אלפי קוהן

חמש סיבות להפסיק להגיד כל הכבוד!

אם המאמר מדבר אליך, אפשר לקנות בחנות את "לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת" בדאנה (כלומר, לשלם עליו לפי ראות עיניכם)

חמש סיבות להפסיק להגיד כל הכבוד!

[פורסם ב Young Children בספטמבר 2001]

אם תלכו לגן שעשועים, תבקרו בבית ספר, או תגיעו ליומולדת של ילד, יש משפט אחד שאתם יכולים להיות בטוחים שתשמעו בלי סוף: "כל הכבוד!". אפילו פעוטות קטנטנים משבחים על זה שהם מצליחים להכות שתי ידיים ביחד ("כל הכבוד על המחיאות כפיים!"). הרבה מאיתנו משרבבים את ההערכות האלה כלפי הילדים שלנו עד שזה כמעט נהפך לטיק מילולי.

הרבה ספרים ומאמרים ממליצים לנו לא להשען על עונשים, החל ממכות בטוסיק ועד לבידוד כפוי (פסק זמן). לפעמים מישהו אפילו יבקש מאיתנו לחשוב מחדש על הנוהג של לשחד ילדים עם מדבקות או אוכל. אבל צריך לחפש בנרות כדי למצוא מילה רעה על מה שנקרא בלשון נקייה חיזוק חיובי.

כדי שלא תהיה אי הבנה, הרעיון פה הוא לא לפקפק בחשיבות של תמיכה ועידוד של ילדים, הצורך לאהוב אותם, לחבק אותם ולעזור להם להרגיש טוב עם עצמם. שבחים, לעומת זאת, הם סיפור אחר לגמרי. בואו נראה למה.

1. מניפולציה של ילדים. נניח שאתם מציעים פרס מילולי כדי לחזק את ההתנהגות של בן שנתיים שאוכל בלי ללכלך, או בן חמש שמנקה את חומרי הציור שלו. מי מרויח מזה? האם זה אפשרי שכשאנחנו אומרים לילדים שהם עשו עבודה טובה יש לזה פחות קשר לצרכים הרגשיים שלהם מאשר לנוחות שלנו?

רטה דווריס, פרופסורית לחינוך מאוניברסיטת צפון איווה, מתייחסת לזה כ"שליטה מצופה בסוכר". ממש כמו פרסים חומריים – או, באותו עניין, עונשים – זה דרך לעשות משהו לילדים כדי לגרום להם לציית לבקשות שלנו. זה יכול להיות יעיל כשזה מגיע לתוצאות (לפחות לזמן קצר), אבל זה מאוד שונה מלעבוד עם ילדים – למשל, על ידי שיתופם בשיחה על מה גורם לכיתה (או משפחה) לתפקד בלי בעיות, או איך אנשים מושפעים ממה שאנחנו עושים – או לא עושים. הגישה הזאת לא רק יותר מכבדת היא גם בעלת סיכוי רב יותר לעזור לילדים להיות אנשים מתחשבים.

הסיבה ששבחים עוזרים בזמן הקצר היא שילדים רעבים לאישור. אבל יש לנו את האחריות לא לנצל את התלות הזאת לנוחותנו האישית. "עבודה טובה!" כדי לחזק משהו שהופך את החיים שלנו לקלים יותר, יכול להיות דוגמה לניצול התלות של הילדים. ילדים גם עלולים להרגיש שעושים עליהם מניפולציות, גם אם הם לא יודעים להסביר את זה.

2. יצירת מכורים לשבחים. טוב, לא כל שימוש בשבחים הוא טקטיקה מחושבת לשליטה בהתנהגות ילדים. לפעמים אנחנו מחמיאים לילדים רק בגלל שאנחנו באמת מרוצים ממה שהם עשו. אפילו אז, בכל אופן, שווה להסתכל יותר מקרוב. במקום לחזק את ההערכה-העצמית של הילד, שבחים עלולים להגדיל את התלות של הילדים בנו. ככל שאנחנו אומרים יותר, "אני אוהב את הדרך שאתה…" או "כל הכבוד על ה…", כך ילדים נסמכים יותר על ההערכות שלנו, ההחלטות שלנו לגבי מה טוב ומה רע, במקום לנסות ללמוד לגבש שיפוטים משלהם. זה מוביל אותם למדוד את הערך שלהם במושגים של מה יגרום לנו לחייך ולקבץ נדבות לעוד אישור.

מארי באד רו, חוקרת מאוניברסיטת פלורידה, גילתה שתלמידים ששובחו בשפע על ידי המורים שלהם היו יותר הססנים בתגובות שלהם, וענו על שאלות בצורת דיבור יותר הססנית ("אההה… שבע?"). הם נטו ולתר על רעיון שהם הציעו ברגע שמבוגר חלק על דעתם, והם נטו פחות להתמיד במטלות קשות ולשתף את הרעיונות שלהם עם תלמידים אחרים.

בקצרה, "עבודה טובה!" לא מרגיע ילדים. בסופו של דבר, הוא גורם להם להרגיש פחות בטוחים. זה עלול אפילו לגרום למעגל אכזרי שככל שנרעיף עליהם שבחים, כך הילדים יצטרכו יותר מהם, ואז נשבח אותם עוד קצת. למרבה הצער, חלק מהילדים האלה יגדלו להיות מבוגרים שממשיכים להצטרך מישהו שיטפח להם על השכם ויגיד להם שמה שהם עשו זה בסדר. בטוח שזה לא מה שאנחנו רוצים בעבור הבנות והבנים שלנו.

3. לגנוב לילד את ההנאה. חוץ מהעניין של התלות, ילדה זכאית להנות מההישגים שלה, להרגיש גאווה במה שהיא למדה לעשות. מגיע לה גם להחליט מתי היא תרגיש כך. כל פעם שאנחנו אומרים "כל הכבוד!", לעומת זאת, אנחנו אומרים לילדה איך להרגיש.

יש זמנים שההערכות שלנו כן במקום ושההכוונה שלנו הכרחית – במיוחד עם תינוקות וילדי גן. אבל זרם בלתי פוסק של שיפוט הוא גם לא הכרחי וגם לא יעיל להתפתחות הילדים. למרבה הצער, יכול להיות שאפילו לא שמנו לב ש"עבודה טובה!" היא הערכה בדיוק באותה מידה כמו "עבודה לא טובה!". המאפיין הכי בולט של שיפוט חיובי הוא לא שזה חיובי, אלא שזה שיפוט. ואנשים, כולל ילדים, לא אוהבים להשפט.

אני מוקיר את האירועים בהם הבת שלי מצליחה לעשות משהו בפעם הראשונה, או עושה משהו טוב יותר משהיא עשתה אי פעם. אבל אני מנסה להתנגד לנטייה להגיד, "כל הכבוד!" כי אני לא רוצה לדלל את האושר שלה. אני רוצה שהיא תחלוק את האושר שלה איתי, לא שתסתכל עלי כדי שאגיד לה מה גזר הדין. אני רוצה שהיא תצעק "הצלחתי!" (מה שהיא עושה הרבה פעמים) במקום לשאול אותי בהססנות, "זה היה בסדר?"

4. איבוד עניין. "איזה ציור יפה!" יכול לגרום לילד לצייר ככל שאנחנו ממשיכים לראות ולשבח. אבל, מזהירה ליליאן כץ, אחת מהקולות המובילים בארצות הברית בנושא חינוך לגיל הרך, "ברגע שתשומת הלב נעלמת, הרבה ילדים לא יגעו יותר בפעילות הזאת." אכן, מספר מרשים של מחקרים הראו שככל שאנחנו מתגמלים אנשים בשביל לעשות משהו, כך הם יותר מאבדים עניין במה שהם היו צריכים לעשות כדי לקבל את התגמול. עכשיו העניין הוא לא לצייר, לקרוא, לחשוב, ליצור – העניין הוא לקבל את הממתק, בין אם זה גלידה, מדבקה או "עבודה טובה!".

במחקר מטריד שנעשה על די ג'ואן גרוסק באוניברסיטת טורונטו, ילדים צעירים ששובחו פעמים רבות על הפגנת נדיבות, נטו להיות פחות נדיבים על בסיס יומיומי מאשר ילדים אחרים. כל פעם שהם שמעו "כל הכבוד ששיתפת!" או "אני כל כך גאה בך שעזרת!", הם נעשו קצת פחות מעוניינים בשיתוף או עזרה. הפעולות האלה הפכו להיות לא משהו בעל ערך לכשעצמו אלא משהו שהם צריכים לעשות כדי לקבל את אותה תגובה מהמבוגר. נדיבות הפכה להיות אמצעי להשגת מטרה.

האם שבחים מניעים ילדים? ברור. הם מניעים ילדים לקבל שבחים. אך אבוי, זה בא ברוב המקרים על חשבון המחויבות למה שהם עשו שגרם לשבח.

5.  צמצום ההישג. אם זה לא היה מספיק גרוע ש"כל הכבוד!" יכול לחתור תחת עצמאיות, הנאה ועניין, זה גם יכול להשפיע על כמה הילדים שלנו באמת מצליחים. חוקרים מוצאים שוב ושוב שילדים ששובחו בגלל שהם עשו עבודה טובה במשימה יצירתית נטו לגמגם במשימה הבאה – והם לא היו טובים כמו הילדים שלא שובחו מלכתחילה.

למה זה קורה? חלקית בגלל ששבחים יוצרים לחץ "להמשיך לעשות עבודה טובה" מה שבעצם מפריע לעשות אותה. חלקית בגלל שהעניין במה שהם עשו פחת. חלקית בגלל הם יקחו פחות סיכונים – תנאי מקדים ליצירתיות – ברגע שהם מתחילים לחשוב על מה לעשות כדי לגרום להערות החיוביות להמשיך להגיע.

באופן כללי יותר, "עבודה טובה" היא שריד לגישה שמפחיתה את כל חיי האנוש להתנהגויות שיכולות להראות ולהמדד. למרבה הצער, גישה זאת מתעלמת ממחשבות, רגשות וערכים השוכנים מעבר להתנהגיות. לדוגמה, ילד עלול לחלוק חטיף עם חבר כדרך לקבל שבח, או כדרך לוודא שלילד השני יש מספיק אוכל. שבח על השיתוף מתעלם מהמניעים השונים האלה. יותר גרוע, זה אפילו מעודד את המניע הפחות רצוי על ידי גרימה לכך שילדים ירצו יותר לדוג מחמאות בעתיד.

*

ברגע שאנחנו מתחילים לראות מה הם השבחים באמת – ומה הם עושים – ההתפרצויות המעריכות הבלתי פוסקות האלה מתחילות ליצר את אותה השפעה שיש לציפורניים שחורקות על לוח. אתה מתחיל לקוות שהילד יתן למורים ולהורים שלו לטעום מאותו הסירופ על ידי כך שיפנה אליהם ויגיד (באותו טון דיבור מתקתק), "כל הכבוד על השיבוח!"

אך עדיין, זה לא הרגל שקל להגמל ממנו. זה עלול להראות משונה, לפחות בהתחלה, להפסיק לשבח. זה יכול להרגיש כאילו את מתנהגת בקרירות או נמנעת מלתת משהו. אבל זה, זה הופך לברור במהרה, מרמז שאנחנו משבחים יותר בגלל שאנחנו צריכים להגיד את זה מאשר ילדים צריכים לשמוע את זה. בין אם זה נכון או לא, זה הזמן לחשוב מחדש על מה שאנחנו עושים.

מה שילדים כן צריכים הוא תמיכה ללא תנאי, אהבה ללא מחויבות. זה לא רק שונה משבחים – זה ההפך משבחים. "כל הכבוד!" הוא מותנה. זה אומר שאנחנו מציעים תשומת לב, קבלה ואישור בעבור קפיצות דרך החישוקים שלנו, בעבור עשיית דברים שמרצים אותנו.

הנקודה היא, אם תשימו לב, שונה מאוד מהביקורת שיש לחלק מהאנשים על האפקט שנוצר כשאנחנו נותנים לילדים יותר מידי שבחים, או בקלות מידי. הם ממליצים שנהיה יותר קמצנים עם השבחים שלנו ודורשים שילדים "ירוויחו" אותם. אבל הבעיה האמיתית היא לא שהילדים היום מצפים לקבל שבח על כל דבר שהם עושים. הבעיה היא שאנחנו מתפתים לקחת קיצורי דרך, לעשות מניפולציות על הילדים עם פרסים במקום להסביר ולעזור להם לפתח כישורים חיוניים וערכים טובים.

אז מה האלטרנטיבה? זה תלוי בסיטואציה, אבל מה שנבחר להגיד במקום צריך להיות מוצע בהקשר של חיבה אמיתית ואהבה בעבור מה שהילדים הם מבפנים ולא בעבור מה שהם עשו. כשתמיכה ללא תנאי נוכחת, "כל הכבוד!" לא נחוץ. כשהיא נעדרת, "כל הכבוד!" לא יעזור.

אם אנחנו משבחים פעולות חיוביות כדרך לעצור התנהגויות לא רצויות, יש לזה סיכוי קלוש להיות יעיל לאורך זמן. אפילו אם זה עובד אנחנו לא באמת יכולים להגיד שהילד "מתנהג יפה". יהיה יותר מדויק להגיד שהשבחים נוהגים אותם. החלופה היא לעבוד עם הילד, להבין מה סיבות להתנהגות שלו. אנחנו עלולים לחשוב מחדש על הבקשות שלנו במקום רק לחפש דרך לגרום לילדים לציית. (במקום להשתמש ב"כל הכבוד!" כדי לגרום לילד בן ארבע לשבת בשקט במהלך מפגש ארוך בגן או ארוחה משפחתית, אולי אפשר לשאול אם זה בכלל סביר לצפות מילד לעשות זאת.)

אנחנו גם צריכים להכניס את הילדים לתהליך קבלת ההחלטות. אם ילד עושה משהו שמפריע לאחרים, אז לשבת איתו מאוחר יותר ולשאול, "מה אתה חושב שאנחנו יכולים לעשות כדי לפתור את הבעיה?" עלול להיות יותר יעיל משוחד או איומים. זה גם עוזר לילד ללמוד איך לפתור בעיות ומלמד שהרעיונות והרגשות שלו חשובים. כמובן, תהליך זה לוקח זמן, כשרון, דאגה ואומץ. לזרוק איזה "כל הכבוד!" כשהילד מתנהג בצורה שנראית לנו ראויה לא מצריך את כל הדברים האלה, מה שעוזר להסביר למה אסטרטגיות "לעשות ל…" הן הרבה יותר פופולריות מאסטרטגיות "לעשות עם".

ומה אנחנו יכולים להגיד כשילדים עושים דברים מרשימים? תקחו בחשבון את שלושת התגובות האפשריות הבאות:

* לא להגיד כלום. יש אנשים שמתעקשים שמעשה מועיל צריך "לחזק" כי, בסתר או בצורה לא מודעת, הם מאמינים שזה היה מקרי. אם ילדים הם רעים מיסודם, אז צריך לתת להם סיבה מלאכותית כדי להיות נחמדים (בעיקר, פרס מילולי). אבל אם הציניות הזאת היא חסרת בסיס – והרבה מחקרים רומזים שזה כך – אז שבחים עלולים להיות לא נחוצים.

* להגיד מה שראינו. אמירה חסרת הערכה, פשוטה ("נעלת נעליים לבד" או אפילו רק "הצלחת") אומרת לילדה שלך ששמת לב. זה גם נותן לה להתגאות במה שהיא עשתה. במקרים אחרים, תיאור מפורט יותר יכול להיות הגיוני. אם הילד שלך צייר תמונה, את יכולה לתת פידבק – לא שיפוט – על מה שאת רואה: "ההר הזה ענק!", "וואוו, ממש השתמשת בהרבה סגול היום!"

אם הילד עושה משהו נדיב או מתוך דאגה לזולת את יכולה להפנות את תשומת ליבו בעדינות להשפעה של המעשה שלו על האדם האחר: "תראה את הפנים של אביגיל! הנה נראית די שמחה עכשיו שנתת לה חלק מהממתק שלך." זה שונה לגמרי משבח, שם הדגש הוא איך אנחנו מרגישים לגבי השיתוף.

* לדבר פחות, לשאול יותר. אפילו טוב יותר מלתאר זה לשאול. למה להגיד לו איזה חלק מהציור הרשים אותך כשאפשר לשול אותו איזה חלק הוא הכי אוהב? לשאול, "מה החלק שהיה הכי קשה לצייר? או "איך ידעת איך לצייר את הרגליים בגודל המתאים?" יכול לטפח את העניין שלו בציור. להגיד "כל הכבוד!", כמו שראינו, יכול לעשות בדיוק את ההפך.

זה לא אומר שכל המחמאות, כל התודות וכל ביטויי האושר מזיקים. אנחנו צריכים לשקול את המניעים למה שאנחנו אומרים (ביטוי של התלהבות אמיתית הוא יותר טוב מרצון לעשות מניפולציות על התנהגות עתידית של הילד) וגם את ההשפעות של מה שאנחנו אומרים. האם התגובות שלנו עוזרות לילד להרגיש תחושת שליטה על חייו – או חיפוש תמידי אחרי אישור? האם הן עוזרות לה להתלהב יותר לגבי מה שהיא עושה לכשעצמו – או הופכות את זה למשהו שהיא רוצה לעבור כדי לקבל את הטפיחה על השכם?

העניין פה הוא לא לשנן תסריט, אלא לזכור את המטרות ארוכות הטווח שיש לנו בעבור ילדינו ולראות את ההשפעות של מה שאנחנו אומרים. החדשות הרעות הן שהשימוש בחיזוק חיובי הוא לא כל כך חיובי. החדשות הטובות הן שאתה לא צריך לשפוט בכדי לעודד.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן.

——————————————————————-

להמשך העמקה בנושא, אפשר לרכוש בחנות שלנו את "לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת" בדאנה (כלומר, לשלם עליו לפי ראות עיניכם)

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

28 תגובות בנושא “חמש סיבות להפסיק להגיד כל הכבוד!

  1. כלומר אם הילד בן החמש שלי התבקש לסדר את החדר והוא סידר את החדר ועשה זאת במהירות ויעילות ושימח אותי בכך ואני אפילו חושבת שהוא באמת עשה עבודה טובה עלי להמנע מלומר לו "עשית עבודה טובה"? לעומת זאת כאשר הוא לא ימלא את בקשתי עלי לציין את אכזבתי ממנו? אז או שהכותב הזוי או שאני הזויה (יש מצב) כי טרם יצא לי לקרוא גיבוב כה הזוי של הזיות כה הזויות אז – כל הכבוד לכותב המקורי (אם כי הזוי משהו)!.

    1. היי אורה,
      תודה שקראת את המאמר ושבחרת להגיב.

      תירגמתי הרבה מאמרים וקראתי הרבה ספרים של אלפי קוהן, ונראה לי שהוא מתכוון למשהו קצת שונה. אני חושב שאלפי קוהן הוא באופן כללי נגד חיזוקים חיוביים או שליליים. בעיניו הם הרסניים באותה מידה.

      העיקר היא הכוונה מאחורי מה שאת אומרת. אם את משבחת את הבן שלך כדי לנסות לגרום לו לסדר שוב את החדר, אז יכול להיות שהוא יסדר את החדר רק כדי שתהיי מרוצה ממנו, שזה שונה מלסדר את החדר כדי לעזור לך. אם את מסבירה לו איך סידור החדר עזר לך, הוא עלול להמשיך לסדר את החדר פשוט כי זה עוזר לך, ולא כדי לקבל פרס מילולי או אחר.

      אני לא בטוח שאני מסביר את עצמי טוב, אז אם תהיי מוכנה יש פה באתר עוד שני מאמרים שנראה לי קשורים לנושא:

      ביירון קייטי והגרביים של הבת שלי
      http://wp.me/p43YsN-cZ

      פרסים ושבחים: הגזר הרעיל
      http://wp.me/p43YsN-82

      1. לא קראתי הכל אבל ממה שראיתי כאן עלתה לי בעיה.
        אם לא אומרים ומשבחים מספיק מגיעים אליך בטענות שאת לא מספקת תשבוחות ותשומת לב מספיק לילדים וכן חיזוקים חיוביים ואז מאיימים שהילדים יגדלו מסכנים ומובטלים. כלומר חייבים לחזק ולעודד בכל רגע נתון.
        עכשיו קראתי שלא כדאי. בקיצור כל אחד אומר משהו אחר.
        לי נראה שהאמא צריכה ללכת לפי הרגשותיה. אמא מרגישה הכי טוב מתי ואיך נכון לחלק מחמאות וציונים לילדים..
        נמאס לי כבר מהבילבולים. מהמחקרים שיוצאים כל יום יומיים וכל מחקר מבטל את המחקר הקודם. זה סתם גורם לבילבול ולעצבים
        ערב מקסים 🙂

  2. פינגבאק: חינוך | Pearltrees
  3. מאמר ברמה גבוהה מדי לאוכלוסיה ישראלית מטומטמת, הורים דפ"רים שחותכים לבניהם את איבר המין, מחוררים לבנות את האוזניים בגיל ינקות, ומכריחים את הילדים לתת נשיקה וחיבוק גם כשהם לא רוצים,סביר להניח שלא יירדו לדעתו של כותב המאמר מהבחינה של לתת לילד להתפתח לבד ולא לנסות להשליך עליו את כל השגעונות והחלומות הלא ממומשים…

    1. היי נופר,
      תאמיני או לא, המאמר הזה הוא המאמר השני הכי נקרא באתר…

      ובכלל, מסתבר שיש הרבה אנשים שמתעניינים בתכנים פה באתר, אז אני נהיה קצת יותר אופטימי.

  4. בתור מי שנכנסת לבין שניים לחמישה בתים ביום בשנים האחרונות ורואה מקרוב התנהלות של מגוון משפחות בארץ, החוסר האמיתי שאני מבחינה בו הוא בלהאיר את הטוב, את מה שנעים, מחזק, מגדיל ילדים (אנשים וכלבים..).
    ברור שלומר את הדברים מתוך כוונה אמיתית ומהלב, לא משיפוט ולא "על אוטומט" – יוצר את ההבדל ומקנה ביטחון ומוטיבציה.
    כמובן שאין תחליף להתייחסות לגופו של עניין, תוך שיחה והקשבה למה הילד/האדם חווה – אך גם זה חיזוק חיובי. לכן לחדול מלשים את האור על הטוב באופן גורף (כמעט) זו המלצה משונה מאוד בעיני (והמאמר מעט לא עקבי בהקשר הזה).
    לצערי הקיצוניות בה מבחינה כמעט מידי יום היא דווקא בהענקת *המון תשומת לב ויחס* על בסיס קבוע למעשים שמפריעים / פוגעים בסביבה.
    במקרים רבים, מתוך כך שמלמדת משפחות המגדלות כלבים, להבחין בטוב ועל מה ואיך לשים את הדגש – נוצר שינוי לטובה בינם ובין ילדיהם(: (אני מאלפת כלבים ויוצרת תקשורת נכונה בין אנשים לכלבים מתוך שיתוף פעולה מלא וללא ענישה חיובית).
    בעיני חיזוק חיובי שנעשה באופן נכון ואמיתי (כנה, לא אוטומטי, לא שופט, לא אובססיבי ועוד) , גורם דווקא לעליה של מוטיבציה מבפנים החוצה אצל ילדים, מבוגרים ובעלי חיים.

    1. תודה נעמה!

      בהתחלה ניחשתי שאת עובדת סוציאלית… ואז כתבת מה את באמת עושה. 🙂

  5. מרתק!
    נחשפתי היום לאתר שלך לראשונה, וזהו המאמר החמישי שהספקתי לקרוא. מעניין וחשוב, מרבית המומחים מזכירים לנו כל הזמן לשבח את הילדים בחיזוק חיובי (שזה מאד חשוב כשקודם היה רק חיזוק שלילי, אבל בעייתי כדרך חיים), אבל שוכחים את ה"קוץ" שבאליה הזו. וזה הזכיר לי משהו שדיברתי עליו לא מזמן עם חברות: לנסות ולהוריד את המילה "הכי" מהשיח עם הילדים. לא להגיד – "מי הכי יפה?", "מי התנהג הכי יפה?" וכו' אלא פשוט בלי המילה "הכי". וזאת כדי להסיר את מנגנון ההשוואה מילדים אחרים (ובהמשך מאחים נוספים). בתור אמא טריה אני עדיין לא נדרשת לכך, אבל בראש אני כבר מנסה לעשות את השינוי.
    ולסיום – כל הכבוד לך על עבודת התרגום ועל הנגשה של מאמרים כ"כ חשובים לציבור ההורים. הפעם, זה "כל הכבוד" שנדרש! 🙂

    1. היי שרון,

      אהבתי את מה שאמרת על השימוש במילה "הכי".
      ותודה רבה.על המחמאות 🙂

  6. אני לא זכיתי לחיזוקים חיוביים כילדה, מעולם לא הצלחתי לסיים תואר, אני מובטלת ומעולם לא הצלחתי להתמיד בעבודה, יש לי הפרעות אכילה ושינה וכן הלאה. אבל נשואה באושר ואמא לילד ועוד אחד בדרך. אני לא יודעת אם כל ההפרעות שלי הן כתוצאה מהעובדה שהייתי תלמידה מצטיינת שמעולם לא קיבלה חיזוקים חיוביים ולכן נכשלה כשהתבגרה או מסיבה אחרת. אבל אני כן יודעת שזה תמיד היה חסר לי. אז אולי מה שנכון הוא קו האמצע, לא להגזים בחיזוקים אבל גם לא לשלול אותם לחלוטין.

    1. היי ברכה,
      תודה רבה ששיתפת אותנו במחשבות שלך.

      שיהיה הרבה אושר מהנישואין, הילד, וזה שבדרך… ואלה שעוד יהיו בדרך. 🙂

  7. תודה על המאמר. מאד מעניין. הדבר היחיד שאני לא מצליחה להבין הוא, מה הוא בעצם מציע לעשות במקום לתת חיזוקים חיוביים שמטרתם להפחית התנהגויות לא רצויות? הרי אנחנו יודעים שהרבה פעמים, במיוחד בגילאים הקטנים, קשה לקבל שיתוף פעולה מילד רק ע"י הסברים ושיחות. הם מבינים ומסכימים, ואז פשוט עושים ההיפך…

  8. היי דנה,

    מה שאני חושב שהוא מתכוון, זה לנסות להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות, איזה צורך הילד מנסה להשיג, ואז לנסות לספק את אותו צורך בצורה חיובית.

    בספר שלו Unconditional Parenting הוא נותן דוגמה על הבת שלו שעושה רעש, למרות שמבקשים ממנה להפסיק בגלל שאח שלה התינוק ישן.

    אז אפשר להעניש אותה (חיזוק שלילי) ואפשר לשבח אותה כשהיא בשקט (חיזוק חיובי), אבל במקרה הזה הם הבינו שהיא רוצה את תשומת הלב שלהם, וכשהם התחילו לעשות דברים ביחד היא לא רצתה להרעיש יותר.

    1. עידן,

      אני חושבת שהמטרה שלך בלהפיץ מידע וידע להורים היא חשובה ביותר ומעוררת הערכה. עם זאת, יש לשים לב כשאתה מעלה דברים על הכתב ומפיץ אותם באינטרנט שאתה לא כותב דברים שהם לא נכונים.

      אני חייבת לתקן אותך בנוגע לשני ההסברים שאתה מעלה בתגובתך כאן (ובכך למעשה מטעה הרבה הורים שקוראים את הבלוג שלך).

      קודם כל מחזק שלילי הוא אינו עונש! עונש מפחית התנהגות ואילו מחזק שלילי מגביר התנהגות. הסבר ברור על ההבדלים בין השנים אתה יכול למצוא פה: http://bcotb.com/the-difference-between-positivenegative-reinforcement-and-positivenegative-punishment/

      לגבי ברור הסיבה להתנהגות. קוהן לא המציא את הגלגל בענין הזה. למעשה, מי שכבר שנים עוסקים בתחום הזה, אלו הם מנתחי ההתנהגות אותם קוהן משמיץ ללא הרף. בניתוח התנהגות קיים הליך שנקרא ניתוח תפקודי. בניתוח תפקודי הסיבה להתנהגות נבדקת בצורה מבוקרת ועקבית על מנת להתאים את האופן שבו נגיב להתנהגות. מידע לגבי ניתוח תפקודי: http://faculty.unlv.edu/sloe/Courses/EPY%20715/FBA%20Articles/Gresham,%20Watson,%20Steuart,%20%26%20Skinner%20(2001).pdf

      אני בטוחה שכוונתך היתה טובה ושאתה לא מעונין להטעות אף אחד באמירותך ולכן אם תהיה מעוניין לשמוע יותר על ניתוח התנהגות, מדע מדויק שמבוסס על הגישה הביהביוריסטית ושמצליח להביא לתוצאות באלפי אם לא מיליוני מקרים – אתה מוזמן לפנות אלי. אני אשמח לעזור.

      אליען

      1. היי אליען…

        אני אקח את הדוגמה הבאה מהלינק הראשון שקישרת אליו:
        ילד מקבל 5 דולרים על כל A שהוא מקבל בתעודה. הדוגמה הזאת נמצאת תחת חיזוק חיובי, ולפי ההגדרה באתר זה אמור להגדיל את הסיכוי שהילד ימשיך לקבל A בתעודות הבאות שלו.

        האם זה באמת יגדיל את הסיכוי שהילד יקבל A בתעודות הבאות?
        האם הוא ימשיך לרצות לקבל A גם בלי שיתנו לו כסף?
        האם ההנאה שלו מהלימודים תגדל או תפחת?
        האם הסיכוי שהוא יעתיק במבחנים יגדל עכשיו כשיש לו חיזוק חיובי כלכלי?
        האם הוא יהיה מוכן יותר לשקר להורים שלו לגבי ציונים?
        ואם כן, האם זה לא פוגע במקום כלשהו בקשר שלו עם ההורים?
        האם זה עוזר לילד לפתח ערכים ולהבין מה חשוב לו בחייו?
        האם בכלל התעלמו מהעובדה ש ה A בעצמו היה אמור להיות חיזוק חיובי אבל הוא לא עבד לכן הוסיפו גם כסף?
        האם הילד בכלל מספיק חכם כדי להמשיך לקבל A, או שאלה ציפיות בכלל לא ריאליות?

        שיהיה אחלה יום,
        עידן

        1. עידן – אתה מפספס כאן את העקרון. העיקרון הוא לא בדוגמאות.
          העקרון הוא בהגדרה של מושגים ובהבנה של תהליכים שמשפיעים על התנהגותנו.
          ישנו עקרון שנקרא חיזוק חיובי – זה עקרון מדעי שכולנו מושפיעים ממנו. ההתנהגות שלי, שלך, של כולם – מושפעת מחיזוקים חיובים.
          חיזוק חיובי יכול להיות ההנאה מהלמידה, יכול להיות הציון עצמו, יכול להיות ההערכה של ההורים והמורים, יכול להיות כסף שמקבלים… כל גירוי שמגביר את הסיכוי של התנהגות להופיע שוב בעתיד – נקרא מחזק חיובי.

          השימוש בעקרונות האלו – זה כבר עניין אחר. האופן שבו אנחנו משתמשים בעקרון יכול להיות חיובי או שלילי.
          זה כמו להגיד שעקרונות מדעיים שקשורים למדע האטומים הם מסוכנים כי אפשר להכין פצצת אטום באמצעותם.

          האם לתת כסף על ציון גבוה זה שימוש טוב בעקרון? כנראה שלא. והאמת שחבל שלא שמתי לב לדוגמה הזו כשהעליתי את הקישור – טעות שלי.
          הסיבה העיקרית מדוע הדוגמה היא לא טובה – היא בגלל שציון גבוה זה לא התנהגות, זה תוצר להתנהגות. במילים אחרות – הציון בעצמו אמור לשמש כחיזוק חיובי.
          אם אני רוצה להגביר התנהגויות למידה – אני צריכה לחזק למידה (הילד יושב ולומד, קורא, מכין שיעורי בית, מתמיד…). וזה גם לא חייב לבוא לידי ביטוי בכסף. זה יכול להיות מילה טובה.. הערכה.. אפילו רק התעניינות או תשומת לב ("אהה.. איזה יופי.. ממש מעניין מה שאתה מספר לי פה").
          שים לב אגב, כמה תשומת לב אתה מקבל על כתיבת הבלוג הזה. כל תשומת לב הזו היא חיזוק חיובי.
          תחשוב עם עצמך לרגע – האם היית ממשיך לכתוב בבלוג אם אף אחד לא היה קורא אותו? אם אף אחד לא היה מגיב? כנראה שלא… ולמה זה? כי אתה לא מקבל שום חיזוק חיובי על התנהגות זו.

          מה שאני אומרת בסך הכל זה שלפני שאתה מבטל גישה שלמה (שאגב מבוססת על מדע ומחקרים רבים) – תלמד טוב את הגישה אותה אתה מנסה לבטל…. וכמו שאמרתי.. אשמח לעזור לך עם הצעד הזה.

          המשך יום נפלא,

          אליען

  9. שלום,
    קודם כל תודה על התרגומים ובכלל על אתר מרתק..
    אני לא כל כך מבינה איך מחזקים התנהגויות? למשל, בימים אילו ביתי בת השנה ושבעה מתחילה לעשות קקי לבדה בשירותים. אם לא לומר לה כל הכבוד אז איך לחזק התנהגות 'חיובית' שאני רוצה שתחזור עליה?
    סתם דוגמה. יש עוד מליון
    תודה

  10. יום אחד שיחקתי מסירות עם ילד בן שש שנים. בכל פעם שהוא זרק את הכדור, וכל פעם שהוא ניסה לתפוש אותו, אני עודדתי אותו: "יופי"; "זריקה טובה", "ניסיון טוב". פתאום, הוא זרק את הכדור בכעס וצעק, "אינני רוצה לשחק אתך עוד, אתה משקר, אני זורק נורא, זה בכלל לא היה טוב ואתה רמאי גדול".

    כמובן שהוא צדק ואני טעיתי וזה היה שעור בעל ערך רב עבורי בבית הספר.

    אין ציונים בסדברי ואלי, התלמידים מחליטים בעצמם כיצד למדוד את התקדמותם. לרוב, הם משתמשים באמות מידה מחמירות עבור עבודתם ומודדים אותה מול הדוגמאות הטובות ביותר שהם יכולים למצוא בעולם שמחוץ לבית הספר.

    תלמידים שלומדים חשבון יודעים מתי הם שולטים בכפל ובחילוק ובכל פעולה אחרת; הם פותרים את הבעיות טוב או לא טוב. אם הם אינם מבינים משהו הם מנסים לפתרו או מבקשים עזרה עד שהם בטוחים שהם יודעים. ילד אשר לומד מכונאות רכב מבחין במהרה שהוא יכול לתקן משהו ולא משהו אחר. ככל שיותר דברים הוא יכול לתקן הוא הופך למכונאי טוב יותר; אולם הוא איננו זקוק לעזרה חיצונית שתאמר לו מה הוא עדיין לא יודע לעשות.

    וזה נכון לגבי כל פעילות. הקדר ראה כדים מקצועיים, הצייר ראה ציורים, המחבר קרא ספרים, השחקן ראה הצגות, המוסיקאי שמע תקליטים או קונצרטים. לכל אחד יש מידה של מצוינות בראש, וכל אחד יכול לקבוע לעצמו מטרות ללא אשליות.

    לעיתים קרובות, תהליך ההערכה-העצמית מול השלמות הוא מתסכל עד כדי כאב. ימים ושבועות של עבודה מתבזבזים כאשר האנשים פוגשים את אי-התאמותיהם, "מדוע אתה קורע את התמונה היפיפייה זו"? שאלתי יותר מתלמיד אחד. "כי היא מכוערת", הם עונים לי את התשובה הבלתי נמנעת.

    התסכול יכול להוביל לכעס, למצבי רוח מחרידים, להענשה-עצמית. זה לא מועיל אם מישהו אחר יאמר, "אבל אתה טוב מאד בזה", כאשר למעשה מתכוונים לומר, "הנך טוב יחסית לגילך ולרמת הישגיך", זה איננו מנחם. הילדים כבר החליטו, עוד בטרם התחילו, לאיזו רמת מצוינות הם רוצים להגיע, ודבריך נשמעים ריקים ומזויפים.

    לפעמים, התסכול אשר נוצר כתוצאה מהערכה-עצמית אכזרית הביא את הילדים לנטוש את המפעל. לרוב, הילדים חוזרים ומנסים פעם, ועוד פעם, עם נחישות עיקשת המעוררת יראת כבוד, עד שלבסוף הם באים אליך ואומרים, "זו חתיכת עבודה טובה".

    מדי פעם, הילדים מחפשים ביקורת חיצונית שתסייע להם לשכלל את עבודתם. הם מחפשים מבקר ודורשים יושר ומיומנות. זה מה שקורה בכל תכנית חונכות: החניך פונה אל החונך באופן בסיסי כדי לקבל אימון וביקורת הולכת וגוברת.

    הכול תלוי בילד ובנושא. תלמידים רבים פנו אלי בבקשה, "האם הנך יכול לעבור על הכתיבה שלי ולסייע לי לשפרה"? הילדים אשר מבקשים זאת הם משכילים ומבריקים, אולם הם פשוט אינם יכולים להצביע על מה לא בסדר בעבודתם.

    כאשר הם פונים אלי, אני נענה ברצון, ואני מסיים כאשר הם אינם זקוקים לי יותר, הם קיבלו את מה שהם רצו. כל איש צוות בבית הספר נוהג כך, זה חלק מבית הספר.

    לב ליבו של סדברי ואלי היא המדיניות בה אנחנו לא מדרגים אנשים. לא משווים אחד עם השני, או עם איזשהו תקן אשר קבענו. לגבי דידנו, פעילות כזו היא הפרת הזכויות לפרטיות ולהגדרה עצמית.

    בית הספר הוא לא שופט. אם התלמידים מבקשים ממישהו מכתב המלצה עבורם, זה עניין אישי שבין הצדדים. אם הבן אדם מסכים לכתוב מכתב כזה, הוא עושה זאת על נייר אישי, לא על נייר של בית הספר. מבחינתו של סדברי ואלי כולם "בסדר".

    מדיניות זו יצרה מספר בעיות מצחיקות ולפעמים היא עדיין יוצרת אותן. פעם אחר פעם, בטפסי הבקשה לקבלה לבתי ספר להשכלה גבוהה או למשרות, מבקשים תעתיקים של ציונים והמלצות. אנחנו כותבים מכתב מנומס, בו מוסבר כיצד אנחנו פועלים ומה מדיניותנו. אנחנו משתדלים להסביר בעדינות רבה שאין לנו ציונים ואיננו מוציאים הערכות. תשע פעמים מתוך עשר, מדיניות זו מתקבלת, והתלמידים נותרים היכן שראוי שיהיו, הם מציגים את עצמם בפני פקידי הקבלה או מנהלי כוח אדם של המקומות בהם רצונם להתקבל.

    הפעם האחת מתוך העשר היא מה שעושה את החיים למעניינים. לפעמים שולחים וחוזרים ושולחים בקשות ממוחשבות, מתעלמים מתשובה אשר אינה תואמת את תוכנת המחשב. כאשר זה קורה, התמדה היא המפתח; אנחנו ממשיכים לנסות עד שפוגשים בן אדם אשר יכול לקבל החלטות. במקרים אחרים אנחנו מקבלים שיחת טלפון בזו הלשון: "האם אינכם יכולים לתת לנו "משהו", אולי איזוהי הערכה בעל-פה בטלפון שאיש לא יראה"? בסבלנות, אנחנו מסבירים שאיננו יכולים.

    עד כמה שידוע לנו, מדיניותנו בנוגע להערכה מעולם לא גרמה נזק לאף אחד מהתלמידים כאשר הם יוצאים לחיים מחוץ לבית הספר. לבטח המדיניות מקשה עליהם במקצת, אולם סוג זה של קושי הוא בדיוק עניינו של בית הספר: ללמוד לפלס לך דרך, לקבוע את אמות המידה שלך, להשיג את מטרותיך. ומה שאנחנו מרוויחים בבית הספר, כבונוס למדיניות של אי מתן ציונים ואי הוצאת הערכות, היא אווירה חופשית מתחרותיות וממאבקים בין התלמידים למען השגת הסכמתם ואשורם של המבוגרים. בסדברי ואלי, אנשים עוזרים אחד לשני כל הזמן, אין להם סיבה לא לעשות כן.

    ["הערכה", סוף סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי, מאת, דניאל גרינברג, 1987.]

  11. עידן, זה פשוט נפלא כמה שזה נכון. אני צריכה באמת לעבוד על עצמי קצת יותר ולהפסיק להפריע לבת שלי לעשות דברים מדהימים. אני באמת שמתי לב שמשום מה כל פעם שאני נפעמת ממעשיה (למרות שאני מוסיפה הסבר למה שאני רואה או שהיא עשתה) היא תוך כמה דקות עוזבת את עיסוקיה ועוברת למשהו אחר. הבנתי שאני פשוט מפריעה לה. והמאמר הזה חיזק את הבנתי.
    מחכה לעוד תרגומים של מאמרים נפלאים שכאלה 🙂 חזק ואמץ!!

סגור לתגובות.