ארכיון תגיות: לזוז מהדרך

נעמי אלדורט

והם שיחקו כל היום

מאת נעמי אלדורט, מחברת הספר "Raising Our Children, Raising Ourselves" (לגדל את ילדינו, לגדל את עצמנו).

והם שיחקו כל היום

ליד הפסנתר, לנון בן השלוש מנגן צלילים אקראיים. "למה שלא תלמדי אותו לנגן?" שואלת האורחת שלי מהחוף המזרחי, שיודעת שאני פסנתרנית. "הוא לומד", אני אומרת. "לעולם לא אוכל להשתוות ליעילות של הדרך הטבעית הזאת לרכוש מומחיות." חברתי מסתכלת עלי בספקנות. "תראי כשתבואי שוב לביקור בשנה הבאה," אני אומרת. למרות שאין לי שמץ של מושג לאיפה הולכת הנגינה של לנון. אני מעריכה שהיא תראה התקדמות בכל מה שהוא עושה כל עוד הוא חופשי לשחק.

כמה הורים ומורים מתחילים לדאוג כשעובר יום שיש בו משחק ומשחק ועוד משחק? "מתי היא תלמד אם היא משחקת כל היום?"

האם משחק הוא באמת בזבוז זמן? האם הטבע שגה כשכל הגורים, כולל בני האדם, נולדים עם דחף ויכולת לשחק?

עבורי, גידול ילדים היה מבחן מתמשך ליכולת שלי לבטוח. האם אני צריכה לוודא בעצמי שהילד שלי לומד לזחול? ללכת? לדבר? מה עם "קורס מבוא להליכה ודיבור לפעוטות?" באופן מעניין, שפה היא הדבר הקשה ביותר ללמידה, וילדים עושים זאת לגמרי בעצמם. למעשה, הלמידה המהירה ביותר אצל בני האדם מתרחשת בשנים הראשונות, כשילדים כמעט ומשחקים כל היום. אולי הטבע לא שגה – אולי אני יכולה לבטוח.

אז בטחתי בטבע מהיום הראשון והבחנתי בדבר מעניין: ילדים משחקים, והלמידה הטובה ביותר שלהם מתרחשת באמצעות משחק. ילדים תוכננו להיות סקרנים. מהלידה והלאה, הם רוצים לדעת ולהבין הכל. ילדים מונעים להצליח. הם כל הזמן מאתגרים את עצמם ויכולים לעשות את כל זה דרך תהליך ביולוגי מוטבע שאנחנו קוראים לו משחק.

אם ילדים ישחקו כל הילדות שלהם (אני מתכוונת לכך), הם יהיו מוכנים לחיים. הם יהיו חזקים רגשית (במידה ולא נעשה כל נזק אחר), ויהיו להם כל המיומנויות הבסיסיות להתמודד עם החיים. החרדה שלנו שילדים ידעו דברים מסויימים בגילאים מסויימים היא מכשול עצום לאמון ולאיפשור ההתפתחות הטבעית שלהם. כשילדים משחקים, הם המחברים המוסמכים היחידים של התהליך הקסום הזה. נדיר שיהיה מאוחר מדי לרכוש ידע, אבל זה לרוב מוקדם מדי באופן מסוכן ולא בהרמוניה עם המסע הפנימי של הילד.

לבטוח בילדים בהכוונת המשחקים שלהם יש יתרונות מיידיים: 1) קיים סיכוי גדול שהילדה תעשה בדיוק מה שהכי מתאים לה מבחינה רגשית, שכלית וחברתית. 2) אין דאגות לגבי התאמה לגיל, ולא צריך לשער על מה או איך לשחק או ללמד. הילדה היא המומחית של עצמה גם בתזמון. 3) אפילו חשיפה הולמת למידע נדרש תתרחש לרוב מעצמה. החיים, כמו שהם, יכולים לספק לנו יותר מדי חשיפה בימינו. ילדים יבחרו את מה שנוגע לצרכים האישיים שלהם. אנחנו יכולים לחלוק את חיינו איתם, את תחומי העניין, החברים, האהבות, התסכולים, הפעילויות… והם יצפו, ילמדו, ויודיעו לנו על הצרכים שלהם בדרכים העליזות שלהם. ילדים שמורשים לשחק ולכוון את דרכם, ילמדו כל דבר כדי להגיע לאיפה שהם רוצים.

איזה סוג משחק הוא כל כך יעיל לגדילה ולמידה? התשובה פשוטה: משחק יזום-עצמי ומכוון-עצמי. כדי לטפח משחק כזה, אנחנו צריכים לזוז מהדרך וגם להזיז צעצועים מניפולטיביים מהדרך. ההתערבות וההערות שלנו למעשה מפריעים בדרך. ברור שהערות שליליות הן הרסניות, אבל לא כל כך ברור שהערות חיוביות הן הרסניות באותה מידה: כשנינה, בת שנתיים, בונה מגדל קוביות, היא מונעת מסקרנות טהורה וחדוות יצירה ולמידה. כשאבא מסתכל ביצירה שלה ומביע התלהבות, נינה מסיטה את העניין מהקוביות שלה אל הכוונה לעורר תגובה נלהבת מאביה. זה יכול להוביל במהלך השנים לתלות בהערכה של מבוגר שתוצאתו חוסר אמון-עצמי ואיבוד העניין בעשיית דבר לשם עצמו. הילדה המרצה תלויה בהצלחתה לעמוד בציפיות של ההורים שלה ויכולה לאבד קשר עם מי שהיא באמת, ומה שהיא באמת מתעניינת בו.1

משחק מדעי

יום אחד, יונתן ולנון לקחו מכסים של סירים מהמטבח, וסיבבו אותם בצורה כזאת שהם הסתובבו כמו סביבונים על הרצפה. לאחר מכן הם מילאו את המכסים בחפצים צבעוניים, וחזו במגוון של שינויי צורות וצבעים כשהמכסים הסתובבו. במשחק המסתחרר הם יצרו צירופים על ידי שינוי צורות וצבעים, צפו בתוצאות, ואז שינו את החפצים במכסים בהתאמה כדי ליצור תוצאות שונות. שני המדענים הצעירים יזמו, תיקשרו, פעלו וצפו בחוקי היקום.

אני קוראת לסוגי הפעילות האלה משחק מדעי, או למידת הטבע של תופעה. ילדים עם גישה לטבע (חצר, עצים, חול, אבנים, מקלות…), וגם למטבח ושאר החפצים הבטוחים והריהוט בתוך הבית, יהפכו כל מקום למעבדה של המציאות. כשבאים אורחים והבית לא מסודר, אני אומרת כבדרך אגב, "או, סליחה על הבלאגן, יש פה שלושה מדענים קטנים שבוחנים את המציאות." השיטות של ילדים זהות לאלה של מדענים. שינוי וצפייה, להקשיב או לחוש את התוצאות, וכן הלאה.

לילדים, החיים הם משחק ומשחק הוא למידה. טופו יכול להיות לנו אוכל, אבל אתמול בערב הוא היה מפה טופוגרפית של האי לילד שלנו. גומיות לשיער הופכות להיות חצים לקליעה למטרה במיומנות מדהימה. הערסל יכול להסתובב על ידי פיתול שלו, ואז הוא חוזר בדרך ההפוכה. האפשרויות הן אינסופיות. למרות שהם לא תמיד הופכים מה שהם לומדים למילים או משוואות, הם לומדים. לקרוא למשהו בשם הוא לא הגילוי – תפיסת התופעה היא מה שחשוב. במשחק מדעי, ילדים חווים מציאות וכמו כן לומדים על כוחם ליצור ולהשפיע על תופעות מדעיות.

משחק רגשי וחברתי

כל משחק שיש בו יותר מבן אדם אחד הוא חברתי. כשילד משחק עם מישהו אחר (מכל גיל, כולל מבוגרים), נלמדים כישורים חברתיים כאשר הרגשות והצרכים של החבר למשחק צריכים להילקח בחשבון.

אימון חברתי ספציפי מתרחש כשהילדים עושים "חזרות" לחיים. לשחק משחקי העמדת פנים בהם הילדים משחקים תפקידים של הורים, חיות, צמחים, וכו', היא דרך להטמיע את המציאות, לשכך פחדים ולנסות את הכל.

משחקי העמדת פנים הם גם טיפול מעולה. המטפלים הקטנים פורקים את הרגשות שלהם במשחק. הורה התלונן אלי פעם שהילדים שלו כל הזמן מעמידים פנים שהבית שלהם עולה באש. הם רצו בבית עם צעיפים כלהבות, התריאו לכולם על הסכנה ואז כיבו אותה בהרבה רעש וסיפוק. המשפחה הזאת שגרה בכפר, משתמשת בעץ לחימום והם מלמדים את ילדיהם להתרחק מהאש. הילדים עורכים חזרות, מתרגלים את עצמם לתרחיש הגרוע ביותר, ומשככים את הפחדים שלהם על ידי צבירת ניסיון.

גבולות ומשמעת

אחת התכונות החזקות ביותר במשחקי ילדים היא כמות החוקים שהם יוצרים וכמה קשוחים הם לגביהם.

אני זוכרת קבוצה של בערך 12 ילדים, בגילאי 4-10, קופצים על טרמפולינה אחת גדולה. תוך דקות, היה ברור לילדים שהיה צפוף מדי מכדי שזה יהיה כיף. מהר מאוד, הם הגו את החוק: "רק בשלשות". כמה מהם התחילו לקרוא "רק בשלשות", אחרים הצטרפו לקריאה והתיישבו בקצה אחד, ואיפשרו לשלושה ילדים להנות מהקפיצות. חוקים עוברים מדור לדור או שנוצרים לפי הצורך, וילדים שומרים על החוקים ולומדים כבוד חברתי, משמעת וגבולות.

תפקיד ההורה

גם אנחנו ילדים. אנחנו אוהבים לקחת חלק משמעותי בהתפתחות הקסומה של בני אדם. אולם, אין תפקידים נעלים בשבילנו המבוגרים: משחק יצירתי אמיתי לא צריך עידוד או תמיכה פעילים. ולא, אנחנו לא צריכים להיות מקור הכיף או לעסוק הרבה בבידור.

אנחנו רשת התמיכה והבטחון הבלתי נראית. אנחנו זוכים לעודד משחק על ידי הפחתה – על ידי חוסר התערבות או קטיעה, ועל ידי חוסר העדפה לפעילויות דמויות כיתה. במקום זאת, אנחנו יכולים לתת לילדה תחושה של אישור מוחלט לבחירות ולפעולות שלה. בכיבוד "עבודתו" (המשחק שלו) של המדען, אנחנו אחראיים על חשיפה אך לא על אכיפה.

כשילדים רוצים את ההשתתפות שלנו, אנחנו צריכים לשחק בצורה אותנטית. אנחנו צריכים להתעניין – לא להיות מעניינים. לתת לילד להוביל את המשחק ולהצטרף כשותף אמיתי. בלי הערכות, שבחים או מנהיגות, וגם ללא התלהבות מוגזמת – רק להיות שותף שווה ערך ואותנטי.

ילדים הם חברים מצויינים למשחק בעבור ילדים אחרים בדיוק בגלל שהם אותנטיים. ילדים לא צריכים להיות באותו גיל או אפילו בגילאים דומים כדי לשחק ביחד, והם עושים כמיטב יכולתם כשהם בוחרים בעצמם את חבריהם למשחק.

החיים הם משחק. אולי המבוגרים התבגרו ושכחו את החלק המהותי הזה של החיים שנקרא משחק. נהפכנו לרציניים ועשינו הבחנה מלאכותית בין משחק לעבודה ובן משחק ללמידה. ילדינו נמצאים פה כדי ללמד אותנו קלילות, כדי לשים ניצוץ בעינינו ו"לשחק חיים".

© זכויות יוצרים נעמי אלדורט

1 ראו גם: "לזוז מהדרך" מאת נעמי אלדורט.

הודפס מחדש ונערך עם אישור מ The Nurturing Parent, הוצאה בין לאומית לאור שתומכת ב Attachment Parenting.

—————————————————————————————

נעמי אלדורטנעמי אלדורט היא מחברת הספר "Raising Our Children, Raising Ourselves" (לגדל את ילדינו, לגדל את עצמנו), ושל מאות מאמרים וטורי עיצה להורים שהתפרסמו ברחבי העולם. לניוזלטר בחינם, שיעורים טלפוניים, דיסקים, מאמרים, שיחות טלפון אישיות ומשפחתיות ולתיאום הרצאות: www.AuthenticParent.com

המאמר פורסם במקור במגזין "מת'רינג", גיליון 71, קיץ 1994. לקריאת המאמר המקורי באנגלית, לחצו כאן.

נעמי אלדורט

לזוז מהדרך

 מאת נעמי אלדורט, מחברת הספר "Raising Our Children, Raising Ourselves" (לגדל את ילדינו, לגדל את עצמנו).

לזוז מהדרך

בעלי ואני מקבלים הרבה מחמאות על ההתנהגות של ילדינו. אנשים חושבים שאנחנו מטילים עליהם משמעת. אנחנו לא. אנחנו מטילים משמעת על עצמנו.

אנחנו מספקים את צרכיהם של ילדינו, נותנים להם הגנה וחושפים אותם לאפשרויות החיים. אנחנו לא, לעומת זאת, מתערבים להם במשחקים, בלמידה שלהם, ביצירתיות שלהם או בכל צורת גדילה אחרת. אנחנו אוהבים, מחבקים, מאכילים, חולקים, מקשיבים, מגיבים, ומשתתפים כשמבקשים מאיתנו. אף על פי כן, אנחנו שומרים על ילדינו חופשיים מעלבון ומניפולציה שנובעים מהערות ורעיונות "מועילים" – השפעות שהילדים כל כך רגישים להם במצבם התלותי.

משמעת עצמית הורית

סוג זה של משמעת הוא לא קל. לא רק שהחברה שלנו לא תומכת בזה, אבל גם הפיתוי לשבור את "החוקים" חי בתוכנו. הדחף להתערב בפעילויות של ילדינו מושרש בחינוך שלנו ומחוזק בתרבות שלנו.

עבורי, האתגר הכי קשה להתגבר עליו היה הדחף הנרקיסיסטי להשוויץ בילדיי. יום אחד, כשבנינו הבכור היה בן שנתיים, הוא ניגן סקלה חלקה על הפסנתר. נדהמתי, אבל נאחזתי בחוק שלי להישאר מחוץ לדרכו. חופשי לנגן מתוך האהבה והעניין שלו, ולא כדי להשביע את רצוני, הוא המשיך לשפר את הסקלה שלו בתענוג עצום וריכוז למשך זמן נכבד. זה היה כשבעלי הגיע כשנפלתי למלכודת. חסרת סבלנות לחכות להופעה חוזרת בזמנו הפרטי, ניסיתי בחשאיות לכוון את בנינו לפסנתר לעשות את הטריק שלו.

מחוסר אימון בעשייה בשביל לרצות מישהו, הוא לא הלך שולל. הוא חש בתעלול וסרב לנגן. חלפו מספר שבועות עד שהוא שקע שוב בסקלה. הילד הזה אוהב לעשות דברים למען אחרים, הוא נהנה לעזור ולשרת. אבל, כשהוא עושה משהו מתוך עניין עצמי, כך זה חייב להשאר.

למרות שהמשמעת העצמית הנדרשת מהורה היא הרבה פעמים מאתגרת, היא נהפכת לטבע שני עם זמן ומאמץ. עבורי, סוג זה של משמעת התפתחה בהדרגה, היא התחילה עם "אישור תיאורי"1 והגיעה לשיאה עם השארות-מחוץ-לדרך טהורה כמה שנים מאוחר יותר. בני הברית הטובים ביותר שלי היו ההבנות שלי כאמא ומחנכת, ספרו של דניאל גרינברג "סוף סוף חופשי" ושיחות עם ג'ין לידלוף, מחברת הספר "עיקרון הרצף", על לתת לילדים להיות עצמם.

בהתחלה, חשבתי שלהעיר, לאשר ולשבח ילדים על ההישגים שלהם מבטא אהבה ובונה בטחון עצמי. במהלך הזמן, הבנתי שההתערבויות שכוונתן טובה האלה עושות את ההיפך: הן מטפחות תלות באישור חיצוני וחותרות תחת אמון הילדים בעצמם. ילדים החשופים לפרשנות אין סופית, אישורים ושבחים, לומדים לבסוף לעשות דברים לא למען עצמם, אלא כדי לרצות אחרים. סיפוק אחרים נהפך במהרה למניע העיקרי שלהם, בהחליפו דחפים שמקורם בעצמי האותנטי ומוביל לאובדנו.

בניגוד לאמונה הרווחת, ילדים מרגישים יותר נאהבים ובטוחים בעצמם כשאנחנו לא מתערבים בפעילויות שלהם. לא רק שהם נשארים בטוחים באהבתינו ותמיכתנו כשאנחנו נמנעים מלהתערב, אלא שהם צריכים אותנו להגן עליהם מהפרעות אלה, שעלולות להתערב בהתקדמות, בהסתמכות העצמית וברווחה הרגשית שלהם.

כשאנחנו מתערבים עם תשבוחות, רצונות, עיצות ופרסים, ספקות מתגנבות פנימה ומערערות את ביטחון ילדינו בעצמם ובנו. ברגישות וחכמה, הם קולטים שיש לנו אג'נדה – שאנחנו מפעילים עליהם מניפולציות כדי להגיע למטרה סופית מועדפת או "משופרת". המודעות הזאת גורמת להם לחשוב: "אולי מה שאני מנסה להשיג הוא שגוי- אני לא יכול לסמוך על עצמי לדעת או לבחור," או "לאמא ואבא יש אג'נדה שאני חייב להגשים כדי לזכות באישורם ואהבתם."

בהדרגה, מתרחש שינוי כיוון. ילדים שעשו בעבר למען הנאה אישית או הבנה מתחילים לעשות למען ריצוי. הם לא סומכים עוד על מעשיהם, ולא סומכים עוד עלינו, כי אנחנו לא באמת בצד שלהם. יחד עם שינוי הכיוון לרצות אותנו מגיע הפחד לא לרצות אותנו. תלות רגשית ואינטלקטואלית, הערכה עצמית נמוכה וחוסר ביטחון עצמי מתלווים בהכרח.

אפילו כשאנחנו מתערבים בפרשנות אגבית על המשחק הדמיוני של ילדינו, ספקות מתגנבות פנימה. מה שילדים חווים באופן פנימי ברגעים אלה הוא כל כך הרבה מהפעמים שונה מהניחושים "המחונכים" שלנו שבלבול הופך במהרה להכחשה עצמית ופקפוק עצמי. יותר מכך, ילדים תופסים את ההערות המזויפות והמתנשאות כמות שהם, ועלולים להסיק שזה בסדר להיות צבוע ויומרני.

מלתת תשבוחות לליצפות

זה קשה להפסיק לחלק מחמאות. מצד אחד, אנחנו מכורים להתניה שלנו וכמו כן "לשיווק האגרסיבי" של הפרה הקדושה שנקראת שבח. מצד אחר, אנחנו הולכים שולל בקלות: הילד שמשבחים אותו על כל הישג נראה שמח, מצליח ומלא הערכה עצמית. במציאות, ילד שכזה שינה כיוון למצב של ריצוי, מונע להצלחה לא על ידי סקרנות או תענוג, אלא על ידי החשק לרצות אותנו ולהגיע לציפיות שלנו. כמו שהמחנך ג'ון הולט אמר על ילדים, ”הם מפחדים, מעל לכל, להיכשל, לאכזב או לצער את המבוגרים הלהוטים הרבים שסביבם, שתקוותיהם וציפיותיהם חסרות הגבול תלויות מעל לראשם כמו ענן.2" בקצרה, ההערכה שאנו רואים היא לא הערכה עצמית, כיוון שהעצמי הלך לאיבוד בשנים המוקדמות של התניה מסוג זה. השמחה שאנחנו רואים היא לא הנאה, אלא הקלה שעוד מעשה ריצוי הושלם, הבטחת האישור ההורי (הישרדות רגשית) והחבאת תחושה של חסר עמוק.

ילדים גם כן, יכולים לללכת שולל ולהאמין שההתנהגויות המרצות האלה צומחות מבפנים ויש להם קשר עם מי שהם באמת. ההונאה הסופית באה כשילדים גדלים להיות מה שנראה כמו מבוגרים שמחים ומלאי הישגים. הפסיכואנליסטית אליס מילר, בספרה "הדרמה של הילד המחונן" נותנת קול לאמונה המצערת שעולה: "בלי ההישגים האלה, הכשרונות האלה, לא אוכל להיות אהוב. … בלי האיכויות האלה, שיש לי, בן אדם הוא חסר ערך לחלוטין." מילר ממשיכה להסביר למה הישג המבוסס על ריצוי דוחה הבנה עצמית, ובעשותו כך, מוביל לדכאון, הרגשה של "אף פעם לא מספיק" והפרעות רגשיות אחרות בהרבה מהאנשים המצליחים ביותר3.

כדי "ללכת לפי הקצב האישי", אדם צריך לאמן את שרירי הבחירה החופשית והלמידה העצמית מההתחלה. הקושי שלנו לסמוך על היכולת של ילדינו לכווץ את השרירים האלה, נובע מהניסיון שלנו שלא סמכו עלינו. לבטוח, בפשטות, זה לא טבעי לנו. רק כשאנחנו עושים מאמץ מתוכנן לזוז מהדרך – ולהשאר מחוץ לדרך – של ילדינו, אנחנו מגלים את האמת המופלאה: הקסם הוא כבר בתוך ילדינו, מוכן להתגלות בדרכו הייחודית ובזמנו החופשי.

כמעט כל ילד מגיע לעולם עם עצמי המסוגל לפרוח למלוא היכולת. חסר מעצורים בגדילתו, העצמי הזה יוביל את הילד למיומנויות וידע, וכחלק מהתהליך, להגשמה עצמית. אין לנו כל זכות לנסות לשלוט בכיוון הגדילה שלו. במקום לאמן את ילדינו דרך צורות שונות של של התערבות כדי שיתאים לחזון שיש לנו בשבילם, אנחנו צריכים לאמן את עצמנו לכבד את בריאת הטבע ולשמור כל הפריחה המלאה והאותנטית שלו.

אכן, התוצאה הסופית שאנחנו מחפשים – בן אנוש כשיר, מלא הערכה עצמית, יצירתי, סקרן ואחראי – כבר ניתנת לצפייה בילד בן שנתיים4. כשמאפשרים לו להשתמש בכשרונות האלה בהכוונה והסתמכות עצמית, הילדון יפתח יכולות תוך כדי שיפור האיכויות הרצויות האלה. הבשלה תגיע אז כביטוי אותנטי של העצמי, לעומת ריצוי של סמכות הורית ואמצעי שליטה אחרים.

תזוזה מהדרך נותנת לנו את האפשרות להפוך לצופים סקרנים. באותו זמן, היא משחררת אותנו ממאבקי כח ופותחת גישה להורות שהיא מספקת ומהנה יותר לאין ערוך. אני לא מכירה "בידור" יותר מעניין, מעסיק, מרתק ומרהיב בחיים מאשר לראות ילדים מתפתחים בחופשיות.

© זכויות יוצרים נעמי אלדורט

———————————-

1. אדל פייבר ואליין מייזליש, "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו" הוצאת לייף סנטר.

2. ג'ון הולט, "איך ילדים נכשלים" (ניו יורק הוצאת פיטמן, 1964).

3. אליס מילר, "הדרמה של הילד המחונן" (הוצאת דביר, 1992).

4. דניאל גרינברג, "שינוי תפיסתי בחינוך". קסטת שמע באנגלית שאפשר להשיג מההוצאה לאור של בית ספר סאדברי ואלי בפראמניגהם מסצ'וסטס.

לעוד מידע:

Greenberg, Daniel. Free at Last. Framingham, MA: Sudbury Valley School Press, 1987.

Holt, John. Escape from Childhood. New York: E. P. Dutton, 1974.

Holt, John. How Children Learn. New York: Dell, 1972.

Holt, John. Learning All the Time. Reading, MA: Addison-Wesley, 1989.

לידלוף, ג'ין. עקרון הרצף. הוצאת אלטרנטיבות, 1998.

———————————-

נעמי אלדורטנעמי אלדורט היא מחברת הספר "Raising Our Children, Raising Ourselves" (לגדל את ילדינו, לגדל את עצמנו), ושל מאות מאמרים וטורי עיצה להורים שהתפרסמו ברחבי העולם. לניוזלטר בחינם, שיעורים טלפוניים, דיסקים, מאמרים, שיחות טלפון אישיות ומשפחתיות ולתיאום הרצאות: www.AuthenticParent.com

המאמר פורסם במקור במגזין "מת'רינג", גיליון 71, קיץ 1994. לקריאת המאמר המקורי באנגלית, לחצו כאן.