הוא הורס לנו את הטיול

הוא הורס לנו את הטיול

רינת ואני מנסים לקבוע לדבר כדי לעשות את “העבודה” (The Work של ביירון קייטי) כבר שבועיים. בכל פעם שנראה שכמעט אנחנו נפגשים, צץ בלת"מ אחר. רינת היא מורה בחינוך מיוחד ועכשיו עם החזרה לבתי הספר והעומס בבית עם הילדים שלה, הלו"ז קיבל תפנית כל כמה שעות.

בסוף הצלחנו להיפגש בזום. רינת פנתה אלי לפני כמה שבועות ושאלה אם אני מלווה גם ילדים בעזרת השיטה. הצעתי לה שקודם ניפגש אנחנו אחרי שתמלא דף עבודה על ערן, הגדול שלה בן ה 9 שבמילים שלה “עושה לה את המוות”. ביקשתי ממנה לפני הפגישה למלא דף עבודה שנקרא “ושפטת את רעך” (Judge your neighbor) שזה דף העבודה העיקרי בשיטת “העבודה” של ביירון קייטי והתפקיד שלו הוא לעזור לנו להציף סוגים שונים של מחשבות שמשפיעות עלינו בסיטואציה מסוימת עם אדם אחר.

מחשבות מסוג שיפוטים, צרכים, רצונות וחוקים.

פתחתי את השיחה עם הסבר קצר על מה אנחנו הולכים לעשות יחד: “אנחנו הולכים לבדוק את החשיבה שלך או במילים אחרות לחקור את את המחשבות שגורמות לך לסבל באותה סיטואציה”. אולי תשאלו את עצמכם “רגע, זה לא הילד שלה שעושה לה את המוות?” זה יתבהר לכם בהמשך.

הילד הורס לי את הטיול

אחרי ההסבר הקצר שלי היא הוציאה את דף העבודה ושיתפה אותי בקצרה בסיטואציה:

“היינו בטיול, רק אנחנו המשפחה ותוך כדי נסיעה ערן ביקש שנעצור בגן משחקים שלא היה במסלול שלנו. אמרתי לו שזה לא הזמן ואנחנו צריכים להגיע ליער להתחיל את הטיול. הוא התעקש והתחיל "להדליק" את האחים הקטנים שלו. הסתובבתי אליו וניסיתי בהתחלה לבקש ממנו שיתנהג כמו בוגר אבל זה רק נהייה גרוע יותר. מהר מאוד הסיטואציה התלהטה וצעקות ואיומים נזרקו לאוויר. כל כך כעסתי, הוא ממש הרס לי ולכולם את הטיול!” ראיתי שהיא נסערת והודתי לה על השיתוף הכנה.

“מה כתבת בסעיף הראשון?” שאלתי אותה. היא הסתכלה על הדף שלה וענתה

להמשיך לקרוא הוא הורס לנו את הטיול

רבקה אינס

מדעי המוח משנים את ההורות

מדעי המוח משנים את ההורות

מדעי המוח מרתקים אותי כבר מספר שנים. למעשה, בגלל שלמדתי על פעולות המוח הבסיסיות החלטתי לזנוח את שיטות ההורות המקובלות. אני ממש לא דוקטור למדעי המוח, ואני עדיין לא מבינה את מורכבויות המוח, אבל הגעתי להבנה בסיסית של הדברים דרך No-Drama Discipline שנכתב על ידי ד"ר דניאל סיגל וד"ר טינה פיין-ברייסון.

ד"ר סיגל הוא פרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. ד"ר ברייסון היא פסיכוטרפיסטית והמנהלת של Center for Connection. מה שהם חולקים בספר שלהם הוא מידע משנה חיים שכל הורה צריך לדעת. אני הולכת לשתף איתכם רק קטע קצר שאני מרגישה שהוא ממש חשוב. כמובן, אני ממליצה שתוסיפו את הספר לספריה שלכם.

בואו נחלק את המוח לשני חלקים. החלק התחתון של המוח הוא מה שד"ר סיגל וד"ר ברייסון מכנים "המוח התחתון". הוא מורכב מגזע המוח והאזור הלימבי. גזע המוח הוא מוח "הלטאה" הקדמון שלנו והוא אחראי לפעולות כמו נשימה, עיכול וויסות של מחזורי השינה. המערכת הלימבית מאחסנת את הרגשות החזקים שלנו. המוח התחתון מפותח מאוד כבר בלידה, אז הילד שלך מרגיש את כל הרגשות החזקים האלה כבר מיריית הפתיחה, אבל ניהול הרגשות האלה הוא לא אחד התפקידים של המוח התחתון.

החלק העליון, או המוח העליון כמו שהמחברים קוראים לו, אחראי לחשיבה לוגית, הקשה, קבלת החלטות, תכנון, ויסות רגשי, אמפתיה, מוסר ועוד, והוא ממש לא מפותח בלידה. למעשה, הוא לא יסתיים להתפתח עד אמצע שנות העשרים.

למה זה משנה הכל?

זה לוקח מידע שהאכילו אותנו בו שנים, כמו הרעיון שילד שמרביץ הוא פשוט מרושע וצריך להעניש אותו או שפעוט בהתקף זעם עושה עלינו מניפולציות וצריך להתעלם ממנו, ופשוט מנפץ אותו לרסיסים. זה פשוט לא נכון! ילד שיש לו התקף של המוח התחתון (הצפה רגשית אמיתית) לא יכול פשוט לעצור את ההתקף ולא משנה כמה נאיים או נשחד אותו, בגלל שהוא נעול במוח התחתון הקדמון והוא לא יכול לגשת לחלק שמאחסן את ההיגיון. ילד שמכה מישהו איבד גישה למוח העליון הלא מספיק מפותח שלו והוא מגיב מהמוח התחתון הקדמון שלו. הוא לא נבזי – הוא פשוט לא מסוגל לשלוט ברגשות ובהתנהגות שלו כל הזמן.

האם זה מצדיק התנהגות רעה? האם אנחנו פשוט מוותרים כי הם לא יכולים לשלוט בעצמם? לא, ברור שלא. להיפך, זאת בדיוק סיבה טובה בשביל להציב גבולות ולהבטיח שהם נשארים בהם. ד"ר סיגל וד"ר ברייסון אומרים ש"העובדה שאין לה מוח עליון פעיל בצורה עקבית, אשר מספק גבולות פנימיים ששולטים על ההתנהגות שלה, אומרת שצריך לספק לה גבולות חיצוניים.

אנחנו צריכים לעזור לילדים שלנו לפתח את המוח העליון – יחד עם כל הכישורים שהוא מאפשר – ובזמן שאנחנו עושים זאת, אולי נצטרך להתנהג כמוח עליון חיצוני לאורך הדרך, ובעודנו עושים זאת, לעבוד איתם ולעזור להם לקבל החלטות שהם עדיין לא מסוגלים לקבל בעצמם."

המידע הזה לא משנה את העובדה שילדים צריכים גבולות. מה שמידע הזה משנה הוא איך אנחנו מגיבים כשהם חוצים את הגבולות האלה. בפרק "המוח שלנו מגיב לחינוך", הם מדברים על היכולת לפנות לחלקים שונים של המוח של הילד שלך. התגובות ההוריות שלנו מפעילות חלק אחד של המוח כדי להשיג תוצאה אחת, או חלק אחר כדי להשיג תוצאה אחרת. אז בתגובה שלנו להתנהגות שלהם, אנחנו יכולים לפנות למוח העליון או למוח התחתון שלהם. הם שואלים את השאלה, "אם הילד שלך באמצע התקף והוא חסר שליטה, לאיזה חלק במוח תעדיפי לפנות? לקדמון הריאקטיבי? או לחלק המתוחכם המאפשר היגיון, אמפתיה והבנה-עצמית?"

כמובן, אנחנו רוצים לפנות למוח העליון. אנחנו רוצים להפעיל את החלקים הגבוהים שיכולים לעקוף את החלקים הנמוכים, הריאקטיביים. לאיזה חלק במוח אתם חושבים שעונשים פונים? לאיזה חלק פונה התעלמות? מה לגבי איומים? כל התגובות ההוריות האלה מפעילות את מוח הלטאה. הם קוראים לזה "להתגרות בלטאה".

אבל, על ידי הצגת אמפתיה, כבוד ושיתוף בפתירת בעיות, את לא נתפסת כמאיימת, ומוח הלטאה יכול להירגע. לכן עברתי מפסק-זמן (שהבן שלי תפס כאיום) לזמן-יחד (time in), כי רציתי לפנות למוח העליון שלו, ולא להמשיך להפגיז את המוח התחתון. לכן אני משתפת את שני הילדים שלי בפתרון בעיות במקום להעניש אותם.

כשבאופן עקבי אנחנו עוזרים לילדים להירגע ועובדים איתם כדי ללמד אותם לקבל החלטות, אנחנו למעשה מחזקים את הקישורים העצביים במוח העליון. ד"ר סיגל וד"ר ברייסון אומרים ש"הדרך בה אנחנו מתקשרים עם הילד שלנו כשהם עצבניים או טרודים יכול להשפיע רבות על התפתחות המוח שלהם, ולכן על סוג האדם שהם יהיו, היום ובשנים הבאות."

זה נושא נרחב, והספר מספק עצות מעשיות להטעמת המידע. אני ממליצה עליו לאין שיעור. בוא נפסיק להתגרות בלטאה! הפעילו את המוח העליון ותלמדו אותם כישורים טובים יותר.

—————————————————————————————————————–

רבקה אינסבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

רבקה אינס היא המייסדת של positive-parents.orgוהיוצרת של Positive Parenting: Toddlers and Beyond. היא המחברת של, The Newbie's Guide to Positive Parenting והייתה מחברת שותפה של Positive Parenting in Action: The How-To Guide to Putting Parenting Principles in Action in Early Childhood, שניהם רבי מכר בקטגוריות שלהם באמזון. היא אמא מוקירת תודה לשני בנים.

תוכנית לימודים טבעית

הדרך הטבעית ליצירת תוכנית לימודים

הדרך הטבעית ליצירת תוכנית לימודים

כלומדים מהחיים (life learners), אנחנו מאמינים שלמידה מתרחש בצורה אורגנית. תוכנית לימודים תתפתח באופן טבעי כשתתני לתחומי העניין של הילד שלך להוביל. איזה תהליך עוצמתי זה! אני רוצה לשתף דוגמה על איך זה נראה אצלנו.

לתת לתחומי העניין של הילד להוביל

כשבתי הבכורה הייתה בת 5, היא אהבה לאסוף אבנים. היא ציפתה לחפש אבנים מגניבות כל פעם שיצאנו החוצה. אז לקחתי את תחום העניין שלה והעמקתי בו. הלכנו ביחד לספריה ולקחנו כמה ספרים על אבנים, שהובילו לספרים על מינרלים, אבני חן וקריסטלים. קראנו הרבה על הנושא. הלכנו למוזיאון המקומי לעבודה באבן. זה פתח אותה לעולם חדש של מדעי כדור הארץ. רשמתי אותה לשיעורים ותוכניות שונות במוזיאון, שהעמיקו את הידע וההתעניינות שלה בנושא. היא למדה איך לזהות אבנים ומינרלים באחד השיעורים, אותו העביר גיאולוג מקצועי. היא יצאה לסיור במוזיאון בו היא אספה מאובנים ולמדה איך לזהות אותם. קניתי לה ערכות של אבנים, מאובנים ואבני חן שעזרו לה להמשיך ללמוד בבית. היא רכשה ידע ומיומנויות שרוב בני החמש לא מקבלים. התחביב הפשוט הזה של איסוף אבנים הפך להיות חווית למידה נהדרת. "יחידת לימוד" או "תוכנית לימודים", אם תרצו, נפרשה בטבעיות כשנתתי לילדה להוביל. היא כמעט בת שמונה עכשיו וממשיכה להגדיל את אוסף האבנים שלה.

המדע תומך בלמידה טבעית

כשאתה מקדיש זמן לילד שלך ושם לב למה שהוא אוהב, למידה עמוקה יותר מתרחשת בטבעיות. ניתן לטעון שזאת הגישה היעילה ביותר ללמידה כיוון שהילד באמת מתעניין ורוצה ללמוד. זה לא נעשה בכפייה. יש לזה משמעות אמיתית וחיבור לילד, לכן הילד פתוח יותר ללמידה, מתעניין יותר וזוכר את המידע טוב יותר. דבר זה מקביל למחקרים על הכשרה עסקית. חברות Fortune 500 ברחבי העולם יודעות שלמידה "תוך כדי עבודה" ואימון "ברגע האמת" היא גישה הרבה יותר יעילה ללימוד והתפתחות מאשר שיעורים מתוכננים מראש. תחום ההכשרה העסקית גילה זאת לפני עשרים שנה ושינה את התפיסה שלו, אבל בתי ספר עדיין ממשיכים עם גישות שעבר זמנן.

כפסיכולוגית עסקית, ערכתי מחקרים על איך אנשים לומדים, מה מניע אנשים ומה מוביל לביצועים גבוהים. למדתי שאם אתה מעביר את זמנך בהתמקדות בתוכנית לימודים שתוכננה או נבחרה לפני חודשים אתה מפסיד הזדמנויות לצלול לתחומי עניין כאשר הם עולים.

אני חושבת שג'ון הולט אמר זאת הכי טוב: "העזרה הכי טובה שאנחנו יכולים לתת על מנת לעזור לילדים ללמוד, היא לא להחליט מה אנחנו חושבים שהם צריכים לדעת, ולחשוב על דרכים גאוניות ללמד אותם, אלא על ידי הפיכת העולם, כל כמה שאנחנו יכולים, לנגיש עבורם, בעודנו רגישים לדברים שהם עושים ועונים על השאלות שלהם – אם יש להם – ועוזרים להם לחקור את הדברים שהם הכי מתעניינים בהם." אז במקום לבזבז כל כך הרבה זמן בתכנון יחידות לימוד ולחקור את תוכניות הלימודים הכי טובות, life learners משקיעים זמן עם הילדים שלנו כדי ללמוד מה נותן להם השראה. אנחנו לא מפחדים לקחת צעד לאחור ולתת ללמידה להתרחש באופן טבעי.

—————————————————————–

הלן מישנייביץ'בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

התשוקה של הלן מישנייביץ היא ללמד ולתת השראה מתוך סקרנות והרפתקה. היא פסיכולוגית עסקית, נשואה ואמא לשלוש בנות. היא מנהלת חברת יעוץ משלה תוך שהיא מאפשרת בהנאה את הלמידה המכוונת-עצמי ומבוססת-בית של הבנות שלה. יש לה 15 שנות ניסיון בחברות Fortune 500 בהם היא מובילה מחקרים הבודקים למידה, ביצועים ומוטיבציה של אנשים. היא נעזרת בעקרונות הלמידה הטבעית כדי לחנך את בנותיה ללא בית ספר.
עקבו אחריה בבלוג שלה ובעמוד הפייסבוק.

הדרך האפריקאית העדינה לשינה של תינוקך

הדרך האפריקאית העדינה לשינה של תינוקך

יש הבדל בסיסי בדרך בה מגדלים ילדים ברוב העולם לעומת העולם המערבי. הוא נובע מהיתרונות המשוערות של תלות-הדדית לעומת עצמאות. לאחר שחוויתי את שתי התרבויות אני יכולה להגיד שהן יכולות ללמוד אחת מהשנייה, אבל בסופו של דבר, לבחירות ההורים יכולות להיות השפעות עמוקות לפי ההקשר התרבותי שלהן.

כשחזרתי למדינה בה נולדתי, קניה, אחרי יותר מעשור וחצי של חיים באנגליה, היה זה דחף אימהי חזק שהניע אותי. גדלתי בקניה, חוף השנהב ואנגליה והייתי להוטה שבני העתידי יגדל עם הבנה של תלות-הדדית. גם הייתי (כמו הרבה הורים טריים) נאיבית להחריד. הפעם הראשונה בה חשבתי על הורות במהלך הלילה הייתה כשנתקלתי בספר של דר. וויליאם סירס שנקרא "הורים גם בלילה". עד אז פשוט הנחתי שבהתחשב בנטייה שלי לשינה, התינוק שלי יהיה בדיוק כמוני. כמה שטעיתי.

זמן אפריקאי שונה מזמן אירופאי בכך שהדגש הוא על הפעולה שמתרחשת ולא על זמן שרירותי המוקצב לפעולה. אלה שחיים יותר בהתאמה למחזורי הטבע מוצאים בזה פחות בעיה, אבל אני חזרתי אל ניירובי שהיא דומה מאוד לכל עיר מערבית בדרך בה היא מתפקדת.

כשחזרתי לראשונה, חייתי עם אמא שלי שברוב טובה התאימה את הבית שלה להגעתי המתקרבת. היא התקינה במיוחד חדר אמבטיה עם חדר שינה צמוד. מה שבלט בהיעדרו הוא החוסר בחדר ילדים לתינוק הממשמש ובא. אפילו לא הייתה עריסה. בסגנון ההורות האפריקאי המסורתי, היה זה מקובל שבימים הראשונים אהיה עם התינוק 24 שעות ביממה, וזה כלל גם את הלילות.

יש הרבה ספרים ומאמרים שמפרטים על ה"בטיחות" של שינה משותפת. זה דבר שמשעשע הרבה אימהות בקניה. בקניה זה בדיוק הפוך כי שם נתפס כמסוכן שתינוקות ישנים בחדר לבד. איך אמא יכולה להגיב בזריזות לצרכים של התינוק, ומה לגבי הנקות ליליות?

בגלל שלא ניתנה לי האפשרות, ובגלל שלא באמת הצלחתי לדמיין אפשרות אחרת, פשוט זרמתי עם זה. הבת שלי ישנה לידי וגיליתי עולם שלם שלא ידעתי שקיים. בין גילאי 8-12 חודשים היא הייתה מתעוררת בבוקר ושרה לעצמה במשך חצי שעה לפני שהיא אפילו פקחה את העיניים. רופא הילדים שלה הודיע לי שהיא הייתה אחת הילדות היחידות שהוא ראה עם אקזמה כל כך חמורה שלא גירדה עד לדימום – בכך שהייתי לידה יכולתי לתפוס את הידיים שלה ולמרוח קרם מרגיע בכל פעם שהיא הייתה צריכה.

הלילה הפך להיות עוד הזדמנות להתחבר ולהקשר. זה גרם לי להתעניין בשינה. בקליניקה שלי, התחלתי לשאול מטופלים איך הרבה מהם (כמבוגרים) ישנים לאורך כל הלילה. הרבה פחות ממה שאתם חושבים הצליחו. הרבה קמו לשירותים, אחרים בשביל לשתות, חלק קמו באופן קבוע ומצאו דרך להתמודד עם זה וחלק נאבקו בנדודי שינה. זה גרם לי להבין שאולי מה שאנחנו דורשים מתינוקות הוא למעשה די בלתי אפשרי לחלקם וכך התחלתי לחקור את הנושא. מצאתי שהרבה תרבויות מסביב לעולם לא מחשיבות התעוררויות במהלך הלילה למוזרות ואפילו מנצלות את הזמן הזה!

בשבט הקונג בבוטסואנה שרים ומשחקים. במאה ה-16 באירופה היו בתי קפה מיוחדים בשעות הלילה ששירתו את הלקוחות המיוחדים האלה. (מיתוס 8 שעות השינה הוא מאמר שמדבר על הנושא בצורה טובה) יש אפילו תפילות קתוליות שאמורות להיאמר ב"זמן שבין שתי השינות".

זה היה מידע רב ערך לתקופה שבה הבת שלי הייתה מתעוררת לגמרי בשתיים לפנות בוקר. במקום ללכת הלוך וחזור בניסיון להשכיב אותה בחזרה עשינו דברים. אפינו, ציירנו ואחרי שעה או שעתיים היא הייתה חוזרת לישון. השלב הזה החזיק מעמד רק מספר חודשים וכשאני מסתכלת עליו אני רואה איך הצלחנו לחטוף זמן איכות שאבד לנו בימים העמוסים בהם חזרתי לעבוד.

בגיל 4 היא החליטה שהגיע הזמן – היא התעוררה בוקר אחד ובזמן שהיא פתחה את הארון היא הכריזה "למה אנחנו צריכים לחלוק הכל?" כך הגיע לסיומו המנהג העקבי של שינה משותפת. גיסתי הביאה לי מיטה, הסבתי את חדר העבודה שלי לחדר שינה והיא יצאה מחדרי ועברה לחדר משלה.

הפילוסופיה האפריקאית מאחורי שינה משותפת והורות בשעת הלילה נתנה לי ארבע שנים של שחרור. הייתי חופשיה ליהנות מהקרבה שלנו בלי רגשות אשם, חופשיה לקבל את דפוסי השינה המשתנים שלה ולחכות להופעתה של עקביות טבעית, בעודי חופשיה לשחק איתה באמצע הלילה בגלל שלא היה לחץ על כך שהיא אמורה לעשות משהו שונה ממה שהיא עשתה באותו רגע. לא היה עליה לחץ להיות עצמאית בגיל צעיר כל כך ולא היו דאגות שהיא לעולם לא תלמד לעשות את אחד הדברים הטבעיים האלה – אלא פשוט בסגנון הייחודי לה.


ג'יי.סי. ניאלהבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ג'יי.סי. ניאלה היא אמא, יוצרת ואוסטאופטית שנהנית לחקור את השוני שלמזלנו עדיין קיים בין התרבויות ברחבי העולם.

יש לה עוד מאמר שתורגם לעברית שנקרא "מדוע תינוקות אפריקאיים לא בוכים?".

ולאתר שלה אתם יכולים להכנס כאן.

 

Hand in Hand Parenting

אני אעזור לך לחכות

אני אעזור לך לחכות

כבר כמה חודשים, קרוב יותר לשנה, שאני עובדת על לחכות בסבלנות כשמישהו מחזיק במשהו שהבן שלי רוצה. הכל התחיל כשקיוויתי ללמד את הבן שלי איך לשתף ולשחק עם ילדים אחרים בלי שהוא יתחיל להרביץ כשלמישהו יש משהו שהוא רוצה או להיפך. למדתי להישאר קרובה אליו במהלך אותם זמנים ולשמור על הגבול הזה.

הנה דוגמה אחת שמתארת איך זה הולך. יום אחד, הבת של השכנים הייתה אצלנו. אחרי זמן מה, היה אצלה משהו שהבן שלי רצה. הייתי מוכנה לזה ובקרבת מקום. כשהוא חטף את זה, שמתי את היד שלי על הצעצוע כמו שעשיתי כבר בעבר ואמרתי לו, "היא משחקת עם זה עכשיו ואני לא בטוחה מתי היא תסיים". הוא התרגז ואמר שזה הצעצוע שלו ושהיא משחקת בו כבר הרבה זמן. חזרתי על המילים שלי, בטון רך ואוהב תוך כדי יצירת קשר עין. הוספתי ואמרתי שאני אעזור לו לחכות. כל אותו הזמן שמתי את ידי על הצעצוע כדי שאף אחד לא יוכל לשחק איתו. למדתי גם שצריך להראות לילד השני שאני אעזור לבן שלי להרפות ושאנחנו רק צריכים כמה דקות, וברוב הפעמים הילד השני נרגע קצת. חזרתי על הגבול. הוא נאבק קצת. חזרתי והבטחתי לו שאני אעזור לו לחכות ואפילו עודדתי אותו לבדוק אם יש משהו אחר שאנחנו יכולים לעשות בזמן שאנחנו מחכים. הוא עזב את הצעצוע ועשה משהו אחר עד שהיא סיימה. חזרתי על הגבול הזה הרבה פעמים.

יום אחד, כשהיינו בטיול עם הגן של הבן שלי, קרה משהו יפה. כל מבוגר היה עם שני ילדים. אני הייתי עם הבן שלי ועוד ילדה מהגן שלו. זה היה זמן לארוחת הצהריים, ולמרות שלבן שלי ולי היו את הארוחות שלנו, הארוחות של 60 הילדים האחרים, בגילאי 3 עד 5, איחרו להגיע. הם היו צריכים לחכות יותר מ-30 דקות. חלקנו את מה שהיה לנו עם הילדה, אבל היא הייתה מצוברחת בגלל משהו ולא רצתה לאכול.

אז הבן שלי עשה דבר יפה, לגמרי מיוזמתו. הוא החזיר את האוכל שלו, שילב את ידיו, ישב ליד הילדה, התכופף לעברה כשהוא מסתכל לה בעיניים ואמר, "אני אעזור לך לחכות. את יכולה לחשוב על משהו אחר לעשות בזמן שאת מחכה?" והוא חיכה איתה.

הורות יד ביד באמת עובדת.

—————————————————————————
Hand in Hand Parentingנכתב על ידי פאולה ארנולד, מועמדת להסמכה מטעם Hand in Hand.
בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

Hand in Hand Parenting הוא אתר שמטרתו לתמוך בהורים ולספק להם את התובנות והמיומנויות להקשיב וליצור חיבור עם ילדיהם בצורה שתאפשר לכל ילד לשגשג.

The Natural Child Project

נולדו לחקור

נולדו לחקור

הרגש הראשון והפשוט ביותר אותו אנחנו מגלים במוח האדם הוא סקרנות. ~ אדמונד ברק

ילדים הם יצורים מסקרנים. תחשבו על תינוק, על הידיים, לא מסוגל לזחול. הוא מושיט יד לעגיל בוהק או מתנדנד, למשקפיים שלך, מנסה למשוך אותם מהפנים שלך, הוא מושך באף שלך או מכניס לך אצבעות לעיניים או לפה. הוא נוטה קדימה ומושיט יד ותופס את האוכל שלך. העיניים שלו עוקבות אחרי התנועות של אנשים או חתולים או חפצים.

תחשבו על תינוקות זוחלים. הם יכולים למצוא את גרגיר האבק הקטן ביותר על השטיח ששאבת רק הרגע. הם מוצאים חרקים מתים על הרצפה שאת יכולה להישבע שלא היו שם קודם לכן. הם לועסים נעליים, צעצועים, וכן, אפילו חוטי חשמל. הם מגלגלים את נייר הטואלט עד שהוא נגמר, מכניסים ידיים לאסלה ומפילים ספרים מהמדף וקופסאות מהארון. אין להם שום מושג על שלי או שלך. כל מה שנמצא בהישג ידיהם הוא שלהם לחקור… הארנק של האורחת, הארוחה שלה, סל הקניות.

תחשבו על ילדים צעירים. הם נוגעים בכל דבר. הם רוצים לקחת דברים מהמדפים בסופר. הם רוצים לגעת בקישוטי הזכוכית בבית של השכנים. הם שואלים שאלות: מה זה? מי זה? מה הרעש הזה? מה הריח הזה? מתי נגיע? הם "נכנסים" לדברים ויכולים, אם לא מבינים אותם כראוי, לעצבן את המטפלים שלהם עד בלי די. ילדים צעירים כמו תינוקות ופעוטות, מתעניינים באופן טבעי בסביבתם. בלי הסקרנות הזאת, בלי הצורך הפנימי הזה לחקור ולהבין מה מציעה להם הסביבה שלהם, ילדים לא יצליחו ללמוד ולשגשג. היכולת שלהם ליצור קישורים ולהבין את העולם תהיה בסכנה וכך גם ההתפתחות שלהם.

כהורים, חשוב שנבין את התפקיד הקריטי שיש לסקרנות בעיצוב חייהם של ילדינו. אנחנו חייבים לכבד את המאפיין הפנימי הזה על ידי כך שנגיב לילדינו בחיוב כשהם מבקשים ללמוד. אל תענישו אותם כשהם נוגעים בדברים בבית שלהם או בבתי אחרים. אל תנזפו בהם בגלל שהם נוהגים ביצירתיות עם הדברים שהם מוצאים, כמו לקחת את כל הממחטות מהקופסה ולזרוק אותם באוויר כדי לראות אותם נופלים כמו מצנחים קטנים. אל תגערו בהם בגלל שהם עושים מה שהם נולדו לעשות, כלומר לחקור את הסביבה שלהם. מלמול "לא, לא, לא" הורי קבוע יכול להיות מבלבל עבור הילד. כשהם נוטים למשהו שמעניין אותם, הרבה יותר טוב אם ההורה יעבוד עם הילד כדי לחקור את אותו מושא עניין חדש. בין אם זה צמח, קערת פלסטיק, שלט רחוק או צעיף משי, תדברו עם הילדה שלכם לגבי מה שהיא רואה ומרגישה. תתארו לה אותו בשפה עשירה וצבעונית. תגעו בזה איתה. תיצרו אסוציאציות ותסללו דרך בה היא תוכל ליצור קישורים בין מה שהיא מצאה לבין העולם הגדול. תנו תוקף למה שמעניין אותה וכשתעשו זאת אתם מלמדים את הילדה שלכם על העולם בו היא חיה ובאופן בלתי נמנע גם תבנו את כישורי השפה שלה. עכשיו בכנות, האם זה לא יותר מכיף מאשר לנקוט ב"לא, לא. אל תיגעי."?

אם יש דברים מסוימים שאת מעריכה בבית שלך ואת מעדיפה שהילדה שלך לא תתעסק איתם, תרחיקי אותם לעת עתה מחוץ להשיג ידה. אל תתני לחפצים בבית שלך לקבל ערך גבוה יותר מאשר הצמיחה וההתפתחות של הילדה שלך. יגיע זמן שהילדים שלך יוכלו להבין שמשהו הוא בעל ערך עבורך ועבור המשפחה שלכם ואת תעריכי אותם על כך, אבל זה לא הוגן לצפות זאת מפעוט, או אפילו מילד צעיר, ולהשאיר את זה בהישג ידם רק מכין אותם לכישלון. תזכרו שילדים הם יצורים בעלי יכולת מדהימה להתמקד בדבר אחד שמעניין אותם בצורה כלשהי. תשתמשו בהזדמנות הזאת ללמד, להוביל, להעשיר את ההבנה שלהם. כשהילדים שלנו קטנים, יש לנו כל כך הרבה הזדמנויות לחקור לצידם, לעודד, להלהיב ולהעשיר. אם הילד שלך תמיד נע לכיוון משהו שאמרו לו להתרחק ממנו, אז הסקרנות שלו לא באה לידי סיפוק. זה עד כדי כך פשוט. הוא לא מתריס, כמו ששמעתי כל כך הרבה אנשים טוענים.

עדיין לא בטוחים מה לעשות כשסאלי הקטנה מתקדמת שוב לכיוון מדף הספרים? נצלו את הרגע. תתקשרו. תגידו לה מה היא רואה. תשחקו עם זה, תקישו על זה, תגעו בזה איתה. האם החפץ משמיע צליל מוזר כשנוקשים עליו? האם הוא חם או קר, רך או קשה, חלק או גושי? האם אפשר למצוא לזה שימוש שונה? האם זה בטיחותי להוריד את זה מהמדף כדי שהיא תוכל לשחק עם זה על הרצפה? ככל שמותר לילדים "לשחק" עם דברים בסביבתם המיידית כדי לספק את הסקרנות שלהם, כך קטן הסיכוי שהם יתפסו וימשכו דברים אקראיים בסביבות חדשות. מצד שני, אם נוזפים בילדים על כך שהם נוגעים בדברים בבית שלהם והם לא נוטים יותר כלפי אותו חפץ, זה לא אומר שהם מבינים למה אסור להם לגעת בו. במקום זאת, הם פשוט מייחסים אי נוחות לאותו חפץ והם נמנעים מהסיכוי ללמוד ולהרחיב את הידע שלהם.

ילדים מאותתים לנו ללמד אותם לגבי הדברים אותם הם רואים, שומעים ומרגישים. מידת העניין של ילד לסביבתו היא חסרת גבולות, אך חשוב יותר, היא טבעית. לבקש מילד ללא הרף לא לגעת בדברים בעולם שלו זה כמו להגיד לאדם רעב לא לאכול מהאוכל שמונח לפניו. חובה עלינו כהורים, לקבל יותר את הצורך של ילדינו ללמוד דרך חקירה. זה יכול לעזור גם לנו להפוך להיות סקרנים יותר אם נשאר מעורבים עם ילדינו במקום להרתיע את הסקרנות שלהם.

———————————-

ג'אן האנטבשביל לקרוא את הפוסט המקורי, תלחצו כאן.

הפוסט נכתב על ידי מיסי וויליס, לאתר The Natural Child Project של ג'אן האנט.
ג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby

הורות איטית

הורות איטית

מהי הורות איטית ואיך היא קשורה לחינוך פשוט?

הספר החדש שלי, הורות איטית (הוצאת מדיה 10), עוסק בהאטת קצב החיים עם דגש על האטת קצב ההורות. אני רואה ביעדי "החינוך הפשוט" כפי שהם מתבטאים במאמרים שקראתי באתר זה סוג של שאיפה להורות איטית. כדי להגדיר הורות איטית ניתן לבדוק את ההיפך ממנה, מה שאני מכנה הורות מהירה: הורות מהירה היא התמכרות לעשייה ולפעילות בלתי פוסקת מצד אחד, המובילה לחרדה ולרגשות אשם מהצד השני. הורים מהירים דוחפים את ילדיהם לפעלתנות טרחנית – חוגים לאורך כל השבוע, שיעורי עזר, טיפולים, מטלות, שיעורי בית, טיולים, מסעות, נסיעות, הסעות, מסיבות, בילויים וכדומה. רבים מההורים המהירים מתחזקים קריירה, שלא מאפשרת להם להיות הרבה עם ילדיהם. לכן הם מוציאים את ההורות ל"אאוט-סורסינג" – קבלנות משנה: קבלני המשנה, שבידיהם מפקידים ההורים המהירים את הילדות של ילדיהם, הם מורים פרטיים, מטפלות, מדריכים ועוד הרבה מבוגרים אחרים. הצד השני של המטבע הוא חרדות ודאגות בלתי פוסקות לבטיחותם ומצבם החברתי של הילדים, ריחוף הליקופטרי מעליהם כדי להגן עליהם מפגעים אמיתיים ומדומים, טיפוח הנרקיסיזם שלהם והרבה רגשות אשם בנוסח "אני לא הורה טוב מספיק". כל זה מבטל, לדעתי, את הילדות של ילדינו והופך אותם למבוגרים קטנים בטרם עת.

האנשים המכורים להורות מהירה, ואני בטוח שאתם מכירים רבים כאלה, כלל לא יודעים שהם מכורים. בספרי אני עומד על בעיה זו ומציע איך לפתור אותה ברוח ההורות האיטית: פחות פעילות, פחות חוגים, פחות הוצאות, פחות ריחוף מעל הילדים – לתת להם להיות ילדים ולהתפתח בקצב שלהם, להפסיק ללמד אותם כל הזמן ובעיקר להיות איתם ולהוות דוגמה אישית בשבילם.

הספר שלי מחולק לתשעה "דברים" שאתם יכולים לעשות כדי להפוך להורים איטיים או סתם להאט את קצב החיים: ראשית, להכיר בעובדה שאתם הורים מהירים ולבדוק אם אתם אכן מעוניינים להאט את הקצב (לא כולם רוצים בכך). הפרק השני עוסק בסביבת החיים שלכם, בסביבה החברתית ובצורך להתמודד עם התגובות להחלטה לבחור בהורות איטית. הפרק השלישי עוסק בעבודה ופנאי ומציע את האפשרות לעבוד מעט במקום "לעבוד קשה". הפרק הרביעי עוסק בשפע ונזקיו, ובודק כיצד ניתן לחיות חיים חסכוניים ואיך הם משפיעים על המרקם המשפחתי. הפרק החמישי דן בזוגיות וביכולת של בני הזוג לקיים הורות איטית בשיתוף פעולה. בפרק השישי אני בוחן את אובדן הקשר של המשפחה לטבע והתמכרותה לתקשורת, על כל הנובע ומשתמע מכך. הפרק השביעי הוא אולי החשוב ביותר – אני דן בו בצורך במנוחה ופנאי, וביכולת לא לעשות דבר – או במילים אחרות, להתבטל ולתת עצמאות לילדים. בפרק השמיני אני בודק את היחסים בין בני אדם ברוח ההורות האיטית: נורמות, דיבור, הומור, הצורך בפרטיות ובשקט. הפרק התשיעי והאחרון הוא מעט פילוסופי והוא בוחן מה אנו רוצים מעצמנו בתור הורים, למה אנו מצפים מילדינו והאם האושר הוא אכן מטרה חשובה כל כך.

קטע בסגנון "בחן את עצמך" מתוך הספר:

האם אתה הורה מהיר?

(השאלון מנוסח בלשון זכר אך מתאים לשני הג'נדרים, כמובן)

א. הילד שלך מבקש איי-פוד חדש. אתה:

  1. קונה לו מיד, לכולם יש
  2. אומר לו שאתה צריך לבדוק את זה
  3. מבקש ממנו שיעבוד קצת כבייביסיטר אצל הדודים בחופשה הבאה, ירוויח קצת כסף ואז תשתתף איתו במחיר המכשיר

ב. האם אתה עסוק בטירוף כרגע?

  1. כן, אין לי זמן לנשום ו/או לישון
  2. די עסוק, אבל יוצא הביתה בחמש. מקסימום שבע
  3. ממש לא, אני קורא ספר. אחר כך אולי אלך לבריכה

ג. חופש חנוכה הגיע. אתה:

  1. נשאר בעבודה עד מאוחר, זקוקים לי שם
  2. משתדל להגיע מוקדם יותר הביתה כדי להיות עם הילדים
  3. לוקח כמה ימי חופש כדי לבלות עם הילדים

ד. לאן תיסעו בחופשת הקיץ?

  1. לספארי באוסטרליה ואז לסקי בדרום אפריקה, או להיפך
  2. להכל כלול בבורגס
  3. לא ניסע, נישאר בבית. אולי נלך לים

ה. האם אתה מרגיש שהמירוץ שוחק אותך?

  1. שוחק? אין לי זמן לנשום, יש לי צרבת והוציאו לי את כיס המרה. אני חי בסטרס קבוע
  2. אני מרגיש שאני לא עומד בקצב, הייתי רוצה להשתדל יותר ולעבוד קשה יותר
  3. על איזה מירוץ מדובר?

ו. האם היית רוצה לבלות יותר זמן עם הילדים?

  1. לא נראה לי שזה ילך, עם כמות העיסוקים שיש לי
  2. אני משתדל לבלות איתם לפחות שעת איכות אחת ביום
  3. אני מבלה איתם המון, אולי הם כבר צריכים חופש ממני

ז. איך נראית רשימת המטלות שלך?

  1. היומן שלי עמוס עד ראש השנה הבא
  2. הרבה עבודה, אבל אני מסתדר. אני מחכה כבר לחופשה הבאה
  3. לזרוק את הפח, להכין מדיח… זהו להיום

ח. האם אתה מאמין שאבות ואימהות Can have it all?

  1. בוודאי – עם הרבה עבודה קשה
  2. אולי לא הכל, אבל כמעט הכל
  3. אין דבר כזה "שיהיה לך הכל". זו פנטזיה מגוחכת

ט. בצפון החלה סופת שלגים אדירה. תגובתך?

  1. אז יורד שלג, שייהנו שם בצפון
  2. מתכנן טיול לגולן עם המשפחה בשבת. נקווה שיישאר שלג
  3. לוקח יום חופש, מוציא את הילדים מבית הספר ונוסע איתם ישר אל לב הסופה. כמה פעמים בשנה זה כבר קורה?

י. איך נראה התפריט התזונתי שלך?

  1. תפריט? חוטף משהו בבוקר בדרך למשרד, הרבה קפה וכדורים נגד צרבת
  2. משתדל לשמור על תזונה מאוזנת, אבל זה לא פשוט
  3. הרבה מים, תפריט ים תיכוני, שלוש ארוחות מסודרות, בלי ג'אנק פוד וכל היתר

י"א. הילדה שלכם הגיעה לגיל 14. מה תקנו לה מתנה?

  1. נערוך מסיבת ענק באולם שמחות עם מיטב הזמרים הים תיכוניים, ואחר כך טיסה לסקי בצרפת
  2. מסך LCD ענק ואייפון חדיש. נקווה שהיא לא תתבאס
  3. ספרים ומשחקי חשיבה. אולי נעשה אפילו איזה טיול למדבר

י"ב. כמה טלוויזיות ומסכי מחשב יש לכם?

  1. יש טלוויזיה ומחשב בכל חדר, כך שזה… נמנמנמ… יותר מ-10, אני לא בטוח
  2. טלוויזיה אחת בסלון ושני מחשבים
  3. מחשב אחד, ואין לנו טלוויזיה

י"ג. ומה קורה עם הטלוויזיה בביתכם?

  1. פתוחה כל היום, לא משנה אם יש מישהו בבית או לא
  2. אנחנו רואים תוכניות מסוימות שאהובות עלינו
  3. כבר אמרתי, אין לנו טלוויזיה

י"ד. כמה ספרים קראת לאחרונה?

  1. מי קורא ספרים? אני קורא בעיקר תזכירים של חברות, הסכמים, חשבונות וחוזים
  2. קראתי אחד או שניים בשנה האחרונה, ועיתונים אני קורא כל יום
  3. אני קורא 3 ספרים בו זמנית, זה לא פשוט…

ט"ו. איך אתה רואה את העתיד של ילדיך?

  1. אני רואה אותם עם תואר רביעי, קריירה בינלאומית ומצליחים בכל מה שהם עושים
  2. אני מקווה שהם יקבלו את ההחלטות הנכונות בחיים
  3. עתיד? תנו לגמור קודם כל את ההווה

עכשיו סכמו את הנקודות ובדקו היכן אתם עומדים:

15 עד 24 נקודות:

אתם חיים במסלול המהיר, וייתכן שאפילו נהנים מזה במידה זו או אחרת. אין לכם זמן לכלום, אתם טובעים בעבודה, מטלות ומשימות, לא מצליחים לאכול מסודר או לישון כמו שצריך ואין לכם כמעט זמן למשפחה. כדאי לכם לזכור שחיים בסטרס מתמיד וברדיפה אחר קריירה שאין לה תאריך תפוגה אינם המתכון לחיים בריאים ונינוחים, אלא ההיפך – מתכון לחיים לחוצים, הישגיים ותחרותיים של הורה מהיר, עם הרבה רגשי אשמה מלמעלה.

25 עד 34 נקודות:

אתם בתוך "המירוץ" אבל מודעים לצורך להאט אותו, או ממש לרדת מהקרוסלה המטורפת. אתם משתדלים לאכול מסודר, לישון היטב, להפחית את התלות במסכים ולבלות יותר זמן עם הילדים. הסיבה שזה לא כל כך מצליח לכם היא שאתם לא סגורים על עצמכם בעניין ההאטה. החיים סוחפים אתכם ואתם נוטים לדחות החלטות חשובות כמו מעבר להורות איטית לרגע האחרון. רק שלא תתעוררו מאוחר מדי, כי הזמן – הוא חולף ללא הרף, הילדים גדלים וכל היתר.

35 עד 45 נקודות:

אתם לוקחים את החיים בקלות, לא נותנים לשטיפת המוח התקשורתית להיכנס לכם לוורידים ויודעים שלא חשובה הכמות, אלא האיכות. אתם מאמינים שקטן זה יפה, נהנים משטויות, מבלים הרבה זמן עם הילדים, לא מכורים לקריירה ולמסכים ומשתדלים לחשוב "ירוק", למחזר ולהיות בקשר עם הטבע. אתם לא מאיצים בילדיכם להפוך למבוגרים ולא נכנסים איתם למלחמות. מצד שני, אתם גם לא מתנהגים כמו היפים מצויים עם סיסמאות שחוקות של שלום ואהבה. אתם מודעים היטב לבעיות הכלכליות והסביבתיות ומוצאים דרכים יצירתיות להתמודד עמן. ברכותינו, אתם הורים איטיים!

————————————————————–

אריאל קרסאריאל קרס הוא עיתונאי, מורה למוזיקה ומנהיג להקת הפאנק השפן הנכון

לדף הפייסבוק של הורות איטית, תלחצו כאן.

לקניית הספר, תלחצו כאן.

Happiness is here

תפסיקו לנסות להפוך כל דבר ללימודי

היי,

אני מצטער, אבל כותבת הפוסט המקורי ביקשה שאוריד אותו בינתיים… אני עוד מנסה לשכנע אותה שתאפשר לי להעלות אותו שוב…

ברנה בראון

ברנה בראון מדברת על הטלת אשמה

ברנה בראון מדברת על הטלת אשמה

כמה מכם מאשימים?

כמה מכם, כשמשהו משתבש, הדבר הראשון שאתם חושבים עליו הוא לחפש אשמים? היי. קוראים לי ברנה. אני מאשימה.

אני צריכה לספר לכם סיפור קצר מלפני מספר שנים כשגיליתי את היקף ההאשמות שלי. אני בבית שלי. לובשת מכנסיים לבנים וסוודר ורוד. אני שותה כוס קפה במטבח שלי – כוס קפה מלאה. אני מפילה אותה על הרצפה. היא מתפזרת למיליון חתיכות, משפריצה לי על כל הבגדים.

והדבר הראשון… כלומר תוך אלפית השנייה אחרי שהיא פגעה ברצפה, דבר ראשון שיוצא לי מהפה הוא זה: "לעזאזל איתך סטיב!" שהוא בעלי. תרשו לי להגיד לכם כמה מהר זה עובד אצלי.

סטיב משחק פולו-מים עם חברים. בלילה לפני, הוא הלך לשחק פולו-מים. אמרתי לו, "תגיע בחזרה בשעה 22:00, כי אני לא מצליחה להירדם לפני שאתה חוזר."

הוא חזר הביתה ב-22:30, אז הלכתי לישון קצת יותר מאוחר ממה שחשבתי. לכן, כוס הקפה השניה שלי, שכנראה לא הייתי שותה אם הוא היה חוזר בזמן. אז…

אז, שאר הסיפור הוא, אני מנקה את המטבח. סטיב מצלצל. אני, כאילו, "היי." והוא כזה, "היי, מה קורה?" "הא. מה קורה?"

"אני אגיד לך בדיוק מה קורה. אני מנקה את הקפה שנשפך על כל…" צליל ניתוק! כי הוא כבר יודע.

כמה מכם הולכים למקום הזה, כשמשהו רע קורה הדבר הראשון שאתם רוצים לדעת הוא, אשמת מי זה? אני מעדיפה שזאת תהיה אשמתי, מאשר שאף אחד לא יהיה אשם. למה? כי זה נותן לנו חזות של שליטה.

אם אתם נהנים מהאשמות, זה הרגע בו אתם צריכים לשים את האצבעות באוזניים ולעשות את ה"נהנהנה" הזה, כי אני הולכת להרוס לכם את זה.

הנה מה שמצאנו במחקרים. האשמה היא פשוט השחרור של חוסר-נוחות וכאב. יש לה מערכת יחסים הופכית לנטילת אחריות. נטילת אחריות, לפי ההגדרה, הוא תהליך פגיע. משמעו שאני מתקשרת אליך ואומרת לך, "הרגשות שלי באמת נפגעו בקשר לזה." ומדברת על זה, בלי להאשים.

האשמה היא פשוט דרך בה אנחנו משחררים כעס. אנשים שמאשימים הרבה בדרך כלל אין להם את העקשנות וכוח הסבל להטיל אחריות על מישהו בגלל שאנחנו מבזבזים את כל האנרגיה שלנו
בזעם למשך 15 שניות ומנסים להבין של מי האשמה בנוגע למשהו.

האשמה מאוד מזיקה במערכות יחסים היא אחת הסיבות שבגללן אנחנו מפספסים הזדמנויות לאמפתיה. כי כשמשהו קורה ואנחנו מקשיבים לסיפור, אנחנו לא באמת מקשיבים. אנחנו במקום שבו אני הייתי – מחברים את הקשרים הכי מהר שאנחנו יכולים בנוגע למי אשם במשהו.

———————————

ברנה בראון אמפתיהברנה בראון היא פרופסורית למחקר בעבודה סוציאלית. היא העבירה את העשור האחרון במחקר על פגיעות, אומץ, על ההרגשה של להיות ראוי ובושה.

ברנה היא נואמת מוערכת ובהרצאה שלה על כוחה של הפגיעות שהיא העבירה ב TEDx ביוסטון, צפו מעל 12 מיליון אנשים והיא אחת ההרצאות הכי נצפות ב TED.

היא כתבה כמה רבי מכר.

היא פתחה מסלול הכשרה שנקרא The Daring Way והיא גרה ביוסטון עם בעלה סטיב, ושני ילדיהם.

רבקה אינס

5 דברים שהפעוט שלכם צריך שתדעו

5 דברים שהפעוט שלכם צריך שתדעו

שלום. אני הפעוט שלכם, ויש כמה דברים שאתם צריכים לדעת עלי. יהיה טוב יותר לכולנו אם תדעו את הדברים האלה. כמו כן, תנו לי לאכול עוגייה בזמן שאתם קוראים את זה.

עצות עבור הורים לפעוטות:

1. יש לי גם מוח של פעוט

אתם מכירים את החלק במוח האחראי על חשיבה לוגית, יצירת אסטרטגיות ותכנונים, חיזוי ואומדן של תוצאות אפשריות להתנהגות שלי ודחיית סיפוקים? קוראים לו קליפת המוח הקדם-מצחית, ואצלי הוא מאוד לא מפותח! הוא בכלל לא מתחיל להתפתח עד בערך גיל 4, והוא יסיים רק כשאהיה בשנות העשרים!

זה אומר שאני לא יכול בכלל לעשות עליכם מניפולציות כשאני בוכה או כשיש לי רגשות עזים. מניפולציה דורשת תכנון ויצירת אסטרטגיות. פשוט ממש רע לי כשיש לי התקף זעם או כשאני אגרסיבי, ומה שאני צריך זה שתעזרו לי.

הדרך הטובה ביותר לוודא שקליפת המוח הקדם-מצחית שלי מתפתחת כשורה היא להראות לי איך אתם משתמשים בשלכם, כי אני ממש אוהב לחקות אתכם, ואז, כשאהיה קצת יותר גדול, תעזרו לי להשתמש בשלי על ידי כך שתלמדו אותי דרכים להירגע, תראו לי איך להזדהות ותעזרו לי ללמוד איך לפתור בעיות ולמצוא פתרונות. המוח שלי ואני נודה לכם כשנגדל!

2. יש לי צרכים

בקשר לקליפת המוח הקדם-מצחית הבלתי מפותחת, עכשיו אתם יכולים להבין ששיגועי שעת השינה ובעיות הגמילה מחיתולים שלי הם לא באמת תוכנית אב לשגע אתכם. נשבע. פשוט שעת השינה לא כיפית כמו לשחק איתכם, והחיתול ממש מתאים לי.

בגלל היכולת המעורערת שלי לצפות ולשקול תוצאות אפשריות ולשלוט בדחפים שלי, אתם עשויים לחשוב לפעמים שאני שובב. רק תנסו להבין שכל מה שאני עושה הוא בשביל לענות על צורך, כי זה מה שמוביל אותי כרגע. החלק היחיד של המוח שלי שמפותח לגמרי (גזע המוח) עוסק בסיפוק הצרכים שלי. אז, אם אתם רוצים שאלך לישון,  בואו נהפוך את זה לשגרה מתוקה, נתכרבל קצת, ואני ממש אוהב כשאתם מעסים לי את הגב.

3. אני מה שאתם אומרים שאני

הזהות שלי מתגבשת עכשיו, וברגע זה אני רואה את עצמי כמו שאתם רואים אותי. אז, אם אתם רואים אותי כשובב או רע, ככה אני אראה את עצמי. אם תראו אותי כנחמד ונהדר, ככה גם אני אחשוב על עצמי. אה, ורק שתדעו, אני תמיד אנסה לחיות לפי הזהות שלי, זה מה שבני אדם עושים. אם אתם רוצים שאהיה נחמד וטוב לב, תתפסו אותי כשאני עושה דברים כאלה ותגידו לי! אני אוהב לשמוע אתכם אומרים דברים טובים עלי, וכשאתם רואים אותי כבן אדם טוב, אני רוצה להתנהג ככזה.

(אני לא ממש מסכים עם הנקודה הזאת. חשוב מאוד לראות את הילדים שלכם כאנשים טובים, ויחד עם זאת צריך מאוד לשים לב לדעתי אם התשבוחות באות כדי "לחזק" את הפעוט, או אם אלה פשוט דברים שנאמרים מהלב ואין לנו ציפיות שבזכות זה ששיבחנו את הפעוט שלנו, הוא יתנהג שוב באותה צורה. כי אם היינו באמת חושבים שהילדים שלנו "טובים" לא היינו מרגישים צורך לשבח אותם כל כך הרבה. אפשר לקרוא עוד על הנושא במאמר המתורגם של רובין גריל — עידן.)

4. תהיו מחוברים

אני יודע שאני שולח לכם מסרים מנוגדים. דקה אחת אני רוצה להיות עצמאי, וברגע הבא אני רוצה שתחזיקו אותי על הידיים לעולמים. תאמינו לי, החיבור שלי איתכם הוא עדיין הדבר הכי חשוב בחיי. אז, למרות שאני צריך שתאפשרו לי לחקור בביטחון, אני גם צריך שתהיו חוף המבטחים שלי.

ההתקשרות שלנו משפיעה לא רק על ההתנהגות שלי, ופה אני אצוטט כמה אנשים ממש חכמים, "חוקרים מצאו שתבניות התקשרות המתבססות בשלב מוקדם יכולות להוביל למספר תוצאות. למשל, ילדים שהתקשרו בבטחה כתינוקות נוטים לפתח הערכה עצמית והסתמכות-עצמית גדולות יותר כשהם גדלים. ילדים אלה נוטים להיות עצמאיים יותר, להצליח יותר בבית הספר, לנהל מערכות יחסים חברתיות מוצלחות וחווים פחות דכאון וחרדה."

בעקרו של דבר, מערכת היחסים שלנו והחיבור בינינו קובעים את הדרך בה אבנה מערכות יחסים ואתחבר אל אחרים במהלך חיי!

5. אף אחד לא מושלם…

אני לא צריך שתהיו מושלמים. אני צריך שתפגינו אהבה והתקשרות. אנחנו נעבור את זה ביחד, אתם ואני. גם אני אוהב אתכם עד הירח ובחזרה, אתם יודעים. פשוט תראו אותי כבן אדם קטן שהצרכים שלו חשובים. תטפחו אותי, תדריכו אותי ותאהבו אותי ללא תנאים, כי גם אני לא אהיה מושלם, ואני צריך לדעת שאתם האדם האחד הזה שרואה את האור שלי – את הטוב שבי – אפילו כשאני מפשל. גם לי יש הרבה דברים ללמד אתכם. בואו נהנה מהימים הרגילים והמופלאים שלנו ביחד, כי אני לא אשאר קטן להרבה זמן.

מקורות:

http://bridges2understanding.com/maturation-of-the-prefrontal-cortex/

http://www.2knowmyself.com/What_is_self_concept/definition_of_self_concept_perception

http://psychology.about.com/od/loveandattraction/a/attachment01.htm

—————————————————————————————————————–

רבקה אינסבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

רבקה אינס היא המייסדת של positive-parents.org והיוצרת של Positive Parenting: Toddlers and Beyond. היא המחברת של, The Newbie's Guide to Positive Parenting והייתה מחברת שותפה של Positive Parenting in Action: The How-To Guide to Putting Parenting Principles in Action in Early Childhood, שניהם רבי מכר בקטגוריות שלהם באמזון. היא אמא מוקירת תודה לשני בנים.