ארכיון תגיות: תקשורת מקרבת

ענבל קשתן

לשמוע את ה"כן" שמאחורי ה"לא"

לשמוע את ה"כן" שמאחורי ה"לא"

מאת ענבל קשתן

"לא!" המילה הנוראית נאמרה. ביקשתם מילדכם לעשות משהו הגיוני לגמרי, כמו למרוח קרם-הגנה ביום חם, שטוף-שמש; ליטול ידיים לפני הארוחה; לנעול נעליים כדי שתוכלו לצאת מהבית; לסדר את הספרים והבגדים שהשאיר מפוזרים בסלון; לצחצח שיניים לפני השינה; ללכת לישון…

ובכל זאת, לילדכם או ילדתכם – בגיל שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, או יותר – יש דעה  משלהם. אתם אוהבים את הראש שלהם, העצמאות המתפתחת, האסרטיביות, הרצון שלהם להחליט מה הם רוצים לעשות ומתי, אבל כל-כך הייתם רוצים שהם יהיו הגיוניים! כל-כך הייתם רוצים שהם יעשו מה שאתם רוצים מבלי לעשות מזה עניין.

לנהל משא ומתן על הפער בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שילדינו רוצים יכול למתוח את סבלנותנו ומיומנותנו עד קצה גבול היכולת. יעידו על כך ספרים בנושאי ההורות, שרבים מהם מתמקדים באיך לגרום לילדינו לעשות את מה שאנו רוצים – יהא זה באמצעות "משמעת אפקטיבית", פרסים, עונשים, או דיאלוג.

תקשורת מקרבת לא-אלימה (Nonviolent CommunicationTM, NVC) מציעה פרספקטיבה וכלים, המביאים את הגישה הדיאלוגית עמוק והרחק מעבר לכל תהליך שהכרתי. הנחת-המוצא של NVC היא, שכל הפעולות האנושיות הינן ניסיון למלא את הצרכים האנושיים שלנו, ושהבעת אמפתיה והבנה לצרכים האלו יוצרת אמון, חיבור, ובאופן רחב יותר – שלום. הנחה זו מתורגמת למאגר כלים ספציפי ופרקטי ביותר לתקשורת, המגדיל את יכולתנו לזהות ולהיות באמפתיה כלפי צרכינו ורגשותינו שלנו ואלו של אחרים. כשמשתמשים ב-NVC באופן עקבי (או אפילו מזדמן!), היא יכולה ליצור חיבור עמוק, אמון ושיתוף-פעולה בין בני-משפחה מכל הגילים.

דיאלוג בתקשורת מקרבת

כך כתבה לי לאחרונה אמא אחת, על מאבק מוכר מאד לְרוב ההורים לפעוטות או לילדים בגילאי טרום-בית-ספר. מתוך רצונה לדעת כיצד תוכל להתמודד עם "לא" של ילדתה בת השנתיים (שנְכַנֶה אותה מאיה) מבלי להזדקק לשימוש בכוח, תיארה האם (נקרא לה כאן רוזי) את המצב הבא:

"לפעמים מאיה מסרבת להיכנס לְמושב הבטיחות במכונית, ואז אנחנו "מכריחים" אותה להיכנס. מדובר בשמירה על בטיחותה. יש שיאמרו שאנחנו יכולים לבחור לחכות ולא לנסוע עד שנשכנע אותה להיכנס מרצונה החופשי, אך כמו אנשים רבים, אנחנו תמיד ממהרים, ולעתים קרובות, האפשרות לחכות איננה באה בחשבון. מה אנחנו יכולים לעשות?"

ייתכן שדיאלוג בתקשורת מקרבת יעזור לרוזי לפתור את הבעיה ואפשר שלא, אך הוא בוודאי יתמוך בבניית איכות הקשר שאותו היא מעוניינת לקיים עם מאיה. המפתח לטיפוח הקשר כשאנחנו שומעים "לא" הוא לזכור, ש"לא" הוא תמיד "כן" למשהו אחר, וככזה הוא ההתחלה ולא הסוף של השיחה. אם רוזי בוחרת להקדיש את הזמן הנחוץ לחיבור עם בתה – מה שלעתים כן מזרז את מהלך הדברים – הדיאלוג עשוי להישמע כך:

רוזי:   הגיע הזמן לנסוע לבקר את סבא.

מאיה: לא! לא! לא!

רוזי: את מאוד נהנית ורוצה להמשיך עם מה שאת עושה עכשיו? (במקום לשמוע את ה"לא", רוזי מקשיבה לַדָבר שעליו מאיה אומרת "כן", באמצעות ניחוש הרגש שלה – הנאה, והצרכים שלה – במשחק ובחירה).

מאיה: כן! אני רוצה להמשיך לעבוד בגינה.

רוזי: ממש כייף לך לעבוד בגינה…?

מאיה: כן!

רוזי: אני נהנית לראות כמה כייף לך. ואני גם מודאגת, כי אני אוהבת להגיע למקומות בזמן שאמרתי שאגיע. (במקום להשיב ב"לא" משלה, רוזי מביעה את רגשותיה ואת הצורך שלה באחריות). אם אנחנו רוצות להגיע לסבא בזמן שאמרתי לו שאגיע, אז זה הזמן לצאת. את מוכנה להיכנס כעת לכסא שלך במכונית? (רוזי מסיימת בבקשה, שמבהירה למאיה מה היא יכולה לעשות כדי לעזור לאמה לענות על הצורך שלה).

מאיה: לא! אני רוצה להמשיך לעבוד בגינה עכשיו!

רוזי: אני מבולבלת לגבי מה לעשות. אני אוהבת שאת נהנית לעשות דברים שאת רוצה ואני גם רוצה לעשות מה שאמרתי שאעשה. (רוזי מראה למאיה שאכפת לה למלא את הצרכים של שתיהן). תהיי מוכנה להיכנס לכסא שלך באוטו בעוד 5 דקות כדי שנוכל להגיע לסבא בקרוב? (רוזי מציעה דרך שעשויה לענות על הצרכים של שתיהן, שוב בצורת בקשה).

מאיה: בסדר.

או שאולי זה לא היה כל-כך קל…

מאיה: לא! אני לא רוצה ללכת! אני רוצה להישאר בבית!

רוזי: אז את מאוד מתוסכלת עכשיו? את רוצה לבחור מה שאת עושה? (רוזי מתחברת למאיה כשהיא מביעה הבנה וקבלה לרגשות החזקים של מאיה ולַצורך שלה בעצמאות).

מאיה: כן! אני רוצה לעבוד בגינה!

רוזי: אני מבינה. אני עצובה, כי אני רוצה לארגן תוכניות שמתאימות לכולם. את מוכנה לחשוב אתי על רעיונות לגבי מה נוכל לעשות שיתאים לשתינו עכשיו? (שוב, רוזי מביעה את העניין שלה במענה על הצרכים של שתיהן ומעלה דרך חדשה, שעשויה לענות גם על הצורך של מאיה בבחירה ועצמאות).

מאיה: בסדר.

בהתאם לגיל הילד/ה, רעיונות לדרכים שיענו על הצרכים של כולם עשויים להגיע מההורה, עם תגובה של הילד/ה, או משני הצדדים, הילד/ה וההורה. ילדים צעירים, בגילאי שנתיים ושלוש, עשויים להפתיע אתכם בדרכים חדשניות וישימות, שעונות על הצרכים של כולם, שעליהן לא חשבתם.

אפילו אם מאיה תענה "לא" בשלב זה, תקשורת מקרבת ממשיכה להציע לרוזי אפשרויות לחיבור ותקשורת עם עצמה ועם בתה. בעזרת חוויות חוזרות, הנותנות לילדה ביטחון בכך שמבוגרים מכבדים את רצונה כפי שהם מכבדים את רצונם, היא תְּפתח בהדרגה יכולת גדולה יותר להתחשב בצרכים של אחרים ולפעול בדרך שתעזור למלא אותם. בינתיים רוזי תגלה, שרגעים מסוג זה מהווים הזדמנויות בשבילה לחזק את הבנתה את עצמה ואת הצרכים המרכזיים שלה בנושא ההורות, באמצעות התנהגות אכפתית הן כלפי  עצמה והן כלפי בתה.

מחברים צרכים לדרכי פעולה (אסטרטגיות)

בשימוש בתקשורת מקרבת אנו מתמקדים בשאלה כיצד למלא את כל הצרכים שלנו, כשלפעמים נדחה את קבלת ההחלטות עד שנשיג חיבור הדדי, שיהיה הבסיס לפתרון. לאחר שהתחברו, רוזי ומאיה עשויות להעלות מגוון דרכים, בהתאם לצרכים החיים בהן בעוצמה באותו הזמן. רוזי עשויה לגלות, שהיא יכולה לענות על הצורך שלה באחריות בכך שתתקשר לסבא ותדחה את הפגישה בשעה. היא עשויה לבחור לענות על הצורך שלה בהתחשבות באמצעות הבעת הרגשות והצרכים שלה בלהט רב יותר בעודה מנסה לקבל הבנה מבתה. או שאולי היא תתחבר לצרכים שלה עצמה בהרמוניה וקלות ותבחר לשנות את התוכניות. כאשר תוכניות משתנות מתוך התכוונות ברורה למענה על צרכים, הדבר שונה מאוד מ"כניעה" ל"גחמות" הילדה.

חיבור לצרכים של מאיה עשוי להניב אסטרטגיות אחרות. ייתכן שלמאיה יש צורך עז במשחק, שעשוי להתמלא בעזרת תכנון של מה הן תעשינה כשתגענה לסבא; ייתכן שיש לה צורך חזק בעצמאות, שעשוי להתמלא בכך שנשאיר לה את הבחירה לומר מתי היא מוכנה. ויש לה גם צורך לתרום לחיים של אחרים. אם רוזי תמצא דרך להביע את רגשותיה וצרכיה שלה ולבטא בקשות ברורות מבתה, היא עשויה לעזור לה להתחבר לַצורך הפנימי הזה של לתרום לחיי אחרים, כך שזו תהיה הבחירה של מאיה להיכנס למושב במכונית במקום "מאבק כוחות", שממנו יצאה בהפסד.

בכל מקרה, כשהורים מתמידים בהבעה כנה של הרגשות והצרכים שלהם וגם מתייחסים באמפתיה לרגשות ולצרכים של ילדיהם, שני הצדדים בונים את המיומנויות שלהן הם זקוקים כדי למצוא אסטרטגיות שיעבדו להם לאורך חייהם.

איזה הבדל יוצרת שמיעת ה"כן"?

כשילדינו אומרים "לא" ואנו שומעים "לא", לרוב אנו נותרים עם שתי אפשרויות לא מספקות: או  שנסתגל ל"לא" שלהם, או שנתעלם ממנו. כשאנו בוחרים להבין את ה"כן" שמאחורי ה"לא", אנו זוכים בהבנה עמוקה יותר של המניעים להתנהגות ילדינו: צרכים, המשותפים לכל בני-האדם. היכולת להבין את ילדינו יותר לעומק מובילה לכך, שאנו נרגיש יותר מחוברים אליהם – והם אלינו. כשאנשים מחוברים, יש להם יכולת גבוהה יותר לחשוב באופן יצירתי על דרכים למלא את צורכיהם, להעמיק את ההתחשבות ההדדית שלהם ולנהוג בסבלנות וסובלנות כאשר הצרכים שלהם לא מתמלאים ברגע מסוים. במשפחתי, כמו גם במשפחות אחרות המשתמשות בתקשורת מקרבת, זה לא אומר שאנחנו תמיד פותרים כל דבר בקלות. אבל זה כן אומר, שכמעט תמיד אנחנו מזינים את התקשורת והחיבור בינינו באופן קבוע בעזרת הדיאלוגים הללו, ושאנחנו מאד בוטחים זה בזה בהבעת הרגשות והצרכים שלנו. זוהי איכות הקשר שאני רוצה בשביל כל ההורים והילדים.

שינוי תגובתנו כלפי ה"לא" של ילדינו פירושו, בחלקו, ויתור על הכוח שיש לנו על ילדינו בכך שנוציא את ה"לא" שלנו כלפיהם מן התקשורת שלנו (או לפחות נפחית את השימוש בו באופן ניכר). פירושו להיות מוכנים להרפות מן ההיצמדות שלנו לאסטרטגיות שלנו, תוך שאנו מתבססים על הבנת הצרכים העמוקים שלנו ושל ילדינו. פירושו מיקוד בְּאופי היחסים שאנו רוצים לחוות עם ילדינו, במה שאנו רוצים ללמד  אותם, ובסוג עולם שאליו אנו רוצים להכין אותם.

אולם השימוש בתקשורת מקרבת אין פירושו ויתור על הצרכים שלנו! הצרכים העמוקים והאנושיים שלנו חשובים, ויש לנו כלים עוצמתיים לסיפוקם: הבעת הרגשות והצרכים שלנו בלהט בצד שכלול המיומנות לזהות מה עשוי לעזור לנו למלא את הצרכים הללו מבלי שילדינו ישלמו את המחיר. כשאיננו מאשימים, מביישים, או דורשים הסכמה, אנחנו יכולים למלא את הצרכים שלנו באמצעות חיבור עם עצמנו ועם ילדינו.

קיים סיכון בהבעת בקשות מילדינו במקום הצבת דרישות ואולטימטומים: הם עשויים לומר "לא", ואנו עלולים לחשוב שאנו חייבים לקבל זאת. אבל ברור שלא הפסדנו הרבה, כי לרוב ילדים אומרים "לא" גם לדרישות שלנו! כמה נפלא, אם כך, לגלות, שעל-ידי שמיעת ה"כן" אנו זוכים בַּחופש שלא לקבל "לא" כתשובה. אנו יכולים להשתמש ב"לא" – מילדינו, הורינו, עצמנו – כבתחילתו של דיאלוג פורה, שעשוי ליצור יותר קרבה בינינו ושיוביל אותנו לכיוון של סיפוק כל הצרכים של כולנו.

—————————————————————————————————————–

ענבל קשתןתרגום: יעל בריסקר וענבל אשד
עריכה מקצועית ולשונית: ארנינה קשתן

ענבל קשתן (1965-2014), שיחד עם אחותה מיקי קשתן ייסדה את המרכז לתקשורת מקרבת בקליפורניה, BayNVC, העבירה סדנאות, הדרכות וריטריטים במשך שנים רבות, לקהל הרחב כמו גם בבתי-ספר ובארגונים. היא פרסמה מאמרים וחומרי לימוד רבים בארה"ב (שם התגוררה ב-30 השנים האחרונות), עם דגש על שינוי חברתי והורות. במסגרת פעילותה כמנחה מוסמכת מטעם המרכז הבינלאומי לתקשורת לא-אלימה, היא ייסדה את מחלקת ההדרכה להורים של המרכז, ואף הגתה, הקימה והובילה את מפעל המחנות למשפחות (Family Camps), שממשיך לצבור תאוצה ברחבי העולם. אפשר לצפות בסרטונים שלה ב-Youtube.

מרשאל רוזנברג

שיפוטים מוסריים חיוביים

שיפוטים מוסריים חיוביים

אני רוצה להזכיר לכם איך תנים אומרים "תודה".

"כל הכבוד על העבודה שהגשת"

"אתה אדם טוב לב"

"אתה רקדן טוב"

אתם יכולים לראות למה זאת שפה תנית?

שיפוטים מוסריים. שיפוטים מוסריים חיוביים הם אלימים באותה מידה, לפי ההערכה שלי, כמו שליליים. בעיקרם הם מחזקים את הרעיון שהשלילי קיים.

אם אני אומר שאתה טוב לב, אני רומז שיש אדם שהוא אינו טוב לב. אני גם רומז שאני השופט שיודע את ההבדל.

אז בלי עוד שבחים ומחמאות.

במיוחד כשאתם משתמשים בהם כפרסים.

זאת הדרך האולטימטיבית להקטין מערכו של אדם, להשתמש ב"תודה" כפרס, להגיד את זה בשביל לחזק משהו, כדי לגרום למישהו להמשיך לעשות את זה

מה קורה בשיעורי אילוף כלבים? עונשים ופרסים. לתת מחמאה או שבח במטרה לחזק זה כמו לתת לכלב משהו לאכול בשביל לחזק התנהגות מסוימת שלו.

אנשים לא צריכים לקבל יחס כזה, וזה הורס את היופי באמירת תודה, כשאנשים צריכים לתהות, "האם זה נאמר מתוך אנרגיה כזאת?"

"אבל זה עובד!"

מה עובד, תן?

"מחקרים בניהול מראים שאם מנהלים משבחים ומחמיאים לעובדים באופן יומיומי, התפוקה עולה."

"מחקרים בבתי ספר מראים שאם מורים משבחים ומחמיאים לילדים באופן יומיומי הם עובדים יותר קשה."

תן, תסתכל שוב על המחקרים.

אני חושב שתראה שזה עובד רק לזמן קצר מאוד. עד שאנשים רואים את המניפולציה. ואז זה לא עובד יותר.

וזה הורס את היופי באמירת תודה, כי עכשיו אתה אפילו לא יכול לבטוח בהכרת תודה בלי לתהות אם היא נאמרת בתור חיזוק, כפרס.

"מה אם אני רוצה לבנות את ההערכה העצמית של מישהו? מה רע בזה?"

תן, אתה לא רואה את האירוניה בכך?

"מה?"

אם האדם השני יכול לאהוב את עצמו רק כשאתה מחמיא לו, אין לו הערכה עצמית. אתה רק גרמת לו להתמכר לפרסים שלך.

הוא מרגיש טוב רק כשאתה אומר עליו משהו. אין לו הערכה עצמית.

————————————————————————————————————————

מרשאל רוזנברגתקשורת לא-אלימה (ידועה בישראל גם כ"תקשורת מקרבת" ובעולם גם כ-Compassionate Communication), היא גישה אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג, לניהול תקשורת ויחסים בין אישיים בין אדם לעצמו ובינו לבין אנשים אחרים, ולפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים. הגישה מאפשרת יצירת שינוי במערכות יחסים והעמקת החיבור והאמון הבין-אישיים באמצעות המודל היישומי מעשי שלה.

– לקוח מתוך וויקיפדיה.

 

 

 

מרשאל רוזנברג

כעס ומה באמת גורם לו

כעס ומה באמת גורם לו

מתוך הספר "תקשורת מקרבת – שפה לחיים" מאת מרשאל רוזנברג.

האפשרות השלישית המתוארת בפרק 5 היא למקד את המודעות ברגשות ובצרכים שלנו עצמנו. במקום לעלות אל הראש שלנו כדי לערוך ניתוח מנטאלי על ה"לא-בסדר" של מישהו, אנחנו בוחרים להתחבר אל החיים שבתוכנו. אנרגיית חיים זו נעשית מוחשית ונגישה יותר כאשר אנחנו מתמקדים במה שאנחנו צריכים בכל רגע.

למשל, אם מישהי מגיעה באיחור לפגישה ואנחנו זקוקים לאישור שאכפת לה מאתנו, ייתכן שנרגיש פגועים. אם, במקום זאת, הצורך שלנו הוא לבלות זמן באופן משמעותי ובונה, ייתכן שנרגיש תסכול. לעומת זאת, אם הצורך שלנו הוא לבלות שלושים דקות לבד, בשקט, ייתכן שנהיה אסירי-תודה על האיחור שלה ונרגיש מרוצים. לכן, אין זו ההתנהגות של האדם האחר, כי אם הצורך שלנו עצמנו, אשר מעורר את הרגש שלנו. כאשר אנחנו מחוברים לצורך שלנו, בין שהוא לאישור, למשמעות או להתבודדות, אז אנחנו בקשר עם אנרגיית החיים שלנו. ייתכן שיהיו לנו רגשות חזקים, אך לעולם אין אנחנו כועסים. כעס הוא תוצאה של חשיבה מתנכרת לחיים, המנותקת מצרכים. הוא מצביע על כך שזזנו מעלה אל הראש שלנו כדי לנתח ולשפוט מישהו, במקום להתמקד באילו מן הצרכים שלנו אינם מקבלים מענה.

בנוסף לאפשרות השלישית, של התמקדות בצרכים וברגשות שלנו עצמנו, בכל רגע נתון ישנה בידינו הבחירה, להפנות את תשומת-הלב אל רגשותיו וצרכיו של האדם האחר. כאשר אנחנו בוחרים באפשרות רביעית זו, גם אז לעולם איננו חשים כעס. איננו מדחיקים את הכעס; אנחנו רואים כיצד הכעס פשוט נעדר מכל רגע שבו אנחנו מצויים בנוכחות מלאה עם הרגשות והצרכים של האדם האחר.

"אבל," שואלים אותי, "האם אין נסיבות שבהן הכעס מוצדק? האם אין 'זעם הגון' מתבקש, למשל, נוכח זיהום סביבתי חסר-התחשבות או אכפתיות?" תשובתי היא שאני משוכנע, כי בה במידה שאני מצדד במודעות, שלפיה יש דבר כזה כמו "פעולה רשלנית", או "פעולה מצפונית", "אדם חמדן" או "אדם מוסרי", אני תורם לאלימות על פני הכוכב שלנו. במקום להסכים או לא להסכים על מה שאנשים הינם משום שרצחו, אנסו או זיהמו את הסביבה, אני מאמין שאנחנו משרתים את החיים טוב יותר באמצעות מיקוד תשומת-הלב במה שאנחנו צריכים.

אני רואה כל כעס כתוצר של חשיבה מרחיקה, מסיטה לאלימות. בליבה של כל כעס קיים צורך שלא נענה. על כן כעס יכול להיות בעל ערך אם נשתמש בו כבשעון מעורר, שיעיר אותנו – להבין שיש לנו צורך שאינו נענה ושאנחנו חושבים באופן שמפחית את הסבירות שהוא ייענה. הבעה מלאה של כעס מחייבת מודעות מלאה לצורך שלנו. בנוסף, נדרשת אנרגיה כדי לתת מענה לצורך. אך הכעס מגייס את האנרגיה שלנו לכיוון של ענישת אנשים במקום להיענות לצרכים שלנו. במקום להתעסק ב"כעס מוסרי" אני ממליץ להתחבר באמפתיות עם הצרכים שלנו עצמנו או עם אלו של אחרים. ייתכן שיידרש לשם כך תרגול רב, שבו פעם אחר פעם נחליף במודע את הביטוי "אני כועסת משום שהם…" ב"אני כועסת משום שאני צריכה…"

זכיתי ללמוד שיעור יוצא מהכלל כשעבדתי עם תלמידים בבית-ספר להוראה מתקנת בוויסקונסין. פעמיים בתוך יומיים קיבלתי מכה חזקה באף בדרכים דומות להפליא. בפעם הראשונה קיבלתי מכה חזקה באף ממרפק בזמן שהתערבתי בריב בין שני תלמידים. רתחתי כל כך מזעם, שבקושי החזקתי את עצמי כדי לא להכות בחזרה. ברחובות דטרויט שבהם גדלתי היה צורך בהרבה פחות ממרפק באף כדי להביא אותי לידי השתוללות. ביום השני: מצב דומה, אותו אף (ולכן כאב פיזי רב יותר), אך אפילו לא טיפת כעס!

תוך התבוננות עמוקה על חוויה זו באותו ערב, זיהיתי כיצד במוחי שמתי על הילד הראשון תווית של "רשע מפונק". דימוי זה היה בראשי לפני שהמרפק שלו בכלל הגיע לאפי, וכשזה קרה, זה כבר לא היה סתם מרפק המכה באפי. זה היה: "לילד הדוחה הזה אין שום זכות לעשות זאת!" היה לי שיפוט אחר לגבי הילד השני; ראיתי אותו כיצור "מעורר רחמים." מכיוון שהייתה לי נטיה לדאוג לילד זה, למרות שאפי כאב ודימם הרבה יותר ביום השני, לא הרגשתי זעם כלל. לא יכולתי לקבל שיעור עוצמתי יותר, שיעזור לי לראות כי אין זה מה שהאדם האחר עושה, אלא הדימויים והפירושים בתוך ראשי היוצרים את הכעס שלי.

—————————————————————————————————————–

מרשאל רוזנברגתקשורת לא-אלימה (ידועה בישראל גם כ"תקשורת מקרבת" ובעולם גם כ-Compassionate Communication), היא גישה אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג, לניהול תקשורת ויחסים בין אישיים בין אדם לעצמו ובינו לבין אנשים אחרים, ולפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים. הגישה מאפשרת יצירת שינוי במערכות יחסים והעמקת החיבור והאמון הבין-אישיים באמצעות המודל היישומי מעשי שלה.

– לקוח מתוך וויקיפדיה.

מרשאל רוזנברג

שינוי בתוכנו – צמיחה דרך חינוך עצמי

שינוי בתוכנו – צמיחה דרך חינוך עצמי

נכתב על ידי ד"ר מארשל רוזנברג, לקוח מהספר Speak Peace in a World of Conflict.

כשאנחנו מסתכלים על איך תקשורת מקרבת יכולה לתרום לשינוי, תזכרו את זה: אנחנו רוצים שאנשים ישתנו בגלל שהם רואים דרכים טובות יותר לספק את הצרכים שלהם במחיר נמוך יותר, לא מפחד שאנחנו הולכים להעניש אותם, או לגרום להם לרגשות אשמה אם הם לא ישתנו.

תחשבו על טעות שעשיתם לאחרונה, משהו שעשיתם שאתם מצטערים עליו. עכשיו תחשבו, איך אני מחנך את עצמי ברגעים כאלה? או, במילים אחרות, מה אני אומר לעצמי ברגע בו אני מתחרט על מה שעשיתי?

לפני זמן לא רב, הדרכתי סדנה בה בדקנו איך אפשר להשתמש בתקשורת מקרבת כדי ללמוד מהמגבלות שלנו בלי לאבד מההערכה העצמית שלנו.

אישה אחת אמרה לנו שהיא צרחה על הבן שלה באותו בוקר לפני שהיא הגיעה לסדנה. היא אמרה כמה דברים לילד שלה שהיא הייתה מעדיפה לא להגיד – וכשהיא התסכלה בעיני הילד שלה, היא ראתה כמה הוא פגוע. שאלתי אותה את השאלה הזאת: "איך חינכת את עצמך באותו רגע? מה אמרת לעצמך?"

והיא אמרה, "אמרתי איזה אמא איומה אני. אמרתי לעצמי שאסור היה לי לדבר ככה אל הילד שלי. אמרתי, מה לא בסדר איתי?"

לצערנו, הרבה אנשים מחנכים את עצמם באותה דרך בה דמויות סמכות חינכו אותנו כשעשינו דברים שלא היו לרוחם. הם האשימו והענישו אותנו, ואנחנו הפנמנו את השיפוט הזה. כתוצאה מכך, אנחנו מחנכים את עצמנו לרוב דרך רגשות אשם, בושה וצורות אחרות של טקטיקות אלימות וכפייתיות. להמשיך לקרוא שינוי בתוכנו – צמיחה דרך חינוך עצמי

מרשאל רוזנברג

לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת

לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת

הקדמה

אני מלמד תקשורת לא־אלימה להורים כבר כמעט 30 שנה (הספרון נכתב על־ידי ד"ר רוזנברג לפני יותר מעשור ויצא לאור בסתיו 2004). הייתי רוצה לחלוק אתכם חלק מן הדברים שעזרו לי ולהורים שאִתָּם עבדתי ולשתף אתכם בתובנות שהיו לי, גבי העיסוק הנהדר והמאתגר של הורות.

תחילה הייתי רוצה להפנות את תשומת לבכם לסכנות שבמילה "ילד", כאשר אנחנו מאפשרים לה לקיים סוג אחר של כבוד מזה שהיינו נותנים למישהו, שלא מתויג כילד. הרשו לי להראות לכם למה אני מתכוון.

פעמים רבות נהגתי לפתוח סדנאות להורים, שעשיתי במשך השנים, בחלוקה של הקבוצה לשתיים. שמתי קבוצה אחת בחדר אחד, את השנייה בחדר אחר, וביקשתי ממשתתפי כל קבוצה לרשום על דף גדול שיחה בינם לבין אדם אחר במצב של סכסוך.
אני אומר לשתי הקבוצות מה הסכסוך. ההבדל היחיד הוא, שאני אומר לקבוצה אחת שהאדם האחר הוא הילד שלהם ולקבוצה השנייה אני אומר שהאדם האחר הוא השכן שלהם.

אחר־כך אנחנו חוזרים ונאספים לקבוצה אחת ובוחנים את שני ניירות־השיחה שהקבוצות הכינו, האחד שבו הם חושבים שהאדם השני הוא הילד שלהם, ובמקרה השני, השכן. (דרך אגב, אני לא מרשה לקבוצות לדבר זו עם זו על מי האדם בסיטואציה שלהם, כדי ששתיהן תחשובנה שהסיטואציה זהה).

אחרי שעברנו בקצרה על הדיאלוגים הכתובים של שתי הקבוצות, אני שואל אותם אם הם יכולים לראות הבדלים מבחינת רמות הכבוד והחמלה שהובעו. בכל פעם שעשיתי זאת, הקבוצה שעבדה על הסיטואציה שבה האדם השני הוא ילד, נתפשה כפחות
מכבדת וחומלת בתקשורת שלה מאשר הקבוצה שראתה באדם האחר את השכן. זה חושף באופן מכאיב לאנשים בַּקבוצות, כמה קל להקטין מערכו של מישהו כאדם, באמצעות התהליך הפשוט של לחשוב עליו או עליה כעל "הילד או הילדה שלנו".

המוּדעות שלי

יום אחד הייתה לי התנסות, שממש חידדה לי את המודעות לסכנה שבחשיבה על אנשים כעל ילדים. החוויה אירעה אחרי סוף־שבוע, שבו עבדתי עם שתי קבוצות: כנופיית־רחוב ומחלקה במשטרה. אני גישרתי בין שתי הקבוצות. הייתה מידה רבה של אלימות בין החברים בשתי הקבוצות והם ביקשו שאשמש בתפקיד של מתווך. אחרי ששהיתי במחיצתם זמן ממושך והתמודדתי עם האלימות שהייתה להם אלו כלפי אלו, הייתי מותש. כשנסעתי הביתה לאחר מכן, אמרתי לעצמי, שעד סוף ימיי אני לא רוצה להיות מעורב בסכסוך כלשהו.

וכמובן, כשנכנסתי הביתה, שלושת הילדים שלי רבו. הבעתי את הכאב שלי באוזניהם בָּאופן שאנחנו מעודדים בתקשורת מקרבת. ביטאתי איך אני מרגיש, מה הצרכים שלי ומה בקשותי. עשיתי את זה ככה — צעקתי: "כשאני שומע כל מה שקורה פה כרגע, אני מרגיש מתוח מאוד! יש לי צורך גדול בקצת שקט ושלווה אחרי סוף־השבוע שעברתי! אז האם תסכימו לתת לי קצת זמן ומרחב?"

בני הבכור הסתכל עלי ואמר, "אתה רוצה לדבר על זה?" ואז, באותו רגע, הקטנתי מערכו כאדם בחשיבה שלי. למה? כי אמרתי לעצמי, "איזה חמוד. הנה ילד בן תשע שמנסה לעזור לאבא שלו." אבל התבוננו מקרוב איך התעלמתי מההצעה שלו בשל גילו, כי תייגתי אותו כילד. למרבה המזל, ראיתי שזה מה שעובר בראשי, וייתכן שהצלחתי לראות זאת ביתר בהירות משום שהעבודה שעשיתי עם הכנופיה והמשטרה הראתה לי את הסכנה שבחשיבה על אנשים במונחים של תיוגים במקום אנושיותם.

אז במקום לראות אותו כילד ולחשוב לעצמי, "איזה חמוד", ראיתי אדם שמציע את עזרתו לאדם אחר בכאבו, ואמרתי בקול, "כן, אני רוצה לדבר על זה". ושלושתם באו אחרי לחדר אחר והקשיבו לי בזמן ששפכתי את לבי על כמה זה כואב לראות אנשים שמגיעים לנקודה, שבה הם רוצים לפגוע באחר רק בגלל שהם לא אומנו לראות את אנושיותו. אחרי שדיברתי על כך במשך 45 דקות הרגשתי נפלא ולפי מה שאני זוכר, הדלקנו את הרדיו ורקדנו כמו משוגעים.

החינוך שלנו כהורים

אז זה לא שאני מציע, שלא נשתמש במילה "ילד" כדרך־קיצור להסביר לאנשים, שאנחנו מדברים על אנשים בגיל מסוים. אני מדבר על כך, שאנחנו מאפשרים לתיוגים למנוע מאיתנו לראות את האדם האחר כבן־אנוש, באופן שגורם לנו להוריד מערכו של אותו אדם בשל הדברים שהתרבות שלנו מלמדת אותנו על "ילדים". הרשו לי להראות לכם זווית נוספת של מה שאני מדבר עליו, איך התיוג של ילד יכול להוביל אותנו להתנהג בצורה מצערת למדי.

בהתאם לדרך שבה חונכתי לחשוב על הורות, חשבתי, שתפקידו של הורה הוא לגרום לילדים להתנהג כמו שצריך. הרי ברגע שאנחנו מגדירים את עצמנו כסמכות, מורה או הורה, בתרבות שבה אני חונכתי, אנחנו רואים זאת כמחויבות שלנו לגרום לאנשים
שאנחנו מתייגים כ"ילדים" או כ"תלמידים", להתנהג בצורה מסוימת.

כיום אני רואה שזאת מטרה שמביסה את עצמה, משום שלמדתי, שבכל פעם שמטרתנו היא לגרום לאדם אחר להתנהג בצורה מסוימת, קרוב לוודאי שהוא יתנגד, בלי קשר למה שאנחנו מבקשים. דומה שהדבר נכון בין אם האדם האחר הוא בן שנתיים או בן תשעים ושתיים.

המטרה הזאת, של להשיג מה שאנחנו רוצים מאנשים אחרים, או לגרום להם לעשות מה שאנחנו רוצים, מאיימת על האוטונומיה שלהם, על זכותם לבחור מה הם רוצים לעשות. וכל פעם שאנשים מרגישים שהם לא חופשיים לבחור מה שהם רוצים לעשות, סביר שהם יתנגדו, אפילו אם הם רואים את התכלית של מה שאנחנו מבקשים, ובאופן רגיל היו רוצים לעשות זאת. הצורך שלנו לשמור על עצמאותנו הוא כה חזק, שאם אנחנו רואים מישהו שזו מטרתו הבלעדית, אם אותו אדם מתנהג כאילו הוא יודע מה טוב לנו ואינו מאפשר לנו לבחור כיצד לפעול, זה מעורר את התנגדותנו.

מגבלות הכפייה והעונש

לַנצח אהיה אסיר־תודה לילדיי, על שחינכו אותי באשר למגבלות המטרה של לגרום לאנשים אחרים לעשות מה שאנחנו רוצים. הם לימדו אותי, קודם כל, שאני לא יכול להכריח אותם לעשות מה שאני רוצה. לא יכולתי לגרום להם לעשות דבר. לא יכולתי
לגרום להם להחזיר צעצוע בחזרה לקופסה. לא יכולתי לגרום להם לסדר את המיטה. לא יכולתי לגרום להם לאכול. כן, זה היה שיעור מעורר־ענווה כהורה, ללמוד על חוסר־האונים שלי, כי איפה שהוא הכנסתי לי לראש, שתפקידו של הורה הוא לגרום
לילד להתנהג כמו שצריך. והנה הילדים הצעירים האלה מלמדים אותי את השיעור מעורר־הענווה הזה, שאני לא יכול לגרום להם לעשות דבר. כל מה שיכולתי לעשות הוא לגרום להם להצטער שהם לא עשו זאת.

וכל פעם שהייתי טיפש מספיק כדי לעשות זאת, כלומר, לגרום להם להצטער שהם לא עשו מה שביקשתי, הם לימדו אותי שיעור שני על הורות וכוח, שהתגלה כבעל ערך רב
בשבילי על־פני השנים. והשיעור הזה היה, שבכל פעם שגרמתי להם להצטער שהם לא עשו משהו, הם גרמו לי להצטער על שגרמתי להם להצטער שהם לא עשו משהו. אלימות מולידה אלימות.

הם לימדו אותי, שכל שימוש בכפייה מצדי יגרום באופן עקבי להתנגדות מצדם, מה שיכול להוביל לכך, שבַּקשר בינינו תהיה איכות של יריבות. אני לא רוצה שיהיה לי קשר כזה עם אף אדם, אבל במיוחד לא עם הילדים שלי, האנשים האלה, שאני הכי קרוב אליהם ולוקח עליהם אחריות. אז הילדים שלי הם בני־האדם האחרונים שאני רוצה להיכנס אִתם למשחקי הכפייה האלו, שעונשים הם חלק בלתי־נפרד מהם.

כן, רוב ההורים דוגלים באופן נחרץ ברעיון של עונשים. מחקרים מצביעים על כך, ש־ 80% מההורים בארה"ב מאמינים לחלוטין בעונשים גופניים לילדים. שיעור דומה באוכלוסיה תומך בעונש־מוות לפושעים. אז כשאחוז כל־כך גבוה מן האוכלוסיה
מאמין שעונשים הם מוצדקים וחיוניים בחינוך ילדים, ברור שהיו לי הזדמנויות רבות במהלך השנים לשוחח על הנושא עם הורים. ואני מרוצה לשוב ולהיווכח, כיצד ניתן לעזור לאנשים לראות את המגבלות שבכל סוג של עונש, אם הם פשוט ישאלו את עצמם שתי שאלות.

שאלה ראשונה: מה אתם רוצים שהילד יעשה אחרת? אם אנחנו שואלים רק את השאלה הזאת, בהחלט אפשר לחשוב שעונשים עובדים לפעמים, כי בעזרת האיום בְּעונש או מימושו, אנחנו יכולים לעתים להשפיע על ילד לעשות מה שאנחנו רוצים
שהוא יעשה.

לעומת זאת, כשאנחנו מוסיפים את השאלה השנייה, נסיוני המצטבר הוא, שהורים רואים שעונשים אף־פעם לא עובדים. השאלה השנייה היא: מהן הסיבות שבגללן אנחנו רוצים שהילד יעשה מה שאנחנו רוצים שהוא יעשה? זוהי השאלה הזאת שעוזרת לנו לראות, שעונשים לא רק שאינם עובדים, אלא שהם מפריעים לילדים שלנו לעשות דברים מהסיבות שבעטיין היינו רוצים שהם יעשו אותם.

מכיוון שהשימוש בעונשים כל־כך רווח ומוצדק, הורים עלולים לדמיין בטעות, שההפך מעונשים הוא סוג של מתירנות, שבה אנחנו לא עושים דבר, כשהילדים שלנו מתנהגים בדרכים שאינן תואמות את הערכים שלנו. לכן הורים יכולים רק לחשוב, "אם אני לא אעניש, אני מוותר/ת על הערכים שלי ורק מאפשר/ת לילד או לילדה לעשות מה שהם רוצים." כפי שאסביר בהמשך, יש גישות אחרות חוץ ממתירנות, קרי, פשוט לתת לאנשים לעשות כל מה שהם רוצים, או מטקטיקות כפייה דוגמת עונשים. ואם אנחנו כבר בנושא, אני רוצה לטעון, שפרסים הם למעשה כפייה, בדיוק כמו עונשים. בשני המקרים אנחנו משתמשים בַּכּוח שלנו על אנשים, שולטים בסביבה בְּדרך שמנסה לכפות על אנשים לפעול בדרכים שאנחנו רוצים. במובן זה, פרסים נובעים מאותה תבנית חשיבה כמו עונשים.

———————————————————————————————–
מאמר זה לקוח מתוך הספרון "לגדל ילדים בחמלה".מרשאל רוזנברג
אפשר לקנות את הספרון המלא כקובץ PDF, או כעותק פיזי.

תקשורת לא-אלימה (ידועה בישראל גם כ"תקשורת מקרבת" ובעולם גם כ-Compassionate Communication), היא גישה אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג, לניהול תקשורת ויחסים בין אישיים בין אדם לעצמו ובינו לבין אנשים אחרים, ולפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים. הגישה מאפשרת יצירת שינוי במערכות יחסים והעמקת החיבור והאמון הבין-אישיים באמצעות המודל היישומי מעשי שלה.

מרשאל רוזנברג

46 ציטוטים של מרשאל רוזנברג

עוד 46 ציטוטים של מרשאל רוזנברג

  • ככל שאנחנו משתמשים במילים שרומזות על ביקורת בכל מובן שהוא, כך יותר קשה לאנשים להשאר מחוברים ליופי שנמצא בהם.
  • לעולם על תפקפק ביופי של הדברים שאתה אומר בגלל שמישהו מגיב בכאב, שיפוט, ביקורת. זה רק אומר שהם לא שמעו אותך.
  • השתמשו במילים "אני מרגיש כי אני" כדי להזכיר לעצמנו שמה שאנחנו מרגישים הוא לא בגלל מה שעשה מישהו אחר, אלא בגלל בחירה שעשינו.
  • תקשורת מקרבת מראה לנו דרך להיות מאוד כנים, אבל ללא ביקורת, העלבות או השפלות, ובלי אבחונים אינטלקטואלים שמרמזים על שגיאות.
  • ברגע שיש לך גישה לאנשי מפתח בארגון, אם תכנס לפגישה עם דימויי אויב לגבי אותם אנשים – אז אתה לא הולך להתחבר אליהם.
  • אנחנו מזהים שרפורמה חינוכית אמיתית היא חיונית כדי שילדי היום והמחר יחיו בעולם שלו, צודק ובר קיימא.
  • אני מאמין שההנעה הפנימית הכי מלאת שמחה שיש לבני אדם בכל פעולה שהם עושים הוא הרצון לספק את צרכיהם וצרכי אחרים.
  • הצורך שלי הוא לבטחון, כיף וחלוקה של משאבים, חיים ברי קיימא על הכוכב הזה. תקשורת מקרבת היא אסטרטגיה שמשרתת אותי כדי לספק את הצרכים האלה.
  • המטרה האולטימטיבית שלי היא לבלות כמה שיותר רגעים בחיי בעולם שהמשורר רומי מדבר עליו, "מקום מעבר לנכון ולא נכון"
  • ארבעה פנים לניתוק רגשי: 1. אבחון (שיפוט, ניתוח, ביקורת, השוואה). 2. הכחשת אחריות. 3. דרישה. 4. שפה מבוססת "מגיע לי".
  • שוב ושוב אנשים מתעלים מעבר להשפעות המשתקות של כאב פסיכולוגי כשיש להם מספיק מגע עם מישהו שיכול להקשיב להם אמפתית.
  • שבחים ופרסים יוצרים מערכת של הנעה חיצונית להתנהגות. ילדים (ומבוגרים) מוצאים את עצמם פועלים על מנת לקבל את השבח או הפרס.
  • שני דברים מבדילים בין פעולות לא-אלימות ופעולות אלימות. ראשית, את לא רואה אויב ושנית, הכוונה שלך היא לא לגרום לשני לסבל.
  • אם התנהגות של אדם אחר היא לא בהרמוניה עם הצרכים שלי, ככל שאני אמפתי יותר איתם ועם צרכיהם, כך יש יותר סיכוי שהצרכים שלי יסופקו.
  • אלימות נגרמת כשאנשים משטים בעצמם להאמין שהכאב שלהם נובע מאנשים אחרים ושכתוצאה מכך אותם אנשים רואיים לעונש.
  • אני חושב שיש בעיה עם פרסים ותוצאות כי בטווח הארוך, הם כמעט ולא עובדים כמו שאנחנו מקווים. למעשה, סביר שהם יגרמו לתוצאות בלתי רצויות.
  • כשאנחנו חשים שאנחנו במגננה או לא מסוגלים להיות אמפתיים אנחנו צריכים (א) לעצור, לנשום, לתת לעצמנו אמפתיה ,(ב) לבטא בצורה לא-אלימה, או (ג) לקחת פסק זמן.
  • כשאת יכולה לתאר בדיוק למה את מגיבה, ללא הפירוש או ההערכה של הדבר, אנשים אחרים יהיו כנראה פחות מתגוננים כשהם שומעים אותך.
  • כשאנחנו עושים טעויות, אנחנו יכולים להשתמש בתהליך האבל והמחילה העצמית בתקשורת מקרבת כדי להראות לנו איפה אנחנו יכולים לצמוח במקום להתפס לשיפוטים עצמיים.
  • תקשורת מקרבת מעוניינת בלמידה שמונעת על ידי יראת כבוד לחיים, על ידי רצון ללמוד מיומנויות, לתרום טוב יותר לרווחתנו ולרווחתם של אחרים.
  • הדרך הטובה ביותר בה אני יכול לקבל הבנה מאדם אחר היא לתת לו את הבנתי. אם אני רוצה שהוא ישמע את הצרכים והרגשות שלי, אני צריך קודם כל להיות אמפתי.
  • כח-על מוביל לענישה ואלימות. כח-עם מוביל לחמלה והבנה, ולמידה שמונעת על ידי יראת כבוד לחיים, ולא על ידי פחד, אשמה, בושה או כעס.
  • המפתח לטפח חיבור מול ה"לא" הוא תמיד "כן" למשהו אחר, וכך, זאת ההתחלה ולא סוף השיחה. תשמעי את ה"כן" מאחורי כל "לא".
  • אם נשאל שתי שאלות, נראה שעונשים לא עובדים לעולם. ראשונה: מה אנחנו רוצים שהאדם השני יעשה? שנייה: מה אנחנו רוצים שיהיו הסיבות של האדם השני לעשות מה שאנחנו מבקשים ממנו?
  • תיוג ואבחון הן דרכים הרסניות לתקשור. להגיד לאחרים מה לא בסדר בהם מפחית משמעותית, כמעט לאפס, את ההסתברות שאנחנו הולכים להשיג את מה שאנחנו רוצים.
  • כדי לתרגל תקשורת מקרבת, זה קריטי עבורי להיות מסוגל להאט, לקחת את הזמן, להגיע מאנרגיה שאני בוחר, זאת שאני מאמין שאנחנו אמורים להגיע ממנה, לא זאת שתוכנתתי לתוכה. אני מתחיל את היום כשאני חושב על איפה אני רוצה להיות.
  • להכשרה קלינית בפסיכואנליזה יש חסרון. היא מלמדת איך לשבת ולחשוב על מה שאומר אדם ואיך לפרש זאת אינטלקטואלית, אבל לא איך להיות בנוכחות מלאה לאותו אדם.
  • הסיבה העיקרית שאנחנו לא מצליחים לספק את הצרכים שלנו היא שאנחנו לא מבטאים אותם. אנחנו מבטאים שיפוט. אם אנחנו מבטאים את הצרכים שלנו, הסיבה השנייה שאנחנו לא מספקים את הצרכים שלנו היא שאנחנו לא מבטאים בקשות ברורות.
  • לפני שאנחנו מטפלים בכנופיות ובסיפור הבסיסי, אנחנו צריכים להיות בטוחים ששחררנו את עצמנו מאיך שחינכו אותנו ולוודא שאנחנו באים מרוחניות לפי בחירתנו.
  • מחמאות שגרתיות לובשות לרוב צורה של שיפוט חיובי, והן מוצעות לפעמים כדי להשפיע על התנהגותם של אחרים. תקשורת מקרבת מעודדת ביטויים של הערכה לצורך חגיגה בלבד.
  • תקשורת מקרבת משפרת תקשורת פנימית על ידי עזרה בתרגום מסרים פנימיים שליליים לרגשות וצרכים. היכולת שלנו להבדיל בין הרגשות והצרכים שלנו ולתת להם אמפתיה יכולה לשחרר אותנו מדכאון.
  • ילדים צריכים הרבה מעבר למיומנויות בסיסיות בקריאה, כתיבה וחשבון, כמה חשובים שלא יהיו. ילדים צריכים ללמוד גם איך לחשוב בעצמם, איך למצוא משמעות במה שהם לומדים, ואיך לעבוד ולחיות ביחד.
  • היכולת שלנו להציע אמפתיה יכולה לאפשר לנו להיות פגיעים, לנטרל אלימות פוטנציאלית, לעזור לנו לשמוע "לא" בלי לקבל זאת כדחייה, להחיות שיחות חסרות חיים, ואפילו לשמוע רגשות וצרכים המבוטאים בשתיקה.
  • חינוך מעשיר חיים: חינוך שמכין ילדים ללמוד כל חייהם, להתייחס היטב לאחרים ולעצמם, להיות יצירתיים, גמישים, נועזים ולהכיל אמפתיה לא רק לקרוביהם אלא לכל האנושות.
  • מורים, מנהלנים והורים יצאו כולם מחינוך מעשיר חיים עם מיומנויות שפה, תקשורת ודרך לבנות את סביבת הלמידה שתתמוך בפיתוח האוטונומיה והתלות ההדדית בכיתה.
  • תקשורת מקרבת יכולה להיות מיושמת בכל רמות התקשורת ובמצבים מגוונים: יחסים אינטימיים, משפחות, בתי ספר, ארגונים ומוסדות, טיפול ויעוץ, משאי ומתן דיפלומטיים ועסקיים, סכסוכים ומריבות מכל סוג.
  • בזמן שתקשורת מקרבת מחליפה תבניות של מגננה, נסיגה או התקפה מול שיפוט או ביקורת, אנחנו מתחילים לתפוס את עצמינו ואחרים, וגם את הכוונות ומערכות היחסים שלנו, באור חדש. התנגדות, מגננה ותגובות אלימות מזדערים.
  • חלק מהאנשים משתמשים בתקשורת מקרבת כדי להגיב בחמלה לעצמם, חלק כדי להעמיק במערכות היחסים שלהם, ואחרים כדי לבנות מערכות יחסים יעילות בעבודה או בזירה הפוליטית. בכל העולם, משתמשים בתקשורת מקרבת כדי לגשר סכסוכים ועימותים בכל הרמות.
  • בכל רגע כל בני האדם עושים את הטוב ביותר שאנחנו יודעים לעשות באותו הרגע כדי לספק את הצרכים שלנו. אנחנו אף פעם לא עושים משהו שלא משמש איזה צורך, אין אף קונפליקט בעולם שלנו ברמת הצרכים. לכולנו יש את אותם הצרכים. הבעיה היא באסטרטגיות כדי לספק את הצרכים.
  • כשאנחנו מבטאים את הצרכים שלנו בעקיפין דרך שימוש בהערכות, פירושים ודימויים, סביר שאחרים ישמעו ביקורת. כשאנשים שומעים משהו שנשמע כמו ביקורת הם נוטים להשקיע את האנרגיה שלהם בהגנה עצמית או מתקפת נגד. חשוב שכשאנחנו פונים למישהו, שאנחנו ברורים בנוגע למה שאנחנו רוצים בחזרה.
  • כשאני משתמש בתקשורת מקרבת אני אף פעם, אף פעם, אף פעם לא שומע מה מישהו חושב עלי. אף פעם אל תשמעו מה מישהו אחר חושב עליכם. אתם תחיו יותר זמן. אתם תהנו מהחיים יותר. תשמעו את האמת. האמת היא שכשמישהו אומר לכם מה לא בסדר איתכם, האמת היא שיש להם צורך לא מסופק. תשמעו שכואב להם. אל תשמעו את האנליזה.
  • החינוך הציבורי כבר זמן מה התמקד רבות באיזה תוכנית לימודים אנחנו מאמינים שתהיה מועילה לתלמידים. חינוך מעשיר חיים מבוסס על ההנחה שהיחסים בין המורים והתלמידים, היחסים בין התלמידים לבין עצמם, והיחס של התלמידים למה שהם לומדים חשובים באותה מידה להכנת התלמידים לחיים.
  • סכסוכים, אפילו ארוכים מאוד, יכולים להפתר אם רק נוכל להשאיר את זרימת התקשורת בה אנשים עוזבים את ראשיהם ומפסיקים לבקר ולנתח אחרים, ובמקום זאת מתחברים לצרכים שלהם ושומעים את הצרכים של אחרים, וקולטים את התלות ההדדית שיש לכולנו אחד כלפי השני. אנחנו לא יכולים לנצח על חשבון מישהו אחר. אנחנו יכולים להיות מסופקים באמת רק כאשר הצרכים של אדם אחר מסופקים וגם הצרכים שלנו.
  • שלום מצריך משהו הרבה יותר קשה מנקמה או פשוט להפנות את הלחי השנייה. הוא דורש להיות אמפתי כלפי הפחדים והצרכים הבלתי מסופקים שתומכים בדחף של אנשים להתקיף אחד את השני. בהיותם מודעים לאותם רגשות וצרכים, אנשים מאבדים את הרצון להתקיף חזרה כי הם רואים את הבורות האנושית המובילה לאותן התקפות. במקום זאת, המטרה שלהם הופכת להיות סיפוק קשר אמפתי וחינוך שיאפשר להם להתעלות מעבר לאלימות שלהם ולעסוק ביחסים שיתופיים.
  • אני רוצה להציע שכאשר הראשים שלנו מלאים בשיפוט ואנליזות שאחרים הם רעים, תאווי בצע, חסרי אחריות, שקרנים, רמאים, מזהמים את הסביבה, מעריכים רווח יותר מחיים או מתנהגים בדרכים שאסור להם, מעט מאוד מהם יהיו מעוניינים בצרכים שלנו. אם אנחנו רוצים להגן על הסביבה, ואנחנו ניגשים למנהלי חברות בגישה של "אתה יודע, אתה הורג את כדור הארץ, אין לך שום זכות להתעלל ככה באדמה," פגענו קשות בסיכויים לספק את הצרכים שלנו. רק בן אדם נדיר יכול להשאר ממוקד בצרכים שלנו כשאנחנו מבטאים אותם דרך דימויים של ההתנהגות השגויה שלהם.
  • אני רוצה שניצור שלום בשלוש רמות ושכל אחד מאיתנו ידע איך לעשות זאת. ראשית, בתוך עצמינו. זאת אומרת לדעת איך להיות בשלום עם עצמינו כשאנחנו לא מושלמים, למשל. איך ללמוד מהמגבלות שלנו בלי להאשים ולהעניש את עצמינו. אם אנחנו לא יכולים לעשות זאת, אני לא מאוד אופטימי שנצליח להתייחס בשלום לאחרים בעולם. שנית, בין אנשים. תרגול תקשורת מקרבת מראה לאנשים איך ליצור שלום בתוך עצמם ובאותו זמן איך ליצור קשרים עם אחרים שמאפשרים לנתינה מלאת חמלה להתרחש באופן טבעי. ושלישית, במערכות החברתיות שלנו. לבחון את המבנים שיצרנו, המבנים השלטוניים ואחרים, ולבחון האם הם תומכים בקשרים שלוים בינינו ואם לא, להמיר אותם למבנים כאלה.

———————————————————————————————–

מרשאל רוזנברגתקשורת לא-אלימה (ידועה בישראל גם כ"תקשורת מקרבת" ובעולם גם כ-Compassionate Communication), היא גישה אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג, לניהול תקשורת ויחסים בין אישיים בין אדם לעצמו ובינו לבין אנשים אחרים, ולפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים. הגישה מאפשרת יצירת שינוי במערכות יחסים והעמקת החיבור והאמון הבין-אישיים באמצעות המודל היישומי מעשי שלה.

לקוח מתוך וויקיפדיה.

תקשורת מקרבת בקצרה להורים

תקשורת מקרבת בקצרה להורים

תקשורת מקרבת בקצרה להורים

רעיונות פשוטים להפיכת תקשורת כפייתית לחיבור מלא חמלה

נכתב על ידי ליסה קלייטון ואווה שונבלד

אחת הסוגיות הכי גדולות בשבילי בתור הורה היא איך אני מתקשרת, או לא, עם ילדי. עם הכוונות הכי טובות בעולם מצאתי את עצמי אומרת דברים בדרכים שנראה שמחריפות את הדברים ולפעמים אני מוצאת שזה כמעט בלתי אפשרי לא להחליק במדרון ההאשמה, השיפוט והביקורת.

כמה מאיתנו מוצאים את עצמם אומרים "אתה תמיד _____," "למה את לא יכולה פשוט לעשות/לא לעשות א', ב', ג" בנימה שיש בה משמעות אפילו יותר לא נעימה של "את רעה". או שאנחנו מוצאים שהכרחנו את הילד שלנו לעשות משהו שרצינו שהוא יעשה, אבל הרגשנו ממש רע לגבי איך שהשגנו את התוצאה הרצויה.

לרבים מאיתנו, הרבה מהאופן שבו אנחנו מתייחסים לילדינו הוא, במקורו, מבוסס על כפייה: "תקבלי/לא תקבלי משהו אם לא תשתפי פעולה." מה שמשתמע בין השורות בהרבה מהויכוחים היומיומיים אם ילדינו הוא "אני גדולה יותר וחזקה יותר ממך, אז אתה תהיה מוכרח לעשות מה שאני אומרת" (כלומר, החזק צודק). אנחנו מלמדים את ילדינו ערכים בצורה עמוקה יותר דרך איך שאנחנו מתנהגים אליהם מאשר מה שאנחנו מטיפים להם.

אז, האם יש דרכים לשנות את הדרך בה אנחנו מתקשרים ברמה עמוקה? האם יש כלים זמינים שיעזרו לנו? האם יש עזרה ותמיכה לעשות זאת – אפילו להתחיל זאת? להמשיך לקרוא תקשורת מקרבת בקצרה להורים

118 ציטוטים קצרים של מרשאל רוזנברג

118 ציטוטים קצרים של מרשאל רוזנברג:

  • תמיד תשמעו את ה"כן" שב"לא".
  • לעולם אל תעשו משהו שהוא לא משחק.
  • המנעו מ"צריך" לגביכם ולגבי אחרים.
  • הבנה אינטלקטואלית חוסמת אמפתיה.
  • תשאלו לפני שאתם מציעים עזרה או עידוד.
  • השתמשו בכעס כקריאת השכמה לצרכים לא מסופקים.
  • אנחנו צריכים לקבל אמפתיה כדי לתת אמפתיה.
  • כל פעם שאני מפשל זאת הזדמנות להתאמן.
  • תרגמו כל שיפוט עצמי לאמפתיה עצמית.
  • כאשר אנחנו שופטים אחרים אנחנו תורמים לאלימות.
  • סיווג ושפיטת אנשים מעודדת אלימות.
  • דכאון הוא הפרס שאנחנו מקבלים על זה שאנחנו "טובים".
  • עונשים הם שורש האלימות בעולמנו.
  • כשאנחנו כועסים, להרוג אנשים זה שטחי מדי.
  • על תשנאו את המצב, אתם עלולים לפספס את הברכה.
  • פחד מעונש מוריד מהערך העצמי והרצון הטוב.
  • ביטוי של הפגיעות שלנו יכול לעזור בפתרון סכסוכים.
  • אמפתיה נמצאת ביכולת שלנו להיות נוכחים בלי דעה.
  • ככל שאנחנו מדברים על העבר יותר, אנחנו פחות מחלימים ממנו.
  • תוכניות נקמה לעולם לא יעשו אותנו בטוחים יותר.
  • אמתפיה נותנת לנו את היכולת להנות מכאבו של אחר.
  • שיפוט של אחרים תורם לנבואות שמגשימות את עצמן.
  • למידה היא יקרת ערך מכדי להיות מדורבנת על ידי טקטיקות של כפייה.
  • דימויי אויב הן הסיבה העיקרית שסכסוכים לא נפתרים.
  • ככל שאנחנו מזדהים עם הצד השני, כך אנחנו מרגישים בטוחים יותר.
  • בשורש של כל התקף כעס ומאבק כוח יש צרכים לא מסופקים.
  • אנשים לא שומעים את הכאב שלנו כשהם מאמינים שהם אשמים.
  • קחו את הזמן להבין. אל תעשו משהו, תעמדו שם.
  • הכלל הראשון של ההכשרה שלנו הוא אמפתיה לפני חינוך.
  • האשמה והטלת עונש על אחרים הם ביטויים שטחיים של כעס.
  • יכול להיות הכי קשה להזדהות עם אלה שהכי קרובים לנו.
  • לגלות אמפתיה כלפי "לא" של מישהו מגן עלינו מלקחת את זה אישית.
  • אמפתיה היא הבנה מכבדת של מה שאחרים חווים.
  • יצירת קשר עם צרכים לא מסופקים היא חשובה לתהליך ההחלמה.
  • מסר קשה לשמיעה הוא הזדמנות להעשיר את החיים של מישהו.
  • ביקורת, ניתוח ועלבון הם ביטויים טרגיים של צרכים לא מסופקים.
  • אמפתיה עצמית בתקשורת מקרבת משמעה לבדוק את הרגשות והצרכים של עצמנו.
  • אנחנו אחראיים למה שאנחנו שומעים שאחרים אומרים ולאיך שאנחנו מגיבים.
  • מה שאחרים עושים עלול להיות הגירוי לרגשות שלנו, אך לעולם לא הסיבה.
  • אמתפיה מאפשרת לנו לחוות את העולם בצורה חדשה ולהמשיך הלאה.
  • כל מסר, בלי קשר לצורה אות תוכן, הוא ביטוי של צורך.
  • כשאנחנו פוחדים מעונש, אנחנו מתרכזים בתוצאות, לא בערכים שלנו.
  • שיפוטים עצמיים, כמו כל שיפוט, הם ביטויים טרגיים של צרכים שאינם מסופקים.
  • בעזרת אמפתיה, אני בנוכחות מלאה איתם, ולא מלא בהם – זאת סימפטיה.
  • באמפתיה אנחנו לא מכוונים, אנחנו עוקבים. אל תעשו משהו, תעמדו שם.
  • סיבת הכעס היא בחשיבה שלנו – במחשבות של אשמה ושיפוט.
  • הנוכחות שלך היא המתנה היקרה ביותר שאתה יכול להעניק למישהו אחר.
  • כשאנחנו לומדים לדבר מהלב אנחנו משנים הרגלים של תקופת חיים שלמה.
  • תקשורת מקרבת נותנת לנו את הכלים וההבנה ליצור הלך רוח שלו יותר.
  • תמיד תקשיב למה שאנשים צריכים ולא למה שהם חושבים עלינו.
  • מוטרדים? תשאלו את עצמיכם מה עשה האיש הזה שהוא גירוי לשפיטה שלהם.
  • עונשים כוללים גם סיווגים שיפוטיים ומניעת זכויות.
  • מחמאות ושבחים, מצידם, הם ביטויים טרגיים של צרכים לא מסופקים.
  • מאחורי מסרים מאיימים נמצאים אנשים שמבקשים מאיתנו למלא את צרכיהם.
  • מה שכל הדתות אומרית לנו הוא זה: על תעשו שום דבר שהוא לא משחק.
  • תהיו מאוד ברורים לגבי העולם שאתם רוצים ואז תתחילו לחיות בהתאם.
  • כשאנחנו שומעים את הרגשות והצרכים של האחר, אנחנו מזהים את האנושיות המשותפת.
  • אנחנו לא יכולים להכריח מישהו לעשות משהו נגד רצונו בלי תוצאות עצומות.
  • אנחנו משתמשים בתקשורת מקרבת כדי להעריך את עצמנו בדרכים שמייצרות צמיחה ולא שנאה עצמית.
  • כל עוד אני חושב שאני "צריך" לעשות זאת, אני אתנגד, גם אם אני ממש רוצה לעשות את זה.
  • אני לא חושב שיכול להיות חיבור אותנטי כשאדם אחד מאבחן את האחר.
  • קשה יותר לגלות אמפתיה כלפי אלה שנראה שיש להם יותר כח, מעמד או משאבים.
  • הבנת הצרכים של האחר לא כרוך בויתור על הצרכים שלך.
  • אנחנו אף פעם לא כועסים בגלל משהו שאחרים אומרים או עושים. זאת החשיבה שלנו שגורמת לנו לכעוס.
  • כשאנחנו מבינים את הצרכים שמניעים את ההתנהגות שלנו ושל אחרים, אין לנו אויבים.
  • תקשורת מקרבת מצריכה אותנו להיות מודעים תמידית ליופי שבתוכנו ובתוך אנשים אחרים.
  • אנשים מחלימים מהכאב שלהם כשיש להום חיבור אמיתי אם אדם אחר.
  • ההתנהגויות המסוכנות ביותר עלולות להיות כרוכות בעשיית דברים "שאנחנו אמורים לעשות".
  • כל שיפוט מוסרי, חיובי או שלילי, הוא ביטוי טרגי של צרכים לא מסופקים.
  • כעס יכול להיות קריאת השכמה נפלאה כדי לעזור לנו להבין מה אנחנו צריכים ומה אנחנו מעריכים.
  • המטרה שלנו היא ליצור איכות כזו של קשר אמפתי שמאפשרת לספק את הצרכים של כולם.
  • בתרבות שלנו, אימנו את רובנו להתעלם מהרצונות שלנו ולזלזל בצרכים שלנו.
  • המפתח לטיפוח קשר מול ה"לא" הוא תמיד לשמוע "כן" לגבי משהו אחר.
  • כדי לתרגל תקשורת מקרבת, אנחנו חייבים לזנוח לחלוטין את המטרה לגרום לאנשים אחרים לעשות מה שאנחנו רוצים.
  • הצעד הראשון בהחלמה הוא להתמקד במה שחי עכשיו, לא מה שקרה בעבר.
  • אלימות נובעת מהאמונה שאנשים אחרים הם הסיבה לכעס שלנו ולכן ראויים לעונש.
  • אנחנו אף פעם לא כועסים בגלל מה שאחרים אומרים או עושים, זה התוצאה של חשיבת ה"צריך" שלנו.
  • תקשורת מקרבת היא דרך להשאיר את המודעות שלנו קשובה רגע אחר רגע ליופי שבתוכנו.
  • להיות מסוגלים לשמוע את הרגשות והצרכים שלנו ולגלות להם אמפתיה יכול לשחרר אותנו מדכאון.
  • הרוחניות שאנחנו צריכים לפתח בעבור שינוי חברתי היא אחת שמניעה אותנו לשינוי חברתי.
  • ניסים יכולים להתרחש כשאנחנו מרחיקים את התודעה שלנו מאבחון וסיווג אחד של שהשני.
  • אם אנחנו רוצים להפוך את הפגישות שלנו ליעילות, אנחנו צריכים לעקוב אחרי אלה שהבקשות שלהם נמצאות על השולחן.
  • בית הספר מלמד אותנו להפוך אנשים ללא-אנושיים בעזרת חשיבה על מה שהם לעומת מה שהם צריכים.
  • תקשורת מקרבת עוזרת לנו להתחבר אחד אל השני ואל עצמנו בדרך שמאפשרת לחמלה הטבעית שלנו לפרוח.
  • אנחנו לא מחפשים פשרה, אלא, אנחנו מחפשים לפתור את הסכסוך לסיפוקם המלא של כולם.
  • פחד מעונש פיזי מטשטש את המודעשות של הילדים לחמלה המונחת ביסוד הדרישות של ההורים.
  • כשהתקשורת שלנו תומכת בנתינה וקבלה רחומה, שמחה מחליפה אלימות ועצב!
  • מחילה עצמית בתקשורת מקרבת: חיבור לצורך שאנחנו מנסים לספק כשעשינו את המעשה שאנחנו מצטערים עליו כעת.
  • אנחנו האנרגיה הנשגבת. זה לא משהו שאנחנו צריכים להשיג. אנחנו רק צריכים תפוס זאת, להיות נוכחים לזה.
  • כשאנשים שומעים צרכים, זה מעורר חמלה. כשאנשים שומעים אבחנה, זה מעורר הגנה והתקפה.
  • כעס, דכאון, אשמה ובושה הם התוצרים של החשיבה הנמצאת בבסיס כל האלימות בעולמנו.
  • אנשים תורגלו להעביר ביקורת, להעליב ולתקשר בדרכים שיוצרות ריחוק בין אנשים.
  • כשזה מגיע למתן עצה, לעולם אל תעשו זאת אלא אם כן קיבלתם בקשה בכתב, חתומה על ידי עורך דין.
  • לעולם על תשמעו מה מישהו חושב עליכם, אתם תחיו יותר זמן. תשמעו את הכאב שלהם, אל תשמעו את האבחון שלהם.
  • אנחנו רוצים לפעול מתוך התשוקה לתרום לחיים ולא מתוך פחד, אשמה, בושה או חובה.
  • הדרך בה אנחנו בוחרים לראות את המצב ישפיע רבות לגבי הכח שלנו לשנות אותו או להחמיר אותו.
  • פירושים, ביקורת, אבחונים ושיפוטים של אחרים הם למעשה ביטויים מנוכרים של צרכים לא מסופקים.
  • שינוי חברתי כרוך בלעזור לאנשים לראות אפשרויות חדשות לעשות את החיים לנפלאים שהן עולות פחות לספק צרכים.
  • השימוש בכח לצורך עונש נוטה לחולל עוינות ולחזק את ההתנגדות לאותה ההתנהגות שאנחנו מבקשים.
  • אם אנחנו מבקשים לבטא כעס באופן מלא, הצעד הראשון הוא להפריד את האדם השני מכל אחריות לכעס שלנו.
  • אלא אם כן כסוכנים של שינוי חברתי אנחנו מגיעים מרוחניות מסויימת, אנחנו כנראה ניצור יותר נזק מתועלת.
  • ללא קשר להבדלים הרבים שלנו, לכולנו יש את אותם צרכים. הושני הוא באסטרטגיה למלא את הצרכים האלה.
  • קחו בחשבון שהמעשים של אנשים אחרים לעולם לא יכולים "לגרום" לכם להרגיש בכל צורה שהיא. רגשות הם סימני האזהרה שלכם.
  • תקשורת מקרבת טוענת שמאחורי כל פעולה, לא משנה כמה לא יעילה, טראגית, אלימה או שנואה, יש ניסיון לספק צורך.
  • כמה שאנחנו מתרשמים מתקשורת מקרבת, רק דרך תרגול והשמה שלה חיינו משתנים.
  • תדחו חשיבת תוצאה/פתרון עד לשלב מאוחר יותר, דרך חיבור פתרונות מתממשים – אמפתיה לפני חינוך.
  • תקשורת מקרבת מבוססת על שפה וכישורי תקשורת שמחזקים את היכולת שלו להשאר אנושיים, אפילו תחת תנאים בוחנים.
  • אני לא מצפה שמישהו שנפצע ישמע את הצד שלי עד שהוא מרגיש שאני מבין את עומק הכאב שלו.
  • כשאנחנו בדכאון, החשיבה שלנו חוסמת אותנו מלהיות מודעים לתרכים שלנו, ומלהיות מסוגלים לפעול כדי לספק את הצרכים שלנו.
  • כעס הוא סימן שאנחנו מוסחים על ידי חשיבה שופטת או מענישה, ושאנחנו מתעלמים מצורך יקר שלנו.
  • פעמים רבות, במקום להציע אמפתיה, יש לנו דחף חזק לתת עצה או עידוד ולהסביר את העמדה או הרגש שלנו.
  • אם אני משבח או מבקר את הפעולה של מישהו, אני רומז שאני השופט שלהם, שאני עוסק בדירוג שלהם ושל מה שהם עשו.
  • בזמן שאנחנו לא לוקחים בחשבון שהדיבור שלנו "אלים", המילים שלנו מובילות הרבה פעמים לפגיעה וכאב, בין אם זה לאחרים או לעצמינו.
  • אנחנו לא יכולים לנצח על חשבון מישהו אחר. אנחנו יכולים להיות שבעי רצון לגמרי רק שהצרכים של האדם האחר מסופקים בדיוק כמו שלנו.
  • הכוונה מאחורי השימוש המגן בכח הוא למנוע פציעה, לעולם לא להעניש או לגרום למישהו לסבול, להתחרט או להשתנות.
  • תעשו לכם מטרה טפל בצרכים היסודיים שלכם ולכוון לפתרון כל כך מספק שכל מי שמעורב צרכיו מסופקים גם כן.
  • ההשרדות שלנו כמין תלויה ביכולת שלנו להכיר שהרווחה שלנו ורווחתם של אחרים הם למעשה אותו הדבר.

אם אתם רוצים לקרוא את הציטוטים באנגלית, תלחצו כאן.

———————————————————————————————–

מרשאל רוזנברגתקשורת לא-אלימה (ידועה בישראל גם כ"תקשורת מקרבת" ובעולם גם כ-Compassionate Communication), היא גישה אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג, לניהול תקשורת ויחסים בין אישיים בין אדם לעצמו ובינו לבין אנשים אחרים, ולפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים. הגישה מאפשרת יצירת שינוי במערכות יחסים והעמקת החיבור והאמון הבין-אישיים באמצעות המודל היישומי מעשי שלה.

לקוח מתוך וויקיפדיה.