכת להיות חולה, אבל כשלמידה מהחיים ואוטונומיה הולכים יד ביד אין חבלה שכזאת.

הורות היא מפעל חיים רציני. הדבר האחרון שהורים צריכים הוא שישפטו אותם או שיגרמו להם להרגיש אשמים על כל טעות קטנה שהם עושים עם הילדים שלהם. אף אחד מאתנו לא רוצה שישימו אותו במגננה, בתחושה שהוא צריך להצדיק כל פעולה לעומת תקן בלתי אפשרי של הורות אידאלית. אבל אלה מאתנו שהבינו את הכוח העצום של למידה מוכוונת עצמי אצל ילדים נמצאים בעמדה מצוינת לראות שכפייה יוצרת נזק ושהנזק הזה לא רק שהוא שגוי, אלא גם ניתן למניעה. אנחנו נמצאים כבר בקדמת החשיבה החינוכית וזהו צעד קטן, אך מעמיק, להבין שהמשפחות שלנו יכולות לחיות על פי הסכמה ושהחיים לא ישובו להיות כמו שהם היו בעבר.

כמבוגרים ובגילאים צעירים יותר ויותר, מוציאים מיליארדים ברחבי העולם על טיפולים ועל ספרים וקורסים של עזרה עצמית. הפכנו להיות מורגלים באופן מחריד לנזק המתמשך שהכפייה גורמת לנו כילדים רק כדי לעסוק במאבקים ארוכי טווח להתגבר עליה מאוחר יותר.

אף אחד מאתנו לא יכול להיות הורה מושלם, אבל אנחנו יכולים להמשיך ללמוד. הורות מבוססת הסכמה היא בעד לעשות את המיטב האנושי שלנו עכשיו, תוך כדי למידה מתמדת והתעקשות על האמונה שכולנו יכולים להשיג מה שאנחנו רוצים – הורים כמו ילדים – ולהפוך להיות אנשים טובים יותר בגלל זה.

איך? באופן הכי פשטני, לחיות לפי הסכמה כרוך בלהחליף את הרעיון שמישהו צריך להפסיד ברעיון שכולנו יכולים לנצח. להחליף סכסוך בהסכמה. כשנתקלתי ברעיון בפעם הראשונה, הוא הרתיע אותי. יכול להיות שאני ליברלית, אבל לא הייתי מזניחה בצורה פושעת. חשבתי, "אז מה צריכה אמא לעשות? לתת לילד בן הארבע שלה לשחק על הכביש בגלל שהוא רוצה?"

ילדים שמקבלים מה שהם רוצים לא משמעותו הזנחה. זה לא אומר שלעולם לא תציעי הצעות או ביקורת. זה גם לא אומר שילדים אף פעם לא משנים את דעתם. אלא, זאת ההנחה שילדים הם יצורים אוטונומיים כמונו, לכן, אנחנו צריכים למצוא דרכים לחיות איתם ולכבד ולטפח את האוטונומיה הזאת. ילדים שמתייחסים אליהם כבני אדם אוטונומיים ושיש להם גישה למידע רב ותיאוריות של המוסר הם פתוחים להיגיון ואין להם שום סיבה לרצות להתנהג בדרכים של הרס עצמי.

המפתח עבורי ועבור ילדי היה ללמוד לנצח. הניסיון הפשוט לחיות ללא כפייה נהיה בעייתי מהר מאוד. יותר מידי פעמים נתקענו, בלי יכולת לחשוב באופן יצירתי מספיק כדי לראות איך לא לכפות, במיוחד במצבים בהם תמיד פנינו לכפייה בעבר. היינו נעולים בהלך רוח שלילי.

לאחר זמן מה, הבנו שחיפוש פעיל אחרי פתרונות ומידע חדש היא הדרך להצלחה. החלפנו את המסלול השלילי של איך להימנע מכפייה (שלפעמים  בין השורות אומר שכפייה היא דבר שיהפוך להיות בלתי נמנע) למסלול הרבה יותר חיוני ומועיל של איך נוכל כולנו ללמוד משהו חדש ולנצח במצב הזה. הבנו די מהר שאם אנחנו רוצים להיות רציניים לגבי לחיות לפי הסכמה אז אנחנו צריכים לשכוח את הגבולות הישנים בין לחיות וללמוד. הם חיים להשתלב.

באירוע של חינוך ביתי בשנה שעברה אחד ההורים העיר לבת שלי שזה בטח סיוט לחיות בבית שלנו. "זה בטח תוהו ובוהו," העיר ההורה. "איך אתם יכולים בכלל לעשות משהו כשכולם צריכים להיות שמחים אם מה שהם עושים?"

החיים שלנו הם לא הסיוט של אי-סדר ושיתוק מפעילויות שהאיש הזה דמיין. בעלי מעצב אתרים, אני כותבת ספרים, הילדים מעורבים באלף ואחד פרויקטים. ככל שאנחנו לוקחים את כולם יותר ברצינות, כך נראה שיש לנו יותר זמן ואנרגיה. הבית הוא לא תוהו ובוהו שבו כל אחד רשאי לעשות ככל העולה על רוחו. זה לא שאפשר לעשות הכל, אלא שכל דבר אפשר לפתור לשביעות רצונם של כולם. כיבוד האוטונומיה של ילדים לא משול לגידול חוליגנים חסרי מוסר, אבל זה יוצר הרבה הפתעות. לחיות וללמוד זה תמיד מעניין.

————————————————————————————————————————

ד"ר ז'ן פורצ'ן-ווד היא מחברת, משוררת, מאמנת ויועצת הורות. היא המחברת של ספרים על חינוך ביתי, חינוך אוטונומי והורות ללא כפייה. ארבעת ילדיה היו בחינוך ביתי.

המאמר פורסם Life Learning Magazine ב 2002. בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

MamaEve

הילדים שלי הם אנשים

הילדים שלי הם אנשים

מתישהו לפני כמה חודשים, היתה לי התגלות (מביכה קצת).

הילדים שלי הם אנשים.

הו.

זה קצת היכה בי כמו קיר.

פתאום תפסתי מה אני צריכה לעשות כדי שתהיה לי מערכת יחסים איתם, והדרך בה אני מסתכלת על כל הבט של חייהם: חינוך, אוכל, בריאות, בגדים… הכל השתנה.

אני לא יכולה לתאר בדיוק איך ראיתי את הילדים שלי לפני כן. אביזרים נלווים חמודים? לא, זה לא בדיוק זה, ידעתי שהם יותר מכך. גלמים חסרי צורה? לא, ידעתי שהם גם יותר מזה. זה לא שראיתי אותם ככלום, אבל פשוט לא השוויתי "ילד" ל"אדם".

חלק מההתגלות הגיעה מקריאת הבלוג של ג'נט לנסברי והספר של מגדה גרבר, Your Self Confident Baby. חלק ממנה הגיע מזכרון הילדות שלי, ומכך שאני זוכרת שהייתי מודעת ונוכחת לגמרי גם בגיל צעיר מאוד.

זה גרם לי להבין שתפקיד ההורה ממש, ממש שונה ממה שחשבתי בהתחלה.

קלטתי ש"מורה" לא אומר "להראות להם איך לעשות כל דבר".

הבנתי ש"סמכותנית" לא אומר "מענישה" או "שתלטנית".

תפסתי ש"אמפתיה" לא אומרת "בואי נדבר על רגשות כל פעם שאת מוטרדת".

לראות את הילדים שלי כאנשים עזר לי להסתכל על כל אינטראקציה ולחשוב על איך הייתי רוצה שיתייחסו אלי בסיטואציה הזאת. אם אני עייפה, עצבנית ומוטרדת ממשהו, מה הייתי רוצה שהאנשים שמסביבי יעשו? (לרוב רק שיחזיקו אותי). איך הייתי רוצה שאנשים יתנהגו אלי אחרי שעשיתי טעות? (שיכירו שמה שעשיתי הוא טעות אבל שלא יתנו לי להתבוסס ברגשות אשמה ולשלם על זה שוב ושוב). איך הייתי רוצה שיתייחסו אלי כשאני מתוסכלת כשאני לא יכולה לקבל משהו שאני לא יכולה לקבל? (חיבוק וכתף להישען עליה מספיקים.)

ההבט הכי משחרר של התפיסה הזאת הוא שאני יכולה להפסיק לחשוב על מה היא הדרך "הנכונה" להיות הורה. אני לא צריכה יותר לתהות אם פעולה "א" הולכת להוביל לתגובה "ב", במיוחד בעוד עשר שנים.

הסתכלות על כל סיטואציה בנפרד עוזרת לי להמנע מלתייג את הילדים שלי ולהפחית אותם לשם תואר יחיד. האם הילדים שלי קשים, פרחחים, עצמאיים, אמיצים, פחדנים, ידידותיים, מתוקים? כן… הם כל אלה. הם אנשים.

וזה משהו שאני מוצאת שחסר בהרבה דיונים על הורות ומשמעת. אנחנו מדברים על הדרכים השונות שאנחנו צריכים להתייחס אל ילדים והתוצאות השונות שנשאר איתם. רק אתמול קראתי תגובה לסטטוס בפייסבוק שאמרה משהו כמו, "אנחנו לא צריכים להרביץ לילדים כי זה מאוד מבלבל אותם כשאנשים שהם אוהבים פוגעים בהם." למרות שזה נכון, אני חושבת שזה קצת מפספס את הנקודה. אנחנו לא צריכים להרביץ לילדים כי הם אנשים – אם להרביץ להם מיצר תוצאות טובות (ויש מחקרים שהראו שכן, כחלק ממשטר קבוע של משמעת), זה עדיין לא גורם לכך להיות בסדר.

אני חושבת שזה גם מפספס את הנקודה להגיד שאנחנו תמיד צריכים להיות אדיבים ועדינים לילדים שלנו (אפילו לכתוב את זה נשמע נוקשה – אני לא חושבת שאנחנו לא צריכים להיות אדיבים ונחמדים לילדים שלנו, אבל אנחנו בני אדם). יש זמנים שאני מצוברחת ואני רק צריכה להתרחק ולתת לעצמי זמן, אפילו אם לילד שלי יש צורך. אני לא מדברת על פרקי זמן של הזנחה, אבל זה חלק ממציאות החיים שאני לא תמיד יכולה להיות זמינה גופנית ונפשית לילדים שלי, לא משנה כמה אני אוהבת אותם ורוצה.

אבל בגלל שהם אנשים עם צריכים ורגשות דומים, אני יכולה לעשות את זה ולדעת שהם יבינו, וגם שזה יעזור להם באינטראקציות שלהם במורד הדרך – בגלל שזה ילמד אותם שזה בסדר להגיד לא כשמישהו אחר צריך אותך אם את צריכה לטפל בעצמך קודם לכן.

אני מוצאת שקשה לכתוב על זה, כי זה פשוט לא נשמע חם ודואג וקרוב כמו שאני רוצה שזה יהיה. וחם, דואג וקרוב זה איך שהייתי מתארת את מערכת היחסים עם הילדים שלי. אבל לתאר את מערכת היחסים שלי איתם רק בצורה כזאת זה לא מציאותי, ולא ממש עוזר להורים אחרים. אנחנו לא עושים שום דבר שגוי כשהדברים לא מושלמים.

אני בן אדם, והילדים שלי הם אנשים. אנחנו חווים את מלוא עומק החוויה האנושית ביחד, ומערכת היחסים שלנו חזקה הרבה יותר בגלל זה.

——————————————-

MamaEveבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מתוך הבלוג MamaEve.

שפאלי צברי

למה כל מה שאנחנו יודעים על חינוך הוא שגוי

למה כל מה שאנחנו יודעים על חינוך הוא שגוי

בעבודתי כפסיכולוגית קלינית, הדאגה הכי גדולה של הורים היא לא לדעת איך לחנך את הילדים שלהם כמו שצריך.

אין כאן שום דבר מפתיע.

הם לרוב מתוסכלים ומותשים בגלל שהם ניסו את כל הטכניקות והשיטות הקיימות אבל הן לא הואילו. ההתנהגות של הילד שלהם לא השתנתה ויותר ספציפית, הם על סף נקודת שבירה בעצמם.

כדי לעזור להורים להבין למה הגישות החינוכיות שלהן לא עובדות, אני בדרך כלל עושה איתם תרגיל קטן.

אני מבקשת מהם להשתמש במילה "חינוך" במשפט.

בקביעות, הם אומרים משהו כמו, "איך אני יכול לחנך את הילד שלי?" או אם הם פונים לילד, הם אומרים, "אני הולך לחשוב על דרך איך לחנך אותך."

אני מציינת תחילה שהמילה "חינוך" משומשת כפועל: משהו שאתה עושה למישהו אחר.

אז אני מבקשת מהם לנתח את המשמעות הסמויה – למה הם באמת מתכוונים כשהם משתמשים במושג "חינוך"?

אם הם ממש כנים, הם יגידו משהו בסגנון, "אני רוצה דרך לשלוט עליהם" או "אני מעוצבן על הילדים שלי והם הולכים לשלם על זה" או "אני מתוסכלת כי אני לא יכולה לשנות את ההתנהגות שלהם."

וזה, אני חושפת להם, היא הסיבה שגישות חינוכיות עם הילדים שלנו מתפוצצות לנו בפנים. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו התנהגות נאותה לעזור להם לפתח משמעת עצמית. אבל במקום, אימצנו אסטרטגיות שהן ההפך הישיר של לימוד ולמעשה הן רק מסווה מתוחכם של מניפולציה ושליטה.

ובגלל שאף בן אדם לא אוהב שמפעילים עליו מניפולציות, הילדים שלנו מתקוממים. הם מתקוממים נגד עצמם על ידי ניתוק מהכוח האמיתי שלהם דרך כניעות וצייתנות או שהם מורדים בדרך פעילה יותר נגד ההורים שלהם. כך או כך, הם יוצרים אישיות שקרית בתגובה לאנרגיה השתלטנית של הוריהם במקום תגובה אמיתית שנובעת מתוך מצב פנימי בסיסי יותר.

אם אנחנו אומרים שמישהו חיי "חיי משמעת", אנחנו מתכוונים למשהו שונה לחלוטין ממתי שאנחנו אומרים שהאותו אדם הוא הנמען של "פעולה חינוכית". למעשה, לחיות חיי משמעת ופעולה חינוכית הם הפכים.

הראשון מתיחס למשמעת עצמית – היכולת לויסות עצמי, ללא תלות במישהו שיעמיד אותנו במקום. אנחנו מונעים מהמצפן הפנימי שלנו לחיות חיים בהם כל החישורים של הקיום היומיומי שלנו מתחברים לנקודת המוקד שלנו, לב ליבה של ההוויה שלנו, שהיא המקור של כל הצרכים שלנו.

הביטוי השני, "פעולה חינוכית", מתיחס לפעולה מענישה שנכפית על ידי גורם חיצוני. כדי לראות את ההבדל, עוזר להבין את המקור של המילה חינוך. חינוך פירושו לימוד, הדרכה, הכשרה. אין שום דבר שקשור לעונש במושג הזה.

זה שלומד הוא מישהו שונה לגמרי ממישהו שכפוף לפעולה חינוכית. זה מישהו שרוצה ללמוד. והמורים החזקים ביותר של הילדים שלנו הם ההורים.

אם אני מכינה את עצמי להיות המורה של הילד שלי, אני צריכה דבר ראשון ללמוד משמעת עצמית. הייתי צריכה לעסוק, ולהמשיך לעסוק, בחוסר הבגרות הרגשית שלי. אני עושה זאת על ידי כך שאני הופכת להיות אדם אותנטי, נכונה לעצמי. בדרך זאת, הילד שלי לומד ממני גם כן להיות נכון לעצמו – נכון לצרכים הכי עמוקים של ליבו.

זה שונה במהותו ממיקוד יתר בהתנהגות של הילדים שלנו ו"חינוך" – שליטה – בהם כדי לגרום להם להסתגל לבקשות שלנו. המיקוד הוא במקום זאת בעצמנו כהורים, סבים, מטפלים ומורים, לוודא שאנחנו מהווים דוגמה שיוצרת בילדינו את הרצון לחכות את חיינו המיושרים והמשמעותיים.

משמעת עצמית הוא משהו שאנחנו לומדים בעצמנו, לא משהו שאי פעם אפשר לכפות על ידי מישהו אחר.

כשאנחנו, כהורים, קורנים ממשמעת עצמית, זה יהדהד חזק יותר מכל אסטרטגיה שאנחנו יכולים להסב לילדינו. זה יהדהד בדרך בה אנחנו מסדרים את המיטה שלנו בבוקר, איך אנחנו מפעילים את גופינו, האוכל שאנחנו אוכלים, הגבולות שאנחנו קובעים והדרך בה אנחנו עוסקים בתכלית שלנו. המשימה שלנו אם כן היא לא לחפש מקרוב ומרחוק אחר רופא חכם שיתן לנו טכניקות או אסטרטגיות "לתקן" ולשלוט בחיי הילדים שלנו. במקום זאת, המשימה העליונה היא לישר את חיינו עם בהירות, כוונה, תכלית ואיזון.

האם יש לנו את החוכמה ואת האומץ לאלף את האני הבלתי ממושמע שבתוכנו ולבטוח שדרך התהליך הזה הילדים שלנו ישקפו את הרוח שלנו וימריאו?

——————————————–

שפלי צבריבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

שפלי צברי היא פסיכולוגית קלינית וכתבה את הספרים The Conscious Parent ו Out of Control – Why Disciplining Your Child Doesn't Work and What Will.

טרייסי קאסלס

לחנך את המומחים – שיעור רביעי: להרגע לבד

לחנך את המומחים – שיעור רביעי: להרגע לבד

[תזכורת שהמאמרים האלה נכתבים כאילו בשביל "המומחים". הם לא נכתבים אל ההורים, אז בבקשה אל תחשבו שאני עוקצת את ההורים!]

"מה שילד לא מקבל, הוא רק לעיתים רחוקות יוכל לתת מאוחר יותר" – פ.ד. ג'יימס

אני ממש אוהבת את הציטוט הזה של פ.ד. ג'יימס כי הוא מדגיש את הסוגיות הכל כך נשכחות בעולם ההורות של ימינו. עם הלחץ לגרום לפעוטות ולילדים שלנו להיות עצמאיים, נראה שאנחנו מאמינים שהדרך היחידה להביא אותם לשם היא להכריח אותם. אם לא נעמיד אותם על הרגליים, איך הם ילמדו לעמוד? ואני מאמינה שבשום מקום זה לא יותר נכון מאשר בדחיפה לגרום לילדים לווסת את הרגשות שלהם – או להרגע לבד, אם תרצו. אתם המומחים מספרים לנו שאם לא ניתן לתינוקות שלנו לבכות ולהרגע לבד, הם לעולם לא ילמדו להרגע בעצמם. וכך הורים פוצחים במנהגים שלא פוגעים רק בתינוקות, אלא גם בהם. כשהם מקשיבים לילד שלהם מילל, לבד, הם שורדים על ידי כך שהם אומרים לעצמם שהם עושים את הדבר "הנכון" ושככה הילד שלהם ילמד להרגע לבד. אבל מה שאתם לא אומרים להם כשאתם נותנים את העצה הזאת הוא שזה פשוט לא נכון. הם מחזיקים את עצמם בשקר וזה חייב להפסיק.

להרגע לבדטענת ההרגעה העצמית תמיד מזכירה לי את האמרה "קפיצה למים העמוקים" רק שבמקרה הזה, זה "טביעה במים העמוקים". כשחושבים על האמרה "קפיצה למים העמוקים", היא למעשה תקפה רק למי שכבר יודע לשחות, מי שעדיין לא יודע איך לשחות, יטבע כל פעם. ללמוד לווסת את הרגשות לך, זה לא דבר שונה. אם לא למדת איך לעשות את זה, אתה תכשל, ובגלל זה העצה שלכם להורים "ללמד" את הילדים שלהם בעזרת השיטות האלה היא לא רק מכאיבה למשפחה, אלא גם לא עוזרת לילד בטווח הארוך. במאמר הזה, אנחנו נעבור על הראיות, התיאוריות וההשלכות ארוכות הטווח של מה שאתם עושים כשאתם מפיצים מידע מוטעה.

ראיות בעד להרגע לבד

אני אתחיל על ידי מתן הראיות שחלק מכם מנסים לצטט התומכות בלמידה של וויסות רגשי (אני אומרת "חלק" כי חלק מכם לא טורחים בכלל לדבר על מחקרים, לצערי). תומס אנדרס מאוניברסיטת דיוויס  בקליפורניה הוא חוקר בכיר בתחום שינת התינוקות והוא בחן גורמים שמובילים להרגעה עצמית אצל תינוקות ביחס לשינה עד גיל שנה. רוב המחקר שלו לא תומך בבכי כאמצעי למידה להרגעה עצמית (לדוגמא, ראו את [1]), אבל לרוע המזל נעשה שימוש בחלק אחד מהמחקר בעבור העמדה הזאת. במחקר הזה על גורמים שחוזים הרגעה עצמית בגיל שנה, החוקרים מצאו שהגברת זמן התגובה לתינוק כשהוא מתעורר החל מגיל 3 חודשים הייתה סימן מנבא משמעותי להרגעה עצמית בגיל 12 חודשים[2]. בתוספת לחלק זה של עבודתו של אנדרס, קארין פרנס מאוניברסיטת קנטרבורי בניו-זילנד בחנה את השימוש בתרופות וטכניקות התנהגותיות לטפל ב"הפרעות שינה אצל תינוקות" (אני נאבקת בהגדרה הזאת כי היא מרמזת שפעוטות אמורים לישון במהלך כל הלילה מה שמגוחך לכשעצמו – להרחבה בנושא תקראו את ציפיות מתינוקות: חלק 1). היא מצאה שפעוטות להורים שנהגו בטכניקות "התעלמות שיטתית" (לתת לתינוק לבכות עד שהוא נרגע) הראו הצלחה גדולה בלגרום לילדים שלהם לישון ולהפסיק לבכות והיא רומזת שההצלחה נובעת מכך שהתינוקות למדו להרגע לבד[3][4][5].

מה הבעיה עם המחקר הזה? בעיקר שיטת ההערכה של "הרגעה עצמית" שהיא פשוט הִפּסקוּת הבכי. בשיעור הראשון דיברנו על מה זה אומר להפסיק לבכות ולמה יש סיבות נוספות שבגללן התינוק יפסיק לבכות שאין להם שום קשר לשיעורים שהם לומדים או, במקרה הזה, להרגעה עצמית. אותו השיעור תקף כאן כשתינוקות שהפסיקו לבכות עלולים לא ללמוד להרגע לבד כלל, אלא ללמוד להפסיק לבכות כי זה בזבוז אנרגיה. אז איך אנחנו מעריכים הרגעה עצמית? צריך להסתכל על התנהגות הפעוטות שקודמת ומרחיקה אותם מלכעוס או לבכות, כדי לדעת שההתנהגות הזאת באמת עוזרת להם להמנע ממצב רוח שלילי. אפשר גם למדוד מעורבות הורית מוקדמת ואז לבחון את התנהגויות ההרגעה העצמית של הילד (או ויסות רגשי, כמו שקוראים לזה אצל ילדים ומבוגרים) כשהוא גדל. למזלנו, חוקרים עשו בדיוק את זה, אבל לפני שנכנס לזה, אני רוצה לעבור על חלק מהתאוריות מסביב לכשלון מודל ה"קפיצה למים העמוקים".

למידה התבוננותית, למידה מונחית ונוירוני מראה

ניסוי בנדורההשאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא איך ילדים לומדים. אם שיטת הזריקה למים העמוקים הייתה נכונה, לא היינו צריכים לעזור לילדים ללמוד שום דבר, אבל העובדה היא שאנחנו צריכים. חלק ינסו לטעון שאנחנו לא מלמדים ילדים בצורה ישירה כל כך הרבה – והם צודקים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא מלמדים אותם בכלל. ב – 1961, פרופסור בשם אלברט בנדורה באוניברסיטת סטנפורד התחיל מה שנהפך מאוחר יותר לניסוי מדהים שנקרא כיום "ניסוי בנדורה". הוא חילק ילדים בגן לקבוצות ונתן להם לראות מבוגר מתנהג אל בובת נחום תקום בצורה אגרסיבית או לא. הוא גילה שילדים שראו מבוגר מתנהג באגרסיביות היו בעלי סיכוי רב יותר להתנהג בצורה אגרסיבית בעצמם, אפילו שההתנהגות לא הוסברה במפורש[6]. התוצאות האלה תומכות בתאורית הלימוד החברתי, תיאוריה בפסיכולוגיה שמשערת שלמידה חברתית מתרחשת דרך חיקוי עד שהמושגים הנלמדים מופנים ומובנים כהלכה[7]. לכן, בנוגע להרגעה עצמית, אנחנו לא צריכים ללמד ילדים להרגע לבד במפורש, רק להדגים להם את ההתנהגות הזאת. במקרים מסויימים אנחנו עושים בדיוק את זה כשאנחנו מרגיעים את עצמנו, אבל סוג זה של התנהגות מצריך ילד מבוגר הרבה יותר כדי להבין את ההבדלים הקטנים בהתנהגות שהרגעה עצמית יכולה לכלול.

זה מביא אותנו למה שנקרא "מערכת פיגומים" או "למידה מודרכת". בנוסף לחיקוי התנהגות בעצמנו, למידה מודרכת אומרת שאנחנו מראים לילדים את ההתנהגות הרצויה ועוזרים להם ללמוד איך לעשות אותה בעצמם. חוקרים מסויימים מאמינים שכשהורים מנחמים ילדים, הם מראים להם את ההתנהגות שילדים יחקו כדי להרגיע את עצמם[8][9]. אכן, הם טוענים שזאת הדרך בה ילדים לומדים לבסוף להרגיע את עצמם בצורה בריאה. אך למה, לכן, זה לא מופנם במהלך החודשים הראשונים? אחרי הכל, הרבה מכם המוחים יטענו שאתם אומרים להורים להמנע מלבכות-עד-שנרגעים לתקופה מסויימת, או להציע נחמה במהלך היום וכך, האם הפעמים האלה לא ידגימו את ההתנהגות לתינוקות? כדי לענות על זה אנחנו צריכים לפנות ללב ויגוצקי. בנוסף לעבודתו המקורית בתחומי הפסיכולוגיה והתרבות, ויגוצקי טבע את המונח "איזור התפתחות פרוקסימלי" שמתייחס למה שילד מסוגל לעשות בעצמו ומה הוא יכול לעשות עם עזרה[10]. זה המפתח, כי לנסות ללמד ילד משהו מחוץ לאיזור הלמידה הפרוקסימלי שלו אומר שהילד לא ילמד בכלל. ויסות רגשי, משימה קשה ומורכבת בימים טובים, הוא משהו שנמצא כנראה מעבר לטווח ידו של כל פעוט. לילדים לוקח זמן ללמוד איך לווסת את הרגשות שלהם, וזה עלול לקרות בנקודות זמן שונות בעבור סוגים שונים של ויסות. בתקופת הביניים, למידה מודרכת מציעה שנמשיך להדגים את ההתנהגות על ידי מתן עזרה לתינוקות כשהם במצוקה כדי שהם ילמדו לעשות זאת בעצמם. אם נצפה מהם ללמוד זאת מוקדם מידי יכול להיות שלא רק שהם לא ילמדו זאת, אלא אולי לעולם לא ילמדו זאת כמו שצריך אם נפסיק להדגים להם את ההתנהגות.

לבסוף, לנוירוני מראה מגיע גם מקום בדיון. לאלה שלא מכירים את המושג, נוירוני מראה הם נוירונים במוח שמופעלים לא רק כשמישהו מבצע פעולה, אלא גם כשמישהו רואה את הפעולה[11]. הם זוהו גם ביונקי עליון וגם בבני אדם, אבל הוגבלו בינתיים לפעולות גופניות[12]. אבל, הועלו השערות שהם משחקים תפקיד בסוגים שונים של תיפקודים פסיכולוגיים, ביחוד ביכולת להבין את המצב הנפשי והמצבים הרגשיים של אחרים[13][14]. יכול מאוד להיות שפעוטות משתמשים בנוירוני מראה כדי ללמוד על ההתנהגויות שקשורות לויסות רגשי. למרבה החשיבות, זה אומר שהם צריכים לראות את הפעולות, כמו שטוענים בתיאוריות הלמידה החברתית או הלמידה המונחית, כדי שהאיזורים המתאימים במוח יכללו את המידע וישתמשו בו בזמן הנכון. בלי הגירוי, יהיה זה בלתי סביר להניח שנוירוני מראה ילמדו מה הם צריכים לעשות. אחרי הכל, אלה העובדים עם נוירוני מראה מאמינים שהם המפתח ליכולת שלנו לחקות[15], וחיקוי הוא חיוני כמעט לכל סוג של למידה.

ראיות נגד השערת הבכי כדי להרגע לבד

ראיות בעבור התפקיד של הענות למצוקה בעזרה לויסות רגשי מגיעות מכל הגילאים. החל ממחקרים בינקות, חוקרים באוניברסיטת אורגון בחנו התנהגות פעוטות כדי למצוא ראיות לפעולות הרגעה עצמית (כלומר, פעולות שעזרו לילד להמנע ממצבים רגשיים שליליים) ומצאו שהיו כל מיני סוגים של סימנים לויסות עצמי של רגשות בתינוקות החל מגיל 3 חודשים ועד 13.5 חודשים. פעולות אלה כללו חלק שהפעוטות יכלו לעשות לבד (כמו להתרחק מגירוי שלילי), אבל הרבה מהם כללו עירוב של האמא כחוצץ כדי לעזור להמנע מרגשות שליליים[16]. זה מרמז שבמהלך תקופת הלמידה המוקדמת של ויסות הרגשות העצמי, פעוטות מודעים למגבלות שלהם והם מסוגלים לפנות לאלה שהם יודעים שיכולים לעזור להם לוסת שליליות. המחקר הזה נעשה במהלך היום והשתמש במגוון של התנהגויות ומשחקים כדי לעורר שליליות בפעוטות ולכן לא נסמך על ה"הפסיק לבכות" הרגיל כהערכה להרגעה עצמית. זה גם מרמז שילדים שקוראים לעזרה כשהם במצוקה צריכים את העזרה הזאת כי פעוטות שיכלו לוסת את רגשותיהם לבד עשו זאת במהלך המחקר. יש לציין שלא היה אף ילד שיכל להרגיע את עצמו במהלך כל התנאים שהוצגו להם – כולם היו צריכים עזרה בשלב כלשהו. לכן, להתעלם מקריאות הפעוטות שלנו לעזרה לא יוביל את הפעוטות שלנו ללמוד להרגע לבד מהר יותר – הם עושים את הכי טוב שהם יכולים – אלא פשוט ישמש ראיה שההורה לא שם בשביל לעזור להם כשהם דורשים זאת.

כמו שאמרתי בגם התינוק שלי בוכה, יש גם ראיות נוירולוגיות שהבכי המוגזם שמתרחש כשהורים משאירים את הילדים שלהם לבכות עד שהם נרגעים הוא מזיק למוח. מגאן גאנר מאוניברסיטת מינסוטה חקרה ובדקה את שפע המחקר בנושא ומצאה שתינוקות שנשארים לבכות בצורה מוגזמת מראים תגובת לחץ במוח שמתפתחת למה שנקרא פרופיל נוירולוגי של "תגובת-לחץ"[17]. פרופיל תגובת הלחץ מרמז על חסר בשליטה רגשית בילדות המאוחרת ובבגרות ולא קיימת כשמספקים לילדים ניחום כשהם בוכים. אז זה נראה שהמחקרים הנוירולוגים מציעים שלהשאיר את הילד שלך לבכות לא רק שלא אמור להוביל להתנהגות הרגעה עצמית, אלא תוביל לכשלון בפיתוח טכניקות ויסות רגשי בריאות.

בנוסף על כל זה, יש ראיות מילדים מבוגרים יותר שמראות את ההפך מהשערת הקפיצה למים העמוקים. ראשית, למרות שהן לא ראיות  חותכות, בכי מוגזם (אשר אנחנו מצפים לראות כשמשאירים ילד לבכות) נקשר לבעיות מאוחרות יותר בויסות רגשי[18]. מחקר זה לא מצא אומנם קשר בין ויסות רגשי מאוחר יותר לבין רגישות אמהית, הרגישות כוללת מגוון גדול של התנהגויות אמהיות, ולא כולם משתייכות להענות למצוקה. בהקשר לכך, מחקר שהפריד בין חום אימהי לבין הענות למצוקה (שני המרכיבים העיקריים המשוייכים ל"רגישות אימהית") מצא שהענות למצוקה, לא חום, ניבאה ויסות רגשי בבני 6 עד 8[19]. כיוון נוסף מגיע ממחקר ארוך שנים שבחן התנהגויות אימהיות לפעוטות בני 6 חודשים ואז התנהגויות ילדים בין גילאי שנתיים לשלוש[20]. במחקר הזה הענות אימהית למצוקה בגיל 6 חודשים, אבל לא הענות למצבים שאינם מצוקתיים, נמצא כמנבא לויסות רגשי ותפקוד חברתי-רגשי גם בגילאי שנתיים וגם בגילאי 3. זה היה נכון בעיקר עבור פעוטות שדורגו כבעלי מזג תגובתי בגילאי חודש ו – 6 חודשים. המחקר מדגיש את ההשלכות ארוכות הטווח של התנהגות הורית כלפי ילדיהם, במיוחד כשהתינוק ידוע כתגובתי מאוד. ראוי לציין, תינוקות תגובתיים נוטים לבכות יותר בהתחלה[21] וכך הבנת התוצאות של התנהגות הורית היא חשובה ביותר עבור ילדים אלה. לבסוף, בביקורת נהדרת של מה שמשפיע על ויסות רגשי מאוחר, ג'ודי קאסידי מאוניברסיטת פנסילבניה בחנה את המחקרים בין הורות מקשרת (attachment parenting) וויסות רגשי ומצאה שלהורים שמתנהגים בדרכים שמעודדות חיבור בטוח, במיוחד הענות למצוקה, יש ילדים שמדגימים ויסות רגשי טוב יותר מאלה שלהם חיבור רופף[22].

לסיכום, יש שפע של מחקרים, פסיכולוגיים ונוירולוגיים, שמדגימים את החשיבות בהענות למצוקה של תינוקות כדי לסייע לויסות רגשי. הרעיון שתינוק לומד להרגע לבד בלי להחשף להתנהגות מרגיעה ממבוגרים הוא פשוט לא נכון. תינוקות לא ילמדו לשחות במים העמוקים במובן זה, אם לא יראו להם איך לעשות זאת.

מסקנות

החשיבות של לימוד ראוי של הרגעה/ויסות-רגשי עצמי לתינוק שלך לא יכול להיות מופחת מחשיבותו. הטבע המחזורי של ההורות הראה לנו שהתנהגויות התקשרות ותבניות עוברות בין הדורות. כלומר, ילדים מותנים לחזור על מה שהם חווים[23]. זה אומר שלהורים שלא מגיבים למצוקה של ילדיהם בינקות יהיו ככל הנראה ילדים שיגדלו עם בעיות בויסות רגשות שליליים מה שעלול לתרום לבעיות שלהם במתן ניחום לילדים שלהם. זוהי תבנית שיכולה להיות קשה לשבירה (אך ברור שלא בצורה בלתי אפשרית כי הרבה אנשים שמשתמשים בשיטות הורות אבולוציונית או מקושרת עושים זאת בגלל שהם נהיים מודעים לחלק מהבעיות הנובעות מהדרך בה ההורים שלהם גידלו אותם). על ידי עידוד של שיטות שמובילות לבעיות בתפקוד חברתי/רגשי, אתם המומחים לא רק דנים את הילדים שצריכים לחוות הכאב של ההרגעה העצמית, אלא גם את הדורות הבאים. אני מקווה שאתם יכולים ללמוד מזה ולפחות להבין שלהגיד להורים שקרים כדי לעזור להם להתעלם מהצרכים של ילדיהם לא עוזר לאיש. להורים מגיעה האמת כשהם עושים החלטות לגבי איך הם מגדלים את ילדיהם כך שהם לא יהיו תלויים בשקרים כדי לעזור להם לעבור את הרגעים הקשים.

עד אתה, עברנו הרבה על חלק הבכי (למה זה קורה, למה זה יכול להוביל, איך עוזר המגע, והשקרים שנאמרים כדי להתעלם ממנו) ועכשיו אנחנו נתרחק מכך ונדבר על תחום אחר שאתם כל כך אוהבים – שגרה. ולא רק השגרות הכלליות שמשפחות נותות להכנס לתוכן (אנחנו בני אדם אחרי הכל), אלא השגרות הנוקשות שהרבה מכם טוענים שהן חיוניות כדי "לעזור" לילדים שלנו. השארו איתנו…

——————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן

עוד בסדרת "לחנך את המומחים":

שיעור ראשון: בכי

שיעור שני: צרכים

שיעור שלישי: מגע

שיעור חמישי – לוחות זמנים

——————————————————————————

טרייסי קאסלסטרייסי קאסלס היא הכותבת העיקרית ל Evolutionary parenting. היא סיימה תואר ראשון במדעי הקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה והיא כרגע מועמדת לדוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית באותה אוניברסיטה, שם היא לומדת איך גורמים אבולוציונים מסויימים משפיעים על התנהגות אמפתית בילדים. טרייסי משמשת כיועצת בשותפות בריאות הילד וזכויות האדם ועבדה בעברה במועצה הקנדית ללמידה, ארגון ללא מטרות רווח המוקדש למחקר אלמנטים של למידה לאורך משך החיים. אבל הכי חשוב בעבורה, היא אמא למדלין (מאדי), לבן החורג דסמונד, ואישתו של בריאן.

——————————————————————————

[1] Keener MA, Zeanah CH, & Anders TF. Infant temperament, sleep organization, and nighttime parental interventions. Pediatrics (1988); 81: 762-771.

[2] Burnham MM, Goodlin-Jones BL, Gaylor EE, & Anders TF. Nighttime sleep-wake patterns and self-soothing from birth to one year of age: a longitudinal intervention study.  Journal of Child Psychology and Psychiatry (2002); 43: 713-725.

[3] France KG & Hudson SM. Management of infant sleep disturbance: A review. Clinical Psychology Review (1993); 13: 635-647.

[4] France KG & Blampied N. Modifications of systematic ignoring in the management of infant sleep disturbance: Efficacy and infant distress. Child and Family Behaviour Therapy (2005); 27: 1-16.

[5] Healey D, France FG, & Blampied N. Treating sleep disturbances in infants: What generalizes?  Behavioural Interventions (2009); 24: 23-41.

[6] Bandura A, Ross D, & Ross SA. Transmission of aggression through imitation of aggressive models.  Journal of Abnormal and Social Psychology (1961); 63: 575-582.

[7] Bandura A. Social Learning Theory.  Englewood Cliffs, NJ: Prentice Hall (1977).

[8] Gottman JM, Katz LF, & Hooven C. Parental meta-emotion philosophy and the emotional life of families: Theoretical models and preliminary data. Journal of Family Psychology (1996); 10: 243-268.

[9] Thompson RA. Emotion regulation: A theme in search of definition. Monographs of the Society for Research in Child Development (1994); 59: 25-52.

[10] Vygotsky LS. Mind in Society: Development of Higher Psychological Processes. Cambridge, MA: Harvard University Press (1980).

[11] Keysers C. Mirror neurons. Current Biology (2010); 19: R971-973.

[12] Rizzolatti G & Craighero L. The mirror neuron system. Annual Review of Neuroscience (2004); 27: 169-192.

[13] Meltzoff A. ‘Like me’: A foundation for social cognition. Developmental Science (2007); 10: 126-134.

[14] Rizzolatti G & Fabbri-Destro M. Mirror neurons: From discovery to autism. Exp Brain Res (2010); 200: 223-237.

[15] Ramachandran VS. Mirror neurons and imitation learning as the driving force behind “the great leap forward” in human evolution. http://www.edge.org/3rd_culture/ramachandran/ramachandran_p1.html  (Accessed October 28, 2011)

[16] Rothbart MK, Ziaie H, & O’Boyle CG. Self-regulation and emotion in infancy. In N. Eisenberg & R.A. Fabes (Eds.) Emotion and its regulation in early development: New directions for child development, No. 55: The Jossey-Bass education series (1992) (pp. 7-23). San Francisco: Jossey-Bass Publishers.

[17] Gunnar, M. R. Social regulation of stress in early childhood. In K. McCartney & D. Phillips (Eds.), Blackwell Handbook of Early Childhood Development (pp. 106-125). Malden: Blackwell Publishing (2006).

[18] Stifter CA & Spinrad TL.  The effect of excessive crying on the development of emotion regulation. Infancy (2002); 3: 133-152.

[19] Davidov M & Grusec JE. Untangling the links of parental responsiveness to distress and warmth to child outcomes. Child Development (2006); 77: 44-58.

[20] Leerkes EM, Blankson AN, & O’Brien M. Differential effects of maternal sensitivity to infant distress and nondistress on socio-emotional functioning. Child Development  (2009); 80: 762-775.

[21] Frodi A, Bridges L, & Shonk S.  Maternal correlates of infant temperament ratings and of infant-mother attachment: A longitudinal study.  Infant Mental Health Journal (1989); 10: 273-289.

[22] Cassidy J. Emotion regulation: Influences of attachment relationships.  Monographs of the Society for Research in Child Development  (1994); 59: 228-283.

[23] Verschueren K, Dossche D, Marcoen A, Mahieu S, & Bakermans-Kranenburg M.  Attachment representations and discipline in mothers of young school children: An observation study.  Social Development (2006); 15: 659-675.

דרסיה נרבאז

עשרה דברים על תינוקות שכולם צריכים לדעת

עשרה דברים על תינוקות שכולם צריכים לדעת

בורות לגבי תינוקות מערערת את החברה שלנו

שמתם לב לכל התינוקות הלחוצים? אולי לתינוק אחד מתוך שלושים שאני רואה יש עיניים בורקות, שזה עבורי סימן לשגשוג. מה קורה? אולי בורות לגבי תינוקות והצרכים שלהם. הנה עשרה דברים לדעת.

1. תינוקות הם יונקים חברתיים עם צרכים של יונקים חברתיים. יונקים חברתיים הגיחו לפני יותר מ – 30 מיליון שנים עם הורות אינטנסיבית (קן או גומחה התפתחותית). זה אחד מהדברים הרבים שהתפתחו מחוץ לגנים. הקן ההתפתחותי הזה נדרש בשביל התפתחות תקינה של היחיד. מנהגים של הורות אינטנסיבית לתינוקות כוללים שנים של הנקה כדי לפתח מערכות שכליות וגופניות, מגע כמעט תמידי ונוכחות גופנית של מטפלים, תגובתיות לצרכים שמונעת מצוקה, משחק חופשי רב גילאי, וחוויות רגועות בתקופת הלידה. לכל אחד מאלה יש השפעות משמעותיות על הבריאות הגופנית.

2. תינוקות נולדים "חצי אפויים" וצריכים רחם חיצוני. בני אדם נולדים מוקדם מידי בהשוואה לחיות אחרות: תשעה חודשים מוקדם מידי במונחים של ניידות ושמונה עשר חודשים מוקדם מידי במונחים של התפתחות העצמות ויכולות שיחור מזון. לתינוקות שנולדו לאחר תקופת הריון תקינה יש רבע מנפח המוח הבוגר ורובו גדל בחמש השנים הראשונות. לכן, הקן האנושי התפתח להיות אפילו יותר אינטנסיבי משל יונקים חברתיים אחרים בגלל ההתפתחות החסרה של הרך הנולד, ואורכו שלוש עד חמש שנים. בני האדם הוסיפו לרשימה של הטיפול המצופה גם כפר של תמיכה חיובית לאם ולתינוק. למעשה, התפתחות המוח האנושי ממשיכה עד לעשור השלישי לחיים, מה שמרמז שתמיכה חברתית וחונכות ממשיכה לפחות לאורך זמן זה.

3. אם המבוגרים מפשלים ב"אפייה" לאחר הלידה, בעיות ארוכות טווח עלולות להתפתח. לכל אחד ממנהגי הטיפול שמוזכרים למעלה יש השפעות ארוכות טווח על הבריאות הגופנית והחברתית של היחיד. למשל, גרימת מצוקה לתינוקות באופן שוטף או עָצים (על ידי אי סיפוק הצרכים שלהם) חותר תחת מערכות הוויסות העצמיות.   זהו דבר ידוע לכל בתרבויות אחרות וכך היה גם בעברנו. בספרדית, יש מושג לנערים ומבוגרים שמתנהגים בצורה לא נאותה: Malcriado, שמשמעותו שלא גודלו כהלכה.

4. תינוקות משגשגים מהבעת חיבה. כשתינוקות מקבלים אוכל והחלפת חיתולים ולא יותר, הם מתים. אם הם מקבלים תשומת לב חלקית הם נשארים בחיים, אך זה לא מספיק – הם לא יגיעו למלוא הפוטנציאל שלהם. אורי ברונפנברנר, שהדגיש את מערכות התמיכה המרובות המעודדות התפתחות מיטבית, אמר שתינוקות גדלים הכי טוב כשלפחות בן אדם אחד משוגע עליהם. אחרים העירו שילדים גדלים בצורה הטובה ביותר עם שלושה מטפלים עקביים ומביעי חיבה. למעשה, תינוקות מצפים ליותר מאמא ואבא לטיפול אוהב. תינוקות מוכנים לקהילה של מטפלים קרובים ומגיבים הכוללים את האמא בקרבת מקום.

5. חצי המוח הימני מתפתח במהירות בשלושת השנים הראשונות. חצי המוח הימני מתפתח בתגובה לחוויות חברתיות פנים-אל-פנים, עם הסתכלות ממושכת בעיניים. חצי המוח הימני שולט במערכות ויסות עצמי. אם תינוקות מונחים לפני מסכים, מתעלמים מהם או מבודדים אותם, הם מפספסים חוויות קריטיות.

6. תינוקות מצפים לשחק ולזוז. תינוקות מצפים להיות על הידיים או על גוף המטפל רוב הזמן. למגע עור-אל-עור יש השפעה מרגיעה. לאחר שלמד זאת, אחד הסטודנטים שלי שהיה במפגש משפחתי לקח תינוק בוכה והחזיק אותו במגע עם הצוואר שלו, וזה הרגיע אותו. תינוקות מצפים לחברות, לא לבידוד והפרעות. הם מצפים להיות במרכז חיי החברה של הקהילה. הם מוכנים לשחק מרגע הלידה. משחק הוא האמצעי העקרי ללמוד שליטה-עצמית ומיומנויות חברתיות. טיפול ידידותי – חברות, תגובתיות משותפת ומשחק עליז – בונה חוכמה חברתית ומעשית. תינוקות ומטפלים חווים מצבים משותפים, מה שבונה את יכולות הילד ל"ריקודים" בין אישיים שממלאים את חיי החברה.

7. לתינוקות יש מערכות אזהרה מובנות. אם הם לא מקבלים מה שהם צריכים, תינוקות יודיעו לכם. עדיף, כמו שיודעות רוב התרבויות מאז ימי קדם, להגיב להעוויות ולמחוות של תינוקות ולא לחכות עד שהם מתחילים לבכות. לתינוקות צעירים יש קושי להפסיק לבכות אחרי שהם מתחילים. העצה הטובה ביותר בנוגע לטיפול בתינוקות היא לעקוב ברגישות אחריהם, לא אחרי המומחים.

8. תינוקות נועלים את החוויות שלהם לכספות זכרון פרוצדורלי שיהיו בלתי נגישות אך גלויות לעין בהתנהגויות והלכי רוח עתידיים. תינוקות יכולים לעבור טראומה מהזנחת רשימת הצרכים שלמעלה. הם לא ישכחו. זה יערער את האמון שלהם באחרים, את הבריאות שלהם ואת הרווחה החברתית שלהם, ויוביל לסולם ערכים אנוכי שיכול לגרום הרבה נזק לעולם.

9. התרבות לא מוחקת את הצרכים המפותחים שיש לתינוקות. תינוקות לא יכולים לחזור בהם מהצרכים היונקיים שלהם. אולם, ישנן תרבויות שבהן המבוגרים מצדדים בהפרת הצרכים המפותחים של תינוקות כאילו הם לא חשובים ולמרות המחאות של התינוקות. הפרות יומיומיות כוללות את בידוד התינוק כמו שינה לבד, אימון שינה של "לתת לו לבכות עד שירדם", תחליפי חלב אם, או סרטים וכרטיסיות לתינוקות.* כשהפרות כאלה נעשות באופן קבוע, בזמנים קריטיים או בעצימות גבוהה, הן חותרות תחת ההתפתחות האופטימלית. הפרות אלה מתקדדות בגוף התינוק כשהתפתחות המערכות האופטימלית מתערערת (חיסונית, מעבירים בין-עצביים ומערכות אנדוקריניות כמו אוקסיטוצין). למרבה ההפתעה, יש פסיכולוגים התפתחותיים שחושבים שזה בסדר להפר את הצרכים האלה** כדי שהילד יתאים לחברה בה הוא חי.

הרציונליזציה של "תרבות לפני ביולוגיה" משקפת חוסר הבנה לא רק של הטבע האנושי אלא של התפתחות אופטימלית. זה קרה במעבדות עם חיות אחרות שהטבע שלהן לא הובן כראוי. למשל, הארי הארלו, שנודע בניסוי הקופים ו"אהבת אם", לא הבין בהתחלה שהוא מגדל קופים חריגים כשהוא בידד אותם בכלובים. באופן דומה, לפחות אחד משושלות העכברושים התוקפניים בהם משתמשים היום במעבדות נוצרו לראשונה כשמדענים בידדו צאצא לאחר הלידה, שוב בלי לתפוס את החריגות של הבידוד. שימו לב איך ההנחות התרבותיות של המדענים יצרו את החיות החריגות. זה משנה איזה הנחות תרבותיות יש לנו.

אולי נקודת המבט של תרבות-לפני-בילוגיה עושה את אותו הדבר עם בני אדם. על ידי חוסר הבנה של תינוקות והצרכים שלהם, אנחנו יוצרים אנשים חריגים למין שלנו. אנחנו יכולים לדעת שזה המקרה רק לאור הידע על בני אדם שהתפתחו בתנאים הדומים לקן ההתפתחותי שתואר בסעיף 1: בדרך כלל, בשבטי ציידים-לקטים קטנים. הם הרבה יותר חכמים, חדי תפיסה ומוסריים מאשר אנחנו בני האדם בארצות הברית של היום.

לכן הנקודה האחרונה:

10. חוויות שמפרות את ההתפתחות בקביעות מערערות את טבע האדם. כאשר מתרחש גידול ילדים חריג-מין, אנחנו מוצאים את עצמנו עם אנשים שבריאותם וחברתיותם עומדת בסכנה. (דבר שאנחנו יכולים לראות בכל רחבי ארצות הברית בימינו עם מגפות של דכאון, חרדה, ושיעורים גבוהים של התאבדות ושימוש בסמים***). יצורים כאלה שגודלו לא כהלכה יכולים להצליח במבחני ההשגיות וה – IQ אבל הם עלולים להיות זוחלים מסוכנים שעולמם סובב סביב עצמם. הרבה זוחלים חכמים (נחשים בחליפות) בוול סטריט ובמקומות אחרים מובילים את המדינה לאבדון.

מה לעשות?

(1) תיידעו אחרים על הצרכים של תינוקות

(2) תהיו מודעים לצרכים של תינוקות מסביבכם ותנהגו ברגישות כלפי התינוקות שאתם פוגשים.

(3) תעודדו הורים להיות רגישים לצרכים של התינוקות שלהם. זה גם יצריך הרבה יותר מוסדות ותמיכה סוציאלית למשפחות עם ילדים, ויכלול חופשת לידה ארוכה הרבה יותר אשר מדינות מפותחות אחרות מספקות. זהו קרב מפרך כרגע אבל העלאת המודעות הוא השלב הראשון.

(4) תקראו ותלמדו מספרים שמסבירים את העקרונות האבולוציוניים של הטיפול בילדים כמו:

The Science of Parenting

Attached at the Heart

The Attachment Parenting Book

The Other Baby Book

Peaceful Parent, Happy Kids

Sleeping with Your Baby

The Science of Mother-Baby Sleep

* שימו לב שהפרות (כמו פורמולה ובידוד) הן לפעמים הכרחיות במצבי חירום של חיים ומוות. כמו כן בדרך מסויימת, התרבות בארה"ב גורמת להורים להפרות כאלה בגלל שאין חופשת לידה ארוכה או תמיכה קהילתית כדי לעזור בסיפוק כל הצרכים המגוונים של התינוק.

** כמובן שהם לא חושבים שאלה הפרות כי הם לא לוקחים את הצרכים היונקיים ברצינות.

*** בארצות הברית, לכל האנשים מתחת לגיל 50 יש מספר חסרונות בריאותיים בהשוואה לאזרחים ב 16 מדינות מפותחות אחרות (מועצת המחקר הלאומית, 2013).

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

 ————————————————

דרסיה נרבאזדרסיה נרבאז היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטר דאם. המחקר שלה בוחן שאלות בנוגע לההכרה מוסרית, התפתחות המוסר וחינוך למוסר. היא כתבה עשרות מאמרי מחקר ופרקים. היא המחברת והעורכת של ארבעה ספרים נושאי פרסים. היא העורכת של הירחון ללימודי חינוך. הספר האחרון שלה עוסק באבולוציה, חוויות מוקדמות והתפתחות.