ארכיון הקטגוריה: טבע האדם ואחרים

ברנה בראון

ברנה בראון מדברת על הטלת אשמה

ברנה בראון מדברת על הטלת אשמה

כמה מכם מאשימים?

כמה מכם, כשמשהו משתבש, הדבר הראשון שאתם חושבים עליו הוא לחפש אשמים? היי. קוראים לי ברנה. אני מאשימה.

אני צריכה לספר לכם סיפור קצר מלפני מספר שנים כשגיליתי את היקף ההאשמות שלי. אני בבית שלי. לובשת מכנסיים לבנים וסוודר ורוד. אני שותה כוס קפה במטבח שלי – כוס קפה מלאה. אני מפילה אותה על הרצפה. היא מתפזרת למיליון חתיכות, משפריצה לי על כל הבגדים.

והדבר הראשון… כלומר תוך אלפית השנייה אחרי שהיא פגעה ברצפה, דבר ראשון שיוצא לי מהפה הוא זה: "לעזאזל איתך סטיב!" שהוא בעלי. תרשו לי להגיד לכם כמה מהר זה עובד אצלי.

סטיב משחק פולו-מים עם חברים. בלילה לפני, הוא הלך לשחק פולו-מים. אמרתי לו, "תגיע בחזרה בשעה 22:00, כי אני לא מצליחה להירדם לפני שאתה חוזר."

הוא חזר הביתה ב-22:30, אז הלכתי לישון קצת יותר מאוחר ממה שחשבתי. לכן, כוס הקפה השניה שלי, שכנראה לא הייתי שותה אם הוא היה חוזר בזמן. אז…

אז, שאר הסיפור הוא, אני מנקה את המטבח. סטיב מצלצל. אני, כאילו, "היי." והוא כזה, "היי, מה קורה?" "הא. מה קורה?"

"אני אגיד לך בדיוק מה קורה. אני מנקה את הקפה שנשפך על כל…" צליל ניתוק! כי הוא כבר יודע.

כמה מכם הולכים למקום הזה, כשמשהו רע קורה הדבר הראשון שאתם רוצים לדעת הוא, אשמת מי זה? אני מעדיפה שזאת תהיה אשמתי, מאשר שאף אחד לא יהיה אשם. למה? כי זה נותן לנו חזות של שליטה.

אם אתם נהנים מהאשמות, זה הרגע בו אתם צריכים לשים את האצבעות באוזניים ולעשות את ה"נהנהנה" הזה, כי אני הולכת להרוס לכם את זה.

הנה מה שמצאנו במחקרים. האשמה היא פשוט השחרור של חוסר-נוחות וכאב. יש לה מערכת יחסים הופכית לנטילת אחריות. נטילת אחריות, לפי ההגדרה, הוא תהליך פגיע. משמעו שאני מתקשרת אליך ואומרת לך, "הרגשות שלי באמת נפגעו בקשר לזה." ומדברת על זה, בלי להאשים.

האשמה היא פשוט דרך בה אנחנו משחררים כעס. אנשים שמאשימים הרבה בדרך כלל אין להם את העקשנות וכוח הסבל להטיל אחריות על מישהו בגלל שאנחנו מבזבזים את כל האנרגיה שלנו
בזעם למשך 15 שניות ומנסים להבין של מי האשמה בנוגע למשהו.

האשמה מאוד מזיקה במערכות יחסים היא אחת הסיבות שבגללן אנחנו מפספסים הזדמנויות לאמפתיה. כי כשמשהו קורה ואנחנו מקשיבים לסיפור, אנחנו לא באמת מקשיבים. אנחנו במקום שבו אני הייתי – מחברים את הקשרים הכי מהר שאנחנו יכולים בנוגע למי אשם במשהו.

———————————

ברנה בראון אמפתיהברנה בראון היא פרופסורית למחקר בעבודה סוציאלית. היא העבירה את העשור האחרון במחקר על פגיעות, אומץ, על ההרגשה של להיות ראוי ובושה.

ברנה היא נואמת מוערכת ובהרצאה שלה על כוחה של הפגיעות שהיא העבירה ב TEDx ביוסטון, צפו מעל 12 מיליון אנשים והיא אחת ההרצאות הכי נצפות ב TED.

היא כתבה כמה רבי מכר.

היא פתחה מסלול הכשרה שנקרא The Daring Way והיא גרה ביוסטון עם בעלה סטיב, ושני ילדיהם.

אליס דרגר 2

מה אם היינו מסבירים לילדים שמקיימים יחסי מין בעיקר להנאה?

לצערי מחברת המאמר ביקשה להסיר אותו. אני מקווה שבקרוב היא תסכים שנעלה אותו שוב.

זאת פעם ראשונה שזה קורה באתר אחרי שנה ועשרה חודשים. מצטער…

אני מקווה שבקרוב נוכל לפרסם שוב את המאמר הזה, אבל בינתיים אתם מוזמנים לקרוא את המאמר המקורי באנגלית.

ברנה בראון

כוחה של אמפתיה

כוחה של אמפתיה

אז מה זאת אמפתיה, ולמה היא כל כך שונה מסימפטיה?

אמפתיה מניעה חיבור. סימפטיה מניעה ניתוק.

זה מאוד מעניין, טרזה ווייזמן היא חוקרת סיעוד שלומדת מקצועות מגוונים מאוד שאמפתיה רלוונטית להם, והיא הגיעה ל – 4 תכונות של אמפתיה.

1. לקיחת נקודת מבט. היכולת להבין את נקודת המבט של אדם אחר או להכיר בנקודת המבט שלהם כאמת שלהם.

2. להישאר לא שיפוטיים, שזה לא קל כשאתה נהנה מזה כל כך, כמו רובנו.

3. זיהוי רגשות אצל אנשים אחרים.

4. תקשור של הרגשות שזיהית.

אמפתיה היא להרגיש עם אנשים. ובעבורי אני תמיד חושבת על אמפתיה כעל מרחב מקודש שבו מישהו בבור עמוק והוא צועק מהתחתית ואומר, "אני תקוע, חשוך פה וזה יותר מידי." ואז מסתכלים, יורדים למטה ואומרים, "היי, אני יודע איך להיות פה למטה, ואתה לא לבד."

סימפטיה היא, "אוף, זה קשה הא? לא… רוצה סנדוויץ'?"

אמפתיה היא בחירה והיא בחירה פגיעה. כי כדי להתחבר אליך אני צריך להתחבר אל מקום אצלי שמכיר את ההרגשה הזאת.

לעיתים נדירות, אם בכלל, תגובה אמפתית מתחילה ב"לפחות". ואנחנו עושים את זה כל הזמן, כי אתם יודעים מה? מישהו משתף משהו איתנו שממש פוגע בו, ואנחנו מנסים ליפות את זה. אנחנו מנסים להראות את חצי הכוס המלאה.

אז… "הייתה לי הפלה." – "לפחות את יודעת שאת יכולה להכנס להריון."

"אני חושבת שהנישואים שלי מתפרקים" – "לפחות את נשואה."

"ג'ון הולך לנשור מבית הספר." – "לפחות שרה תלמידה מצטיינת."

אבל אחד הדברים שאנחנו עושים לפעמים כשאנחנו ניצבים מול מצבים קשים, היא שאנחנו מנסים לשפר אותם. אם אני משתפת משהו איתך שהוא קשה לי, אני מעדיפה שתגידי, "אני לא יודעת מה להגיד עכשיו, אני פשוט שמחה שאמרת לי."

כי האמת היא שרק לעיתים נדירות תגובה יכולה לשפר משהו. מה שמשפר דברים הוא חיבור.

———————————

ברנה בראון אמפתיהברנה בראון היא פרופסורית למחקר בעבודה סוציאלית. היא העבירה את העשור האחרון במחקר על פגיעות, אומץ, על ההרגשה של להיות ראוי ובושה.

ברנה היא נואמת מוערכת ובהרצאה שלה על כוחה של הפגיעות שהיא העבירה ב TEDx ביוסטון, צפו מעל 12 מיליון אנשים והיא אחת ההרצאות הכי נצפות ב TED.

היא כתבה כמה רבי מכר.

היא פתחה מסלול הכשרה שנקרא The Daring Way והיא גרה ביוסטון עם בעלה סטיב, ושני ילדיהם.

למה אני שונאת את עצמי כשאני לא לומדת?

קטע מתוך הספר "Think on These Things" של ג'ידו קרישנמורטי, עמוד 156:

שאלה: למה אני שונאת את עצמי כשאני לא לומדת?

תקשיבי לשאלה. למה אני שונאת את עצמי כשאני לא לומדת כמו שאני אמורה? למה אני שונאת את עצמי כשאני לא נחמדה, כמו שאני צריכה להיות? במילים אחרות, למה אני לא עומדת באידיאלים שלי?

[…]

בואי נשאיר את זה פשוט, לא נסבך את זה. את פוחדת להיות מה שאת – מה שאומר שאין לך בטחון בעצמך. בגלל זה את מנסה להיות מה שהחברה, מה שההורים והדת שלך אומרים לך שאת צריכה להיות.

עכשיו, למה את פוחדת להיות מה שאת? למה שלא תתחילי עם מה שאת ולא עם מה שאת אמורה להיות? בלי להבין מה את, לנסות לשנות את זה למה שאת חושבת שאת אמורה להיות זה חסר משמעות. לכן תמחקי את כל האידיאלים. אני יודע שהמבוגרים לא יאהבו את זה, אבל זה לא משנה. תמחקי את כל האידיאלים, תטביעי אותם בנהר, תשליכי אותם לפח, ותתחילי עם מה שאת – ומה זה?

את עצלנית, את לא רוצה ללמוד, את רוצה לשחק משחקים, את רוצה לבלות, כמו כל הצעירים. תתחילי עם זה. תשתמשי במוח שלך כדי לבחון למה את מתכוונת כשאת מדברת על לבלות – תמצאי מה בעצם מעורב בזה, על תלכי לפי מה שההורים או האידיאלים שלך אומרים. תשתמשי במוח שלך לגלות למה את לא לומדת. תשתמשי במוח שלך למצוא מה שאת רוצה לעשות בחיים – מה את רוצה לעשות, לא מה שהחברה או איזה אידיאל אומר לך לעשות. אם תתני את כל ישותך לחקירה הזאת, אז את מהפכנית. אז יש לך את הביטחון ליצור, להיות מה שאת, ובכך יש חיוניות מתחדשת תמיד. אבל בדרך השנייה את מכלה את האנרגיה בניסיון להיות כמו מישהו אחר.

את לא רואה, זה בעצם משהו יוצא דופן שאת כל כך פוחדת להיות מי שאת. כי יופי שוכן בלהיות מי שאת. אם את רואה שאת עצלנית, שאת טיפשה, ואם את מבינה עצלנות ומגיעה פנים אל פנים מול טיפשות בלי לנסות לשנות את זה למשהו אחר, אז במצב הזה את תמצאי שיש שחרור עצום, יש יופי גדול, חוכמה גדולה.

———————————————————————————————————————–

rsz_krishnamurtiמתוך וויקיפדיה:

ג'ידו קרישנמורטי (בטלוגוజిడ్డు కృష్ణమూర్తి)‏ (11 במאי, 1895 – 17 בפברואר, 1986) היה פילוסוף ומורה רוחני הודי אשר במשך כ-60 שנה קיים שיחות בכל רחבי העולם בנושאים כמו מודעות עצמית, טרנספורמציה של המוח, מערכות יחסים, חינוך, יצירת שינוי חברתי ושלום עולמי. לאורך כל חייו טען קרישנמורטי שעל כל אחד לקחת לידיו את האחריות לשחרורו המלא מפחדיו ומסבלותיו והדגיש ששינוי כזה יכול לקרות רק על ידי שחרור האדם מכל סמכות רוחנית, פסיכולוגית או דתית חיצונית והפיכתו לסמכות בעצמו.

Elliot Barker

איך אפשר למנוע פשיעה?

איך אפשר למנוע פשיעה?

איך אפשר להקטין את מספר האנשים בבתי הכלא או למנוע פשיעה? אני רואה כעת את הפתרון לבעיות הכביכול חמורות האלה כמשהו פחות או יותר טריויאלי ביחס לבעיות החמורות יותר הנוגעות לכולנו אם החברה שלנו יותר ויותר, כך זה נראה, מגדלת ומתגמלת פסיכופטיה. במיוחד בעולם עם נשק להשמדה המונית.

איך אפשר להקטין את מספר הפסיכופטים או כמות הפסיכופטיה בחברה שלנו?

בעבורי זאת אותה שאלה כמו "איך אנחנו מגדילים את מספר האנשים בחברה שלנו שיש להם יכולת מפותחת לאמון, אמפתיה וחיבה?" כמה מהצעדים שאפשר לקחת נראים די ברורים:

כיוון שהשנים הראשונות הן מכריעות, אנחנו צריכים לבחון בדקדוד כל תוכנית ומדיניות שמשפיעה על תינוקות וילדים קטנים ולשאול את עצמנו "הצרכים של מי נענים פה?" צריכה להיות הכרה ברורה שהמידה המשמעותית היחידה להצלחה בגידול ילדים היא מבוגר עם יכולות מפותחות לאמון, אמפתיה וחיבה. מזה נובע שהסגידה הנוכחית לשיטות גידול ילדים שמביאות ל IQ הכי גבוה, או לילד עם הכי הרבה פירורים עובדתיים בגיל הנמוך ביותר, או לילד שיכול לנגן בצ'לו הכי מוקדם צריכה להיות חשודה. חשודה כי היא עלולה לסתור את שיטות גידול הילדים שמייצרות מבוגר עם יכולות מפותחות לאיכויות החיוניות לקיום אנושי שיתופי הרמוני.

ככל שאיכות החיבור הרגשי במהלך הילדות נראית החשובה ביותר לפיתוח היכולות האלה, נסיונות להעלות את מעמד ההורות נראים הכרחיים. בחברה שבה אפשר לשווק את הזבל הכי חסר תועלת, ספריי לייזול ודאודורנטים לנרתיק הם שניים מאין ספור הדוגמאות, לא אמור להיות קשה לשפר את "טעם הלקוח" (דרך טכניקות שיווק מודרניות) למה שכנראה היא העבודה החשובה ביותר שכל אחד יכול לעשות – החינוך של חבר חדש בחברה.

זה נראה מתמיה בחברה שבה בית הספר הוא חובה מגיל 6 עד 18 שאנחנו מוציאים בוגרים שאין להם הכנה לעבודה האחת שהם כמעט בטוח שיעשו – גידול ילדים. בוודאי, לפני שהריון היא אפשרות, בנים ובנות אמורים להעריך את הנזק הרגשי התמידי שיכול להיווצר אם הצרכים הרגשיים של ילד צעיר לא נענים.

זה נראה לי מדהים שכחברה אנחנו לא מצדדים בפומבי את אותם ערכים שעליהם נשען כל יחס גומלין חברתי הרמוני – אמון, אמפתיה וחיבה. למה שלא כחברה – כולנו במשותף – נחזק את המודעות החבויה שלנו שהערכים האלה הם שורש העניין, ולמה שלא נעשה את זה לפחות באותה תדירות ויעילות שבה אנחנו מרשים לעצמנו להזכר לשתות קוקה-קולה?

אם אנחנו באמת רוצים חברה שמטפחת ומתגמלת בבררנות אנוכיות, קנאה ותאוות בצע ברדיפה בלתי פוסקת אחר צריכה של מה שנקרא בטעות "טובין", אז לכל הפחות אנחנו צריכים לוודא שכל התוצאות של הערכים האלה ברורות לכולם, כולל כל העלויות האישיות והחברתיות העקיפות.

למה אמצעים מונעים כאלה לא מתבצעים? יש הרבה גורמים. חלקית בגלל שכרגע אנחנו מוכוונים לפרק זמן קצר יותר פוליטית ופסיכולוגית מאשר מה שמצריך מניעה. חלקית בגלל שאנחנו מוטעים מההתרגשות והדרמה של התערבות לאחר שמופיעה בעיה. משחק השוטרים וגנבים למשל הוא חמור בהרבה מהשעשועים שלנו. חלקית בגלל שלנפגעים היום יש יותר מוטיבציה לשדל לגבי הצרכים הדחופים שלהם מאשר לגבי מניעה של נפגעי המחר. חלקית  בגלל הרמה בלתי אפשרית של הוכחה שנדרשת בכל פעם שאנחנו דנים בשינויים שנראה שהם מתערבים בערכים שלנו היום. אבל בעיקר אנחנו יודעים שפתרונות כאלה למניעת פשיעה הן "אידיאליסטיות תמימה".

מנקודת המבט שלי האידיאליזם התמים הוא בראשם של אלה שמאמינים שנשרוד כגזע בלי לפעול בקרוב כדי למנוע מהדורות הבאים את אלה שהם, כמו שאמר הרווי קלקלי, כל כך נקיים מרגש שהם "בורים בצורה מכריעה למשמעות החיים אצל אחרים", ונתחיל לתמוך באותם ערכים חברתיים שעליהם נשען כל יחס גומלין חברתי הרמוני.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן.

—————————————————

נלקח מתוך מאמר שנקרא "Prisons, Psychopaths and Prevention", הוגש בקונגרס העולמי השני בנושא בריאות בבתי הכלא, אוטווה, 1983.

אליוט בארקר, פסיכולוג, הוא המייסד של האגודה הקנדית למניעת התאכזרות לילדים והעורך בעבר של המגזין הורות אמפתית.

Elliot Barker

אלפי קוהן

מעבר לאנוכיות

פורסם ב – Psychology Today אוקטובר 1988

מעבר לאנוכיות

מאת אלפי קוהן

אתה מגלה ששכחת את הארנק שלך באוטובוס ואתה מאבד את התקווה לראות אותו שוב. אבל מישהו מתקשר אליך בערב כדי לשאול איך אפשר להחזיר לך את הארנק.

שני פעוטות משחקים בפראות כשאחד מהם מתחיל פתאום לבכות. הילד האחד רץ להביא את השמיכה האהובה עליו ומציע אותה לחבר שלו.

בעודך נוסע בדרך בין עירונית שוממת, אתה רואה מכונית שעצרה על השול, עשן מתמר ממכסה המנוע. הנהג מנופף לך נואשות, ובאופן אינסטינקטיבי אתה עוצר כדי להגיש עזרה, ומזיז הצידה כל מחשבה על הפגישות שלך.

למרות העובדה ש"מי מספר 1" היא אחת המנטרות של התרבות שלנו, דוגמאות של התנהגות "פרו-חברתית" הן ממש לא כאלה יוצאות דופן. "אפילו בחברה שלנו", אומר הפסיכולוג מרטין הופמן מאוניברסיטת ניו יורק, "הראיות מוכיחות שרוב האנשים, כשהם פוגשים מישהו במצב מצוקה, יעשו מהלך מאוד מהיר לעזור לו, אם הנסיבות מאפשרות."

עזרה יכולה להיות דרמטית כמו להסכים לתרום כליה או שגרתית כמו לתת לקונה אחר לעקוף אותך בתור. אבל רובינו עושים זאת בתדירות והתחלנו לעשות זאת בשלב צעיר מאוד בחיינו.

פסיכולוגים התווכחו במשך שנים האם ההתנהגות שלנו מושפעת יותר מהמצבים שאנחנו מוצאים את עצמינו בהם או מהמאפיינים האישיים שלנו. נראה שהתנהגות פרו-חברתית קשורה לשניהם. מצד המצב, המחקר מראה שללא קשר לאישיות שלך, יש יותר סיכוי שתבוא לעזרת מישהו אם אותו אדם מוכר לך או נתפס כדומה לך. באופן דומה, אם אתה גר בעיירה קטנה במקום בעיר, הסיכוי שתסכים לעזור עולה דרמטית. בניסוי אחד, ילד עמד ברחוב סואן ואמר להולכים ושבים, "הלכתי לאיבוד. אתה יכול להתקשר לבית שלי?" כמעט שלושה רבעים מהמבוגרים בעיירות קטנות עשו זאת, בהשוואה למעט יותר מחצי בערים גדולות. "עירוניים מסתגלים לדרישות המרובות של החיים האורבניים על ידי הפחתת המעורבות שלהם עם אחרים," הסיק החוקר.

הסיכוי שתעזור למישהו גדול יותר אם אין אף אחד באזור בזמן שאתה שומע את הקריאה לעזרה. המחקר המקורי לשאלה זאת נערך על ידי הפסיכולוגים ביב לטיין וג'ון דארלי. הם מציעים שלוש סיבות להסביר את העובדה שאנחנו פחות זריזים להציע עזרה כשיש יותר אנשים בסביבה: ראשונה, אנחנו עלולים לקבל פחד במה, לפחד להראות מטופשים אם מסתבר שלא הייתה נחוצה שום עזרה. שנייה, אנחנו עלולים להסיק מהעובדה שאנשים אחרים לא עוזרים שאין לנו גם בעצם סיבה להתערב. לבסוף, האחריות לעשות משהו מתחלקת בין כל הנוכחים, אז אנחנו לא חשים מחויבות אישית להתערב.

אבל נראה שחלק מהאנשים הם יותר מוכוונים-אחרים מאחרים בלי קשר למצב. אנשים שמרגישים בשליטה על מה שקורה ושיש להם צורך מועט באישור מאחרים הם בעלי הסיכוי הרב ביותר לעזור לאחרים. בדומה, אנשים במצב רוח טוב, אפילו אם הוא זמני, נוטים במיוחד לעזור. "תרגיש טוב, עשה טוב" הוא הכלל הכללי, חוקרים אומרים, בלי קשר לאם אתה מרגיש טוב כי היה לך יום מוצלח במשרד או, נגיד, כי מצאת כסף ברחוב. במחקר אחד, אנשים קיבלו שיחת טלפון מאישה שאמרה שהמרכזנית נתנה לה את המספר שלהם בטעות, ועכשיו נגמר לה הכסף לטלפון בתשלום. האישה ביקשה אם האדם שענה לטלפון יכול לחפש מספר, להתקשר ולמסור את ההודעה בשבילה. מסתבר שאנשים שקיבלו בהפתעה ציוד משרדי כמה דקות לפני כן יותר סביר שיעזרו למתקשרת.

אבל חלק מהחוקרים לא מרוצים רק מלדעת מתי פעולה חברתית תתבצע ועל ידי מי. "למה שנעזור לאנשים אחרים?" למה שלא נעזור למספר אחד? זאת השאלה הבסיסית ביותר," אומר הפסיכולוג מאוניברסיטת מסצ'וסטס ארוין סטאוב, שנאבק בבעיה הזאת מאז אמצע שנות השישים.

ברור שאנחנו עוזרים אחד לשני. אבל ברור באותה מידה שהמניעים לעשות כך לא תמיד חסרי אנוכיות. התנהגות פרו-חברתית, שמשמעה התנהגות שכוונתה להועיל לאחרים, היא לא בהכרח אלטרואיסטית. הפילוסוף של הפוליטיקה מהמאה ה-17 תומס הובס, שהאמין שאנחנו תמיד מתנהגים מתוך עניין עצמי, נראה פעם מביא כסף לקבצן. כנשאל למה, הוא הסביר שזה היה בעיקר כדי להקל על המצוקה שלו בראותו את המצוקה של הקבצן.

ההסבר שלו יצלצל נכון לרבים מאיתנו. אבל האם זה מה שקורה תמיד: עזרה במטרה להרגיש טוב או להועיל לעצמינו באיזה אופן? האם אלטרואיזם אמיתי הוא מיתוס של סיפורי התנ"ך? רבים מאיתנו מניחים כך אוטומטית – לא בגלל שיש לאמונה הזאת ראיות חותכות, אלא בגלל ההנחות הבסיסיות, הלא מוכחות, שלנו לגבי טבע האדם.

מחקר חדש מתאר איך אנחנו מרגישים כשאנחנו עוזרים למישהו, אבל זה לא אומר שניגשנו לעזרת אדם זה כדי להרגיש טוב. יכול להיות שפעלנו מתוך דחף פשוט לעזור. למעשה יש ראיות טובות לקיומו של אלטרואיזם אמיתי. חישבו:

* האם אנחנו עוזרים רק כדי להרשים אחרים? "אם המניע היה להראות טוב, היה סביר שתעזור יותר לאחרים לצפות," אומר לטיין. המחקרים שלו הראו את ההפך. עוד ראיות מגיעות ממחקר שביצע סטאוב ב 1970: התגלה שלילדים שחלקו את הממתקים שלהם בהתנדבות יש צורך מועט יותר באישורם של אלה שלא חלקו. "אם אני מרגיש טוב לגבי עצמי, אני יכול להגיב לצרכם של אחרים," מסביר סטאוב. אז עזרה לא צריכה להיות מונעת מרצון לאישור.

* האם אנחנו עוזרים רק כדי להקל על מצוקתנו? לפעמים המניע שלנו הוא ללא ספק כמו זה של הובס. אבל הדרך הכי קלה להפסיק להרגיש כלפי הסבל של אחר היא, "פשוט להתעלם מזה או לעזוב," אומרת הפסיכולוגית ננסי אייזנברג מאוניברסיטת אריזונה סטייט. במקום זאת הרבה פעמים אנחנו נשארים לעזור, ו"אין סיבה להאמין שאנחנו עושים זאת רק כדי לגרום לעצמנו להרגיש טוב יותר."

כשאנשים במצוקה בגלל הכאב של אדם אחר הם עלולים לעזור – מסיבות אנוכיות. אבל אם יש להם סיכוי פשוט להתרחק ממקור המצוקה שלהם, הם יעשו זאת בשמחה. אנשים שבוחרים לעזור כשיש להם את ההזדמנות לחלוף ליד, כמו השומרוני הטוב מהברית החדשה, לא מונעים מחוסר נוחות. והאנשים האלה, לפי ק. דניאל באטסון, פסיכולוג מאוניברסיטת קנזס, מתארים את הרגשות שלהם כחמלה והזדהות לעומת חרדה ודאגה.

באטסון חקר את ההתנהגות הזאת על ידי כך שנתן לסטודנטים להאזין לשידורי חדשות ברדיו על סטודנטית שהוריה נהרגו כעת בתאונה. הסטודנטים שהגיבו בצורה הכי אמפתית לבעיה שלה גם הציעו הכי הרבה עזרה, למרות שהיה להם קל להגיד לא וכלל לא לחשוב על כל הדבר הזה.

* האם אנחנו עוזרים כדי להרגיש מרוצים עם עצמנו או כדי להתחמק מאשמה? הדרך הברורה לבחון את זה, טוען באטסון, היא לראות איך אנחנו מרגישים אחרי שלמדנו ש"מישהו אחר" בא לעזרת הנפגעת. אם באמת אכפת לנו רק מלטפוח לעצמנו על השכם (או מלברוח מצביטות אשמה), נתעקש על להיות המושיעים. אבל לפעמים אנחנו דואגים רק לוודא שהאדם שצריך לקבל עזרה מקבל אותה, ללא קשר למי שמגיש את העזרה. זה מצביע על מניע אלטרואיסטי אמיתי

תדמיין שאתה אחד הנבדקים במחקר חדש של באטסון. נאמר לך שעל ידי ביצוע טוב במשחק עם מספרים, אתה עלול לעזור למישהו אחר (שאת קולו שמעת הרגע) להימנע משוקים חשמליים מתונים אך לא נעימים. מאוחר יותר, מודיעים לך שהאדם לא יקבל שוקים חשמליים למרות הכל. איך אתה מרגיש? באטסון מצא שהרבה נבדקים היו מרוצים למרות שהם לא קיבלו את הסיכוי לעשות מעשה טוב.

באטסון, דרך אגב, נהג לחשוב שאנחנו עוזרים לאחרים בעיקר כדי להועיל לעצמנו. אבל לאחר עשור של בדיקת תגובות אמפתיות למצוקה, הוא שינה את דעתו. "אני מרגיש שמרבית הראיות מצביעות בכיוון קיומו של אלטרואיזם," הוא אומר.

* אם אנחנו אנוכיים מטבענו, איך זה שהתנהגות עוזרת מתחילה כל כך מוקדם בחיינו? בין הגילאים 10 ל 14 חודשים, תינוק יראה לרוב מוטרד כשמישהו אחר נופל או בוכה. ללא ספק עצוב בגלל העצבות של מישהו אחר, הילד עשוי לחפש נחמה בחיק אמו. בשנתו השנייה, ילד יתחיל לנחם בדרך בסיסית, כמו ללטף את הראש של מישהו שנראה שהוא בכאב. "התדירות (של התנהגות זו) תשתנה, אבל רוב הילדים יעשו זאת לפעמים," אומרת אייזנברג.

עד שהילדים מגיעים לגיל 3 או 4, התנהגות פרו-חברתית היא נפוצה. קבוצה אחת של חוקרים הסריטה 26 ילדים בגילאי 3 עד 5 במשך 30 שעות של משחק חופשי וצילמה בערך 1,200 מעשים של שיתוף, עזרה, ניחום ושיתוף פעולה. ילדים יכולים להיות אנוכיים ואכזריים, מן הסתם, אבל אין סיבה לחשוב שהתכונות האלה הן יותר נפוצות או "טבעיות" מהנטיות הפרו-חברתיות.

הפסיכולוג הופמן מצביע על שני מחקרים שמראים שתינוקות בוכים בעוצמה גדולה הרבה יותר מצליל של בכי של תינוק מאשר מצליל אחר, חזק באותה מידה. "זה לא מה שאני קורא לו אמפתיה," הוא מתוודה, "אבל זאת ראיה למצביע פרימיטיבי לאמפתיה. יש נטייה אנושית בסיסית להיות קשוב לצרכים של אנשים אחרים, לא רק לשלך."

הופמן דוחה תיאוריות ביולוגיות שטוענות שאלטרואיזם מסתכם בלא יותר מ"גנים אנוכיים" שמנסים לשמר את עצמם על ידי המרצת היחיד לעזור לקרובים שחולקים את אותם גנים. אבל הוא כן מאמין "שעשוי להיות בסיס ביולוגי לנטייה לאלטרואיזם. הברירה הטבעית דרשה שבני האדם יתפתחו כיצורים עם נטייה כלפי עזרה, הושעה, הגנה על אחרים מסכנה" כמו כלפי הצרכים של עצמם.

לפי הופמן, המנגנון המולד שבונה את הבסיס לאלטרואיזם הוא אמפתיה, שהוא מגדיר כלהרגיש משהו יותר מתאים למצבו של מישהו אחר מאשר למצבך שלך. כמו שהוא רואה את זה, אמפתיה נעשית מתוחכמת יותר ככל שאנחנו גדלים. בתחילה, פעוטות לא מסוגלים לקבוע גבולות ברורים בין עצמם לבין אחרים ולפעמים מגיבים למצוקת אחרים כאילו הם, בעצמם, נפגעו.

בסביבות גיל 18 חודשים, ילדים יכולים להבחין בין "אני" ל"לא-אני" אבל עדיין יניחו שהרגשות של אחרים יהיו דומים לרגשות שלהם. לכן אם ג'ייסון רואה את אמו בוכה מכאב, הוא עשוי להביא לה את הבקבוק שלו כדי לגרום לה להרגיש טוב יותר. בגיל שנתיים או שלוש, זה אפשרי להבין שאחרים מגיבים בצורה שונה וגם להזדהות עם רגשות מורכבים יותר.

לבסוף, ילדים בוגרים יותר יכולים להשתתף בצער על תנאיי החיים של אדם אחר, בהבינם שהמצוקה שלהם עשויה להיות כרונית, או להבין שהמצוקה עלולה לנבוע מהיותם חלק ממעמד מדוכא של אנשים.

פסיכולוגים אחרים, בינתיים, מאמינים שאתה עשוי יותר לעזור לאחרים לא רק אם אתה מרגיש את כאבם אלא גם אם אתה מבין את הדרך בה העולם רואה אותם. זה נקרא "לקיחת תפקיד" או "לקיחת נקודת מבט." "כשאנשים שמים את עצמם בנעלי אחרים, הם עשויים לנטות יותר להגיש להם עזרה," לפי החוקרים הקנדיים דניס קרבס וקריסטין ראסל.

כשהם שאלו ילד בן 8 ששמו אדם האם זה נראה לו נכון, הוא ענה כך: "הו כן, מה שאתה עושה הוא, אתה שוכח כל דבר אחר שיש לך בראש, ואז אתה הופך את השכל (mind) שלך לשכל שלהם. כך אתה יודע מה הם מרגישים, אז אתה יודע איך לעזור להם."

חלק מהאנשים נוטים יותר מאחרים לקחת את העצה של אדם – ובאופן כללי, להיות בעלי נטייה חברתית. סטאוב מצא שלאנשים כאלה שלוש תכונות מגדירות: יש להם השקפה חיובית על אנשים באופן כללי, הם דואגים לרווחתם של אחרים והם לוקחים אחריות אישית למצבם של אנשים אחרים.

כל אלה, אבל במיוחד הראשונה, מושפעים מסוג התרבות בה אנחנו חיים. "זה קשה לנהל חיים תחרותיים, אינדיבידואליסטיים" – כמו שאנחנו מתחנכים לעשות בחברה האמריקאית – "בלי להפחית את ערכם של אחרים במידה מסויימת," אומר סטאוב. אז לחנך ילדים לגבור על אחרים בבית הספר ובמשחק היא דרך טובה לקטוע את הנטייה שלהם לעזור.

נראה שלמעשה, הדאגה לאחרים היא חלק מטבע האדם בדיוק כמו הדאגה לעצמנו. איזה דחף יהיה מודגש הוא עניין של אימון, כך לפי המומחים. "יש לנו ביסודו של דבר הפוטנציאל להתפתח לאנשים דואגים, אלטרואיסטים, או אלימים ואגרסיביים," אומר סטאוב. "אף אחד לא יהיה אלטרואיסטי אם החוויות שלהם מלמדות אותם לדאוג רק לעצמם. אבל קשר אנושי הוא מספק באופן מהותי אם נניח לו להתקיים."

————————-

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

ילדים הם מדענים מלידה

ילדים הם מדענים מלידה… בגלל זה כדאי לתת להם להרוס את הבית?

ניל דגראס טייסון (נולד בחמישי לאוקטובר 1958) הוא אסטרופיזיקאי אמריקאי. הוא כרגע יושב הראש של "פלנטריום היידן" ב"מרכז רוז לכדור הארץ והחלל" ועמית מחקר במחלקת האסטרופיסיקה ב"מוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע". מ 2006 עד 2011 הוא הנחה את תוכנית הטלוויזיה המדעית-חינוכית "נובה מדע עכשיו" ברשת "פי.בי.אס" והיה אורח תדיר בתוכניות אירוח רבות.

אלפי קוהן

הקייס נגד תחרות

ב 1986 אלפי קוהן כתב ספר שנקרא "לא תחרות, הקייס נגד תחרות" (No contest, the case against competition)…

"אלפי קוהן שולט בראיות שתחרות אינה קרש הקפיצה של ההישגים בתעשיה, אומנות, חינוך או משחק." — דר. בנג'מין ספוק.

"אנחנו שבויים בכלא של הוראה שגויה. על ידי התפיסה ששיתוף פעולה היא התשובה, ולא תחרות, אלפי קוהן פותח עולם חדש של אורח חיים. אני אסיר תודה לו.
— וו. אדוארדס דמינגס.

"הביקורת של אלפי קוהן על תפקיד התחרות בחברה שלנו היא חתיכת עבודה מרשימה. מאתגר ומחושב, היא מגיעה ללב הרבה מבעיות חיי החברה והאידיאולוגיה שלנו, ששובים ומעוותים אותם."
— נעם חומסקי.

חקור ומבוסס היטב, לא תחרות חושף הנחות מוטעות על ההכרחיות והערך של תחרות. הספר הזה… ראוי לתשומת ליבנו. — קארל רוג'רס.

 

הספר לא תורגם לעברית, אבל מישהו היה נחמד מספיק לתרגם הרצאה שלו על הנושא:

 

אלפי קוהןאלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002