ארכיון תגיות: ג'אן האנט

The Natural Child Project

נולדו לחקור

נולדו לחקור

הרגש הראשון והפשוט ביותר אותו אנחנו מגלים במוח האדם הוא סקרנות. ~ אדמונד ברק

ילדים הם יצורים מסקרנים. תחשבו על תינוק, על הידיים, לא מסוגל לזחול. הוא מושיט יד לעגיל בוהק או מתנדנד, למשקפיים שלך, מנסה למשוך אותם מהפנים שלך, הוא מושך באף שלך או מכניס לך אצבעות לעיניים או לפה. הוא נוטה קדימה ומושיט יד ותופס את האוכל שלך. העיניים שלו עוקבות אחרי התנועות של אנשים או חתולים או חפצים.

תחשבו על תינוקות זוחלים. הם יכולים למצוא את גרגיר האבק הקטן ביותר על השטיח ששאבת רק הרגע. הם מוצאים חרקים מתים על הרצפה שאת יכולה להישבע שלא היו שם קודם לכן. הם לועסים נעליים, צעצועים, וכן, אפילו חוטי חשמל. הם מגלגלים את נייר הטואלט עד שהוא נגמר, מכניסים ידיים לאסלה ומפילים ספרים מהמדף וקופסאות מהארון. אין להם שום מושג על שלי או שלך. כל מה שנמצא בהישג ידיהם הוא שלהם לחקור… הארנק של האורחת, הארוחה שלה, סל הקניות.

תחשבו על ילדים צעירים. הם נוגעים בכל דבר. הם רוצים לקחת דברים מהמדפים בסופר. הם רוצים לגעת בקישוטי הזכוכית בבית של השכנים. הם שואלים שאלות: מה זה? מי זה? מה הרעש הזה? מה הריח הזה? מתי נגיע? הם "נכנסים" לדברים ויכולים, אם לא מבינים אותם כראוי, לעצבן את המטפלים שלהם עד בלי די. ילדים צעירים כמו תינוקות ופעוטות, מתעניינים באופן טבעי בסביבתם. בלי הסקרנות הזאת, בלי הצורך הפנימי הזה לחקור ולהבין מה מציעה להם הסביבה שלהם, ילדים לא יצליחו ללמוד ולשגשג. היכולת שלהם ליצור קישורים ולהבין את העולם תהיה בסכנה וכך גם ההתפתחות שלהם.

כהורים, חשוב שנבין את התפקיד הקריטי שיש לסקרנות בעיצוב חייהם של ילדינו. אנחנו חייבים לכבד את המאפיין הפנימי הזה על ידי כך שנגיב לילדינו בחיוב כשהם מבקשים ללמוד. אל תענישו אותם כשהם נוגעים בדברים בבית שלהם או בבתי אחרים. אל תנזפו בהם בגלל שהם נוהגים ביצירתיות עם הדברים שהם מוצאים, כמו לקחת את כל הממחטות מהקופסה ולזרוק אותם באוויר כדי לראות אותם נופלים כמו מצנחים קטנים. אל תגערו בהם בגלל שהם עושים מה שהם נולדו לעשות, כלומר לחקור את הסביבה שלהם. מלמול "לא, לא, לא" הורי קבוע יכול להיות מבלבל עבור הילד. כשהם נוטים למשהו שמעניין אותם, הרבה יותר טוב אם ההורה יעבוד עם הילד כדי לחקור את אותו מושא עניין חדש. בין אם זה צמח, קערת פלסטיק, שלט רחוק או צעיף משי, תדברו עם הילדה שלכם לגבי מה שהיא רואה ומרגישה. תתארו לה אותו בשפה עשירה וצבעונית. תגעו בזה איתה. תיצרו אסוציאציות ותסללו דרך בה היא תוכל ליצור קישורים בין מה שהיא מצאה לבין העולם הגדול. תנו תוקף למה שמעניין אותה וכשתעשו זאת אתם מלמדים את הילדה שלכם על העולם בו היא חיה ובאופן בלתי נמנע גם תבנו את כישורי השפה שלה. עכשיו בכנות, האם זה לא יותר מכיף מאשר לנקוט ב"לא, לא. אל תיגעי."?

אם יש דברים מסוימים שאת מעריכה בבית שלך ואת מעדיפה שהילדה שלך לא תתעסק איתם, תרחיקי אותם לעת עתה מחוץ להשיג ידה. אל תתני לחפצים בבית שלך לקבל ערך גבוה יותר מאשר הצמיחה וההתפתחות של הילדה שלך. יגיע זמן שהילדים שלך יוכלו להבין שמשהו הוא בעל ערך עבורך ועבור המשפחה שלכם ואת תעריכי אותם על כך, אבל זה לא הוגן לצפות זאת מפעוט, או אפילו מילד צעיר, ולהשאיר את זה בהישג ידם רק מכין אותם לכישלון. תזכרו שילדים הם יצורים בעלי יכולת מדהימה להתמקד בדבר אחד שמעניין אותם בצורה כלשהי. תשתמשו בהזדמנות הזאת ללמד, להוביל, להעשיר את ההבנה שלהם. כשהילדים שלנו קטנים, יש לנו כל כך הרבה הזדמנויות לחקור לצידם, לעודד, להלהיב ולהעשיר. אם הילד שלך תמיד נע לכיוון משהו שאמרו לו להתרחק ממנו, אז הסקרנות שלו לא באה לידי סיפוק. זה עד כדי כך פשוט. הוא לא מתריס, כמו ששמעתי כל כך הרבה אנשים טוענים.

עדיין לא בטוחים מה לעשות כשסאלי הקטנה מתקדמת שוב לכיוון מדף הספרים? נצלו את הרגע. תתקשרו. תגידו לה מה היא רואה. תשחקו עם זה, תקישו על זה, תגעו בזה איתה. האם החפץ משמיע צליל מוזר כשנוקשים עליו? האם הוא חם או קר, רך או קשה, חלק או גושי? האם אפשר למצוא לזה שימוש שונה? האם זה בטיחותי להוריד את זה מהמדף כדי שהיא תוכל לשחק עם זה על הרצפה? ככל שמותר לילדים "לשחק" עם דברים בסביבתם המיידית כדי לספק את הסקרנות שלהם, כך קטן הסיכוי שהם יתפסו וימשכו דברים אקראיים בסביבות חדשות. מצד שני, אם נוזפים בילדים על כך שהם נוגעים בדברים בבית שלהם והם לא נוטים יותר כלפי אותו חפץ, זה לא אומר שהם מבינים למה אסור להם לגעת בו. במקום זאת, הם פשוט מייחסים אי נוחות לאותו חפץ והם נמנעים מהסיכוי ללמוד ולהרחיב את הידע שלהם.

ילדים מאותתים לנו ללמד אותם לגבי הדברים אותם הם רואים, שומעים ומרגישים. מידת העניין של ילד לסביבתו היא חסרת גבולות, אך חשוב יותר, היא טבעית. לבקש מילד ללא הרף לא לגעת בדברים בעולם שלו זה כמו להגיד לאדם רעב לא לאכול מהאוכל שמונח לפניו. חובה עלינו כהורים, לקבל יותר את הצורך של ילדינו ללמוד דרך חקירה. זה יכול לעזור גם לנו להפוך להיות סקרנים יותר אם נשאר מעורבים עם ילדינו במקום להרתיע את הסקרנות שלהם.

———————————-

ג'אן האנטבשביל לקרוא את הפוסט המקורי, תלחצו כאן.

הפוסט נכתב על ידי מיסי וויליס, לאתר The Natural Child Project של ג'אן האנט.
ג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby

ג'אן האנט

פסק זמן – אמא אחת מחפשת חלופות

פסק זמן – אמא אחת מחפשת חלופות

אני מחפשת דרכים חיוביות יותר מפסק זמן ללמד ילד בן שנתיים. אנחנו לא משתמשים בפסק זמן לכל דבר קטן, רק הרבצות, נשיכות ולפעמים כשהוא מסרב להוראה פשוטה. זה יכול להיות פעם או פעמיים ביום, לפעמים בכלל לא. אני גם מרגישה שהוא "משועמם". יש לו צעצועים לימודיים, גם מהחנות וגם עבודת יד. אני מבלה זמן איתו ועם הצעצועים האלה, אבל דעתו מוסחת בקלות או שזה פשוט לא מעניין אותו. הוא מסתובב הרבה בבית, מנסה דברים ובכלליות מחפש דברים אחרים. הרבה פעמים הוא מנסה להיעזר בנו כדי להשיג מה שהוא רוצה ואנחנו משתתפים כשאנחנו יכולים או נותנים לו מה שלא מסוכן. כמה מזה הוא התפתחות נורמלית ואיך אנחנו מאזנים את היום והמחויבויות שלנו עם זמן איתו? יש לנו גם בת חצי שנה. שניהם מוצצי אצבע כבדים. חשבתי שאנחנו עושים הכל כמו שצריך אבל עכשיו אני מפקפקת בכך.

תודה
(שם חסוי).

 

התגובה של ג'אן

 תודה שביקרת באתר שלנו וששלחת את השאלות החשובות האלה. אני יכולה להבין למה את מרגישה המומה, במיוחד עם בן שנתיים פיקח ותינוקת שהופכת להיות יותר פעילה מיום ליום. אני משבחת אותך על כך שאת מחפשת חלופות לפסק זמן.

בני שנתיים הם אנשים סקרנים מאוד, תמיד עושים ניסויים, תמיד חוקרים. למעשה, הם מדענים! ואם תסתכלי על הפעילויות שלו כך, זה עשוי לשנות את נקודת המבט שלך ולאפשר לרעיונות יצירתיים להגיח, ולהקל על החיים שלך ושלו.

אני מציעה תרגיל לניסיון. ליום אחד, הסתכלי עליו לא כילד קטן, אלא כמדען אורח. העמידי פנים שהמדען הזה שוהה בביתך ליום. אותו אדם צריך חומרים לשימושו, צריך זמן לנהל את המחקר שלו, וצריך את העזרה שלך מפעם לפעם. אם היה מבקר בבית שלנו מדען, האם לא היינו מרגישים סקרנות בעצמנו כלפי מה שהוא עושה, והאם לא היינו מרגישים שלכבוד הוא לנו לעזור כשאנחנו יכולים? זו בדיוק הגישה הנכונה כלפי פעוט עסוק.

לצערנו, החברה שלנו לא תומכת בגישה הזו, וגורמים לנו לחשוב שילד בן שנתיים צריך להתנהג כמו מבוגר כל הזמן. זה מגוחך ולא מציאותי, כמובן, אך אף על פי כן, זו הציפייה של רבים בחברה שלנו. אז אנחנו שומעים מקרובי משפחה, חברים, זרים ו"מומחים" שבן השנתיים שלנו "מתנהג רע" כשהוא פשוט "מתנהג כמו בן שנתיים"!

אם בן שלושים "מסרב להוראה פשוטה" משהו לא עובד המערכת היחסים ואני צריכים לבדוק זאת. אבל בן שנתיים הוא לא מבוגר! אם בן שנתיים "מסרב להוראה פשוטה", זה בגלל שהוא עייף, רעב, רטוב, מוטרד, עסוק, לא מעוניין, כעוס על הגישה שלנו כלפיו, מבולבל מההוראה שהוא קיבל, זוכר חוויה כואבת שקשורה למה שמבקשים ממנו, המום מרעשים חזקים בבית או בסביבה, מגיב למתחים במשפחה או עוינות בין אחים או הורים, מקנא באופן מובן על תשומת הלב שאחותו מקבלת, מתוסכל כי הוא היה צריך להמתין יותר מידי כדי לקבל לתשומת לב וכן הלאה. יש סיבה טובה מאוד לכל התנהגות והתנהגות שהוא מפגין כלפינו!! להעניש אותו בגלל שהוא עושה את הכי טוב שהוא יכול בהתחשב בגילו, במצב הנוכחי, בחוויות האחרונות שלו ומשך הזמן המוגבל שלו על כדור הארץ זה לא רק לא הוגן, אלא לגמרי לא יעיל. זה באמת פשוט מאוד – "ילדים מתנהגים לפי היחס שהם מקבלים" ולפי איך שהם מרגישים באותו הזמן.

בגלל כל הסיבות האלה, את נבונה מספיק להבחין שעונשים לא עוזרים, ולחפש אחר חלופות יעילות וחיוביות יותר. לפעמים זה רק מצריך קצת יצירתיות והבנה טובה של האישיות של הילד שלנו. כשבני היה בן שנתיים, הוא אהב ללכת למגרשי משחקים, אבל הוא אף פעם לא רצה לעזוב. זה הפך להיות בעיה גדולה בשבילי, כי היה נראה שזה בלתי אפשרי להפסיק את הדמעות והתסכול בסופו של יום שהיה עד כה שמח. כשלקחתי קצת זמן לחשוב על דברים שיכולים להקל עליו, נזכרתי שהוא אהב להתחרות איתי. בפעם הבאה שהיינו צריכים לעזוב את מגרש המשחקים, אמרתי לו שזה הזמן ללכת ושאלתי אם הוא רוצה לעשות איתי תחרות עד לאוטו. הוא היה מרוצה מאוד מהפתרון הזה.

העצה החשובה ביותר שאי פעם קיבלתי היא להשתמש בהומור בכל עת שאפשר – לא הומור פוגע, כמובן, אלא הומור מטופש. פעם אחת כשבן השבע שלי לא רוצה לעזור לי לבשל, אבל הייתי צריכה קצת עזרה, תליתי שלט: "דרוש עזרה – מועך בננות לפרויקט הכנת עוגה". הוא הגיע מספר פעמים לראיון עבודה, פעם אחת הוא העמיד פנים שהוא טיפש מידי, פעם מוזר מידי, פעם מרושע מידי וכן הלאה, עד שלבסוף הוא הופיע כעוזר הטבח המושלם. כן, זה דרש זמן ודמיון, אבל העזרה המלבבת שלו הייתה שווה את זה. בכל פעם שהייתי עסוקה מידי בשביל גישה מבינה, ושנינו היינו מתעצבנים, היה לוקח זמן רב יותר לתקן את הנזק. ילדים אכן לוקחים את הזמן שלנו. הם לוקחים את האנרגיה שלנו. הם לוקחים את האהבה שלנו. אבל ככל שאנחנו נותנים יותר מהזמן והאנרגיה שלנו, כך הם יצטרכו פחות מהם בעתיד, ותהיה להם יותר אהבה להחזיר.

————————————————————————————————————————-

ג'אן האנטלקריאת המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby

ג'אן האנט

ללמוד תוך כדי משחק

ללמוד תוך כדי משחק

"המרדף אחרי האמת והיופי הוא תחום פעילות שבו אנחנו יכולים להישאר ילדים כל חיינו"– אלברט איינשטיין

בני ג'ייסון, כעת מבוגר צעיר, היה בחינוך חופשי מההתחלה – היה לנו המזל לגלות את ספריו של ג'ון הולט כשג'ייסון היה בן שנתיים, ולעולם לא פנינו לאחור.

ג'ייסון היה ילד חקרן, שאהב ללמוד מילים חדשות ולשחק עם מספרים. היה לו אוצר מילים נרחב בגיל 18 חודשים, הוא הבין את מושג האינסוף בגיל שנתיים, ולימד את עצמו מספרים ריבועיים ושורשים ריבועיים בגיל שלוש. למרות כל זה, עדיין תהיתי אם אני צריכה להשתמש בתוכנית לימודים, במיוחד לחשבון. היה קשה לא לדאוג כשבחרנו בדרך כל כך שונה מזו שהייתי בה בילדותי. היה גם קשה לא להיות מושפעת מהספקות של הורי, אפילו כשהבנתי את הסיבות לספקנות שלהם.

כשג'ייסון היה בן 7, הוא ביקש ספר בחשבון כמתנה לחג באותה שנה (זמן קצר לפני כן קראנו את הביקורת הנהדרת של ג'ון הולט על ספרו של הארולד ג'ייקובס “Mathematics: A Human Endeavor”, בספר Growing Without Schooling) הספר התגלה כנהדר בדיוק כמו שג'ון הולט אמר שהוא יהיה, ונהנו ממנו מאוד. אבל לאחר מספר חודשים, הבחנתי שג'ייסון לא הסתכל בו כבר די הרבה זמן. החלטתי להציע לו שנקרא ביחד פרק אחד בשבוע. למזלי, הייתי עסוקה באותו יום ולא התאפשר לי לשאול אותו. באותו ערב, ג'ייסון בא אלי, עם הספר ביד, ואמר "בואי נשחק בחשבון." המחשבה הראשונה שלי הייתה, "וואוו, זה היה קרוב." אם הייתי מציעה את ההצעה שלי, הוא כנראה היה מקבל אותה, ואפילו לומד ממנה, אבל מה היה קורה למושג של חשבון כמשחק?

כשג'ייסון היה בן 8, שכנתי, שגם לה היה ילד בן 8, שאלה אותי אם ג'ייסון יודע את לוח הכפל, וכשאמרתי שהוא יודע, היא שאלה אותי איך הוא למד אותו. הבן שלה נאבק במשך חודשים, ועדיין היה לו קשה לזכור את התשובות. הוא היה מתוסכל ודאג לציונים שלו, אבל אף אחד מהרעיונות שלה לא עזר. הסברתי שג'ייסון למד הכל בצורה טבעית מאוד, לפי הצורך. למשל, אבא שלו הביא הביתה לוח קליעה למטרה, בשביל הכיף, לפני כמה חודשים. הניקוד בקליעה למטרה דורש חיבור וכפל, ובגלל שג'ייסון רצה להיות האחראי על הניקוד, הוא למד את כל הצירופים שמשתמשים בהם בקליעה למטרה (ולאחר מכן הוא למד צירופים אחרים לפי הצורך), למרות שהלוח לא נקנה למטרה הזאת, וגם מעולם לא השתמשנו במושג "לוח הכפל".

עכשיו, ג'ייסון יכול לחשב בראש, בניגוד אלי. שיננתי נוסחאות, ואני יכולה לפתור את רוב בעיות החשבון, אבל תמיד על נייר, ורק לעיתים רחוקות אני מבינה את המושגים המעורבים. ג'ייסון לא רק שיכול לחשב בקלות אבל הוא גם באמת מבין את כל התהליך. אם הוא במקרה צריך כלי מתמטי חדש, הוא יכול ללמוד אותו בקלות. הוא היה צריך ללמוד על סינוסים וקוסינוסים כשהוא המיר ציורים לגרפיקות בשביל ספר הילדים שלי A Gift for Baby. הוא למד את זה בקלות ובמהירות מהאינטרנט. אני רק יכולה להיזכר כמה זמן השקעתי בשינון נוסחאות מתמטיקה, ולמרות שעברתי את כל המבחנים, לא באמת למדתי משהו. לא הבנתי איך הנוסחאות האלה עובדות בעצם, או איך להשתמש בהם בעולם האמיתי.

ג'ייסון למד הרבה ממה שהוא יודע דרך משחק, ויש לו את אותה האהבה ללמידה שהוא נולד איתה. הוא למד על כסף ממונופול, על איות משבץ-נא, על אסטרטגיה משחמט, הרמז ומשחקי וידאו, על תרבות מתוכניות וסרטי טלוויזיה מודרניים וקלאסיים, על פוליטיקה וממשל מהתוכנית "כן אדוני השר", על דקדוק מהמשחק Mad Libs, על שברים מבישול, על מילים ממשחקי מילון, ועל כתיבה מקריאה של פי. ג'יי. וודהאוס. הוא לומד על החיים מלחיות אותם. אבל כל הלמידה הזאת התרחשה יותר בטעות מאשר במכוון, כחלק מעסק גדול יותר של לחיות את החיים בחופשיות וטבעיות.

במהלך ראיון לעיתון בשביל מאמר על חינוך חופשי, הכתב שאל אותי איזה טכניקות הורי חינוך חופשי משתמשים בהם שיכולים להתאים גם להורים לילדים בבית הספר. הסברתי שחינוך חופשי הוא לא טכניקה. זה לחיות וללמוד באופן טבעי, אוהב ומכבד ביחד. כמו שחברתי ואם חינוך חופשי מארי ואן דורן כתבה פעם:

לגדל ילדים עם דגש על גמול פנימי זו לא טכניקה, שיטה או טריק לגרום להם לעשות מה שההורה רוצה מהם על ידי אמצעים מעודנים יותר, אלא דרך חיים, דרך לחיות עם ילדים עם כבוד אמיתי לחוכמה שלהם ולמהותם.

אני מרגישה אסירת תודה לג'ון הולט ולכותבים אחרים על חינוך חופשי שעודדו אותי לבטוח בג'ייסון שידע מה הוא זקוק לו ורוצה ללמוד ואיך ללמוד זאת. אבל המורה הכי טוב שלי תמיד היה הבן שלי. להורים שהלכו לבית הספר, חינוך חופשי יכול להיות אתגר, אבל זאת גם ההזדמנות הכי טובה שלנו ללמוד לבטוח באהבה הטבעית של ילדינו ללמידה.

למאמר המקורי, תלחצו כאן.

————————————————-

ג'אן האנטג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby

ג'אן האנט

כלל הזהב להורות

כלל הזהב להורות

"התייחס לזולתך כמו שהיית רוצה שיתייחסו אליך"

כלל הזהב הוכיח את מצויינותו כמדריך מוסרי מאז הימים הקדומים. הוגים יוונים ויהודים, קונפוציוס, ישו, ומורי אתיקה אחרים לימדו כולם את הכלל הזה, שנקרא כלל "הזהב" כדי לציין את המקום המכובד שלו ככלל האולטימטיבי לחיים. איזה שיעור טוב יותר אנחנו יכולים ליישם בגישה היומיומית שלנו להורות? וריאציה לכלל הזהב להורים תהיה "התייחס לילדך כמו שהיית רוצה שיתייחסו אליך אם היית באותו המצב."

זה עלול להיות מאיר עיניים אם נחיל את "כלל הזהב להורות" למספר שיטות חינוך, בעזרת חשיבה על מקרה של בעל ואשה "במקומם" של ילדים שאותם מחנכים בצורות שונות.

ענישה גופנית

האשה שופכת בטעות קפה על המקטורן החדש של בעלה. הוא מכה אותה.

האם האשה תהיה זהירה יותר עם חפציו בעתיד? או שאולי היא תתלונן עליו במשטרה?

פסק זמן

הבעל מתחיל לריב עם חבר שבא לביקור. האשה אומרת לו "זה לא יפה לריב עם החבר שלך! אני לא מסכימה לזה! לך תשב בחדר שלך לחצי שעה!"

האם הבעל יריב פחות? האם המבוכה מהמצב הזה תגרום לו ללכת בדרך הישר? האם הוא ירצה להתנצל כלפי חברו?

תוצאות

האשה נוהגת, שוכחת למלא את הטנק ונגמר לה הדלק. היא מטלפנת לבעלה לבקש ממנו שייקח את הרכב שלו כדי לקנות קצת דלק להביא לה. הוא מסרב, ומסביר שהיא צריכה ללמוד מה"תוצאות" כדי להיות יותר אחראית.

בפעם הבאה שמיכל הדלק יהיה כמעט ריק, האם היא תזכור למלא אותו? או שאולי דעתה תהיה מוסחת מידי בפנטזיות על גירושים מכדי לחשוב על דברים פחות חשובים כמו טיפול ברכב?

ספירה

האשה מזכירה לבעלה, שקורא את העיתון אחרי ארוחת הערב, שזה תורו לנקות את הכלים. הוא מלמל "ממ הממ", וממשיך לקרוא. האשה אומרת בתקיפות "אתה צריך לעשות את הכלים עכשיו! 1…2…"

האם הבעל ירגיש שהוא רוצה לשתף פעולה עם אשתו? או שהוא יסיק שהוא נשוי למשוגעת? והאם הוא ירגיש שאוהבים אותו ואפילו במועט?

כל שיטות החינוך נראות מגוחכות כשמסתכלים עליהן ככה. אבל הסיבה לכך היא שהחברה שלנו החליטה מתישהו שילדים ומבוגרים מגיבים אחד לשני לפי חוקי התנהגות אחרים. זאת הייתה טעות מזיקה ביותר. האמת היא שילדים, כמו מבוגרים, רוצים לשתף פעולה עם אלה שמתייחסים אליהם בטוב לב, הוקרה, הבנה וכבוד. "השיטה" היחידה ההגיונית ביחסים אנושיים – בלי הבדל בין ילד למבוגר – היא אהבה ללא תנאים.

בחברה שלנו, אנחנו שואלים את השאלה הלא נכונה. אנחנו שואלים, "איזה מערכת חוקים תעבוד עם ילדים, ואיזה מערכת חוקים תעבוד עם מבוגרים?" האמת היא, לשמחתנו, פשוטה הרבה יותר: כל בני האדם מתנהגים כמו שמתנהגים אליהם. ההבדל בגיל לא משנה.

הורים שרוצים לעזור לילדיהם לגדול להיות מבוגרים אוהבים ואחראיים לא יכולים לעשות יותר טוב מלזכור את כלל הזהב להורים: " התייחס לילדך כמו שהיית רוצה שיתייחסו אליך אם היית באותו המצב." הוא פשוט, ישיר ויעיל. ואנחנו לא צריכים לבזבז זמן כדי לבדוק בן כמה מישהו לפני שנעזר בו. מידה אחת מתאימה לכולם.

למאמר המקורי, תלחצו כאן.

————————————————-

ג'אן האנטג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby.