ארכיון הקטגוריה: משחקי מחשב

מחשב לכל ילד

מחשב לכל ילד

תשכחו מחדר לכל ילד: ביורט שלנו אנחנו הולכים לפי אקסיומת המאה ה-21 של מחשב (וחיבור אינטרנט) לכל ילד, כציוד בסיסי לחיים.

למטרה הזאת, בנינו לפני שנה מחשב למשחקים ש… הפך להיות המחשב של לוק. אחרי שנה שהיא הייתה בסדר עם המחשב הישן, זה היה ברור שעכשיו תורה של סופי לקבל מחשב סופר מהיר. היא לא גיימרית כמו לוק, אבל היא עוסקת שעות כל יום בציורים דיגיטליים בפוטושופ. שני מחשבים משמעותם שלא עוקרים אחד לשנייה את העיניים מתווכחים על זמן על המחשב הטוב.

בפעם האחרונה השתמשנו ב pcpartpicker.com כדי להרכיב רשימה של רכיבים ולעקוב אחרי המחיר שלהם לאורך זמן. כשהסכום הגיע לתקציב שלנו ($700) שחררנו את הנצרה. הנה עמוד ה pcpartpicker של המחשב החדש שלנו. זה אחלה אתר! אפשר לבדוק מחשבים של אנשים אחרים, לקרוא חוות דעת, להשוות מחירים. אתר מצוין.

חלקים! אחרי שכל החלקים הגיעו בדואר (רובם מאמזון) פשוט חיכינו ליום מתאים להתחיל בפרויקט. אין כמו סופת שלג בשביל לנקות לך את הלו"ז.

מחשב שני - 1

מרכיבים!

מחשב שני - 2

לוק ואני מרכיבים את הכרטיס מסך (קנינו כרטיס טוב!) בחרנו מארז פצפון (micro-atx) בגלל שאין לנו הרבה מקום מתחת לשולחן – תוצר לוואי, היה קשה להכניס את כל החלקים. ידיים קטנות היו יתרון גדול.

ככה זה נראה בפנים: מפלצת הספגטי. כן, אני מורידה את ראשי בבושה, ואני רק יכולה להגיד להגנתי שבמארז כזה קטן, אי אפשר להעביר חוטים מאחורי הלוח אם, אז כולם נמצאים בסוף מתחת לתאי הדיסקים הקשיחים. נו טוב, כשהדלקנו אותו הוא פעל (צהלנו), וזה הדבר העיקרי.

מחשב שני - 3

ככה הוא נראה על מדף מתחת לשולחן. סופי אומרת שהאור הכחול מוסיף לאווירה.

מחשב שני - 4

והנה לנו שני מחשבים. בלי מריבות על תורות, ובנוסף הם יכולים לשחק אחד עם השני במשחקי רשת. נצחון מזהיר!

מחשב שני - 5

יש לנו חברים שהם "אנטי-מסכים" ואני ממש אוהבת אותם, אבל באמת שאני לא מבינה את דרך החשיבה הזאת. הגבלת זמן מסכים נראית לי כמו לגרום לנכות למי שגדל בימים אלו.

בנוסף יש את ההתמקדות הזאת במכשיר, והתעלמות מהפעילויות שנעשות על המכשיר. הם רואים "מסכים" כשהפעילויות יכולות להיות קריאת ספר, ציור, שיחה בטלפון, משחק וכו'. אם מישהי הייתה עושה את כל אלה ביום אחד (זה קורה כל הזמן), מישהו היה יכול להגיד, ואו, היא עשתה הרבה דברים. אם היא עשתה את כל זה על המחשב, אדם חרד-מסכים עלול להגיד "יותר מידי זמן מסכים!" אבל, אם היא הייתה עושה את כל הפעילויות האלה בעזרת ספר, מחברת, כתיבת מכתב ומשחק בקלפים האם אותו אדם יגיד, "יותר מידי זמן-נייר!" ?

מה ההעדפה הזאת של עצים מתים על פני פיקסלים? תסתכלו על הפעילות והמחשבה והאושר של האדם שעושה אותה, לא על הממשק, זה מה שאני אומרת.

בכל מקרה, אני מקווה שהמחשבים האלה יחזיקו מעמד כמה שנים. למרות שאפילו תוך שנה אחת אני יכולה לראות את ההבדל בין שני המחשבים. הטכנולוגיה מתקדמת מהר. אכן, אני ממש מתרגשת לגבי ההולולנס ומכשירים דומים, ואיך שטכנולוגיה לבישה מתקדמת. אלה מחשבים סטייל איירונמן (הולוגרמות שאפשר לתפעל בידיים) רק שלובשים משקפיים כדי לראות מה אתה עושה. אדיר! אני מנחשת שבעוד עשר שנים משקפי הולוגרמה כאלה יהיו הממשק הרגיל, ו"זמן מסכים" יהיה כינוי שאבד עליו הכלח. אני מניחה שהורים יצטרכו להילחץ בגלל זמן-משקפיים.

תראו, אם יש איזה חסרון (מה הפחדים? התמכרות, בעיות חברתיות, בידוד?) לזה שיש לילדים זמן בלתי מוגבל לדברים שהם רוצים לעשות (מחשבים, משחקי וידאו, דברי אמנות, ספרים, טלוויזיה, מנגה, בלה בלה, אנחנו רואים את כל אלה כחלק ממגוון הדברים שעושים כאן) אז הילדים שלי אמורים להפגין את הבעיות האלה. אבל הם לא. לכן, מסכים הם לא הגורם של הבעיות האלה. לוגיקה בסיסית.

אה, ועוד תלונה אחת: אני שומעת על הורים שנאבקים למצוא את הכמות המתאימה (שעה ביום? שלוש שעות ביום? בכלל לא?) של זמן מסכים לילדיהם, אבל על זה אני אומרת לא. שאלה לא נכונה! השאלה היא לא הכמות, היא מי מחליט מה הכמות. ובעבור מי. אתה לא יכול להבין את עצמך אם אתה לא יכול להחליט בשביל עצמך. לא רק כשמשחררים אותך פתאום לעולם בגיל 18 ואתה מנסה לשתות בפעם הראשונה. תנו להם להבין לבד מה ה"כמות הנכונה" בשבילם. אל תניחו שאתם יודעים את ה"כמות הנכונה" של מישהו אחר.

טוב, די עם ההטפות.

תהנו! תלמדו! תעשו דברים מגניבים! תעשו את זה בכל הכוח אם זה מה שאתם אוהבים, הממשק לא משנה. משחק הוא לימוד! זה המוטו שלי.

אני אשאיר אתכם עם אחד הציורים האחרונים של סופי, שנעשה על המחשב החדש בעזרת טאבלט של וואקום. היא אוהבת לצייר דמויות כאלה מאפס, לתכנן את הבגדים שלהם, ההבעות שלהם. כל אחד לוקח שעות רבות של עבודה. האמת שמוסר העבודה שלה על הפרויקטים (שהיא בוחרת בעצמה) האלה הוא מדהים. (איך זה יעזור לה אם נרחיק אותה מהחומרים שהיא בוחרת על ידי הגבלת "זמן מסכים"?)

נערה עם אוזניים וחרב—————————————————————————————————————–

מיה לאסיטרבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מיה לאסיטר כותבת ספרי פנטזיה, מגדלת את ילדיה בחינוך חופשי, יוגיני, רועת עיזים לשעבר, שוכנת יורט ובן אדם מגניב באופן כללי.

 

עידן מלמד

7 סיבות למה לא להגביל זמן מסכים

7 סיבות למה לא להגביל זמן מסכים

"הבודהא, האלוהות, שוכן בנוחות לא פחותה במעגליו של מחשב ספרתי או בגלגלי השיניים של ממסרת האופנוע מבפסגת הר או בעלי כותרתו של פרח." –  רוברט מ. פירסיג,  "זן ואמנות אחזקת האופנוע"

מאז שפורסמה הכתבה על זה שסטיב ג'ובס הגביל את "זמן המסכים" של הילדים שלו, התבשל אצלי הפוסט הזה. כשהיום בבוקר הציעו לשלוח את הכתבה לכל ההורים בבית הספר שבו אני עובד בצהרון, הרגשתי שזה הזמן להוציא החוצה את מה שיש לי.

אני רק אגיד מראש ששימוש במחשבים כאלה ואחרים עלול להיות בעייתי, במיוחד שימוש מופרז בהם. אני חושב גם שהגבלה היא לא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם אותן בעיות ועצם ההגבלה יוצרת בעיות נוספות. אין פה עניין של נכון או לא נכון, הגבלה של "זמן מסכים" יכול להיות יעיל בפתרון בעיות מסוימות. יכול להיות גם שיש מצבים שבהם הגבלה תעזור לפתור בעיה מסוימת. בכל זאת אני מאמין שרוב הזמן הגבלה היא לא הפתרון. אז הנה 7 סיבות למה לא להגביל זמן מסכים לילדים שלי ועוד 3 הגיגים.

גם זה סוג של זמן מסכים
גם זה סוג של זמן מסכים

1) פעם גם על ילדים שקראו "יותר מידי" ספרים אמרו דברים דומים למה שאומרים היום על ילדים שמבלים "יותר מידי" זמן מול מסכים.

2) הם לא באמת יכולים להיות מהבוקר עד הלילה על מסכים. כי יש בית ספר, חוגים, שיעורי בית (שהם עלולים לבחור גם לא לעשות), לפעמים מישהו אחר תופס את המחשב או הטלוויזיה. אני לא חושב שצריך להוסיף עוד על ההגבלות הטבעיות האלה.

3) כשמגבילים משהו זה עלול לגרום לערך שלו לעלות. אני רואה מהסביבה הקרובה אלי ילדים שרצים לשחק במחשב מיד כשהם מגיעים הביתה, כדי להספיק כמה שיותר לפני שההורים יגיעו ויגידו להם להפסיק.

4) אני רואה ילדים שמשקרים להורים שלהם על שעות המסכים שלהם בגלל אותן הגבלות. אם הם לא מרגישים חופשיים עם ההורים שלהם בנושא כזה, אולי הם יסתירו גם נושאים אחרים שעלולים לדעתי להיות יותר הרי גורל.

5) "מחקרים מפריכים את המיתוסים המפחידים לגבי ההשפעות המזיקות של משחקי מחשב.

אם תבדקו את הספרות המחקרית, תמצאו מעט מאוד ראיות, אם בכלל, שתומכות בטענות של מחרחרי הפחד, וראיות רבות נגד הטענות האלה. למעשה, סקרים שיטתיים הראו שילדים שמשחקים משחקי מחשב באופן רגיל הם, אם כבר, יותר בכושר, בעלי סיכוי נמוך יותר להשמנה, בעלי סיכוי יותר גבוה להנות ממשחקים מחוץ לבית, מעורבים חברתית יותר, ויותר מעורבים בקהילה מחבריהם שלא משחקים במשחקי מחשבי. [1] מחקר רחב היקף בארבע ערים בהולנד הראה – בניגוד למה שאני מניח הייתה ההנחה הראשונית – שילדים שהיה להם מחשב או טלוויזיה בחדר היו בעלי סיכוי רב יותר משמעותית לשחק בחוץ מאשר ילדים דומים שלא הייתה להם גישה כל כך קלה למסכים. [2] מחקר על ידי Pew Research Center הסיק שמשחקי מחשב, הרחק מהיותם מבודדים, שימשו לחבר ילדים עם בני גילם ועם החברה בכללותה. [3] מחקר אחר תיעד, כמותית, את הדרכים הרבות בהם משחקי מחשב מעודדים אינטראקציות חברתיות וחברויות. [4] ילדים יוצרים חברויות עם שחקני מחשב אחרים, גם בעולם האמיתי וגם באינטרנט. הם מדברים אחד עם השני על המשחקים שלהם, מלמדים אחד את השני אסטרטגיות, ומשחקים לרוב ביחד, באותו חדר או באינטרנט.

בנוגע לאלימות, ניתוח של מחקרים רבים שנועד למצוא השפעות של אלימות משחקי מחשב על אלימות בעולם האמיתי הסיק, שבכללותו, יש ראיות מעטות או לא קיימות להשפעות כאלה. [5] מעניין לדעת גם, שבמהלך העשורים בהם אלימות במשחקי מחשב עולה בהדרגה, ישנה ירידה הדרגתית ומשמעותית באלימות של צעירים. [6] אני לא בא לטעון שהירידה באלימות בעולם האמיתי נגרמה באיזה מידה משמעותית מהעלייה במשחקי מחשב אלימים, אבל, ישנם ראיות שמשחקים כאלה עוזרים לאנשים ללמוד איך לשלוט בעוינות שלהם. בניסוי אחד, הוצגה לסטודנטים מטלה נפשית מתסכלת ולאחר מכן העריכו את הרגשת הדיכאון והעוינות שלהם. הממצא העיקרי היה שאילו ששיחקו במשחקי מחשב אלימים הרגישו פחות מדוכאים ועוינים 45 דקות מוקדם יותר מסטודנטים דומים שלא שיחקו משחקים כאלה.[7]"

http://wp.me/p43YsN-b0

6) משחקי מחשב היום הם לא מה שרוב המבוגרים מכירים מפעם. הם דורשים היום שיתוף פעולה יוצא דופן. יש לי היום חברים מגרמניה, ספרד, ארה"ב (אחד מהם הוא כומר – בעצם היה כומר, הוא בדיוק עזב כדי שאישתו תוכל לקבל עבודה שהם הרגישו שהיא לא יכולה לוותר עליה ודרשה מהם לעבור דירה), פנמה, אוסטרליה, אנגליה, מלזיה, פולין, סלובקיה, קנדה… אנשים שאני מכיר שנים. אנשים שבמהלך היכרותי איתם התחילו תארים אקדמיים, סיימו תארים אקדמיים, יצאו לדייטים, הקימו משפחות… אנשים שישנתי אצלם כשטסתי לחו"ל, אנשים שיצא לי לארח כשהגיעו לארץ. אנשים שיש לי איתם תחומי עניין משותפים. חברים.

7) הקריאה, השמיעה, הכתיבה והדיבור שלי באנגלית הם תוצאה של עשרות אלפי שעות של אימון דרך משחקי מחשב. לימודי האנגלית בבית הספר קידמו אותי בצורה זניחה ביחס אליהם.

8) אני מתאר לעצמי שילדים שיש להם זמן מוגבל לשימוש במחשב יראו בו בעיקר ככלי להנאה ולא ככלי שיכול גם לעזור להם להתפתח. כי כשיש לך שעה ביום, אתה תעדיף לשחק במשחק החדש ולא לבדוק משהו בוויקיפדיה או לראות סרטונים ב TED, שהיית נכנס אליהם כי הם פשוט מעניינים אותך.

והנה עוד 3 הגיגים:

1) יכול להיות שלבכירים כאלה ואחרים יש צרוך לשלוט בסביבתם, והגבלות על הילדים שלהם מספקים להם את הצורך הזה.

2) יש סכנות בשימוש בטכנולוגיה, ושימוש מופרז יכול להיות בעייתי כמו בכל דבר.

3) כשיש כמה ילדים על מחשב אחד, יכול להיות הגיוני לקבוע כמה זמן יכול להיות כל אחד. רק עדיף שזה יהיה אחרי דיון עם הילדים ולא כהנחתה מלמעלה.

הדרך הנכונה מבחינתי "להתמודד" עם המסכים היא לתת להם לגיטימציה מלאה. לשבת מידי פעם עם הילדים ולשחק איתם במחשב. לראות מה המשחקים והתוכניות שמעניינים אותם. לדבר איתם עליהם. לגלות עניין בעולם שלהם. להסביר להם על הסכנות של השימוש הטכנולוגיה. מה כדאי לחשוף ומה לא כדאי. איפה כדאי להירשם עם האימייל ואיפה לא. איפה אפשר למצוא את הגדרות הפרטיות של פייסבוק ומה הם בעצם אומרות. לגרום להם להרגיש שאם הם נכנסו לצרה בגלל השימוש באחת הטכנולוגיות האלה, שאפשר לבוא לאחד ההורים והוא לא ישפוט אותם אלא ינסה לתקן את זה איתם ביחד.

כי מה הסיכוי שהבת שלכם תפנה אליכם לעזרה על משהו  שקרה לה בזמן שהיא לא הייתה אמורה להיות על המחשב?

בוורלי פיין

האם אפשר להצליח באנסקולינג בלי גישה חופשית לטכנולוגיה?

האם אפשר להצליח באנסקולינג בלי גישה חופשית לטכנולוגיה?

השאלה המעניינת הזאת נשאלת הרבה ב Unschool Australia (קבוצת הפייסבוק).

התשובה שלי תלויה בהגדרה של טכנולוגיה. אני אניח שאתם מתכוונים ל"מסכים", כלומר, כל דבר אינטראקטיבי עם שבב מחשב ומסך.

כשהילדים שלי היו קטנים השאלה הזאת הייתה "האם אפשר לעשות חינוך ביתי בלי טלוויזיה? חלק – הרבה מאיתנו – נלחמנו עם כל העניין הזה של התמכרות לטלוויזיה. (למעשה אני זוכרת את אמא שלי מתלוננת ש"הראש שלי כל הזמן תקוע בספר" כשהייתי ילדה אז נראה שהנושא עמוק יותר מ"טכנולוגיה").

בטח שאפשר לעשות אנסקולינג בלי להשתמש בטכנולוגיות האלה. מחשבים אישיים לא היו קיימים (באוסטרליה) כשהבת שלי נולדה, והם הגיעו מיד לאחר מכן. היוקר שלהם גרם לכך שהיא לא השתמשה במחשב עד גיל 8. אז הרבה מחבריה כבר היו שקועים באמת ובתמים במשחקים כמו Space invaders וטטריס. למעטים היה מחשב. קנינו אחד לאחר מכן אבל בגלל שהיה לנו רק חשמל סולארי היה אפשר להשתמש בו שעה אחת ביום. רק כשהיא הייתה כבר נערה הייתה לה גישה ליותר משעת מחשב אחת ביום.

חוסר גישה בלתי מוגבל לשימוש במכשירים טכנולוגיים כילדים לא הפך לבעיות בשימוש אפקטיבי בהם כמבוגרים.

בגלל אותן סיבות חשמליות הילדים שלי לא נהנו מגישה בלתי מוגבלת לטלוויזיה, וידאו ו DVD.

אני אומרת את כל זה כי נשאלה השאלה האם אפשר לעשות אנסקולינג בלי גישה בלתי מוגבלת לטכנולוגיה והתשובה היא בוודאי שכן. זה אפשרי, זה יכול לקרות, ובמקרה שלנו, זה באמת קרה.

אבל זה לא העניין. העניין שכל אחד מאיתנו צריך לעבוד עליו, בשביל עצמו ובשביל המשפחות שלנו, היא האם אנחנו מעריכים טכנולוגיה, האם אנחנו חושבים שלהכניס אותה במעט כמעט לכל היבט של החיים שלנו זה חשוב, בסדר, בריא, נחשק? מה הפחדים שלנו? אני חושבת שהדרך היחידה לענות על השאלה הזאת בהצלחה היא לחשוף את הפחדים שלנו ולעבוד עליהם בצורה לוגית ורציונלית, להתבסס על עובדות כשאפשר, ואז למצוא מה יענה על הצרכים האישיים והמשפחתיים שלנו.

השורה התחתונה עבורי היא שאם זה בבית ואנחנו כמבוגרים משתמשים בזה, אז גם הילדים שלנו צריכים להשתמש בזה. הם ירצו את זה. הם מונעים על ידי דחף עוצמתי ללמוד איך להיות אוטונומיים ועצמאיים ולחקות את מה שאנחנו עושים. הנכדה הפצפונת שלי מעדיפה לשחק עם השלט של הטלוויזיה ומפתחות המכונית ולא עם הצעצועים הצבעוניים שנראים כמוהם שקנינו בשביל לשעשע אותה. יש סיבה חשובה מאוד למה: אנחנו משחקים עם המפתחות והשלטים האמיתיים, לא עם צעצועים.

אם את לא רוצה שהילדים שלך ישתמשו ב"טכנולוגית מסכים" אל תשתמשי בזה בעצמך. אם את מעריכה את זה בשבילך – מכל סיבה שהיא – תניחי שהילדים שלך גם יעריכו את זה וירצו ללמוד איך להשתמש בזה וישתמשו בזה מאותן הסיבות שלך: ככלי לתקשורת ובידור.

————————————————————————————————————————

בוורלי פייןבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

בוורלי פיין היא אקטיביסטית של חינוך חופשי כבר מעל 20 שנים. היא התחילה לעודד ולקדם חינוך ביתי בהפקת ניוזלטר חינוך ביתי הראשון בדרום אוסטרליה, היא אירגנה כנסים וסמינרים, העבירה סדנאות חינוך ביתי ואירגנה מחנות חינוך ביתי.

חוץ מזה יש לה אתר עם יותר מ 900 מאמרים!!!

להגביל משחקי מחשב

להגביל משחקי מחשב זה שגעון

להגביל משחקי מחשב זה שגעון

אחרי שעשיתי הרבה מחקר על משחקי מחשב וההשפעות שלהם על ילדים, הבנתי שלהגבלת ילדים שמשחקים משחקי מחשב יש השפעה הרבה יותר מזיקה מאשר לתת להם לשחק משחקי מחשב כשהם משוחררים מהכבלים של השגחה הורית. אלה הסיבות:

1. זמן משחק מתבסס על כבוד.
כשאתם אומרים לילדים שהם לא יכולים לעשות מה שהם רוצים, אתם אומרים להם שיש להם שיקול דעת גרוע. כל העניין של למידה מוכוונת-ילד היא להגיד לילדים שיש להם אמת מידה טובה למה שמעניין אותם ושהם צריכים לכבד זאת בעצמם.

שמתי לב שכשאנשים שואלים אותי למה אנחנו לא מלמדים לפי נושאים בחינוך הביתי שלנו, אני אומרת, "אני סומכת שהילדים שלי יגלו מה הם רוצים ללמוד, ואני אעזור להם ללמוד את זה. אי אפשר לחלק תשוקה לפי נושאים בית ספריים."

ואז באופן קבוע אחד הילדים שלי יצעק, "אז למה אנחנו לא יכולים לשחק משחקי מחשב?!?!?!?"

והמבוגר יצחק, אבל אני אחשוב, "תכלס. זאת שאלה טובה."

2. מחסור מלאכותי נותן ערך מלאכותי לזמן המשחק.
כשמגבילים משהו מהנה זה גורם לאנשים להשתגע על הדבר הזה. זה נכון בדיאטות. אם אתה אומר לאנשים שהם לא יכולים לאכול יותר סוכר הם מתחילים להשתגע על סוכר. רוב האנשים יכולים לנהל את עצמם ולאכול כמות סבירה של סוכר ולהיות בסדר.

אותו דבר נכון עם משחקי מחשב. ברגע שאמרתי לילדים שלי שהם יכולים לשחק משחקי מחשב מתי שהם רוצים, הם דיברו על זה פחות והיו פחות אובססיביים, כי הם ידעו שזה תמיד יהיה שם כשהם ירצו. בלי להתחנן ליותר זמן, בלי משא ומתן, בלי לצעוק על מישהו שיהיה בשקט כי הרעש מפריע לזמן שלו לשחק במחשב. השחרור מהמחסור לקח הרבה מהכוח של משחקי המחשב.

3. יצירתיות מגיעה מתחושה של חופש.
כשהיה לילדים זמן משחקי מחשב בלתי מוגבל הם לא היו כל כך להוטים להגיע לשלב הבא בזמן שהם שיחקו. הם לא הרגישו לחץ זמן. הם היו מוכנים לנסות דברים אחרים בנינטנדו DS שלהם. למשל, הם ניסו לצלם, ליצור Mii (דמות שלהם) ולהצטרף למשחקים רבי משתתפים בשלבים שהם לא בהכרח שיחקו בהם.

ההפתעה הכי גדולה הייתה שהילדים שלי התחילו להשתמש במצלמת הוידאו ב DS אחד כדי לצלם ילד משחק ב DS  השני. לאלה מכם שלא יודעים, יש תרבות עצומה של אנשים שמצלמים את עצמם משחקים במשחקי מחשב ומעלים את זה ליוטיוב. הילדים שלי אוהבים לצפות בסרטונים האלה, ועכשיו כשזמן משחקי המחשב לא כל כך יקר, הילדים שלי מקליטים את הסרטונים האלה.

זה היה תענוג לראות את המתיחות המשפחתית יורדת והיצירתיות עולה כתוצאה מזמן משחקי מחשב בלתי מוגבל.

—————————————————————

פנלופי טראנקבשביל לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן.

בשביל להגיע לאתר שלה, תלחצו כאן.

פנלופי טראנק הקימה 4 סטארטאפים. האחרון שבהם הוא Quistic. עצות הקריירה שלה מתפרסמות ב 200 עיתונים. היא גרה בחווה בוויסקונסין ומחנכת את בניה בחינוך ביתי.

פאם לריצ'יה

כל מה שאני צריך לדעת למדתי ממשחקי מחשב

כל מה שאני צריך לדעת למדתי ממשחקי מחשב

פאם לריצ'יה

"הוא ישחק משחקי מחשב כל היום אם אני אתן לו," את אומרת לשכנה והיא מהנהנת בראשה בהסכמה. "זה לא יכול להיות דבר טוב, נכון?"

כאנשי חינוך חופשי אנחנו שואפים לתת לילדים שלנו את החופש להתעסק בתחומי העניין ובתשוקות שלהם. אנחנו רואים שהם לומדים בזריזות ובשמחה – כמעט ללא מאמץ – כשמשהו תופס אותם והם נהנים ממה שהם עושים. זה די קל לתת לזה לזרום כשאתם מרגישים שתחומי העניין שלהם משתלמים, אבל מה אם קשה לכם לראות את הערך במה שהם בוחרים לעשות? האם אתם דורשים מהם לבסוף לעבור למשהו אחר?

משחקי מחשב הם לרוב תחום עניין שבו להרבה אנשים יש קושי לראות את הערך בהם. כשהבנתי שמשחקי מחשב הוא תחום עניין עמוק ונלהב עבור ג'וסף בני בן ה – 12 החלטתי לקחת תפקיד פעיל. במקום להגביל את זמן המשחק שלו בתקווה שהוא ימצא משהו "טוב יותר" לעשות, תמכתי בו לגמרי. השקעתי זמן בלצפות בו משחק, ושוחחתי איתו. ניסיתי לשחק בעצמי. עזרתי לו למצוא מידע שהוא רצה. לא לקח לי הרבה זמן להבין שהוא כל הזמן לומד דברים חדשים. הנה מה שמצאתי, בנוסף למספר רעיונות על איך אתם יכולים לתמוך ולהיות מעורבים בהתעניינות של הילד שלכם במשחקי מחשב. להמשיך לקרוא כל מה שאני צריך לדעת למדתי ממשחקי מחשב

פיטר גריי

היתרונות הרבים של משחקי מחשב עבור ילדים

היתרונות הרבים של משחקי מחשב עבור ילדים

תחשבו פעמיים לפני שאתם מגבילים את משחקי המחשב של ילדיכם, ואז אל תעשו את זה

פורסם ב 7 לינואר 2012 על ידי פיטר גריי ב Freedom to Learn

הרבה הורים שאלו אותי, בהרצאות שהעברתי, על המלצות בנוגע להגבלת זמן משחקי המחשב של ילדיהם. אחרים אמרו לי שהם מגבילים את זמן משחקי המחשב של ילדיהם, או את "זמן המסכים" היומי שלהם, בנימה שנראה שהיא מרמזת שכל הורה הגיוני יעשה זאת.

אנשים שקוראים את הבלוג הזה יכולים לנחש מה התגובה שלי. יש לי כבוד רב ליכולתם של ילדים לעשות בחירות טובות לגבי השימוש בזמן שלהם, כל עוד באמת יש להם אפשרויות. יש ילדים שעוברים זמן ממושך במה שנראה רק דבר אחד, ואז יש מבוגרים שחושבים שמשהו לא בסדר, בגלל שהם (המבוגרים) לא היו בוחרים בזה. אבל מנסיוני, אם ילדים באמת חופשיים לשחק ולחקור בהרבה דרכים שונות, ויוצא שהם משחקים או חוקרים במה שנראה כמו רק דבר אחד, אז הם עושים את זה כי הם מקבלים משהו ממש משמעותי מזה. לדוגמה נחמדה לכך, אתם יכולים לצפות בסרטון בדף הבית של בית הספר סאדברי ואלי, שם איש צעיר מספר על השנה בה הוא לא עשה כמעט כלום חוץ מלשחק משחקי מחשב.

זאת תמיד טעות, אני חושב, להגיד לילדים מה הם צריכים או לא צריכים לעשות, חוץ מבמקרים בהם אתם אומרים להם שהם חייבים לעשות את חלקם בעבודות הבית או שהם צריכים לא לעשות דברים שיפגעו בכם או באחרים. כל פעם שאנחנו מונעים מילדינו לשחק או לחקור בדרכים שהם מעדיפים, אנחנו מניחים עוד לבנה בחוצץ ביניהם לבינינו. אנחנו אומרים, במהותו של עניין, "אני לא סומך עלייך שתנהל את חייך." ילדים היום לא סובלים מעודף משחקי מחשב או זמן מסכים. הם סובלים משליטת יתר של הורים על חייהם ומחוסר בחופש מספיק (ראו מאמר על העלייה בדכאון וחרדה).

ילדים חופשיים באמת יודעים מה הכי טוב עבורם, במיוחד בנוגע לשימוש בזמן החופשי שלהם. כל ילד שונה, בדיוק כמו כל מבוגר, ואנחנו לא יכולים להכנס לראש שלהם ולברר בדיוק מה הם מקבלים ממשהו שאנחנו לא מבינים. אני מכיר ילדה אחת טוב, שבמשך שנים, בילתה מספר שעות ביום בצפייה בתוכניות שחשבתי שהן מטופשות להגעיל. אבל, עם הזמן, גיליתי שהיא מקבלת מהם הרבה. הם תרמו רבות ליכולתה כשחקנית (עם הזמן היו לה תפקידים מרכזיים בהצגות בית הספר), בגלל שהיא שיחקה את התפקידים בעקיפין, בראשה, בזמן שהיא צפתה. הם גם תרמו למשיכה שלה להיבטים של הפסיכולוגיה האנושית. כעת היא רוצה להפוך את הפסיכולוגיה הקלינית למקצוע.

הכרתי גם ילדים שבילו הרבה מאוד זמן בקריאה – הם רק ישבו וקראו, "ועשו כלום!" למשך אולי 10 שעות ביום. תמיד היו ילדים כאלה, אפילו כשאני הייתי ילד. אף פעם לא הבנתי למה הם רק רוצים לשבת ולקרוא כשהם יכולים לצאת לדוג במקום. איזה בזבוז זמן. אולם, אף פעם לא הכרתי הורה שהגביל את זמן הקריאה של הילדים שלו. למה טוב יותר להגביל משחקי מחשב מלהגביל זמן קריאת ספרים? למה אנחנו דואגים לילד שמבלה 4 או 5 שעות ביום ליד מסך המחשב, כשהוא עושה מה שהוא רוצה לעשות, אבל אנחנו לא דואגים לאותו ילד שיושב בבית הספר למשך 6 שעות ביום ואז עושה שיעורי בית לעוד שעתיים – כשהוא עושה מה שאחרים מכריחים אותו לעשות? אני מבקש מכם לשקול את האפשרות שהילד לומד שיעורים חשובים יותר במחשב מאשר בבית הספר, חלקית בגלל שהמחשב היה בחירה שלו ובית הספר לא.

מחשבים הם הכלים החשובים ביותר של החברה המודרנית. למה שנגביל את ההזדמנויות של ילדים לשחק בהם?

למה שנרצה להגביל את זמן המחשב של ילדים? המחשב, בלי ספק, הוא הכלי הכי חשוב של החברה המודרנית. ההגבלה שלנו על זמן המחשב של ילדינו היא כמו מבוגרי ציידים-לקטים שמגבילים את זמן החץ וקשת של ילדיהם. ילדים מגיעים לעולם מתוכננים להסתכל סביב ולהבין מה הם צריכים לדעת כדי להשתלב בחברה שלתוכה הם נולדים. הם הרבה יותר טובים בכך ממבוגרים. בגלל זה הם לומדים שפות כל כך מהר ולומדים על העולם סביבם הרבה יותר מהר ממבוגרים. לכן ילדים של מהגרים מקדישים יותר תשומת לב לשפה שמדברים חבריהם, בתרבות החדשה, מאשר לשפה הישנה שמדברים הוריהם. לכן גם, כל פעם שמגיע חידוש טכנולוגי, ילדים לומדים להשתמש בו יותר מהר מהוריהם. הם יודעים, אינסטינקטיבית, מה הם צריכים ללמוד כדי להצליח.

למה אנחנו ממשיכים לשמוע אזהרות מ"בעלי סמכות" – כולל האקדמיה האמריקאית של רופאי הילדים – שאנחנו חייבים להגביל את משחקי המחשב של ילדינו? חלק מהפחד מגיע, אני חושב, מנטייה כללית מאיתנו המבוגרים לחשוד בכל מדיה חדשה. פלאטו בספרו "המדינה", טען שצריך לאסור מחזות ושירה בגלל ההשפעות המזיקות שלהם על הצעירים. כשהגיעה הכתיבה ונהפכה לקלה, והצעירים תפסו אותה בתלהבות, חלק מהמבוגרים הזהירו שזה יגרום למוח שלהם להרקב, הם לא יצטרכו יותר לתרגל את הזכרון שלהם. כשספרים מודפסים הפכו זמינים להמונים, הזהירו שהם יובילו צעירים, במיוחד נערות ונשים צעירות, להדרדרות מוסרית. כשטלוויזיות התחילו להופיע בבתים, הרבה סוגים של אזהרות מבשרות רעה נשמעו לגבי הנזקים הגופניים, הפסיכולוגיים והחברתיים שהם יגרמו.

משחקי מחשב היו תחת התקפתם של מחרחרי הפחד מאז שהם הופיעו לראשונה, וההתקפות לא פחתו. אם תחפשו בגוגל על "ההשפעות הרעות של משחקי מחשב", תמצאו כל מיני טענות מפחידות. אתר אחד מזהיר שמשחקי מחשב עלולים לגרום לדכאון, תוקפנות פיסית, שינה לא טובה, הפרעות סומטופורמיות, השמנה, הפרעות ריכוז… והרשימה ממשיכה. החולי היחיד שנראה שנשכח הוא מים בברך.

התלונות השכיחות ביותר לגבי משחקי מחשב הם שהם (1) מבודדים חברתית, (2) מקטינים את ההזדמנויות לפעילויות מחוץ לבית וכך מובילים להשמנה ולבריאות ירודה וגם (3) מעודדים אלימות אצל ילדים, אם יש תוכן אלים במשחקים. על פני השטח, כמובן, שתי הטענות הראשונות צריכות להיות נכונות יותר לגבי קריאת ספרים מאשר לגבי משחקי מחשב. בנוגע לטענה השלישית, אני לא רואה איזה סיבה ברורה למה סביר יותר שרצח מדומה של דמויות מצויירות במשחקי מחשב יסית לרצח אמיתי יותר מאשר, נגיד, תיאורו של שייקספיר של רצח המלט על ידי אביו החורג. אבל אנחנו מכריחים ילדים לקרוא שייקספיר בבית הספר.

מחקרים מפריכים את המיתוסים המפחידים לגבי ההשפעות המזיקות של משחקי מחשב

אם תבדקו את הספרות המחקרית, תמצאו מעט מאוד ראיות, אם בכלל, שתומכות בטענות של מחרחרי הפחד, וראיות רבות נגד הטענות האלה. למעשה, סקרים שיטתיים הראו שילדים שמשחקים משחקי משחב באופן רגיל הם, אם כבר, יותר בכושר, בעלי סיכוי נמוך יותר להשמנה, בעלי סיכוי יותר גבוה להנות ממשחקים מחוץ לבית, מעורבים חברתית יותר, ויותר מעורבים בקהילה מחבריהם שלא משחקים במשחקי מחשבי. [1] מחקר רחב היקף בארבע ערים בהולנד הראה – בניגוד למה שאני מניח הייתה ההנחה הראשונית – שילדים שהיה להם מחשב או טלוויזיה בחדר היו בעלי סיכוי רב יותר משמעותית לשחק בחוץ מאשר ילדים דומים שלא הייתה להם גישה כל כך קלה למסכים. [2] מחקר על ידי Pew Research Center הסיק שמשחקי מחשב, הרחק מהיותם מבודדים, שימשו לחבר ילדים עם בני גילם ועם החברה בכללותה. [3] מחקר אחר תיעד, כמותית, את הדרכים הרבות בהם משחקי מחשב מעודדים אינטראקציות חברתיות וחברויות. [4] ילדים יוצרים חברויות עם שחקני מחשב אחרים, גם בעולם האמיתי וגם באינטרנט. הם מדברים אחד עם השני על המשחקים שלהם, מלמדים אחד את השני אסטרטגיות, ומשחקים לרוב ביחד, באותו חדר או באינטרנט.

בנוגע לאלימות, ניתוח של מחקרים רבים שנועד למצוא השפעות של אלימות משחקי מחשב על אלימות בעולם האמיתי הסיק, שבכללותו, יש ראיות מעטות או לא קיימות להשפעות כאלה. [5] מעניין לדעת גם, שבמהלך העשורים בהם אלימות במשחקי מחשב עולה בהדרגה, ישנה ירידה הדרגתית ומשמעותית באלימות של צעירים. [6] אני לא בא לטעון שהירידה באלימות בעולם האמיתי נגרמה באיזה מידה משמעותית מהעלייה במשחקי מחשב אלימים, אבל, ישנם ראיות שמשחקים כאלה עוזרים לאנשים ללמוד איך לשלוט בעוינות שלהם. בניסוי אחד, הוצגה לסטודנטים מטלה נפשית מתסכלת ולאחר מכן העריכו את הרגשת הדכאון והעויינות שלהם. הממצא העיקרי היה שאילו ששיחקו במשחקי מחשב אלימים הרגישו פחות מדוכאים ועויינים 45 דקות מוקדם יותר מסטודנטים דומים שלא שיחקו משחקים כאלה.[7]

אני חייב להודות שאני שונא תיאורים גרפיים של אלימות, במשחקים או בכל מקום אחר, אבל אני לא טוען למעלה מוסרית בגלל זה. אני פשוט עדין. אשתי וילדי החורגים, שהם לא-אלימים בדיוק כמוני בחיים האמיתיים, מקניטים אותי על כך. הם מדברים על סינון סרטים עבורי, והם התרגלו ללכת לסרטים מסויימים בלעדי.

למשחקי מחשב יש השפעות חיוביות על המוח

כמה מחקרים מבוקרים היטב תיעדו השפעות חיוביות של משחקי מחשב על ההתפתחות הנפשית. ניסויים חוזרים הראו שמשחקי אקשן קצביים יכולים להעלות באופן ניכר תוצאות במבחני התמצאות במרחב, כמו מבחנים שמשתמשים בהם כמרכיבים של בחינות מנת משכל.[8] מחקרים אחרים רומזים, שבתלות לסוג המשחק, משחקי מחשב יכולים גם להעלות ציונים במדידות של זכרון (היכולת להחזיק מספר פיסות מידע באותו זמן), חשיבה ביקורתית ופתירת בעיות. [9] בנוסף, יש ראיות גוברות שילדים שהראו עניין מועט בקריאה וכתיבה רוכשים כעת כישורי שפה מתקדמים דרך תקשורת מבוססת טקסט במשחקי מחשב ברשת. [10]

כששואלים ילדים, בקבוצות מיקוד ובסקרים, מה הם אוהבים במשחקי מחשב, הם לרוב מדברים על חופש, הכוונה עצמית והרגשת יכולת. [11] במשחק, הם מקבלים החלטות בעצמם ושואפים לפגוש אתגרים שהם בחרו בעצמם. בבית הספר ובהקשרי שליטת-מבוגרים נוהגים בהם כאידיוטים שצריכים הכוונה מתמדת, אבל במשחק הם האחראיים ויכולים לפתור בעיות מסובכות ולהפגין כישורים יוצאי דופן. במשחק, גיל לא משנה, אבל יכולת כן. בדרכים האלה, משחקי מחשב הם כמו כל אמצעי המשחק האחרים.

היתרונות המיוחדים של משחקי תפקידים המוניים ברשת

לאורך הזמן, משחקי מחשב הפכו למורכבים ומרובי צדדים. אולי המשחקים הכי מעניינים היום הם אלה שנקראים משחקי תפקידים המוניים ברשת, כמו World of Warcraft, שהם אפילו יותר חברתיים ממשחקי מחשב קודמים ומציעים הזדמנויות אין סופיות ליצירתיות ופתירת בעיות. [12]

במשחקי הרשת האלה, השחקנים יוצרים דמות, שיש לה יכולות גופניות ופסיכולוגיות יחודיות, ובעזרת הדמות הזאת, הם נכנסים לעולם וירטואלי מורכב ומרגש שמאוכלס בעוד אין ספור שחקנים אחרים, שבעולם האמיתי יכולים לשבת בכל מקום בעולם. שחקנים יוצאים למסעות בעולם הוירטואלי הזה, ולאורך הדרך הם פוגשים שחקנים אחרים, שיכולים להפוך לידידים או אויבים. שחקנים יכולים להתחיל לשחק לבד, ולהימנע מאחרים, אבל כדי להגיע לשלבים המתקדמים הם צריכים לרכוש חברים ולהצטרף לאחרים במסעות משותפים. רכישת חברים במשחק מצריכה בעצם את אותם הכישורים כמו רכישת חברים בעולם האמיתי. אתה לא יכול להיות גס רוח. אתה צריך להבין את כללי ההתנהגות של התרבות שאתה נמצא בה ולפעול לפיהם. אתה צריך להבין את המטרות של חבר פוטנציאלי ולעזור לו להשיג אותן. לפי איך שאתה מתנהג, שחקנים יכולים להוסיף אותך לרשימת החברים שלהם, או לרשימת ההתעלמות שלהם, והם יכולים להעביר מידע חיובי או שלילי לגביך לשחקנים אחרים. המשחק מאפשר לשחקנים הזדמנויות ללא סוף לנסות התנהגויות שונות, בעולם דמיוני שבהם אין השלכות לכישלון בעולם האמיתי.

שחקנים במשחקים האלה יכולים להצטרף לקבוצות בעלות ענין משותף הנקראות גילדות. כדי להצטרף לגילדה, שחקן (או ליתר דיוק הדמות של השחקן) חייב למלא טופס בקשה, בדומה לבקשת עבודה, שמסביר למה הם יכולים להיות חבר בעל ערך. גילדות בדרך כלל בנויות כמו חברות בעולם האמיתי, עם מנהיגים, ועד מנהל ואפילו מגייסים. משחקים כאלה הם, בהרבה דרכים, כמו המשחקים הסוציו-דרמטיים המדומיינים של ילדי הגן, אבל משוחקים בעולם וירטואלי, עם תקשורת בטקסט, ששודרגו בהרבה דרגות תחכום כדי להתאים לתחומי העניין והיכולות של ילדים גדולים יותר, בני-עשרה ומבוגרים שמשחקים בהם. כמו כל המשחקים הסוציו-דרמטיים, הם מעוגנים בהבנה של העולם האמיתי, והם מתרגלים מושגים ויכולות חברתיות מאוד ענייניות לעולם האמיתי. למעשה, מחקר מטעם IBM הסיק שכישורי המנהיגות שמתורגלים במשחקי תפקידים המוניים הם זהים למעשה לאלה שצריך בשביל ניהול של חברה מודרנית.

———————–

[1] See: (a) Wack & Trantleff-Dunn (2009), "relationship between electronic game play, obesity, and psychosocial functioning in young men; CyberPsychology & Behavior, 12, 241-244; (b) Williams et al (2008), "Who plays, how much, and why? Debunking the stereotypical gamer profile; Journal of Computer Mediated Communication, 13, 993-1018; (c) Durkin & Barber (2002); "Not so doomed: Computer game play and positive adolescent development," Applied Developmental Psychology, 23, 373-392.

[2] Aarts et al. (2010). "Environmental determinants of outdoor play in children: A large-scale cross-sectional study." American Journal of Preventive Medicine, 39, 212-219.

[3] Lenhart et al. (2008). "Teens, video games and civics: Teens gaming experiences are diverse and include significant social interactions and civic engagements," report of the Pew Research Center. Available online.

[4] (a) Olson, C. K. (2010). Children's motivation for video game play in the context of normal development. Review of General Psychology, 14, 180-187; (b) Stevens et al. (2008). "In-game, in-room, in-world: reconnecting video game play to the rest of kids' lives. pp 41-66 in K. Salen (Ed.), The ecology of games: Connecting youth, games, and learning. The John D. and Catherine T. MacArthur Foundation series on digital media and learning. Cambridge, MA: MIT Press.

[5] Ferguson, C. (2010). Blazing angels or resident evil? Can violent video games be a force for good? Review of General Psychology, 14, 68-81.

[6] Ferguson (2010).

[7] Ferguson, C., & Rueda, S. M. (2010). The Hitman study: Violent video game exposure effects on aggressive behavior, hostile feelings, and depression. European Psychologist, 15, 99-108.

[8] (a) Green, C. S., & Bavelier, D. (2003). Action video game modifies visual selective attention. Nature, 423, 534-537; (b) Spence, I., & Feng, J. (2010). Video games and spatial cognition. Review of General Psychology, 14, 92-104.

[9] Akilli, G. K. (2007) Games and simulations: A new approach in education? In D. Gibson, C. Aldrich, & M. Prensky (Eds.), Games and simulations in online learning: Research and development frameworks (pp. 1-20). Hershey, PA: Information Science.

[10] Black, R. W., & Steinkuehler, C. (2009). Literacy in virtual worlds. In L. Christenbury, R. Bomer, & P. Smargorinsky (Eds.), Handbook of adolescent literacy research (pp. 271-286). New York: Guilford.

[11] (a) McLoed, L., & Lin, L. (2010). A child' power in game-play. Computers & Education, 54, 517-527; (b) Olson, C. K. (2010). Children's motivation for video game play in the context of normal development. Review of General Psychology, 14, 180-187; (c) Przybylski, A. K., Weinstein, N., Ryan, R. M., & Rigby, C. S. (2009). Having versus wanting to play: Background and consequences of harmonious versus obsessive engagement in video games. CyberPsychology & Behavior, 12, 485-492.; (d) Yee, N. (2006). Motivations for play in online games. Cyberpsychology & Behavior, 9, 772-775.

[12] Barnett, J., & Coulson, M. (2010). Virtually real: A psychological perspective on massively multiplayer online games. Review of General Psychology, 14, 167-179.

[13] Reaves, B., & Malone, T. W. (2007). Leadership in games and work: Implications for the enterprise of massively multiplayer online role-playing games. Seriosity, Inc. Published online at www.seriosity.com/downloads/Leadership_In_Games_Seriosity_and_IBM….

———————–

פיטר גרייפיטר גריי, ד"ר. פרופסור למחקר באוניברסיטת בוסטון, המחבר של "חופשיים ללמוד" (Free To Learn, Basic Books) ו "פסיכולוגיה" (Psychology, Worth Publishers, ספר הוראה אוניברסיטאי כעת במהדורה שישית). הוא ערך ופרסם מחקרים בפסיכולוגיה השוואתית, אבולוציונית, התפתחותית וחינוכית. הוא למד לתואר ראשון באוניברסיטת קולומביה ורכש דוקטורט במדעי הביולוגיה באוניברסיטת רוקפלר. כתיבתו ומחקרו הנוכחיים מתרכזים בעיקר על דרכי הלמידה הטבעיות של ילדים ועל הערך המתמשך של משחקים. הוא משחק בעצמו לא רק במחקר וכתיבה, אלא גם ברכיבת אופניים למרחקים, קייקים, סקי למרחקים וגידול ירקות. אתם מוזמנים לבדוק את שאר הרשומות בבלוג שלו "החופש ללמוד".