ארכיון הקטגוריה: חינוך

הנוסחה הסודית

הנוסחה הסודית לקהילות שלוות

הנוסחה הסודית לקהילות שלוות

כשאני אומר למנהלי מחנות קיץ אחרים שלהנהגת המחנה שלי לא היה אף דיון על שליחת ילדים הביתה בגלל סיבות משמעתיות בקיץ האחרון, הם מיד מניחים מספר הנחות. "יש לנו הרבה ילדים מהעיר, אז זה לא יכול לקרות אצלנו", הם יגידו, בלי לדעת שאנחנו מביאים אחוז גדול של ילדים מסביבות קשות על מלגה. ברגע שהם שומעים שאנחנו מתמודדים עם אוכלוסיות מגוונות, הם יניחו שהתמקצענו בטכניקות המקובלות למניעת בעיות התנהגות. אולי ילדים לא מנהלים שיחות בלי נוכחות מבוגר, לדוגמה. או אולי יש לנו "אפס סובלנות" כלפי בריונים. אתם רואים, ההנחה היא שכשהם נמצאים ביחד, הדבר היחיד שמונע מילדים ליצור סביבה בסגנון "בעל זבוב" הם המבוגרים שסביבם.

אז מה האסטרטגיה שלנו? טוב, זה למעשה מסתכם בלקחת את הרעיון שהסכמה היא דבר טוב למסקנה המתבקשת שלו. כלומר, אף אחד במחנה לא חייב לעשות משהו שהוא לא מסכים לו. כל אחד במחנה מקבל משקפיים פשוטות דרכן הוא רואה את הסביבה שלנו. משתתפים יכולים לעסוק בפעילויות שמוסכמות אחד על השני כל עוד הם לא עושים משהו לא-חוקי (או משהו שמזעזע את ההורים שלהם באופן כללי), לא פוגעים רגשית במישהו או מסכנים מישהו גופנית.

זה אומר שהם יכולים להישאר ערים מאוחר בלילה, להסתובב עם מי שבא להם ולעשות מה שבא להם, כל עוד הם לא פוגעים בעצמם או באחרים. אז למה הם לא "בודקים את הגבולות" ופוגעים אחד בשני? אני אסביר.

ההתנהגות הכי לא-חברותית בין עמיתים נקראת בדרך כלל "בריונות", כלומר – התנהגות פוגענית קבועה הנעשית על ידי אדם בדרגה חברתית או גופנית גבוהה יותר כלפי אדם בעל דרגה חברתית או גופנית פחותה. יש הסכמה כללית על כך שבריונות היא דבר רע, ושצריך לעצור אותה. אבל ברוב המקומות לא עושים את הצעד היחיד שיכול למנוע את רוב מקרי הבריונות לפני שהם מתרחשים.

לאפשר לאנשים פשוט להתרחק.

מניסיוני בעבודה עם אנשים צעירים, שמתי לב שהמאפיין הבולט של אנשים הנפגעים ממקרי בריונות הוא תחושת חוסר אונים. אני יכול לזכור בבירור את ההליכה היומיומית לבית הספר בכיתה ו', בידיעה שהאדם שמתאכזר אלי לכד אותי בפינה. הוא היה בכיתה שלי, ומעבר כיתה היה כל כך לא נפוץ, והמחסומים היו כל כך גבוהים שאפילו לא חשבתי על זה כאפשרות.

אז יום אחר יום חזרתי לבית הספר. ויום אחר יום הוא היה שם. ביליתי ימים שלמים כשאדרנלין זורם בעורקי. ולא היה דבר שיכולתי לעשות.

הכנה לעולם האמיתיאבל, מה היה קורה אם הייתי פוגש את האדם הזה במגרש המשחקים ליד הבית שלי? יכולתי להבחין בהתנהגות שלו ופשוט לבחור לא ליצור איתו קשר. כשמכריחים אנשים להיות ביחד, זה בדרך כלל מוציא מהם את הדברים הכי גרועים, אז למה זה מנהג כל כך נפוץ?

כשאני מסביר לאנשים שהרבה ממה שאנחנו משיגים ב Camp Stomping Ground נובע מהעובדה שאנשים יכולים להסתובב עם מי שבא להם, רובם מתחילים לחשוד. "אני פשוט לא רואה איך זה מכין אותם לעולם האמיתי", הם יגידו. "כשהם יגדלו, הם יצטרכו להתמודד עם אנשים שהם לא אוהבים."

הם יצטרכו להתמודד עם אנשים שהם לא אוהבים.

זאת הנקודה בה אנשים מפגינים את הנזק שנעשה להם בילדותם. המיתוס שאתה חייב להתמודד עם אנשים מסוימים הוא שכיח ומסוכן באותה מידה.

במהלך 18-21 השנים הראשונות של רוב האנשים, מחייבים אותם להתרועע עם איש כזה או אחר, לעשות מספר דברים שהם מעדיפים לא לעשות, ואומרים להם ש"החיים לא הוגנים". אחר כך, כשהם מתבגרים, אין להם שום הבנה ש"העולם האמיתי" (כלומר, העולם בו אתה סוף סוף יכול לבחור בעצמך) בעצם מלא באפשרויות. יגיע זמן, שבו תתמודד עם מישהו שאתה חושב שהוא לא נעים. זה כנראה יקרה מספר פעמים. האנשים האלה ינועו בין מעצבנים לבין מתעללים בפוטנציה, וזה לא יהיה נחמד.

אם אימנו אותך לחשוב שאתה חייב להתמודד עם האנשים האלה, אתה כנראה תסבול את ההתעללות שלהם בלי להבין שיש לך בחירה. יכול להיות שתנסה "לגרום למערכת היחסים להצליח" עם מישהו שצועק עליך. אתה עשוי להתמיד בעבודה עם מעסיק שמתנכל אליך. אתה עשוי לתת לאנשים שעובדים איתך להתעלל בך בלי שתדווח למעסיק שלך.

במקומות עבודה עם תנאי כניסה גבוהים (כמו עבודות בתחום הרפואה) או עם תמריצים גבוהים להישאר (כמו קביעות במקומות עבודה) יש מקרי בריונות גבוהים, אפילו בקרב מבוגרים (מקור). למה? כי, ברוב המקרים, הקורבנות של אותה התעללות לא מרגישים מספיק חזקים בשביל לעזוב.

אבל מה אם היו מלמדים אנשים, מגיל צעיר מאוד, שיש להם שליטה לגבי האנשים איתם הם בוחרים לבלות את הזמן שלהם? אז הם היו יכולים להרגיש שיש להם את העוצמות לקבל החלטה הגיונית ולנסות לפתור את הבעיות שלהם, במקום לקבל אותם כמשהו קבוע.

"ביל ממש מתנהג אלי בצורה מגעילה בעבודה. האם אני מעריך את העבודה שלי יותר משאני מתעצבן מהמילים המגעילות שלו? אם אבחר להישאר בעבודה הזאת, איך אוכל לנסות לגרום לביל לשנות את ההתנהגות שלו?"

על ידי שפיכת אור על הבחירות שיש בידי ילדים במקום לגזול מהם את הבחירות שלהם למען "טובתם האישית" כביכול, אנחנו מרגילים אותם לקבל סוגי החלטות חיוניים לחיים בוגרים בריאים.

אני יכול לזכור מקרה בו שני נערים רבו אחד עם השני מהרגע שהם הגיעו למחנה. ביום השני, כבר היה ברור שזה משהו גדול יותר מהנראה לעין, אז הגעתי להיות מתווך בדיון. הסברתי להם שאנחנו לא מחייבים אותם "להסתדר" או להתנצל. אמרתי להם שהם יכולים לשנות את סידורי המגורים שלהם, ולא לפגוש אחד את השני כל היום אם זה מה שהם רוצים.

אבל זה לא מה שהם בחרו. שניהם הסתדרו מצוין עם הבנים האחרים בבקתה שלהם, והם לא רצו לוותר על טיפוח החברויות האלה בשביל להימנע ממערכת יחסים לא נעימה אחת. כשהם סירבו להצעה לשנות מקום מגורים, פשוט אמרתי, "אז, אם אתם בוחרים להיות ביחד, זה כנראה יהיה הגיוני לחשוב על תוכנית בה לא תהרגו אחד את השני." הם הסכימו, ובחצי שעה הבאה הם דיברו על הדברים שהטרידו אותם, ועל איך הם יכולים לנסות למנוע מהדברים להתדרדר. הם היו מונעים מסיבות פנימיות ליצור סביבה שלווה, והם עבדו קשה בשביל להשיג את זה. הם לא היו מושלמים, אבל הם בהחלט ניסו. צוות המחנה שלנו בא לעזרתם, וחילוקי הדעות הכי מרים שלהם נשארו בצד.

למרות שהימנעות מהתנהגות אכזרית היא דבר נהדר, נהיה משוגעים אם נתעלם מהמידה בה סביבה המוגדרת על ידי החופש להתחבר אל מי שאתה רוצה יוצרת מערכות יחסים יפות. היתרונות של משחק רב-גילאים פורטו במקומות רבים באינטרנט (כמו באתר ממנו תורגם הפוסט הזה, וגם במאמר הנפלא הזה של פיטר גריי ב Psychology Today), וממש ראינו אותם בחיים האמיתיים.

יש משהו שמרגיש שונה לגמרי בקהילה בה בני 15 מבלים עם בני 6. ראינו אינספור דוגמאות לחברויות אמת שנוצרו בין ילדים עם פערי גיל עצומים, ובאופן מעניין, זה לחלוטין שינה את ההיררכיה החברתית. מדברים כמו יכולת אתלטית, לדוגמה, כמעט שהתעלמו לגמרי. זה לא כל כך מרשים לנצח ילד בן 7 בכדורגל, ובעצם אף אחד לא ממש ניסה. במקום, "הילדים המגניבים" במחנה היו באופן כללי אלה שדאגו לילדים צעירים מהם.

הדוגמה הכי מרגשת בנוגע לזה הייתה בקיץ הראשון בו ניסיתי את הגישה החדשה הזאת. באחד השבועות הכי עמוסים שלנו, שלושה הורים פנו אלי והביעו חשש. כל אחד מילדיהם אובחן על "ספקטרום" כזה או אחר, וההורים דאגו אם הילדים שלהם נהנים ומרגישים בטוחים במחנה שנשארים לישון בו.

אחד מהם היה נער בן 16, אחת הייתה נערה בת 13 והאחרונה הייתה ילדה בת 10. הכנתי את עצמי. כבר ראיתי מה קורה במצבים כאלה. אנחנו נבלה את כל השבוע בניהול הסטטוס הדחוי שלהם, ונקווה שהם לא יהיו מודעים לכך שאחרים צוחקים עליהם. אבל קרה משהו אחר לגמרי.

כשנותנים להם לעשות מה שהם רוצים, הם ימצאו אחד את השני.

הנוסחה הסודית היא חופשהנער, נקרא לו ג'סי, בילה את כל השבוע עם שתי הנערות האלה ותיפקד בשבילן כחונך. הם הלכו לפעילויות ביחד, צחקו ביחד, וישבו ביחד במדורות. אחת הנערות תטען אחרי זה שג'סי "הציל את החיים שלה" עם ההדרכה ונקודת המבט שג'סי השאיל להם באותו שבוע.

ג'סי הגיע למחנה והפך למנהיג בלי היתרון של איזו תוכנית אימון למנהיגים צעירים. אבל ג'סי לא היה אמור להנהיג נערים בני 16. הוא היה אמור להנהיג את האנשים האלה. במקום לבלות שבוע בישיבה מחוץ למעגל החברתי, הוא היה כוכב-על עבור הנשים הצעירות האלה. הוא עזר להן, והביטחון שראינו שהתפתח בו היה מרשים. וזה דבק בו. ג'סי בסופו של דבר עבד אצלי, ונתן לאחרים התנסויות דומות.

אנחנו מאמינים שבריונות, מיסודה, מתגלה כשאנשים לא שולטים בחיים שלהם, או כשהם מאמינים שהם חייבים למצוא דרך להשתלב בחברה בעלת מבנה כוח היררכי. כשהם מגיעים לסביבות בהן יש לילדים אוטונומיה אמיתית, וכשה"כוח" היחיד המופעל במחנה נועד לשמור על הביטחון של אנשים, גילינו שהם בעיקר רוצים להסתדר עם ילדים אחרים וליהנות. אנשים עדיין נפגעים מידי פעם, וזה בסדר. אנחנו שם בשביל לעזור להם להבין למה הם נפגעים ומה הם יכולים לעשות בנידון.

לעולם לא נשים אותם במצבים בהם קיים סיכוי גבוה שהם ייפגעו, כדי שהם יוכלו להתכונן לעולם האמיתי בו הם מצפים שהאנשים שסביבם יפגעו וירדו בהם. לא ככה צריך להראות העולם האמיתי, ולעולם לא ארצה לגרום למישהו לחשוב אחרת.

————————————————————————-

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ג'יימס דייויס הוא אחד המקימים של Camp Stomping Ground, מחנה קיץ בניו ג'רסי לגילאי
6-17.

 

וונדי פריסניץ

מוטיבציה ללמידה

מוטיבציה ללמידה

מה אומר המדע הקוגנטיבי העדכני על הדרך בה אנו לומדים הכי טוב

תרגמה: הילה רוטברג

מוטיבציה מוגדרת במילון וובסטר כ"סיבה או סיבות לפעול או להתנהג בדרך מסוימת". זה מה שגורם לנו לעשות משהו, בין אם זה לאכול ארוחת ערב, להסתכל לשני הצדדים לפני חציית הכביש, לקרוא רומן או לחפש משהו באינטרנט.

ישנם סוגים שונים של מוטיבציה, שחוקרים מסווגים בכלליות לחיצונית ופנימית. מוטיבציה, או הנעה פנימית, קשורה לבחירה חופשית, הנאה, תחושת סיפוק, והתשוקה לספק צורך פיזי, אינטלקטואלי או רגשי. אם אנו אוכלים את ארוחת הערב שלנו מכיוון שאנחנו נהנים מטעם האוכל, מהחברה ומהסביבה, וחשים בטוב לאחר מכן, אנחנו מונעים מגורם פנימי. אנחנו יכולים לחפש מידע על נושא מסוים באינטרנט מתוך סקרנות או בשביל הכיף שבלמידת דבר חדש – גם זו הנעה פנימית.

לעומת זאת, אם אנחנו לוקחים על עצמנו את המחקר הזה במטרה להוציא ציון טוב הסמסטר, ההנעה שלנו היא הנעה חיצונית. באופן דומה, כאשר הורה אומר לילדה שהיא תקבל גלידה לאחר שתאכל את האפונה שלה, ההורה משתמש בהנעה חיצונית בשביל ליצור אצל הבת שלו את ההתנהגות הרצויה בעיניו. (ואנחנו יכולים להניח בביטחון, שהילדה איננה מונעת ממוטיבציה פנימית לאכול את האפונה!) הנעה חיצונית מערבת עשייה מסוימת במטרה להרוויח תוצאה חיצונית כדוגמת שבח, כסף, או ציונים, או כדי להימנע מעונשים.

הם לא לחלוטין ניגודים, ולא בהכרח אקסקלוסיביים. רובנו זקוקים ומרוויחים ממוטיבציה חיצונית מפעם לפעם. אנחנו עשויים להזדקק למוטיבציה של שקילה מדי פעם בשביל להתמיד בהרזיה, לדוגמא.  ולמרות שעשויה להיות לנו מוטיבציה פנימית ע"י האתגר שבריצת מרתון, לפעמים נשתמש בכמות מסוימת של מוטיבציה חיצונית בשביל להתאמן למשך הזמן הנדרש.

התמריץ ללמידה

הנעה פנימית מובילה ללמידה אופטימלית, לפי המדע הקוגניטיבי העדכני. זה דבר שרוב ההורים יודעים אינטואיטיבית. פשוט תתבוננו בכל פעוט ותהיה לכם ההוכחה שילדים הם סקרנים באופן טבעי ובעלי עניין בלמידה, חקר ושליטה באתגרים. לא צריך לתת להם מוטיבציה ללמוד, והם גם אינם זקוקים ללמוד כיצד לעשות זאת.

אדווארד דקי וריצ'רד ראיין, פסיכולוגים התפתחותיים באוניברסיטת רוצ'סטר, כיסו 30 שנות מחקר על הנושא ב-1985 בכך שקראו לזה "תיאוריית הנחישות העצמאית". עבודתם מאשרת כי ילדים נולדים עם התשוקה הפנימית לחקור את מה שבתוכם ואת הסובב אותם בניסיון להבין ולשלוט בהם. הם מאמינים שתמריץ הלמידה מגיע מבפנים ואיננו מנותק מהפעילות עצמה. למעשה, הם אומרים שלתת לילדים את החופש לעסוק בתחומי העניין שלהם, ללא התערבות, זהו דבר חיוני ליצירתיות וללמידה – כלומר, נחישות פנימית הינה מכריעה לילדים.

ישנם אלמנטים נוספים בנוסף לעניין ונחישות-עצמאית אשר תומכים במוטיבציה פנימית. בספר שיצא ב-2004 ונקרא "ליקויי למידה: האינטראקציה בין תלמידים לסביבה שלהם", אומרת הפסיכולוגית קורין רוט' מאוניברסיטת סירקיוז שעניין איננו מספיק. “תחושה של יכולת ('אני יכול\ה לעשות את זה'), עצמאות ('אני מקבל\ת את ההחלטה לעשות זאת'), ושייכות ('אני מרגיש\ה בטוח\ה ונתמכ\ת לעשות זאת') הינם אלמנטים שתומכים בהנעה פנימית", היא כותבת.

תומס מאלון, פרופסור בבית הספר סלואן לניהול ב MIT, ומרק ר. לפר, פרופסור באוניברסיטת סטנפורד, פרסמו ב-1987 את העבודה "להפוך לימודים לכיפיים: טקסונומיה של מוטיבציה פנימית". הם הבחינו בכך שרוב התלמידים תפשו את בית הספר כמשעמם וכדורש מוטיבציה חיצונית בשביל לדרבן אותם לקחת על עצמם פעילויות לימודיות. הם הבחינו בכך שמשחקי וידאו מזוהים עם מוטיבציה פנימית ותהו כיצד זה שונה מהסביבה הבית-ספרית. הם זיהו ארבעה פקטורים מרכזיים שמובילים למוטיבציה פנימית: אתגר, סקרנות, שליטה ופנטזיה.

במילותיו של הפסיכולוג החינוכי האוסטרלי ג'ון ב. ביגס, המוטיבציה הפנימית שמגיעה מארבעת הפקטורים הללו היא למידה "עמוקה", לעומת הרדודה יותר שעשויה להיות יותר כמו שינון צייתני מאשר למידה אמתית.

לסטות מהלמידה

 חוקרים כבר גילו שהצעת תגמולים חיצוניים לפעילות שמגיעה ממוטיבציה פנימית יכולה לגרום לפעילות להיות פחות מתגמלת.

דיוויד ג. מאיירס הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הופ, מישיגן, וסופר מצליח. הוא אומר שתגמולים לא הכרחיים עלולים ליצור השלכות בעייתיות נסתרות על הלמידה. “מרבית האנשים חושבים שהצעת תגמולים מוחשיים מגבירה את העניין של כל אחד\ת בפעילות כלשהי. למען האמת, להבטיח לילדים תגמול למשימה שהם כבר נהנים ממנה, יכול לגרום לתוצאה לא רצויה, לפי המחקר. בניסויים, ילדים שהובטח להם תשלום למשחק בפאזל או בצעצוע מעניינים, שיחקו בזה פחות מאשר ילדים שלא הובטח להם תשלום. אפשר להסביר את זה כך, שהילדים חושבים לעצמם: 'אם משחדים אותי לעשות את הפעילות הזאת, אז בטח לא שווה לעשות אותה לכשעצמה'."

ריצ'רד א. גריגס – פרופסור אמריטוס במחלקת הפסיכולוגיה של אוניברסיטת פלורידה – הולך רחוק יותר, ומציע שתלמידים רבים יהיו חשדניים כשמשתמשים איתם במוטיבציה חיצונית. בטקסט שלו, Psychology: A Concise Introduction, הוא כותב: “עם התוספת של חיזוק חיצוני, האדם עשוי לפרש את המשימה כיותר מדי מוצדקת ואז ינסה להבין את המניעים האמתיים שלה (חיצוני לעומת פנימי) להשתתפות בפעילות"

יש שכבר הציעו באופן ישיר, שבית-הספר, כפי שאנחנו מכירים אותו, הוא מיסודו מונע למידה. המחנך והפסיכולוג ג'רום ברונר כתב בספרו Toward A Theory of Instruction מ-1966, כי "הכוונה ללמוד נעשית 'בעיה' רק אחרי תנאים מיוחדים כמו בבתי-ספר, כשתוכנית הלימודים ניתנת מראש, תלמידים מוגבלים והדרך כבר נקבעה. הבעיה לא ממש קיימת בלמידה עצמה, אלא בכך שמה שבית הספר כופה, נכשל לרוב בגיוס האנרגיות הטבעיות שמאפיינות למידה ספונטנית"

דסי וראיין מסכימים. בעבודה שפרסמו ב-2000 במגזין Contemporary Educational Psychology הם כתבו: “מכיוון שהנעה פנימית מגיעה מלמידה באיכות גבוהה ויצירתיות, חשוב במיוחד לפרט את הפקטורים והכוחות שמגדירים אותה לעומת אלה שמערערים, מכשילים אותה". אחד מהכוחות השליליים הללו, הם אומרים, אלה תגמולים חיצוניים, יחד עם איומים, שוחד, דדליינים, צווים ומטרות כפויות.

זאת רק דוגמה קטנה ופשוטה של החשיבה החדשה שמראה למה חינוך חופשי עובד, ומדוע מערכות החינוך מבוססות-השינון הן בבעיה, למרות (או בגלל) הגברת בחינות ותחרות. המדע כבר עבר את המחשבות נוסח  ת'ורנדייק ו-ב.פ. סקינר, אך רוב בתי הספר – וחלק מקהילת החינוך הביתי – עדיין מנסים לחנך ילדים באמצעות הגישה מבוססת האיום\תגמול.

ישנם גם מורים המנסים להשתמש בכיתות שלהם בעקרונות שעליהם מדברים מאלון ולפר: אתגרים, סקרנות, שליטה-עצמית ופנטזיה, אך הם מוגבלים באמצעות מבנה ומערכות בתי-הספר.

אוטודידקטיים או לומדים מהחיים (life learners), מצד שני, יכולים ליצור סביבה שהיא זרז מושלם לילדים בעלי "נחישות עצמאית". בעשייה זו, אנו מספקים לילדים ולנוער את האפשרות ללמוד מפעילויות המבוססות על העניין האישי שלהם ושמספקים את הצרכים הפסיכולוגיים הפנימיים שלהם לתחושת מסוגלות ועצמאות.

הערת המתרגמת:

במאמר יש הבחנה ברורה בין מוטיבציה פנימית לחיצוניתיש להבהיר שזה נכון, ושנשאף שהמוטיבציה שלנו ושל הילדים תהיה מגורמים הקשורים להנאת הלמידה, סקרנות, תחושת מסוגלות ועצמאות, ועניין פנימי בעצם הלמידה והפעילות, מכיוון שכך הלמידה היא עמוקה ומספקת יותר.

עם זאת, מצאתי שחשוב לציין, שאין באמת מוטיבציה חיצוניתכאשר ילדים מנסים ללמוד בשביל לקבל איזשהו פרס, או בשביל לרצות את המבוגרים או להרגיש שניצחו בתחרות, הם מנסים בכך גם כן לענות על צרכים שלהםוחשוב להבין שגם המניעים האלו מגיעים מתוך צרכים שונים שקיימים אצלם.

—————————————————————————————————————

וונדי פריסניץ

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

וונדי פריסניץ היא העורכת של Life Learning Magazine, אמא לשתי בנות בוגרות שגדלו בלי בית ספר והמחברת של 12 ספרים. מוזמנים לבקר בבלוג שלה.

 

 

בוורלי פיין

הקראה היא לא פעילות פסיבית

הקראה היא לא פעילות פסיבית

קריאה היא קצת כמו לראות טלוויזיה. היא יכולה להיות פעילות פסיבית או אקטיבית. אין דבר גרוע יותר מארבעה או חמישה זומבים שדבוקים לכסאות שלהם בחדר שמואר באור כחול מוזר… אני אוהבת את שלט הטלוויזיה כי אני יכולה להשתיק את הפרסומות ולדבר על מה שראינו. אנחנו צופים ביקורתיים של הטלוויזיה. לפעמים אנחנו עושים את אותו הדבר לפרסומות, משתיקים אחת אבל לא את השניה, כדי שנוכל לדבר על הערך והיעילות של גורמים שונים שהשתמשו בהם כדי לקדם את המוצר.

כשמקריאים בקול זה רעיון טוב לעצור אם לילד יש שאלה, אם הוא נראה מבולבל, אם את רוצה להבהיר משהו לגבי הטקסט או מרגישה צורך לדבר על משהו. ישבתי במפגשי הקראה בהם כולם היו צריכים להיות בשקט ולהקשיב, וראיתי את הילדים מתרחקים, מתגנבים החוצה כדי לשחק, או שהעיניים שלהם מתערפלות בעודם נסחפים לפנטזיה פרטית… זה נראה כזה בזבוז.  תערבי את הילדים. תתני לילדים לשמוע את העניין שלך בעלילה או בקשיים של הדמויות. אם העלילה מפחידה, תשמעי מפחידה. אם המידע מדהים, תשמעי נדהמת. תקריאי עם רגש והבעה. לפני שאת מעבירה את הדף תשאלי את הילדים מה הם חושבים שעומד לקרות. תתני להם לספר לך על התמונות. לא משנה אם זה ספר על פיות או ספר עם תמונות מדוקדקות על איך עובדת המכונית – את תודהמי לדעת כמה הילדים יכולים לספר לך. תני להם להפעיל את הדמיון שלהם, ואז תעברי לדף הבא כדי לראות מה המחבר חשב.

עוד עצה יקרת ערך להקראה בקול היא ליצור קשר עין. את אומן והילד שלך הוא הקהל. תתפסי את תשומת הלב שלו על ידי קשר עין. אם את צריכה לעקוב עם האצבע אחר השורה שאת קוראת, תעשי את זה. זה יגרום לילד להרגיש בסדר לגבי שמירת המקום גם עם האצבעות שלו.

————————————————————————————————————————

בוורלי פייןבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

בוורלי פיין היא אקטיביסטית של חינוך חופשי כבר מעל 20 שנים. היא התחילה לעודד ולקדם חינוך ביתי בהפקת ניוזלטר חינוך ביתי הראשון בדרום אוסטרליה, היא אירגנה כנסים וסמינרים, העבירה סדנאות חינוך ביתי ואירגנה מחנות חינוך ביתי.

חוץ מזה יש לה אתר עם יותר מ 900 מאמרים!!!

שפאלי צברי

למה כל מה שאנחנו יודעים על חינוך הוא שגוי

למה כל מה שאנחנו יודעים על חינוך הוא שגוי

בעבודתי כפסיכולוגית קלינית, הדאגה הכי גדולה של הורים היא לא לדעת איך לחנך את הילדים שלהם כמו שצריך.

אין כאן שום דבר מפתיע.

הם לרוב מתוסכלים ומותשים בגלל שהם ניסו את כל הטכניקות והשיטות הקיימות אבל הן לא הואילו. ההתנהגות של הילד שלהם לא השתנתה ויותר ספציפית, הם על סף נקודת שבירה בעצמם.

כדי לעזור להורים להבין למה הגישות החינוכיות שלהן לא עובדות, אני בדרך כלל עושה איתם תרגיל קטן.

אני מבקשת מהם להשתמש במילה "חינוך" במשפט.

בקביעות, הם אומרים משהו כמו, "איך אני יכול לחנך את הילד שלי?" או אם הם פונים לילד, הם אומרים, "אני הולך לחשוב על דרך איך לחנך אותך."

אני מציינת תחילה שהמילה "חינוך" משומשת כפועל: משהו שאתה עושה למישהו אחר.

אז אני מבקשת מהם לנתח את המשמעות הסמויה – למה הם באמת מתכוונים כשהם משתמשים במושג "חינוך"?

אם הם ממש כנים, הם יגידו משהו בסגנון, "אני רוצה דרך לשלוט עליהם" או "אני מעוצבן על הילדים שלי והם הולכים לשלם על זה" או "אני מתוסכלת כי אני לא יכולה לשנות את ההתנהגות שלהם."

וזה, אני חושפת להם, היא הסיבה שגישות חינוכיות עם הילדים שלנו מתפוצצות לנו בפנים. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו התנהגות נאותה לעזור להם לפתח משמעת עצמית. אבל במקום, אימצנו אסטרטגיות שהן ההפך הישיר של לימוד ולמעשה הן רק מסווה מתוחכם של מניפולציה ושליטה.

ובגלל שאף בן אדם לא אוהב שמפעילים עליו מניפולציות, הילדים שלנו מתקוממים. הם מתקוממים נגד עצמם על ידי ניתוק מהכוח האמיתי שלהם דרך כניעות וצייתנות או שהם מורדים בדרך פעילה יותר נגד ההורים שלהם. כך או כך, הם יוצרים אישיות שקרית בתגובה לאנרגיה השתלטנית של הוריהם במקום תגובה אמיתית שנובעת מתוך מצב פנימי בסיסי יותר.

אם אנחנו אומרים שמישהו חיי "חיי משמעת", אנחנו מתכוונים למשהו שונה לחלוטין ממתי שאנחנו אומרים שהאותו אדם הוא הנמען של "פעולה חינוכית". למעשה, לחיות חיי משמעת ופעולה חינוכית הם הפכים.

הראשון מתיחס למשמעת עצמית – היכולת לויסות עצמי, ללא תלות במישהו שיעמיד אותנו במקום. אנחנו מונעים מהמצפן הפנימי שלנו לחיות חיים בהם כל החישורים של הקיום היומיומי שלנו מתחברים לנקודת המוקד שלנו, לב ליבה של ההוויה שלנו, שהיא המקור של כל הצרכים שלנו.

הביטוי השני, "פעולה חינוכית", מתיחס לפעולה מענישה שנכפית על ידי גורם חיצוני. כדי לראות את ההבדל, עוזר להבין את המקור של המילה חינוך. חינוך פירושו לימוד, הדרכה, הכשרה. אין שום דבר שקשור לעונש במושג הזה.

זה שלומד הוא מישהו שונה לגמרי ממישהו שכפוף לפעולה חינוכית. זה מישהו שרוצה ללמוד. והמורים החזקים ביותר של הילדים שלנו הם ההורים.

אם אני מכינה את עצמי להיות המורה של הילד שלי, אני צריכה דבר ראשון ללמוד משמעת עצמית. הייתי צריכה לעסוק, ולהמשיך לעסוק, בחוסר הבגרות הרגשית שלי. אני עושה זאת על ידי כך שאני הופכת להיות אדם אותנטי, נכונה לעצמי. בדרך זאת, הילד שלי לומד ממני גם כן להיות נכון לעצמו – נכון לצרכים הכי עמוקים של ליבו.

זה שונה במהותו ממיקוד יתר בהתנהגות של הילדים שלנו ו"חינוך" – שליטה – בהם כדי לגרום להם להסתגל לבקשות שלנו. המיקוד הוא במקום זאת בעצמנו כהורים, סבים, מטפלים ומורים, לוודא שאנחנו מהווים דוגמה שיוצרת בילדינו את הרצון לחכות את חיינו המיושרים והמשמעותיים.

משמעת עצמית הוא משהו שאנחנו לומדים בעצמנו, לא משהו שאי פעם אפשר לכפות על ידי מישהו אחר.

כשאנחנו, כהורים, קורנים ממשמעת עצמית, זה יהדהד חזק יותר מכל אסטרטגיה שאנחנו יכולים להסב לילדינו. זה יהדהד בדרך בה אנחנו מסדרים את המיטה שלנו בבוקר, איך אנחנו מפעילים את גופינו, האוכל שאנחנו אוכלים, הגבולות שאנחנו קובעים והדרך בה אנחנו עוסקים בתכלית שלנו. המשימה שלנו אם כן היא לא לחפש מקרוב ומרחוק אחר רופא חכם שיתן לנו טכניקות או אסטרטגיות "לתקן" ולשלוט בחיי הילדים שלנו. במקום זאת, המשימה העליונה היא לישר את חיינו עם בהירות, כוונה, תכלית ואיזון.

האם יש לנו את החוכמה ואת האומץ לאלף את האני הבלתי ממושמע שבתוכנו ולבטוח שדרך התהליך הזה הילדים שלנו ישקפו את הרוח שלנו וימריאו?

——————————————–

שפלי צבריבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

שפלי צברי היא פסיכולוגית קלינית וכתבה את הספרים The Conscious Parent ו Out of Control – Why Disciplining Your Child Doesn't Work and What Will.

אלפי קוהן

12 עקרונות מנחה למחנכים

12 עקרונות מנחה למחנכים

הניסיון שלי לזקק מה שלמדתי לגבי למידה בשני העשורים האחרונים

כדי לקדם את החינוך שילדינו ראויים לו, כנראה לא נחוץ לתכנן תוכניות ופרקטיקות פרטניות לכל מאורע. אלה ינבעו בצורה הגיונית ממספר עקרונות ליבה שנתכנן ביחד. הנה רשימה לדוגמה של עקרונות כאלה, שמטרתן להתחיל שיחה בין מחנכים, הורים (ובואו לא נשכח) והתלמידים עצמם.

1. למידה צריכה להיות מאורגנת סביב בעיות, פרוייקטים ושאלות (של התלמידים) – לא מסביב לרשימה של עובדות או מיומנויות, או מקצועות מופרדים.

2. חשיבה היא דבר מבולגן, חשיבה לעומק היא דבר מאוד מבולגן. לכן תזהרו מסטנרדטים ותוצאות קבועות מראש שיהיו יותר מדי פרטניות ומסודרות.

3. הקריטריון העיקרי של מה אנחנו עושים בבתי הספר: איך זה ישפיע על ההתעניינות של הילדים לגבי אותו נושא (ולגבי ההתלהבות שלהם מלמידה באופן כללי)?

4. אם התלמידים לא מרוכזים במשימה, הבעיה עלולה להיות במשימה, לא בילדים.

5. בכיתות מעולות, המורים מקשיבים יותר משהם מדברים, ותלמידים מדברים יותר משהם מקשיבים. למורים נהדרים יש סימני נשיכה על הלשון.

6. ילדים לומדים לעשות החלטות נכונות על ידי לקיחת החלטות, לא על ידי מילוי הנחיות.

7. כשאנחנו לא יודעים איך לפתור בעיה שקשורה לתוכנית הלימודים, הוראה או עימות בכיתה, רוב הפעמים התגובה הטובה ביותר היא לשאול את הילדים.

8. ככל שאנחנו יותר ממוקדים ב"התנהגות" של הילדים, כך אנחנו יותר מפספסים את הילדים עצמם – ביחד עם הצרכים, המניעים והסיבות שמונחות ביסוד ההתנהגות שלהם.

9. אם הילדים מקבלים פרס או שבח על העשייה של משהו (כמו קריאה, פתירת בעיות, נחמדות), הם כנראה יאבדו עניין במה שהם היו צריכים לעשות כדי לקבל את הפרס.

10. ככל שגורמים לתלמידים להתמקד בכמה טובים הם בבית הספר, כך תלך ותפחת מידת ההתעניינות שלהם לגבי מה הם עושים בבית הספר.

11. כל למידה יכולה להמדד, אבל את סוגי הלמידה החשובים ביותר קשה מאוד למדוד – ואיכות הלמידה עלולה להפגע אם ננסה לצמצם אותה למספרים.

12. מבחנים סטנדרטיים מודדים את המיומנויות הכי פחות חשובות. מבחנים כאלה גורמים בעיקר לכך ששיטות הוראה לא מרשימות יראו מצליחות.

לקריאת המאמר המקורי, תלחצו כאן.

——————————————————————-

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

50 ציטוטים על חינוך

50 ציטוטים על חינוך

"אין הבדל בין לחיות וללמוד… זה בלתי אפשרי, מטעה ומזיק לחשוב עליהם כדברים נפרדים." – ג'ון הולט

rsz_krishnamurti
ג'ידו קרישנמורטי

"אין סוף ללמידה. זה לא שאנחנו קוראים ספר,עוברים בחינה, ומסיימים עם הלמידה. כל החיים, מהרגע שאנחנו נולדים עד הרגע שאנחנו מתים הם תהליך של למידה."- ג'ידו קרישנמורטי

"כל אחד הוא גאון. אבל אם את שופטת דג לפי היכולת שלו לטפס על עץ, הוא יבלה את כל החיים שלו כשהוא חושב שהוא טיפש." – אלברט איינשטיין

"אחד הזכרונות המוקדמים שלי מבית הספר הוא שתהיתי מתי הם הולכים להתחיל ללמד אותי את הדברים שלא ידעתי, במקום מה שכבר ידעתי. הרבה שנים מאוחר יותר, התחלתי להבין איך, בערמומיות, בית הספר חיזק את הלקויות שלי והשאיר אותי עם מה שאני קוראת לו "אי-יכולת נלמדת" ופחד מלא להצליח לעשות דברים "נכון" בנסיון הראשון." – וונדי פריסניטס

"כל מה שאני אומר… יכול להסתכם בשתי מילים. תבטחו בילדים. שום דבר לא יכול להיות פשוט יותר, או קשה יותר. קשה כי כדי לבטוח בילדים אנחנו צריכים ללמוד לבטוח בעצמנו, ואת רובנו לימדו כילדים שאי אפשר לבטוח בנו." – ג'ון הולט להמשיך לקרוא 50 ציטוטים על חינוך

אלברט איינשטיין במכתב לבנו על למידה והנאה

אתמול חגגו בארצות הברית את יום האב. אז לרגל האירוע אני מתרגם פה מכתב קצר של אבא מאוד מפורסם…

ב 1925 – כשהוא בן 36 גר אלברט איינשטיין בברלין, אבל אישתו ושני ילדיהם, האנס אלברט ואדוארד "טטה" גרו בוינה. בארבעה בנובמבר, שבועיים לפני פרסום תיאוריית היחסות הכללית, שלח איינשטיין מכתב לבנו בן ה – 11, האנס אלברט.

ניתן למצוא את המכתב בספר Posterity: Letters of Great Americans to Their Children.

"אלברט היקר שלי,

אתמול קיבלתי את מכתבך היקר ושמחתי על כך מאוד. כבר פחדתי שלא תכתוב לי יותר. אמרת לי כשהייתי בציריך שזה מביך אותך כשאני מגיע לציריך. לכן אני חושב שיהיה טוב יותר אם נפגש במקום אחר, שם אף אחד לא יפריע לנוחות שלנו. בכל מקרה אני מפציר שנבלה ביחד חודש שלם, כדי שתראה שיש לך אבא שמחבב ואוהב אותך. תוכל גם ללמוד ממני הרבה דברים טובים ויפים, שזה משהו שאחר לא יוכל להציע בקלות. מה שהשגתי בעמל רב לא יהיה רק לטובתם של זרים אלא בעיקר בשביל הבנים שלי. בימים אלה סיימתי את אחת העבודות היפות ביותר של חיי, כשתהיה גדול יותר, אספר לך על כך.

אני שמח לשמוע שאתה מוצא הנאה מנגינה בפסנתר. זה ונגרות הם לפי דעתי משלחי היד הטובים ביותר לגילך, אפילו טובים יותר מבית הספר. בגלל שאלה דברים שמתאימים לאיש צעיר כמוך טוב מאוד. בעיקר תנגן על הפסנתר את הדברים שמהנים אותך, אפילו אם המורה לא מלמד אותם. זאת הדרך ללמוד הכי הרבה, כשאתה עושה משהו בכזאת הנאה שאתה לא מרגיש איך הזמן עובר. לפעמים אני כל כך שקוע בעבודה שלי שאני שוכח לאכול ארוחת צהריים…

נשיקות לך ולטטה,

אבא.

דרישת שלום לאמא.

לקריאת המכתב באנגלית, תלחצו כאן.

דבורה מאייר

מוכנים ללמוד

מוכנים ללמוד

מפיהם של המומחים שמתכננים את תוכנית הגנים המורחבת.

"אנחנו מנסים להבטיח שכל הילדים יהיו מוכנים ללמוד כשהם מגיעים לבית הספר," אמרה נירה טאנדן, הנשיאה ויושבת הראש של קבוצת החשיבה ויועצת בכירה לשעבר בממשל אובמה. "ההשקעה בלמידה מוקדמת בגנים היא ההשקעה הטובה ביותר שאנחנו יכולים לעשות. ההחזר על ההשקעה משמעותי."

מה נירה טאנדני חושבת שילדים קטנים עושים מהרגע שהם עוזבים את הרחם עד שהם מגיעים לכיתה לגילאי 3, 4 או 5??? נהגנו לנסות להבין איך לשמר את הלמידה המופלאה שכל הילדים עוסקים בה מהלידה עד גיל 5 בחיים גם לאחר שהם מגיעים לבית הספר. תעשו רשימה של כל מה שהם יודעים שהם לא ידעו בזמן הלידה. אפילו "הדברנים" האיטיים ביותר מפתחים אוצר מילים (ללא קשר לניב) שהיינו חושבים שהוא בלתי נתפס אם היינו מנסים לספק אותו בלימוד ישיר. אנחנו מין שאין לו ברירה אלא להיות לומדים, למעט תחת הצורות הקיצוניות ביותר של חסכים חושיים.

אם לא נכיר בזה, ונעריך את זה לא נוכל להיות שותפים יעילים אם אנחנו לא לומדים בעצמנו. אנחנו חייבים לפגוש ילדים עם שמחה וגאווה במה שהם כבר השיגו, לא עם רשימה של מטלות מתקנות שתפצה על מה שהם לא השיגו. אנחנו צריכים לחבור אליהם כלומדים, כמו שנראה שרוב האמהות יודעות לעשות באופן אינסטינקטיבי. להצטרף אליהם, ללמוד לצידם, בשיתוף, בהנאה – זאת השפה של אינטרטקציה מוקדמת טובה בין מבוגרים לילדים.

ואז – מעל ומעבר – אנחנו צריכים להתייחס כחברה לחסכים שהעוני עצמו מסב – במדינה בעלת עושר רב יש לנו אחוזים מדהימים של ילדים בעוני ירוד. אנחנו משיגים את העולם המתפתח בעוני, תת-תזונה ומאסרים! זוהי השקעה גדולה וקריטית שאסור לנו "להוסיף" בהסח הדעת לכיתה טובה. זה מצריך את שיתוף הפעולה של הורים ומורים, אך גם את מומחיות החברה שכבר יודעת מה המשמעות של דיור טוב, טיפול רפואי טוב וביטחון שכונתי – אבל כל זה לא מגיע לבערך 25 % מהילדים. בואו לא נכביד עליהם או על מוריהם יותר בניסיון "ללמוד אותם ללמוד".

לקריאת המאמר המקורי תלחצו כאן.

——————————

דבורה מאיירדבורה מאייר הקימה מספר בתי ספר ציבוריים בניו יורק שילדים רוצים לבוא אליהם ומורים רוצים ללמד בהם.

אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה.

סנדרה דוד

כח

כח

נכתב ב Always Learning על ידי שוילר ווינפורת', 22 ליולי 2011, בתגובה למישהי שתיארה את התגובה של ילד צעיר להגבלות לאחר יום ארוך מחוץ לבית:

תדמייני שהיה לך יום ארוך ושאת עייפה ורעבה וכשהגעת הביתה אמרו לך שאת לא יכולה לעשות משהו שממש רצית לעשות. משהו שחשבת עליו ברגעים בהם היית בחוץ בהנאה וציפייה. משהו שידעת שיעזור לך להרגע. לשתות כוס יין, או לאכול פרוסת לחם שאפית הבוקר. לראות תוכנית בטלוויזיה ששודרה הערב, לקרוא את הפרק הבא בספר שאת ממש נהנית ממנו. מישהו שיש לו כח עלייך החליט שאת לא יכולה לעשות את מה שרצית בגלל שאת צריכה לאכול ארוחת ערב, להתקלח וללכת לישון. האם תתענגי על האוכל? האם תהני מתחושת המים החמים שנופלים עלייך במקלחת? האם תרדמי בשלווה? או האם כל אחד מהחוויות האלה יוכתם על ידי הכח שמישהו הפעיל עלייך, יורעל על ידי חוסר האונות שלך, החולשה שלך לנוכח תצוגת הכח של מישהו?

—————————————————

סנדרה דודסנדרה דוד חושבת, כותבת ומדברת על חינוך חופשי.

אתם מוזמנים להרשם למייל היומי בבלוג שלה, או באתר שלה. אני קורא אותם כל יום, מומלץ!

אלפי קוהן

משמעת היא הבעיה – לא הפיתרון

פורסם במגזין Learning, אוקטובר-נובמבר 1995

משמעת היא הבעיה – לא הפיתרון

מאת אלפי קוהן

כשהעניינים בכיתה שלי הגיעו לשפל המדרגה, היו ימים בהם הייתי בטוח שהילדים נשארים ערים בלילה וזוממים דרכים למרר את חיי. רק מאוחר יותר הבנתי שבהפרעות שלהם הם למעשה התכוונו לגרום לזמן לעבור מהר יותר.

וזה היה מאוחר עוד יותר לפני שיכולתי להודות שאני לא מאשים אותם. הבעיה לא הייתה בתלמידים – היא הייתה תוכנית הלימודים והסתמכותי על ספרי לימוד, דפי עבודה ודיאטה של מיומנויות ועובדות חסרות קשר. האם באמת ציפיתי מהתלמידים שלי להיות להוטים ללמוד על "חברינו תואר הפועל"? בהינתן המטלות האלה, זה היה מדהים אם הם לא היו מפריעים.

מן הסתם, רוב המאמרים בנושא הטלת משמעת על תלמידים ינפנפו הרהורים כאלה הצידה. במקום זאת, הם יזכירו לי שזאת זכותי לדרוש שהתלמידים יתנהגו "בהתאם" – שזה בעצם, לעשות כל מה שאני אומר להם. הם יציעו מבחר טריקים לגרום לתלמידים לציית לבקשות שלי. למעשה, כל התחום של ניהול הכיתה מסתכם בטכניקות למניפולצית התנהגות התלמידים.

זה נורא נוח למורים בגלל שזה לוקח כמובן מאליו שהאשמה היא לחלוטין אצל הילדים. אבל תקחו בחשבון:

* אולי כאשר יש בעיה, כדאי לנו להתמקד לא רק בילד שלא עושה מה שמבקשים ממנו, אלא גם במה שמבקשים ממנו לעשות (וכמה זה מתקבל על הדעת).

* אולי כשתלמיד לא עובד, השאלה הנכונה היא לא "איך אני גורם לו לחזור לעבוד" אלא "מה המטלה?"

* אולי כשתלמיד עושה משהו לא הולם, כדאי לנו להסתכל על האווירה הכיתתית שאנחנו עזרנו ליצור.

לעבוד עם ילדים כדי לבנות קהילה בטוחה ודואגת לוקח זמן, סבלנות ומיומנות. זה לא מפתיע, לכן, שתוכניות הטלת משמעת עושות את מה שקל: עונשים ("תוצאות") ופרסים.

האם הם עובדים? כן ולא. איומים ושוחד יכולים לקנות שינוי קצר מועד בהתנהגות, אבל הם לעולם לא יכולים לעזור לילדים לפתח מחוייבות לערכים חיוביים. בכיתה מבוססת-תוצאות, מובלים התלמידים לשאול, "מה היא רוצה שאני אעשה, ומה יקרה לי אם לא אעשה את זה?" בכיתה מבוססת-פרסים, הם מובלים לשאול, "מה היא רוצה שאעשה, ומה אני אקבל בשביל לעשות את זה?"

שימו לב כמה דומות שתי השאלות האלה. פרסים ועונשים הם למעשה שני צדדים של אותו המטבע. ושימו לב כמה שונה כל אחד מהם ממה שאנחנו רוצים שילדים יחשבו: "איזה בן אדם אני רוצה להיות?" או "איזה סוג כיתה אני רוצה שתהיה לי?"

כדי לעזור לילדים לעסוק בהרהורים האלה, אנחנו צריכים לעבוד איתם במקום לעשות דברים להם. אנחנו צריכים להכניס אותם לתהליך ההחלטות בנוגע ללמידה שלהם ולחיים המשותפים שלהם בכיתה. ילדים לומדים לעשות בחירות טובות כשיש להם הזדמנות לבחור, לא על ידי מילוי הוראות.

תדמיינו שלוקח לכיתה שלכם הרבה זמן להתארגן אחרי שהם חוזרים מארוחת הצהריים. מה האפשרויות שלכם? אתם יכולים לאיים שתיקחו להם זכות מסויימת או להביך את הילדים האיטיים. אתם יכולים לנופף במקבילה של עוגיה לכלבים לעבר הכיתה אם הדברים ישתפרו מחר. או שאתם יכולים לקחת ילדה אחת כדוגמא כדי לשנות את ההתנהגות של כל השאר ("אני אוהב את הדרך בה דורין מתיישבת כל כך מהר!").

כל אסטרטגיות ה"לעשות ל" האלה קשורות לדרישת משמעת, לא לעזור לילדים בבעיה שיש להם – או לתהות למה מה שקורה עלול בכלל להוות בעיה מלכתחילה. כתוצאה מכך, הצורך למשמעת ושליטה לעולם לא נגמר.

אבל מה אם תעסיקו את הילדים בחשיבה למען עצמם: כמה זמן לוקח לנו להתארגן? למה? מה אנחנו יכולים לעשות לגבי זה? הגישה הזאת חוסכת זמן בטווח הארוך, מפחיתה את כמות הבעיות, ובסופו של דבר גורמת לילדים להתחיל לפתור את הבעיות של עצמם.

כל פעם שאני מבקר בכיתה כזאת, בה המורה מעוניין יותר ליצור קהילה דמוקרטית מאשר לשמור על עמדה של סמכות, אני משתכנע מחדש שהתרחקות מתוצאות ופרסים היא לא רק ריאלית – זאת הדרך הטובה ביותר לעזור לילדים להתפתח ללומדים טובים ואנשים טובים.

——————————————————————————————-

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.