ארכיון תגיות: מערכת החינוך

אלפי קוהן

עשר אמיתות ברורות שעדיף שלא נתעלם מהן

פורסם ב American School Board Journal באפריל 2011

עשר אמיתות ברורות שעדיף שלא נתעלם מהן

שדה החינוך מבעבע ממחלוקות. זה לא יוצא דופן שאנשים אינטליגנטים בעלי רצון טוב יתנגדו בלהיטות למה שקורה בבתי הספר. אבל יש אמיתות כלליות שלא ניתנות לדיון, שכמעט כולם צריכים להסכים עם נכונותן.

למרות שהרבה מהטענות בנאליות, שווה לציין את חלקן כי במנהגים ובמדיניות של בתי הספר שלנו אנחנו נוטים להתעלם מההשלכות שנובעות מהן. זה מעניין מבחינה אינטלקטואלית ומעשית לחקור את הסתירות האלה: אם כולנו מסכימים שעקרונות מסוימים אמיתיים, אז למה בתי הספר שלנו ממשיכים לתפקד כאילו הם לא?

הנה עשר דוגמאות:

1. רוב החומר שתלמידים מחויבים לשנן נשכח במהרה

על אמיתות הטענה הזאת יודו (בין אם מרצון ובין אם לא) כל מי שהעביר את זמנו בבית הספר – או במילים אחרות, כולנו. כמה חודשים, לפעמים אפילו כמה ימים, אחרי שלמדנו בעל פה רשימת עובדות, תאריכים או הגדרות, לא יכולנו להיזכר בהם אפילו אם חיינו היו תלויים בהם. כולם יודעים זאת, אבל חלק נכבד מהלימוד בבתי הספר – במיוחד בבתי הספר המסורתיים יותר – ממשיך לדחוס עובדות לתוך הזיכרון קצר הטווח של התלמידים.

ככל שנבדוק יותר לעומק את מודל ההוראה והבחינה הזה, כך הוא נהיה יותר בעייתי. תחילה, יש את השאלה של מה מכריחים את התלמיד ללמוד, כשברוב הפעמים יש נטייה לחומר עובדתי מאשר להבנה עמוקה של רעיונות (ראו מספר 2, למטה). שנית, ישנה השאלה איך מלמדים את התלמידים, עם התמקדות על ספיגה פסיבית: הקשבה להרצאות, קריאת סיכומים בספרי לימוד וחזרה על חומר לפני שצריך לפלוט אותו החוצה. שלישית, ישנה השאלה למה תלמיד למד משהו: פחות סביר שידע יישמר אם הוא נרכש בשביל להצליח במבחן, בניגוד ללמידה בהקשר של שקידה בפרויקטים ופתירת בעיות משמעותיות באופן אישי.

אפילו בלי שכבות אלה של פגמים בסטטוס קוו, ואפילו אם נסכים ששינון של דברים מסוימים יכול להועיל, השאלה הבסיסית מהדהדת כמו צעקה במסדרון בית ספר ללא סוף: למה מכריחים ילדים לזכור כל כך הרבה דברים שאנחנו יודעים שהם הולכים לשכוח?

מסקנה 1א: כיוון שנראה שזה נכון גם למבוגרים, למה רוב אירועי ההכשרה למורים דומים לכיתות הכי פחות מרשימות, עם מומחים שפולטים עובדות על איך לחנך?

2. ידיעה של הרבה עובדות לא הופכת אותך לחכם

אפילו תלמידים שמצליחים לזכור חלק מהחומר שלימדו אותם לא בהכרח מצליחים להבין את פיסות המידע האלה, את הקשרים ביניהם, או ליישם אותם בדרכים יצירתיות ומשכנעות לבעיות מחיי היומיום.

למעשה, חוקרת מדעי המוח לורן רסניק ממשיכה את קו המחשבה הזה: לא רק שידיעת (או לימוד) עובדות לא הופכת אותך לחכם. חינוך המבוסס עובדות ברובו עלול להפריע לך להפוך לחכם. "כישורי חשיבה נוטים להיזרק מחוץ לתוכנית הלימודים על ידי הדרישה המתגברת ללימוד מסות גדולות יותר ויותר של ידע", היא כותבת. אך בתי ספר ממשיכים להתייחס לתלמידים ככוסות ריקות אליהן אפשר למזוג מידע – ועובדי ציבור ממשיכים לשפוט את בתי הספר על פי יעילות ונחישות המזיגה.

3. לתלמידים סיכוי טוב יותר ללמוד מה שמעניין אותם

אין מחסור בראיות לטענה הזאת אם אתם באמת צריכים אותן. דוגמה אחת מיני רבות: קבוצת חוקרים מצאה שרמת העניין של ילדים בפסקה שהם קראו הייתה יעילה פי 30 יותר מרמת הקושי שלה בשביל לחזות כמה הם יזכרו מאוחר יותר. אבל זה צריך להיות ברור, אם רק בגלל שאנחנו יודעים את זה על עצמנו. אלה המטלות שמסקרנות אותנו, שמעוררות את הסקרנות שלנו ומחברות אותנו לדברים שאכפת לנו מהם, שאנחנו נוטים להמשיך לעשות – ולעשות טוב יותר תוך כדי עשייה. כך גם אצל ילדים.

באופן הפוך, לתלמידים יש סיכוי קטן יותר לקבל תועלת מדברים שהם שונאים. הפסיכולוגיה עברה כברת דרך מאז הימים בהם תיאורטיקנים ניסו לרדד את הכל לצמדים פשוטים של גירוי ותגובה. אנחנו יודעים שאנשים הם לא מכונות, כאלה בהם קלט (שמיעת הרצאה, קריאת ספר לימוד, מילוי דף עבודה) יניב פלט באופן אמין (למידה). מה שחשוב הוא איך אנשים חווים את מה שהם עושים, איזו משמעות הם מייחסים לזה, מה הגישה והמטרות שלהם.

לכן, אם תלמידים מוצאים שמטלה אקדמית היא מלחיצה או משעממת, יש סיכוי קלוש שהם יבינו, או אפילו יזכרו, את התוכן שלה. אם הם לא מתעניינים בקטגוריה שלמה של מטלות אקדמיות – נגיד, כאלו שמוטל עליהם לעשות כשהם מגיעים הביתה אחרי יום שלם בבית הספר – אז כנראה שהם לא יקבלו תועלת מלעשות אותם. אין פלא שמחקרים מוצאים יתרון מועט, אם בכלל, למתן שיעורי בית, במיוחד בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים.

4. תלמידים מתעניינים פחות במה שמכריחים אותם לעשות והם נלהבים יותר כשיש להם השפעה

שוב, מחקרים מאשרים מה שאנחנו יודעים מניסיון. התגובה השלילית הכמעט אוניברסלית לכפייה, כמו התגובה החיובית לבחירה, היא פונקציה של המבנה הפסיכולוגי שלנו.

עכשיו תשלבו את הנקודה הזאת עם הקודמת: אם בחירה קשורה לעניין, ועניין קשור להישגים, אז די הגיוני להגיד שסביר שסביבות לימוד בהן ילדים יכולים לעשות בחירות בנוגע למה שהם עושים יהיו יעילות מאוד. אך סביבות לימוד כאלו ממשיכות להיות מעטות לעומת אלו בהן ילדים מבלים את רוב זמנם בציות לפקודות.

5. רק בגלל שמשהו מעלה את ציוני המבחנים לא אומר שצריך לעשות את זה

לפחות, אנחנו צריכים ראיות שהמבחן המדובר הוא מקור למידע שימושי על האם אנחנו משיגים את מטרות ההוראה והלמידה שלנו. מחנכים רבים טוענים שהמבחנים שמשמשים אותנו בבתי הספר אינם משביעים רצון ממספר סיבות.

תחילה, יש מגבלות רבות למבחנים ספציפיים. שנית, רוב המבחנים חולקים מאפיינים בעייתיים, כמו הגבלת זמן (דבר שנותן הטבה למהירות על חשבון חשיבה), התייחסות לנורמה (כלומר שהמבחנים מתוכננים להגיד לנו מי מנצח את מי, ולא כמה טוב למדו התלמידים או לימדו המורים) והתבססות על שאלות אמריקאיות (דבר שלא מאפשר לתלמידים לייצר או אפילו להסביר את התשובות שלהם).

הסיבה השלישית היא הבעיות המובנות בכל המבחנים התקניים שנוצרים על ידי אנשים מרוחקים מהכיתה – בניגוד להערכה של הלמידה האמיתית המתרחשת שם על בסיס מתמשך.

זה לא המקום להסביר בפירוט למה מבחנים תקניים מודדים את הדברים הכי פחות חשובים. כאן, הייתי רוצה לטעון את הטענה הפשוטה יותר – ושוב, אני חושב, בלתי ניתנת לערעור – שלכל מי שחושב שתוצאות גבוהות יותר במבחנים הן חדשות טובות יש את החובה להראות שהמבחנים עצמם טובים. אם לא  ניתן להראות באופן משכנע שתוצאת מבחן היא גם תקפה וגם משמעותית, אז כל מה שעשינו כדי להשיג את התוצאה – נגיד, תוכנית לימודים חדשה או אסטרטגיית הוראה – עלולים להיות חסרי טעם. הם עלולים אפילו להיות מוכחים כהרסניים כשמעריכים אותם על ידי אמות מידה טובות יותר. אכן, מחוז יכול להיות גרוע יותר ככל שתוצאות המבחנים שלו עולות.

אז איך זה שמאמרים בעיתונים וירחוני חינוך, כמו הודעות של עובדי ציבור וקבוצות חשיבה, מקבלים על בסיס אמונה שתוצאות טובות במבחנים הן בהכרח חדשות טובות, וכל מה שמייצר את התוצאות האלה יכול להיות מתואר כ"אפקטיבי"? צריך לעודד הורים לשאול, "כמה זמן נלקח מלמידה אמיתית רק כדי שהילדים שלנו יצליחו יותר במבחן הזה?"

6. לתלמידים סיכוי טוב יותר להצליח במקום בו הם מרגישים שמכירים אותם ושאכפת מהם

אני מבין שיש אנשים שהדחף שלהם הוא לזלזל כשהשיחה עוברת לרגשות של ילדים, או לבטל בתואנה של "רכות" או "גחמנות" כל מה שהוא לא הוראה של כישורים אקדמיים מהסגנון הישן. אבל הקשוחים האלה, כשלוחצים עליהם, לא יכולים להכחיש את הקשר בין רגש לחשיבה, בין תחום הנוחות של ילד לבין היכולת שלו ללמוד.

גם כאן, יש המון ידע תומך. כמו שכתבה חבורת חוקרים, "כדי לקדם ביצועים אקדמיים בכיתה, מחנכים צריכים גם לעודד את ההסתגלות החברתית והרגשית שלהם." אולם, בכלליות, אנחנו לא עושים את זה. מורים ובתי ספר נאמדים רק על פי הצלחה אקדמית (שהיא, אם זה לא מספיק גרוע, מורכבת ברובה ממבחנים תקניים).

אם היינו לוקחים את הצורך של ילדים להרגיש שמכירים אותם ושאכפת לנו מהם ברצינות, הדיונים שלנו על המאפיינים המגדירים "בית ספר טוב" היו נשמעים אחרת לגמרי. באותו אופן, נקודת המבט שלנו על משמעת וניהול כיתה הייתה מתהפכת לגמרי, כי המטרות העיקריות של אסטרטגיות כאלה הן משמעת וסדר, כשהרבה פעמים התוצאה שלהן היא שילדים מרגישים שלמבוגרים פחות אכפת מהם, או שהם אפילו מפחידים.

7. אנחנו רוצים שילדים יתפתחו בהרבה דרכים, לא רק אקדמית

אפילו קבוצות חינוך רגילות אימצו את הרעיון של ללמד את "הילד השלם" (Whole Child). זאת עמדה בטוחה, כי כמעט כל הורה או מחנך יגיד שאנחנו צריכים לתמוך בצמיחה הגופנית, רגשית, חברתית, מוסרית ואמנותית של הילד כמו גם צמיחתו האינטלקטואלית. יותר מזאת, ברור לרוב האנשים שבתי הספר יכולים וצריכים לשמש תפקיד חשוב בקידום צורות רבות ושונות של התפתחות.

אם נכיר בכך שלימודים אקדמאים הם רק פן אחד של חינוך טוב, למה כל כך מעט שיחות על שיפור בתי הספר שלנו עוסקות – ולמה כל כך מעט משאבים מופנים – בנושאים לא אקדמיים? ולמה אנחנו נותנים לתלמידים עוד מטלות אקדמיות אחרי שנגמר יום הלימודים, אפילו כשהמטלות האלה נוגסות בזמן של הילדים לעסוק בתחומי עניין שיעזרו להם להתפתח בכיוונים אחרים?

מסקנה 7א: תלמידים "לומדים הכי טוב כשהם שמחים", כמו שהזכירה לנו המחנכת נל נודינגס, אבל זה לא אומר שיש סיכוי גבוה יותר שהם יהיו שמחים (או בריאים פסיכולוגית) רק בגלל שהם מצליחים מבחינה אקדמית. ומיליונים מהם לא. תדמיינו איך תיכונים היו משתנים אם הם היו לוקחים את ההבנה הזאת ברצינות.

8. רק בגלל ששיעור (או ספר, או מקצוע, או מבחן) קשה יותר, לא אומר שהוא יותר טוב

ראשית, אם זה חסר טעם לתת לתלמידים לעשות דברים קלים מידי, זה גם מזיק לתת להם דברים שהם חווים כקשים מידי. שנית, ויותר חשוב, הקריטריון הזה מתעלם ממגוון שיקולים חוץ מרמת קושי באמצעותם ניתן להעריך איכות חינוכית.

אנחנו יודעים זאת, אך עדיין ממשיכים להעריץ את מזבח "העבודה הקשה". ראיתי מערכי שיעור שלא היו קשים בצורה מוגזמת ועדיין היו כובשים ובעלי ערך אינטלקטואלי. מצד שני, ראיתי קורסים – ובתי ספר שלמים – שהיו מחמירים, וגרועים באופן מזעזע.

9. ילדים הם לא רק מבוגרים נמוכים

במאה השנים האחרונות, פסיכולוגים התפתחותיים עמלו כדי לאתר מה הופך ילדים למיוחדים ומה הם יכולים להבין בגילאים שונים. יש גבולות, אחרי הכל, למה שאפילו ילד צעיר שמקדים להתפתח יכול לתפוס (איך מתפקדות מטפורות, החשיבות של קיום הבטחות) או לעשות (לא לזוז לפרקי זמן ממושכים).

כמו כן, יש דברים מסוימים שילדים צריכים להתפתחות מיטבית, שכוללים הזדמנויות לשחק ולחקור, לבד ועם אחרים. המחקרים ממלאים – וממשיכים לכוונן – את הפרטים, אבל ההשלכות הבסיסיות לא קשות להבנה: איך שאנחנו מחנכים ילדים צריך להיות המשך למה שמגדיר אותם בתור ילדים.

אבל איכשהו, חינוך שלא מותאם התפתחותית הפך להיות הנורמה, כשגני הילדים נוטים להפוך להיות דומים יותר ל כיתות א' או ב' – למעשה, כיתות א' או ב' גרועות, בהן תגליות, יצירתיות ואינטראקציות חברתיות מוחלפות במשטר חוזר ונשנה המתמקד במיומנויות אקדמיות מוגדרות היטב.

יותר בכלליות, חשיפה מוקדמת מידי להוראת תקשיבו-בלי-לזוז, שיעורי בית, ציונים, מבחנים ותחרות – נהלים שברור שאינם מתאימים לילדים צעירים ויש להם ערך מפוקפק בכל גיל – מנומקים על ידי הטענה שאני קורא לה הצל"ל: הם צריכים להתרגל לזה. ההיגיון כאן הוא שאנחנו צריכים להכין אתכם לדברים הרעים שהולכים לעשות לכם מאוחר יותר… על ידי כך שנעשה לכם אותם עכשיו. כשמסבירים זאת בבירור, העיקרון הזה נשמע מגוחך בדיוק כמו שהוא. אף על פי כן, הוא המנוע שממשיך להניע הרבה מאוד שטויות.

את ההנחה הברורה שאנחנו צריכים לכבד את מה שהופך ילדים לילדים אפשר לשפר לטובה אם נכלול בה עיקרון קרוב שהוא פחות ברור לחלק מהאנשים: זה לא בהכרח יותר טוב ללמוד משהו מוקדם יותר. דבורה מאייר, שניסיונה כמחנכת מוערכת מתפרס מגן הילדים לתיכון, אמרה זאת בבוטות: "כמה שבתי הספר מנסים להחדיר מה שנקרא מיומנויות 'אקדמיות', כך הנזק עמוק יותר ופער ה'הצלחה' מתמשך." זה בדיוק מה שכמות גדולה של מחקרים שאפתניים מצאו: גישה מסורתית של לימוד מבוסס מיומנויות לילדים צעירים – במיוחד אלה מבתים בעלי הכנסות נמוכות – לא רק שלא נותנת שום יתרונות ארוכי טווח, אלא נראה שהיא מזיקה.

מסקנה 9א: ילדים הם לא מבוגרים לעתיד. הם כן, כמובן, אבל הם לא רק כאלה, כי שווה לטפל בצרכים ונקודות המבט של ילדים לכשעצמם. אנחנו מפרים אמת זו – ועושים שירות דב לילדים – בכל פעם שאנחנו מדברים על חינוך במונחים כלכליים, ומתייחסים לתלמידים כעובדים לעתיד.

10. תוכן חשוב יותר מתוויות

בואש בכל שם אחר יהיה מסריח באותה מידה. אבל בחינוך, כמו בתחומים אחרים, מפתים אותנו עם שמות מושכים כשאנחנו צריכים לדרוש לדעת מה בדיוק מסתתר מאחוריהם. רובנו, לדוגמה, מעדיפים תחושה קהילתית, מעדיפים שעבודה תיעשה על ידי מקצוענים ורוצים לקדם למידה. אז האם אנחנו רוצים לחתום על כך שהעובדה תיעשה על השם "קהילות מקצועיות לומדות" (Professional Learning Communities)? לא אם מתברר שהקמ"ל עוסק פחות בלעזור לילדים לחשוב על שאלות לעומק ויותר בהעלאת הציונים במחנים תקניים.

אותה אזהרה מתאימה גם כשזה מגיע ל"תמיכה התנהגותית חיובית" (Positive Behavior Support), שם מהודר לתוכנית קשה של מניפולציה סקינרית בה למעשה משחדים תלמידים לעשות מה שאומרים להם. בצורה רחבה יותר, אפילו התווית "רפורמה" לא בהכרח מציינת שיפור. בימים אלה, יש יותר סיכוי שהפירוש שלה הוא, "משהו שמורים אכפתיים ומיומנים לא ירצו לעשות אלא אם כן יכריחו אותם", כמו שאמר הפסיכולוג החינוכי ברוס מארלו.

למעשה, הגרסה הכאילו-תאגידית ל"רפורמה בית ספרית" שנתמכת ללא ביקורת בימים אלו על ידי פוליטיקאים, עיתונאים ומיליארדרים מורכבת מסדרה של טקטיקות נתונות לוויכוח – הרבה מהן מסתכמות בשוחד ואיומים כדי להכריח מחנכים להעלות ציוני מבחנים. מדאיגה באותה מידה, לעומת זאת, היא העובדה שאותם רפורמטורים מתעלמים לרוב, או פשוט מפרים, מספר הנחות שלא ניתנות לוויכוח, כולל כמה מאלה שרשומות כאן.

—————————–

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

—————————–

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1997. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

 

אלפי קוהן

אלפי קוהן, מה כל זה אומר?

אלפי קוהן, מה כל זה אומר?

כשאני שומע אנשים מדברים על הצורך להביא את בתי הספר שלנו אל המאה ה-21 והכלכלה הגלובלית, כואב לי הלב. כי זה לא מייצג דרך חשיבה מתקדמת, זה מייצג את אותו הרעיון שבית הספר קיים בשביל תוצאות כלכליות. אנחנו שומעים את זה כבר 100 שנים, רק הטכניקות קצת שונות. אבל כשאתם מסתכלים על המודל הטיילוריסטי,  כשאתם מסתכלים על בית הספר כסרט נע שנועד להפיק עובדים מיומנים וצייתנים ב-1925, מה שהשתנה הוא שעכשיו אנחנו משתמשים בלוחות חכמים בכיתה ויש לנו תאגידים שונים שאנחנו מכינים אותם לעבוד בהם.

בסופו של דבר, כל מה ששגוי במודל התאגידי של רפורמת בית הספר, הידע שעובר מלמעלה למטה, רשימת העובדות והמיומנויות הביהייביוריסטית שיש לרכוש, המבחנים הסטנדרטיים (מבחנים שניתנים לכל התלמידים ע"י גורם מחוץ לבית הספר, כמו מבחני בגרות, מיצ"ב, פסיכומטרי וכן הלאה), הכל מסתכם בתכליתו של בית הספר. שלמעשה כל פוליטיקאי, דמוקרטי או רפובליקאי, ומקבלי ההחלטות מאחורי הפוליטיקאים, כמו הביל גייטסים למיניהם, הכל מסתכם בעובדה שהם לא באמת שואלים את השאלה, מה צריכים הילדים? הם גם לא שואלים מה נחוץ כדי ליצור או לשמר דמוקרטיה נמרצת. הם רואים דולרים וסנטים.

בגלל זה מקצועות הליבה, מדעים ומתמטיקה מועדפים על גבי ספרות, היסטוריה והאומנויות. אבל בגלל זה גם שומעים את הדיבור הבלתי נפסק על המאה ה-21 והצורך בכלכלה הגלובלית. זה לא רק שהם מקבעים את זה במונחים תחרותיים, שאנחנו צריכים להביס כל מדינה אחרת ואת הילדים שלה. זה שהתשובות לשאלות לגבי למידה, ניתנות בדולרים וסנטים. ועד שנחשוב מחדש על סדרי העדיפויות, נחשוב מחדש למה בכלל יש לנו בתי ספר, לעולם לא יהיה לנו מודל של עבודה-עם, של תמיכה, של כיתה ממוקדת תלמיד או כל דבר אחר שאנחנו מדברים עליו שמועיל לילדים.

או שאנחנו עושים מה שנכון לילדים, או שאנחנו עושים מה שנכון למיקרוסופט.

———————————————

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

שיעור בשיעורים 1

שיעור בשיעורים

 כתבתה של תמר מור סלע שיעור בשיעורים על שיעורי בית שהתפרסמה ב 28.9.2011 במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות.

מאייר – זאב אנגלמאיר

בכתבה מוזכרים מספר אנשים:

שירה ריכטר:
אמנית פמיניסטית מולטימדיה רב-תחומית. ביניהם: צילום, קולנוע וטקסט. מרצה, חוקרת עצמאית ופעילה פמיניסטית בנושא זכויות אימהות, והכנסת לימודי מגדר למערכת החינוך הפורמלית. אמא לשני בנים. תאומים.
מפעילה בפייסבוק את הדפים שיעורי בית – למי זה טוב ו לימודי מגדר במערכת החינוך.

פרופ' עפרה מייזלס:
עפרה מייזלס (נולדה ב-1954) היא פרופסור לפסיכולוגיה התפתחותית בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה ודיקן הפקולטה בין 2006 ל-2012, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. פסיכולוגית קלינית מוסמכת.

מייזלס חוקרת את היחסים בין הורים לילדים, בעיקר בגיל ההתבגרות והבגרות הצעירה, ובייחוד מתמקדת בהקשר הישראלי הייחודי של המעבר מהתבגרות לבגרות. במקביל מייזלס חוקרת את המערכת המוטיבציונית של טיפול (Caring) כפי שהיא באה לידי ביטוי בהקשרים שונים וביניהם היחסים בין הורים לילדים, מורים לתלמידים, מטפלים למטופלים, ומנהיגים למונהגים. בשני תחומים אלו פירסמה מייזלס שני ספרים בעריכתה ועשרות מאמרים ופרקים.

ד"ר אליעזר יריב:
ד"ר אליעזר יריב, פסיכולוג חינוכי בכיר, מתמחה בחקר הסיבות והפתרונות לבעיות משמעת בבתי הספר בישראל. ד"ר יריב מתעד את הסטטיסטיקה ואת הסיפורים שמאחורי בעיות האלימות שבהן המורים נתקלים בשטח בזמן התרחושתן הלכה למעשה ומציע שיטות התמודדות שמוכיחות את עצמן. אתם מוזמנים לבדוק את האתר שלו ניהול משמעת בכיתה.

אפשר ללחוץ על כל תמונה כדי להגדיל אותה. להמשיך לקרוא שיעור בשיעורים

ג'רי קונטי

מכתב ההתפטרות של ג'רי קונטי

לכבוד מר ברדון וחברי הועד החינוכי:

בעצר רב אני חייב לפרוש בסיום שנת הלימודים, ובכך אסיים יותר מעשרים ושבע שנות שרות בווסטהיל ב 30 ביוני, תחת תנאי החוזה של 2012-15. אני מניח שאהיה זכאי לכל התמריצים העירוניים והארציים המוצעים לפני תאריך הפרישה שלי ואני בוטח שאוכל לחזור לתיכון בעתיד כמורה מחליף

כמו עם לינקולן וספרינגפילד, גדלתי כאן מאדם צעיר למבוגר. אחי מת בזמן ששנינו הועסקנו פה. בתי התחנכה כאן, ונגעו בי מאות נפשות ואני מקווה שגם אני נגעתי בהם במהלך שהותי כאן. אני יודע שהייתי בר מזל לעבוד עם גרעין קטן של כמה מהתלמידים והמחנכים המובחרים ביותר בעולם.

הגעתי להוראה בחודש זה לפני ארבעים שנים והיה לי מזל לעבוד במכללה קטנה לאומנות, אוניברסיטה גדולה ובית הספר העל יסודי הנעלה הזה. עבורי, היסטוריה הייתה יותר מסתם עבודה, היא באמת הייתה חיי, תמיד מניעה את מסעותיי, מדריכה את כל מה שקראתי ואפילו מכתיבה את הצפייה שלי בטלוויזיה וסרטים. לעיתים נדירות עסקתי בפעילויות האלה מבלי לחשוב על הכתה שלי ומה אוכל לקחת מהם לשיעור, הרצאה או הצגת נושא. בהתייחסות למקצועי, תמיד ניסיתי לחיות את המשפט המפורסם של ג'ון דיואי (שהפך אצלי לקלישאה, השתמשתי בו כל כך הרבה פעמים) "חינוך הוא לא הכנה לחיים, חינוך הוא החיים עצמם." סוג זה של הטמעה טוטלית הוא מה שתמיד התייחסתי אליו כהוראה "כבדה", עבודה קשה, השקעת זמן, מחקר, ירידה לפרטים ולעולם לא להרגיש שאני יודע מספיק על כל נושא שהוא. כעת אני מוצא שגישה זאת למקצוע שלי לא רק שפחתה מעמדה, היא גם מושמצת ואולי, במקומות מסויימים מבוזה. STEM (ארגון המקדם הוראה למדעים, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה) הוא השליט בימינו וחינוך "מוכוון מידע" מחפש רק קונפורמיזם, סטנדרטיזציה, בחינות, והיצמדות זומבית ללימודי ליבה רדודים וכלליים, שצועדים בקו ישר ביחד עם מה שנקרא "לימודים חיוניים" הפשוטים יתר על המידה. יצירתיות, חופש אקדמי, עצמאות המורה, ניסוי וחדשנות נרמסים במאמץ מוטעה לתקן את מה שאינו שבור במערכת החינוך הציבורי ובמיוחד בווסטהיל.

שרשרת ארוכה של כשלונות הביאה אותנו לצומת הדרכים האומללה הזאת. במרדפם אחר כספי מיסים, המחוקקים שלנו נכשלו כאשר מכרו את ילדינו לחברות פרטיות כמו Pearson Education. ועד המורים של ניו יורק אכזב את חבריו כשנכשל לתכנן קמפיין אפקטיבי ונמרץ יותר נגד המפלה היקרה והמסוכנת הזאת. לבסוף, אומר באי רצון עצוב שההנהלה שלנו לא תקשרה ולא הגיבה לדאגות ולצרכים של הצוות והתלמידים על ידי ייסוד מערכות בחינה והערכה שהן צבועות במקרה הטוב ובמקרה הגרוע, דרקוניות. המצב הזה הוחרף על ידי פעולות אחרות של ההנהלה, בכך שסרבו לכנס ישיבות פורום פתוחות בכדי לדון בנושאים דחופים אלה, או על ידי הגבלת הזמן של הישיבות אלה כך שניתן היה רק להעביר בהם אינפורמציה ולא הרבה יותר. חוסר ההנהגה הזה בכל הרמות רק עזר לשרת בילבול, אובדן ביטחון וירידה דרמטית ומהירה של המורל. ההשלכות של התוכניות השגויות האלה יהיו ברורות ויהדהדו בפגיעה בחינוך למשך שנים לעתיד. האנלוגיה שהתהליך הזה הוא כמו בניית מטוס בזמן שהוא באוויר יעורר פחד מוות בליבם של כל מי שבאמת יחילו אותה למטוס אמיתי, הליך רפואי או אפילו תיקון ביתי.

למה שיהיה זה מקובל בקריירות שלנו ובחינוך הילדים שלנו? המקצוע שלי נמצא בזלזול הולך וגובר על ידי הלך רוח נפוץ של חוסר אמון, הקובע שמורים לא יכולים להיות רשאים לפתח ולפקח על הבחינות והמבחנים שלהם (שנקראים עכשיו באופן כללי "הערכות") או לבדוק את המבחנים של התלמידים שלהם. מצפים מפיתוח המערכים, בחירת השיעורים והחומרים שישתמשו בהם שיהיו משותפים לכל המורים של אותו המקצוע. גישה זאת לא רק חונקת יצירתיות, היא מדכאת את התפתחות החשיבה הביקורתית בתלמידינו ומניחה מנטליות מידה-אחת-מתאימה-לכולם שמתאימה יותר לפס הייצור מאשר לכיתה. זמן תכנון השיעור גם כן נשחק רבות בגלל דרישה מתמדת "להוכיח" את הערך שלנו לעריצות ה APPR (דרך הגשת מערכים, חומרים ו"חפצים" משיעורינו) עד שאין לנו זמן לבקר בקפידה עבודות תלמידים, לעסוק בדיונים אינטלקטואלים לא פורמליים עם תלמידינו ועמיתינו, או לערוך מחקר ולחפש שיפור אישי דרך למידה עצמאית. נהפכנו יותר ויותר למונעים מהערכה ולא מידע.

תהליך נהיה המוצר החושב ביותר שלנו, אם נשנה קצת משפט הלקוח מאמריקה התאגידית, וזה נראה חשוב כפליים לנושא זה.

לאחר שכתבתי את כל זה אני מבין שאני לא עוזב את המקצוע שלי, למעשה, הוא עזב אותי. הוא לא קיים יותר. אני מרגיש כאילו שיחקתי משחק עד אמצע הרבע הרביעי, קראו לפסק זמן, קשרו את הידיים לכל חברי לקבוצה, השער הוזז, מחקו את כל הנקודות שנצברו עד עכשיו ושינו את כל החוקים.

במהלך העשור האחרון בערך, היו לי שני שלטים שנתלו מעל הלוח בקדמת הכיתה, נכתב בהם, "מילים נחשבות" ו"רעיונות נחשבים". למרות שאני עדיין מאמין שאמירות אלה נכונות, אני לא מרגיש שלאלה שמנהיגים את החינוך הציבורי כיום יש שמץ של מושג מה הכוונה שלהם.

בכבוד רב ובחרטה,

ג'ראלד ג'. קונטי רכז מדעי החברה.

—————————————

ג'רי קונטיג'רי קונטי היה מורה בבית הספר ווסטהיל בניו יורק במשך 27 שנים. הוא פרסם את מכתב ההתפטרות שכתב בדף הפייסבוק שלו והדבר עורר הד במדיה החברתית וממלא חלק במאבק נגד תוכניות הסטנדרטיזציה.

עידן מלמד

איך להשאיר מורים איכותיים במערכת

איך להשאיר מורים איכותיים במערכת

לשר החינוך הרב שי פירון שלום,

כמו שכל מנהל יודע, טיב הארגון הוא כטיב אנשיו. לכן אני רוצה לעזור לך להשיג ולהשאיר מורים איכותיים במערכת החינוך.

רוב הדיון על איך למשוך מורים איכותיים ולהשאיר אותם במערכת סובב סביב כסף. מחקרים עדכניים בנושא מוטיבציה וביצועים, כפי שטוען דניאל פינק מצביעים על עוד 3 גורמים עיקריים – אוטונומיה, מיומנות, ותכלית. אז בואו נרחיב על כל אחד מהם כדי לראות מה באמת רוצים מורים איכותיים.

אוטונומיה:

לכל בית ספר יש תלמידים שונים, הורים שונים, מורים שונים ומנהל/ת שונה. לכן לא הגיוני שכל בית ספר ינוהל לפי אותה תבנית. אם מיניתם מנהל בית ספר שאתם לא סומכים עליו, תחליפו אותו. אם מיניתם מנהל בית ספר שאתם כן סומכים עליו, תזוזו לו מהדרך. הוא לא צריך מעליו מפקח, הוא לא צריך שתגידו לו כמה שעות חשבון יש לספק לתלמידים בכיתה ד', הוא לא צריך שתבחנו את התלמידים שלו על מנת להשוות אותם לתלמידים בבתי ספר אחרים. הוא לא צריך בנק הערות שמתוכו מוריו יהיו רשאים לבחור מה מגדיר הכי טוב את התלמיד שלהם.

כלל האצבע הוא לאפשר לבית הספר את מידת האוטונומיה הגדולה ביותר שניתן.

מומחיות:

לכל עבודה אנחנו צריכים אנשים מומחים, ולכל מומחיות אנחנו קוראים בשם. לאנשים שמומחים בתכנות אנחנו קוראים מתכנתים, לאנשים שמומחים בבישול אנחנו קוראים טבחים או שפים, ולאנשים שמומחים בחינוך אנחנו קוראים מחנכים. אבל כמו שאמרה דבורה מאייר, "בשביל למלא את הראש בידע, אנחנו לא צריכים מבוגרים מומחים".

כלל האצבע הוא שיש לנו דחף פנימי שמוביל אותנו לרצות להיות טובים יותר במה שאנחנו עושים, בתנאי שאנחנו עושים משהו שדורש מומחיות.

תכלית:

אף מורה איכותי לא הלך ללמוד חינוך כדי לפלוט חומר עיוני שהתלמידים שלו שוכחים אחרי שבוע. מורים איכותיים רוצים לעזור לילדים להתפתח אינטלקטואלית, רגשית, מוסרית ומוטורית. מורים איכותיים רוצים לשמר את אהבת הלמידה של הילדים, לא לדכא אותה. מורים איכותיים רוצים ללוות את הילד בדרך ההתפתחות הייחודית לו, לא להפוך את הילד למספר. מורים איכותיים רוצים להרגיש שהם באמת תורמים לילד, ולדעת שהילד מרגיש ששניהם באותה סירה.

כלל האצבע אומר שמידת הרצון של המורה ללכת לעבודה בבוקר מעידה על רמת התכלית שהוא מוצא בה.

כסף:

זה הנושא הכי קל. המחקרים העדכניים בנושא כסף הם חד משמעיים. הם מראים שתמריצים כספיים מעלים את איכות הביצועים רק כשהמטלה לא דורשת מיומנות חשיבתית. אנשים עושים עבודה איכותית כשהם לא חושבים על כסף בזמן שהם עושים אותה. לכן לתמרץ לפי תוצאות מבחנים, או לשלם לפי שכר שעתי עלול להזיק לאיכות עבודתם של המחנכים.

כלל האצבע הוא לתת שכר חודשי שהמורים מרגישים שהוא הוגן.

לסמוך עליהם:

בשורה התחתונה, הילדים שלנו מבלים שש שעות ביום למשך 12 שנים בבית הספר. אז בואו נשים שם מבוגרים שאנחנו סומכים עליהם, ניתן להם שכר הוגן, מרחב פעולה רחב ככל האפשר, אפשרות לעסוק בחינוך אמיתי ותכלית שתהיה מספיק טובה כדי שהם ירצו לקום לעבודה בבוקר.

אז יגיעו מורים איכותיים לעבודה במערכת החינוך, והציבור יתייחס למשרד החינוך בהתאם.

בידידות,

עידן מלמד.

אלפי קוהן

מבחנים תקניים: להפריד בין ילדי המוץ לילדי הבר

מבחנים תקניים

להפריד בין ילדי המוץ לילדי הבר

מתוך ההקדמה לספרה של סוזן אוהניאן What Happened to Recess and Why Are Our Children Struggling in Kindergarten? New York: McGraw-Hill, 2002

מאת אלפי קוהן

מכל התהומות שמפרידים בין עולם אחד לשני, אין רחב יותר מהפער בין האנשים שקובעים מדיניות והאנשים שסובלים מההשלכות. יש את אלה שגרים בנוחיות על האולימפוס, מפיצים פקודות ונאומים, ויש את אלה שנמצאים על האדמה ולומדים את המציאות המוחשית מאחורי המילים. זה ההבדל בין מחוקק שמוחק כבדרך אגב פריט מהתקציב (ואולי מחייך לעצמו על הקטנת גודל הממשל) לבין אם קשת יום שלומדת שלא תהיה לה עזרה עם הגז לחימום בחורף הקרוב. זה ההבדל בין אדם עם חזה מלא אותות שתוקע סיכה על מפה (ואולי ממלמל על הצורך להדוף את את קו האויב) לבין איש צעיר בשדה שהכבד שלו נוקב פתאום מירי צלפים.

וזה ההבדל בין מבוגרים חשובים שמשכנעים אותנו באדיקות לחייב את המערכת החינוכית שלנו ל"מתן דין וחשבון" לבין ילד בן 9 שמתעב את בית הספר כי הימים שלו מלאים עכשיו במבחני הכנה במקום פרוייקטים וחידות. שם למעלה: אנשים שדופקים מעל הפודיום על הצורך בסטנדרטים ברמה עולמית. כאן למטה: ילדים קטנים מתייפחים, ילדים גדולים שמונעים מהם תעודה על סמך ציון במבחן אחד, מורים נהדרים שרוכנים מעל מודעות הדרושים.

יש הרבה מה להגיד על ההגיון המזוייף של תנועת הסטנדרטים הנוקשים ועל הדרך בה מבחנים תקניים מודדים את הדברים הכי פחות חשובים. הטיעונים והראיות נמצאים פה, לכל מי שרוצה להציץ מאחורי השכנועים הצדקניים, או לחקור את הדרך בה מתכננים ומשתמשים במבחנים. התיקיות שלי מפוצצות בטיעונים חותכים ונתונים מפלילים.

אבל יש גם מקום לנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית. בלי קשר לפירושים הנפוצים השגויים של הגישה הפילוסופית הזאת, אקזיסטנציאליזם מתחיל עם העובדה שכל אחד מאיתנו הוא מרכזו של ניסיון, האחד שקולט ופועל ומשקיף על העולם. הוא מורד נגד שיטות ומנהגים שמוחצים או מונעים את הסובייקטיביות שלך על ידי הפחתתך לחלק מקהל, נתון מדעי או שערוך חיוור של איזה מציאות נעלה.

פעם, האקזיסטנציאליסטים מרדו נגד אסנציאליזם הגלייני או פלאטוניזם. היום, הם – אנחנו – נקראים למרוד נגד אנשים שלא חושבים על ילדים "אלא על איך שהם מחלקים את עצמם לפי עשירונים", כמו שרוברט הוגאן, יושב הראש לשעבר של המועצה הארצית של מורי הספרות, אמר פעם. כן, זה חשוב לפתח תובנה רבה יותר על הארכיטקטורה האינטלקטואלית של מנהגים בעייתיים, לאסוף מידע שבונה נגדם תיק. אבל זה חשוב גם שלא נבטל את התגובה הראשונית שלנו כשאנחנו שומעים על מימדי שיגעון הבחינות: "יצאנו מדעתנו?" מה לעזאזל נתנו להם לעשות לילדים שלנו?"

לפני כמה מאות שנים, קאנט אמר לנו שהדבר היחיד שאנחנו לא רשאים לעשות, מבחינה מוסרית, הוא להתייחס לאנשים כאמצעים למטרה, ככלים על מנת להשיג יעדים אחרים. עבר הרבה זמן מאז שקראתי אותו, אבל לא זכור לי שהוא עשה יוצא מהכלל כלפי אנשים נמוכים מאוד שלא אוכלים את הירקות שלהם. כך, לא תעבור ההקרבה של ילדים על מזבח הדין וחשבון, השימוש בהם בניסוי ענק במבחנים גורליים וההתעלמות מהנזק הממשי שנעשה להם.

לפני כשנה, לדבורה מאייר ולי היה מארוחות הערב האלה שאנחנו מנסים להבין את הטבע הבסיסי של תנועת הסטנדרטים הנוקשים לפני שמגיע החשבון. באותו ערב הגענו לאפשרות חשוכה מאוד, אחת שאולי הכי טוב להעביר אותה בצורה של ניסוי חשיבתי. נניח שבשנה הבאה כמעט כל התלמידים במדינה שלך יעמדו בסטנדרטים ויעברו את המבחנים. מה אתם חושבים שתהיה התגובה מהפוליטיקאים, אנשי העסקים ועורכי העיתונים? האם הם יניעו את ראשיהם בהערצה ויגידו, "לעזאזל, המורים האלה טובים"? האפשרות הזאת, כמובן, מצחיקה בגלל שהיא חסרת סיכוי. כל פעם שפרשתי את התרחיש ההיפותטי הזה, הקהל אמר לי שהצלחת התלמידים תלקח בודאות כראייה לכך שהמבחנים היו קלים מדי.

אז מה זה אומר? ההשלכה שאין לברוח ממנה, כמו שמראה מאייר, היא שהביטוי "סטנדרטים גבוהים" בהגדרתו מתייחס לסטנדרטים שלא כולם יכולים להשיג. אם כולם יכלו להשיג אותם, היינו רואים בכך הוכחה ברורה מטבעה שהסטנדרטים היו נמוכים מדי – ושצריך להגביה אותם – עד שיווצרו כשלונות. למרות יחסי הציבור המצופים סוכר, כל תנועת הסטנדרטים-ודין-וחשבון לא נועדה לעזור לכל התלמידים לההפך ללומדים טובים יותר. היא לא מחוייבת ללא להשאיר אף ילד מאחור. בדיוק ההיפך: זה מתקן מיון מתוחכם, שמפריד בין מוץ לבר. ואל תשאלו מה קורה למוץ.

זה דבר אחד להצדיק את היוזמה חסרת הלב הזאת בתארים מופשטים, כמו מצויינות או ציפיות גבוהות. זה משאיר אדם עם טעם מר. אבל כשהתהליך של הכשלת כמויות גדולות של ילדים, או להכריח אותם לנשור, או הפיכת בתי הספר למפעלי הכנה למבחנים ענקיים מנומק בתור טובתם של התלמידים העניים ובני המיעוטים – אלה שמלעשה סובלים הכי קשה ממבחנים גורליים – אז אדם כושל לאחור מהפרדוקס המחליא הזה, החוצפה האורווליינית המוחלטת של הסטנדרטיינים.

לרוב, כמובן, הם יכולים להצליח בהעלאת ממוצע הציונים. אתה מונע הפסקות מילדים, נפטר ממוסיקה ואמנות, מצמצם את שיעורי החברה והדיונים על אירועי היום, מציע פחות זמן לקרוא ספרים לשם ההנאה, סוחט החוצה את הטיולים, הפרוייקטים הרב תחומיים והקורסים האיכותיים, מעביר מספיק זמן בלימוד טריקים להצלחה במבחנים, ואתה יכול להיות בטוח, זה אפשרי להעלות את הציונים. אבל התוצאות הן חסרות משמעות במקרה הטוב. כשבית ספר או מחוז מדווח על תוצאות מבחנים טובים יותר השנה מאשר בשנה שעברה, הורים בעלי ידע וצופים אחרים מגיבים בשאלה, "אז מה?" (כי תוצאות מבחנים טובים יותר לא משקפים בהכרח הוראה או למידה איכותית יותר) – או אפילו, "אוי לא" (כי תוצאות מבחנים טובים יותר עלולים להעיד על איכותה הוראה ולמידה פחותה).

וכשאתה מבין שהמבחנים הם מצביעי איכות לא מהימנים, אז איזה סיבה יש לחשוף ילדים – בדרך כלל ילדים אמריקאים אפריקאים או ממוצא לטיני – לתוכניות המשטר החינוכיות המשעממות, הורגות הנפש האלה שתוכננו בעיקרון על מנת להעלות תוצאות מבחנים? אם הטיעון היחיד שלך לטובת תוכנית כזאת הוא שהיא משפרת תוצאות במבחנים פגומים מהיסוד, לא סיפקת שום טיעון אמיתי. תעיף הצידה את עמודי התמיכה המלאכותיים למען "הצלחה לכל", "מגרש פתוח", "מומחיות קריאה", ותרגולים מומצאים מראש אחרים שמטרתם לתרגל ילדים להפיק את התשובות הנכונות (הרבה פעמים בכלל בלי הבנה), והתוכניות האלה יתמוטטו מכובד המעמסה שלהם.

כדי להרוס את עמודי התמיכה, אנחנו חייבים להציע ביקורת ממושכת שמאמצת אל ליבה נתונים וניסיון. אני לא רוצה להשמע כמו קהלת, אבל יש עת ללמידה ועת לסיפורים, מקום להתקוממות סוערת וגם לניתוח שקול. באופן דומה, יש מקום לשלל אסטרטגיות, החל ממכתבים פושרים לעורך ועד לאי-ציות אזרחי. כל הורה בצפון אמריקה שמפקפק בכך שציון מבחן תקני משקף בדיוק את המיומנויות והאפשרויות של ילדו או ילדתו, כל הורה שדואג מההשלכות החינוכיות של גחמת המבחנים, צריך להגיע למסקנה שאין שום סיבה בעולם שצריך לשלוח את אותו ילד לבית הספר באותם ימים בהם עורכים את המבחנים. זהו השיעור המתמשך של תנועת זכויות האזרח: מנהגים רעים או חוקים לא צודקים יכולים להמשיך רק בעזרת שיתוף פעולה או הסכמה. אם, לאחר שיידענו וגייסנו את שכנינו, אנחנו מונעים את ההסכמה הזאת ומסרבים לשתף פעולה במה שנעשה לילדינו, אז נוכל להחזיר את השפיות לבתי הספר – ואם אנחנו כבר שם, להחזיר את ההפסקה.

———————————————————————————

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

אלפי קוהן

נגד תחרותיות

פורסם ב Education Week בתאריך 19/9/2007

נגד תחרותיות

למה מורים טובים לא חושבים על הכלכלה הגלובלית

מאת אלפי קוהן

הנה כמה משפטים שיכולים להרגיע אותנו אם היו משתמשים בהם להגן על מדיניות חינוכית: "התרגשות מלמידה" … "חשיבה עמוקה יותר על שאלות בעלות משמעות" … "קידום התפתחות חברתית ומוסרית" … "חברה דמוקרטית."

והנה משפט שאמור לגרום לנו להרתע ולסגת לאט לאט לאחור: "תחרותיות בכלכלה הגלובלית של המאה ה 21."

במשך שנים, אבירי המבחנים כבדי המשקל ותוכניות לימודי החובה המבוססות סטנדרטים השתמשו בצורך לשדרג את מיומנויות העובדים לעתיד, ובהרחבה, את ההכנסות של תאגידים אמריקאים. אבל כעת, היריבים של מדיניות כזאת משתמשים בטיעון זהה. בחודשים האחרונים, שני מבקרים חשובים של תוכנית "No Child Left Behind" טענו במאמרים שונים שההשפעה של החוק על ההוראה לא מתאימה למה שצריך על מנת ליצור עובדים מוצלחים.

אני בטוח שהם צודקים. אבל כמו שלא נצדיק תוכנית לימודים נהדרת בטענה שהיא תעלה את הציונים במבחנים תקניים – ראשית כי מבחנים כאלה מודדים את הדברים הכי פחות חשובים, ושנית כי טענות מסוג זה נותנות לגיטימציה למבחנים כאלה – כך אנחנו צריכים להסס מלהגן או לבקר שיטות חינוכיות על בסיס כלכלי.

מגוון של שבילי ראיות נפגשו כדי לקרוא תיגר על הטענה שמצב הכלכלה הוא תוצאה של כמה טובים בתי הספר בהכנת עובדי העתיד. לתלמידים יחידים, תוצאות בבית הספר קשורות רק באופן קלוש לביצועים במקום העבודה. ואצל אומות, יש התאמה קטנה בין ממוצע ציוני מבחנים וחוסן כלכלי.

בית הספר הוא שעיר לעזאזל מפתה כשהתוצאות הכלכליות של חברה מאכזבות או כשהכלכלה מגמגמת בכללותה. אבל הרקע החינוכי של עובד הוא רק גורם אחד מני רבים שקובעים את מידת היצרנות שלו. יצרנות העובדים, בתורה, היא רק גורם אחד מני רבים שקובע את רווחיות התאגיד. ורווחיות התאגיד היא רק גורם אחד מני רבים שקובע את מצב הכלכלה – במיוחד תמונת התעסוקה. האם מישהו באמת מאמין, לדוגמא, שהסיבה העיקרית שחברות אמריקאיות מעבירות מיליוני עבודות למקסיקו ואסיה היא שבתי הספר טובים יותר במדינות האלה?

אבל בואו נדבר על ערכים, לא רק על עובדות. האם המשימה העיקרית של בתי הספר היא באמת להכין ילדים להיות עובדים יצרניים שיעשו את חלקם בהגדלת הרווחיות של מעבידיהם לעתיד? כל פעם שחינוך מתואר כ"השקעה", או שדנים על בתי ספר בהקשר של "הכלכלה הגלובלית", אזעקה חזקה צריכה להשמע, להזכיר לנו את ההשלכות הערכיות והמעשיות של נתינת תשובה בדולרים על שאלה לגבי בתי הספר. כמו שג'ונתן קוזול הזכיר לנו לאחרונה, מורים טובים "מסרבים לראות את תלמידיהם כגרעונות או משאבים לכלכלה האמריקאית אשר לתוכם הם אמורים לפמפם 'ערך מוסף'".

*

תפנית אפילו יותר רעילה להרגל של לראות חינוך רק במונחים כלכליים מוסיפה השימוש במילה "תחרותיות", שרומזת שהיעדים שלנו צריכים להיות מעוצבים במונחים של לנצח אחרים לעומת לעשות היטב. כשהנושא הוא גלובליזציה, ההנחה הרווחה היא שתחרות היא בלתי נמנעת: כדי שהיוזמה (או המדינה) שלנו תצליח, אחרות חייבות להכשל. אבל אפילו אם זה היה נכון – והכלכלנים פול קרוגמן ודיוויד גורדון המנוח טענו בנפרד שזה כנראה לא נכון – איזה סיבה יש לנו לקבל את אותה המנטליות של משחק סכום אפס בנוגע ללמידה?

תחשבו על הספורט של לדרג את ארה"ב נגד ארצות אחרות במבחנים תקניים. אחרי שהפרכנו את המיתוס שתוצאות מבחנים מנבאות הצלחה כלכלית, למה שנדאג לגבי המיקום של המדינה שלנו כפי שהוא נמדד על ידי התוצאות האלה? להגיד שהתלמידים שלנו הם במקום ראשון, או עשירי ברשימה, לא מספק לנו מידע שימושי לגבי כמה הם יודעים או כמה טובים בתי הספר שלנו. אם כל המדינות היו טובות באופן סביר במונחים אבסולוטיים, לא הייתה בושה (ואולי, גם לא משמעות סטטיסטית) בלהיות בתחתית. אם כל המדינות היו גרועות, לא הייתה שום תהילה בלהיות בחלק העליון. כותרות נדהמות על טיב בתי הספר "שלנו" בהשוואה "לשלהם" מרמזות שאכפת לנו פחות מאיכות החינוך מאשר מהיכולת שלנו לצעוק, "אנחנו מקום ראשון!"

מאמר שפורסם ב Education Week בשנה שעברה דיווח שתלמידים מארה"ב טובים יותר במתמטיקה מהדורות הקודמים. האם המחבר הרגיש צורך להביע עונג או לפחות הקלה, בגלל עובדה זאת? נהפוך הוא, הוא הצהיר שמהלך העניינים הנוכחי הוא "מטריד" כי ילדים בארצות אחרות גם עושים חיל, וזה, בהגדרתו, נחשב לחדשות רעות.

כמו כן, הניו יורק טיימס הזהיר בסוף שנות ה 90 ש"אחוז בעלי תעודות הבגרות בבתי ספר אמריקאיים, שלמשך דורות היה הגבוה ביותר בעולם, ירד מתחת לרוב המדינות המתועשות". למעשה, לפי רוב המידות, מצבה של ארה"ב טוב מתמיד במונחים של יחס המבוגרים שמסיימים בית ספר. אבל שוב אנחנו מוזמנים לדאוג בגלל שנעשתה התקדמות גם במדינות אחרות, והמשמעות היא שאנחנו כבר לא מלכי ההר.

מה אם היינו מתעלמים מהמצב של תלמידים במדינות אחרות? זו לא היה שכנות טובה במיוחד, אבל לפחות לא היינו רואים את ההישגים של ילדים במדינות אחרות כהתפתחות מטרידה. אפילו יותר טוב, במקום להגן על התוכניות שיעזרו כביכול לבוגרינו "להתחרות", יכולנו לקבל החלטות על בסיס מה שיעזור להם לשתף פעולה ביעילות. מחנכים, גם הם, עלולים לחשוב במונחים של לעבוד עם – וללמוד מ – עמיתיהם במדינות אחרות.

אפילו מעבר להצדקה הערכית להתעלות מעל יריבות רפלקסיבית, ג'נט סוונסון מאוניברסיטת מישיגן מציינת ש"כולנו נרוויח מהחינוך הטוב ביותר שאנחנו יכולים לתת לכל ילד על כדור הארץ. באמת אכפת לך אם ילד מאפריקה ימצא את התרופה לסרטן ולא ילד מהמדינה שלך?" היא שואלת.

לקח לי זמן להבין שבבסיס תנועת ה"סטנדרטים הקשוחים" הנוכחית עומדת השקפת עולם שמאופיינת במחסור מלאכותי – יחד עם ההנחה שחינוך הוא בסופו של דבר אודות תוצאות כלכליות. תמיד קשה להגיע לנקודת מבט יותר הגיונית ואנושית כשנאמר לנו שאנחנו במירוץ. הסיכוי לחשיבה ביקורתית עגום עוד יותר אם המירוץ לעולם לא נגמר.

עצוב עוד יותר, דפוס החשיבה הזה שמופיע כשמחוז מתחרה במחוז, בית ספר בבית ספר,תלמיד בתלמיד. לפני מספר שנים, מפקח אחד בצפון-מזרח ארה"ב נשבע שתוצאות המבחנים בעיר שלו "לא יהיו שוב אחרונים" במדינה. כמו כל כך הרבה אחרים, הוא בלבל ניקוד גבוה עם לימוד טוב יותר. אבל ההכרזה המזעזעת הזאת גם מרמזת שהתלמידים שלו לא היו צריכים להשתפר. כל עוד ילדים בקהילות אחרות היו יותר גרועים, הוא היה מרוצה. עמדה כזאת לא רק שהיא חסרת הגנה אינטלקטואלית (בגלל ההתמקדות שלו בביצוע יחסי) אלא גם פושטת רגל ערכית (בגלל שיוויון הנפש לרווחתם של ילדים במקומות אחרים).

כמעט כל תוכנית, כך נראה, לא משנה כמה מזיקה, אפשר להצדיק בשם ה"תחרותיות" על ידי פוליטיקאים ומנהלי תאגידים, או על ידי עיתונאים שדמיונם צר יותר מהעולם שעליו הם כותבים. אבל מחנכים צריכים לכוון גבוה יותר. הנאמנות שלנו, אחרי הכל, היא לא לתאגידים אלא לילדים. הדאגה העיקרית שלנו – "השורה התחתונה" שלנו, אם תרצו – היא לא ניצחון לחלק אלא למידה לכולם.

—————————–

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

—————————–

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1997. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

אלפי קוהן

תלמידים לא "עובדים" – הם לומדים

תלמידים לא "עובדים" – הם לומדים

פורסם בשלישי לספטמבר 1997 ב – Education Week. לקריאת המאמר באנגלית, לחצו כאן.

מאת אלפי קוהן

ספטמבר היא התחלה חדשה, זמן לדף חלק. תחשבו אז, על החלטה שאתם ועמיתכם עלולים לקחת לגבי שנת הלימודים: מעכשיו והלאה, אנחנו נפסיק להתייחס למה שתלמידים עושים בבית ספר כ"עבודה".

ייבוא מערכת המונחים של מקום העבודה הוא משהו שרובנו עושים בלי לחשוב – שזה לכשעצמו סיבה טובה להרהר על הנוהג הזה. כל פעם שאנחנו מדברים על "עבודות בית" או "עבודה בכיתה" או "הרגלי עבודה", כל פעם שאנחנו מתארים את השיפור, או ההערכה, של "העבודה" של תלמיד בכיתה, כל פעם שאנחנו מדרבנים ילדים "להתחיל לעבוד" או אפילו מדברים על "ניהול הכיתה", אנחנו משתמשים במטפורה עם השלכות עמוקות על טבע בית הספר. למעשה, אנחנו משווים מה שילדים עושים כדי להבין דברים עם מה שמבוגרים עושים במשרדים ובתי חרושת כדי להרוויח כסף.

רק להבהיר, יש הקבלות בין מקום העבודה לכיתה. בשתי הסביבות, יוצא ששיתוף פעולה הוא יותר יעיל מהצבת אנשים אחד נגד השני במירוץ להיות מספר אחד. בשני המקומות, הגיוני שאנשים ישתתפו בקבלת ההחלטות על הדברים שהם עושים לעומת פשוט לנסות לשלוט בהם. בשני המרחבים, יש יותר סיכוי שבעיות יפתרו על ידי חשיבה מחדש על ערך המשימות מאשר על ידי שימוש בתמריץ מלאכותי כדי לנסות "להניע" אנשים לעשות את המשימות האלה.

אפילו העסקים הנאורים ביותר, לעומת זאת, עדיין שונים מאוד ממהות בתי הספר – או המהות שאמורה להיות להם. מנהלים יכולים להתחייב לשיפור תמידי ולנסות לגרום למקומות העבודה של העובדים שלהם להיות יותר מספקים, אבל השורה התחתונה היא שהם עדיין מתמקדים – כן, בשורה התחתונה. הדגש הוא על תוצאות, על יצירת מוצר, על כימות השיפור לפי מדידות תקניות וקבועות כמו נפח מכירות או החזר השקעה.

המידה בה המנטליות הזאת לקחה פיקוד בדיונים על חינוך היא המידה בה בתי הספר שלנו נמצאים בצרה.

במהלך הלמידה, תלמידים לעיתים קרובות מייצרים דברים, כמו חיבורים, עבודות אומנות וסיכומי מעבדה, שהאיכות שלהם יכולה להמדד. אבל החפצים האלה הם רק תוצרי לוואי של בניית משמעות. תהליך הלמידה הוא יותר חשוב מהמוצרים שיוצאים ממנו. להשתמש בשפה של "עבודה" – או יותר גרוע, לאמץ גישה עסקית לרפורמה חינוכית – משמעו להפוך את סדרי העדיפות.

בסביבות לימודיות, מורים רוצים לעזור לתלמידים להתרכז במה שהם עושים על מנת לקדם הבנה עמוקה יותר. לכן תחומי העניין של התלמידים עלולים לסייע בעיצוב תוכנית הלימודים, ויכולת גדלה והולכת של מילים ומספרים נגזרת מהתהליך של מציאת תשובות לשאלות שהם שאלו בעצמם. מחנכים מומחים מתחברים לסקרנות הטבעית ולרצון להפוך לבעלי יכולת אצל תלמידים. הם מספקים מידע על ההצלחות של חקירות כאלה ועוזרים לתלמידים להיות לומדים מיומנים. לא כל תלמיד מתענג על כל הבט של כל מטלה, מן הסתם, אבל מעשה הלמידה הוא באופן אידיאלי הפרס של עצמו.

הדברים שונים לגמרי בכיתות בהם נותנים לתלמידים לעבוד, כמו שהרמיין ה. מארשל מאוניברסיטת סן פרנסיסקו טען באופן כה משכנע בעשור של מחקרים שהוקדשו להבדלים בין סביבות עבודה ולמידה. בסביבת עבודה, מטלות הופכות להיות – למעשה, הן לרוב מוצגות כך בפירוש – כאמצעים למטרה מסויימת. מה שקובע הוא מספר התשובות הנכונות, למרות שאפילו זה עלול להיראות כתנאי מקדים להשגת ציון טוב. למעשה, הציון עלול להיות אמצעי בשביל להגיע לרשימת המצטיינים, שבתורה, יכולה להוביל לפריבילגיות או פרסים מיוחדים שמתקבלים בבית הספר או בבית. עם כל תמריץ נוסף, המעשה המקורי של למידה פוחת בערכו.

מעניין לראות שבדרך כלל חסידי הפרסים החיצוניים תומכים גם ב (א) ראייה לגבי חינוך כמשהו שהבכרח לא נעים וגם ב (ב) תוכנית לימודים שהיא בהכרח לא מושכת. מסורתיות חמוצה של "תבלע את התרופה" הולכת יד ביד עם שיעורי תרגול מיומנויות "drill-and-skill" (חלקם נקראים באופן הקולע "דפי עבודה") והסתמכות על תמריצים כדי לדרבן תלמידים לעשות מה שבאופן מובן אין להם כל עניין בו. זאת המורשת של לראות את בית הספר כעבודה.

"תוצאות מדידות עלולות להיות הפירות הכי פחות חשובים של למידה," כמו שהבחינה לינדה מקניל מאוניברסיטת רייס, אבל תוצאות מדידות הן הפירות הכי חשובים של עבודה. יותר מכך, יש לחץ על תלמידים להצליח כי זאת "העבודה" שלהם. זה מצופה ונדרש מהם שהם ייצרו ויבצעו.

לא קשה למצוא בתי ספר שלקחו על עצמם את המשימה הזאת, בהם פוסטרים ולוחות מודעות שמשכנעים תלמידים להגיע להצלחה יותר ויותר גדולה, כשבדרך כלל הכוונה היא לתוצאות גבוהות יותר במבחנים תקניים. (הרבה מהם נבנים, כמובן, כך שהצלחה מוגדרת כמשהו שלא כל אחד יכול להשיג.) בבתי ספר מפעליים שכאלה, אפשר לשמוע הרבה מילים כמו "ביצוע" ו"הישג", אך לעיתים רחוקות מילים כמו "גילוי" או "חקירה" או "סקרנות".

אפילו אלה מאיתנו שלא מזהים את בית הספר שלנו בתיאור הזה עלולים לרצות לחשוב מחדש על מטפורות העבודה שנכנסו לשפה שלנו. אולי נמצא לנכון לשקול מחדש את קנה המדה שבה הלמידה מושחתת על ידי דיבור כלפיה כעבודה – או על ידי דיבור על התלמידים כ"עובדים", ששניהם מסתכמים באותו דבר. אפילו הוגים פרוגרסיביים נכנעו לפיתוי השני, כשבכוונתם להעלות את מעמד התלמידים אך למעשה מסכנים את המבנה המבדיל בין כיתות למקומות עבודה.

אנחנו חיים בעידן שבו חינוך מוגדר כ"השקעה", כשרפורמות חינוכיות מוצדקות על ידי שימוש ב"צורך להיות תחרותי במאה העשרים ואחת". ההשלכות כאן הן שהתפקיד המרכזי של בתי ספר הוא ליצור עובדים מיומנים במידה מספקת שיופיעו בזמן ויעשו כל מה שאומרים להם כדי שחברות יוכלו לנצח את החברות המתחרות שלהן בארצות אחרות. (באופן מפתיע, קת'רין לואיס, בספרה Educating Hearts and Minds, מדווחת ש"המטפורה של בית הספר כמפעל או מקום עבודה בו ילדים 'עובדים', שכל כך נפוצה בבתי ספר אמריקאים, הייתה חסרה בצורה בולטת לעין מבתי ספר [יסודיים] יפנים" שהיא ביקרה בהם.) אבל אם זה מעורר סלידה להתייחס לילדים בעיקר כעובדים לעתיד – או באופן רחב יותר, כאילו הם בתהליך היצור להיותם מבוגרים – זה אפילו גרוע יותר לראות במה ילדים עובדים עכשיו.

כדי לקבל מושג האם תלמידים רואים את עצמם כעובדים או לומדים, אנחנו רק צריכים לשאול אותם (במהלך שיעור) מה הם עושים. "אני עושה את העבודה שלי" היא תגובה אפשרית אחת. "אני מנסה להבין למה הדמות בסיפור הזה אמרה לחבר שלה להסתלק" הוא משהו שונה לגמרי. יותר טוב, אנחנו עלולים לשאול תלמידים למה הם עושים משהו, ואז לשים לב להבדל בין "כי גברת טיילור אמרה לנו" או "כי זה הולך להיות במבחן", מצד אחד, ו"כי אני פשוט לא מבין למה הדמות הזאת תדבר ככה!" מהצד השני.

דרך אחרת לבחון את האוריינטציה של הכיתה היא לצפות בתגובת המורה לטעויות. סביר שמישהו שמנהל את עבודת התלמידים ישאף לאפס פגמים: עבודות ומטלות מושלמות שמקבלות את מספר הנקודות המרבי. מישהו שמסייע ללמידה של תלמידיו מקבל טעויות בברכה – ראשית, כי הן מספקות רמזים יקרים מפז לתהליך החשיבה של התלמיד, ושנית, כי לעשות זאת יוצר אקלים מוגן שבסופו של דבר מקדם עוד למידה מוצלחת.

יתרה מכך, לכיתה מוכוונת למידה יש סיכוי טוב יותר להתאפיין בחקירה עמוקה על נושאים מורכבים מאשר בתובנית לימודים שמבוססת על שינון תשובות נכונות. כמו שהבחין הרמיין מארשל, כדי שתלמידים יראו את עצמם כלומדים, "המטלות המסופקות צריכות להיות כאלה שמצריכות כישורי חשיבה גבוהים יותר."

האם הדחייה של מודלים, שיטות ומטפורות עבודה אומרת שבבית הספר צריך רק לשחק? במילה אחת, לא. דיכוטומיות שקריות הן פופולריות כי הן מובילות לבחירות קלות, והקוטביות של "עבודה נגד משחק" היא דוגמה לכך. למידה היא אופציה שלישית, שהמטרה המרכזית שלה היא לא תענוג משחקי (למרות שהתהליך עלול להיות מספק מאוד) וגם לא סיום עבודתי של מוצרים חסרי טעויות (למרות שהתהליך עלול לכלול מאמץ וריכוז אינטנסיביים).

לערער על מטפורת העבודה הוא לא לזנוח את האתגר והמצויינות. אלא, הוא להתעקש שעבודה היא לא הפעילות היחידה שמאופיינת בסממנים אלה – ומשחק, באותו עניין, היא לא הפעילות היחידה שיכולה להיות מהנה.

כמובן, לדבר על ה"פרוייקטים" וה"פעילויות" של תלמידים במקום על "העבודה" שלהם מסמל רק שינוי בשפה. המטרה שלי פה היא לא להוסיף לרשימת המילים שאנחנו לא אמורים להזכיר. אבל אופן הדיבור שלנו לא רק משקף את דרך החשיבה שלנו, הוא גם תורם לה. אולי דיון מעמיק על ההשלכות הסמויות של מטפורות מקום העבודה יזמינו אותנו לקחת בחשבון שינוי של מה שאנחנו עושים כמו גם מה שאנחנו אומרים.

—————————————

אלפי קוהןאלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית:

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

—————————————

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1997. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

אלן ווטס

החיים ומוסיקה

החיים ומוסיקה

מתוך וויקיפדיה:
אלאן וילסון ווטס (באנגלית: Alan Watts‏, 6 בינואר 1915 – 16 בנובמבר 1973) היה פילוסוף, סופר ומרצה על זן, תאולוגיה ותרבות המזרח לקהל המערבי. בעל דוקטורט בדתות. הוא נודע במיוחד כפופולריזטור של דתות מזרחיות, בפרט הינדואיזם בודהיזם וטאואיזם.

לפי השמועות, את סרטון האנימציה הזה יצרו החברה של סאות'פארק.

עידן מלמד

כמה מושגי יסוד בחינוך

הרגשתי צורך לכתוב את זה אחרי שקראתי את הכתבה הזאת, אולי כדאי שתקראו אותה קודם (היא תיפתח בלשונית חדשה)…

איינשטיין אמר ש"אנחנו לא נפתור את הבעיות שלנו מאותה רמת מודעות שגרמה להן מלכתחילה".

הבעיה שנדבר עליה היום היא חוסר הכבוד השורר בין הורים, מורים ותלמידים.

ניקח לדוגמא את מה שאמר מנהל בית ספר ל YNET במאמר שפורסם ב 5/10/2011 שלדעתי היא דעה רווחת במערכת החינוך:

"אין ספק שבשנים האחרונות ההתערבות של ההורים בנעשה בבתי הספר הפכה להיות ברוטלית ולא נעימה", ציין מנהל אחד מבתי הספר במרכז בתגובה לנתונים. "התפקיד של ההורים הוא לחנך את הילדים וברגע שההורה משפיל את המורה וצועק עליו לפני הילד אז המעמד של המורה נפגע, וממודל לחיקוי הוא הופך למושא ללעג בפני התלמידים".

זה מה שאנחנו כל הזמן שומעים בחדשות וקוראים בעיתונים. אבל המנהל מבלבל כמה מושגי יסוד בחינוך. המערכת נמצאת במצב של תוהו ובוהו אטומי בגלל שהיא מערבבת בין כמה מושגי מפתח.

א. המנהל חושב שלחנך ולמשמע זה אותו דבר. אבל אין שום קשר בין משמעת לבין חינוך. נהפוך הוא, מחנכים טובים יודעים שצריך מידה בריאה של פקפוק כדי להפוך לבן אדם מחונך.

ב. הוא גם חושב שמודל לחיקוי וסמכות פיקודית זה אותו דבר. אבל אין שום קשר בין מודל לחיקוי לבין סמכות פיקודית. נהפוך הוא, מחנכים טובים יודעים שאי אפשר להכריח לעשות שום דבר ולכן מחנכים טובים מנסים לזכות בכבוד תלמידיהם ולא להנחית עליהם פקודות.

אם המנהל היה עושה קצת סדר במושגים שלו, הוא היה מבין שהוא בעצם מתכוון להגיד את המשפט הבא:

"התפקיד של ההורים הוא למשמע (לחנך) את הילדים וברגע שההורה משפיל את המורה וצועק עליו לפני הילד אז המעמד של המורה נפגע, ומסמכות פיקודית (וממודל לחיקוי) הוא הופך למושא ללעג בפני התלמידים".

האם הייתם רוצים לשלוח את הילדים שלכם לבית ספר שבו המנהל מאמין שמשמעת היא ערך עליון ושהמורה צריך סמכות פיקודית?

האם הייתם רוצים לשלוח את הילדים שלכם לבית ספר שבו המנהל אפילו לא מבין שלזה הוא מתכוון???

האם הייתם רוצים לשלוח את הילד שלכם למערכת חינוך בה 21% מהילדים הרגישו מושפלים בידי המורים בחודש האחרון? לא בשנת הלימודים האחרונה, בחודש האחרון!!!

אני הייתי שולח את הילד שלי לבית ספר שבו המנהל היה אומר:

"הורים צריכים להתערב בחינוך ילדיהם. הדלת שלי תמיד פתוחה להורה שחושב שנעשה עוול לילדים שלו. אני והמורים בבית הספר מבינים שרק כאשר נכבד את עצמנו, את ההורים ואת התלמידים בבית הספר ישתנה מעמדם של המורים, ובמקום להיות מושא ללעג נהיה למודל לחיקוי".

ואתם?