עידן מלמד

7 סיבות למה לא להגביל זמן מסכים

7 סיבות למה לא להגביל זמן מסכים

"הבודהא, האלוהות, שוכן בנוחות לא פחותה במעגליו של מחשב ספרתי או בגלגלי השיניים של ממסרת האופנוע מבפסגת הר או בעלי כותרתו של פרח." –  רוברט מ. פירסיג,  "זן ואמנות אחזקת האופנוע"

מאז שפורסמה הכתבה על זה שסטיב ג'ובס הגביל את "זמן המסכים" של הילדים שלו, התבשל אצלי הפוסט הזה. כשהיום בבוקר הציעו לשלוח את הכתבה לכל ההורים בבית הספר שבו אני עובד בצהרון, הרגשתי שזה הזמן להוציא החוצה את מה שיש לי.

אני רק אגיד מראש ששימוש במחשבים כאלה ואחרים עלול להיות בעייתי, במיוחד שימוש מופרז בהם. אני חושב גם שהגבלה היא לא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם אותן בעיות ועצם ההגבלה יוצרת בעיות נוספות. אין פה עניין של נכון או לא נכון, הגבלה של "זמן מסכים" יכול להיות יעיל בפתרון בעיות מסוימות. יכול להיות גם שיש מצבים שבהם הגבלה תעזור לפתור בעיה מסוימת. בכל זאת אני מאמין שרוב הזמן הגבלה היא לא הפתרון. אז הנה 7 סיבות למה לא להגביל זמן מסכים לילדים שלי ועוד 3 הגיגים.

גם זה סוג של זמן מסכים
גם זה סוג של זמן מסכים

1) פעם גם על ילדים שקראו "יותר מידי" ספרים אמרו דברים דומים למה שאומרים היום על ילדים שמבלים "יותר מידי" זמן מול מסכים.

2) הם לא באמת יכולים להיות מהבוקר עד הלילה על מסכים. כי יש בית ספר, חוגים, שיעורי בית (שהם עלולים לבחור גם לא לעשות), לפעמים מישהו אחר תופס את המחשב או הטלוויזיה. אני לא חושב שצריך להוסיף עוד על ההגבלות הטבעיות האלה.

3) כשמגבילים משהו זה עלול לגרום לערך שלו לעלות. אני רואה מהסביבה הקרובה אלי ילדים שרצים לשחק במחשב מיד כשהם מגיעים הביתה, כדי להספיק כמה שיותר לפני שההורים יגיעו ויגידו להם להפסיק.

4) אני רואה ילדים שמשקרים להורים שלהם על שעות המסכים שלהם בגלל אותן הגבלות. אם הם לא מרגישים חופשיים עם ההורים שלהם בנושא כזה, אולי הם יסתירו גם נושאים אחרים שעלולים לדעתי להיות יותר הרי גורל.

5) "מחקרים מפריכים את המיתוסים המפחידים לגבי ההשפעות המזיקות של משחקי מחשב.

אם תבדקו את הספרות המחקרית, תמצאו מעט מאוד ראיות, אם בכלל, שתומכות בטענות של מחרחרי הפחד, וראיות רבות נגד הטענות האלה. למעשה, סקרים שיטתיים הראו שילדים שמשחקים משחקי מחשב באופן רגיל הם, אם כבר, יותר בכושר, בעלי סיכוי נמוך יותר להשמנה, בעלי סיכוי יותר גבוה להנות ממשחקים מחוץ לבית, מעורבים חברתית יותר, ויותר מעורבים בקהילה מחבריהם שלא משחקים במשחקי מחשבי. [1] מחקר רחב היקף בארבע ערים בהולנד הראה – בניגוד למה שאני מניח הייתה ההנחה הראשונית – שילדים שהיה להם מחשב או טלוויזיה בחדר היו בעלי סיכוי רב יותר משמעותית לשחק בחוץ מאשר ילדים דומים שלא הייתה להם גישה כל כך קלה למסכים. [2] מחקר על ידי Pew Research Center הסיק שמשחקי מחשב, הרחק מהיותם מבודדים, שימשו לחבר ילדים עם בני גילם ועם החברה בכללותה. [3] מחקר אחר תיעד, כמותית, את הדרכים הרבות בהם משחקי מחשב מעודדים אינטראקציות חברתיות וחברויות. [4] ילדים יוצרים חברויות עם שחקני מחשב אחרים, גם בעולם האמיתי וגם באינטרנט. הם מדברים אחד עם השני על המשחקים שלהם, מלמדים אחד את השני אסטרטגיות, ומשחקים לרוב ביחד, באותו חדר או באינטרנט.

בנוגע לאלימות, ניתוח של מחקרים רבים שנועד למצוא השפעות של אלימות משחקי מחשב על אלימות בעולם האמיתי הסיק, שבכללותו, יש ראיות מעטות או לא קיימות להשפעות כאלה. [5] מעניין לדעת גם, שבמהלך העשורים בהם אלימות במשחקי מחשב עולה בהדרגה, ישנה ירידה הדרגתית ומשמעותית באלימות של צעירים. [6] אני לא בא לטעון שהירידה באלימות בעולם האמיתי נגרמה באיזה מידה משמעותית מהעלייה במשחקי מחשב אלימים, אבל, ישנם ראיות שמשחקים כאלה עוזרים לאנשים ללמוד איך לשלוט בעוינות שלהם. בניסוי אחד, הוצגה לסטודנטים מטלה נפשית מתסכלת ולאחר מכן העריכו את הרגשת הדיכאון והעוינות שלהם. הממצא העיקרי היה שאילו ששיחקו במשחקי מחשב אלימים הרגישו פחות מדוכאים ועוינים 45 דקות מוקדם יותר מסטודנטים דומים שלא שיחקו משחקים כאלה.[7]"

http://wp.me/p43YsN-b0

6) משחקי מחשב היום הם לא מה שרוב המבוגרים מכירים מפעם. הם דורשים היום שיתוף פעולה יוצא דופן. יש לי היום חברים מגרמניה, ספרד, ארה"ב (אחד מהם הוא כומר – בעצם היה כומר, הוא בדיוק עזב כדי שאישתו תוכל לקבל עבודה שהם הרגישו שהיא לא יכולה לוותר עליה ודרשה מהם לעבור דירה), פנמה, אוסטרליה, אנגליה, מלזיה, פולין, סלובקיה, קנדה… אנשים שאני מכיר שנים. אנשים שבמהלך היכרותי איתם התחילו תארים אקדמיים, סיימו תארים אקדמיים, יצאו לדייטים, הקימו משפחות… אנשים שישנתי אצלם כשטסתי לחו"ל, אנשים שיצא לי לארח כשהגיעו לארץ. אנשים שיש לי איתם תחומי עניין משותפים. חברים.

7) הקריאה, השמיעה, הכתיבה והדיבור שלי באנגלית הם תוצאה של עשרות אלפי שעות של אימון דרך משחקי מחשב. לימודי האנגלית בבית הספר קידמו אותי בצורה זניחה ביחס אליהם.

8) אני מתאר לעצמי שילדים שיש להם זמן מוגבל לשימוש במחשב יראו בו בעיקר ככלי להנאה ולא ככלי שיכול גם לעזור להם להתפתח. כי כשיש לך שעה ביום, אתה תעדיף לשחק במשחק החדש ולא לבדוק משהו בוויקיפדיה או לראות סרטונים ב TED, שהיית נכנס אליהם כי הם פשוט מעניינים אותך.

והנה עוד 3 הגיגים:

1) יכול להיות שלבכירים כאלה ואחרים יש צרוך לשלוט בסביבתם, והגבלות על הילדים שלהם מספקים להם את הצורך הזה.

2) יש סכנות בשימוש בטכנולוגיה, ושימוש מופרז יכול להיות בעייתי כמו בכל דבר.

3) כשיש כמה ילדים על מחשב אחד, יכול להיות הגיוני לקבוע כמה זמן יכול להיות כל אחד. רק עדיף שזה יהיה אחרי דיון עם הילדים ולא כהנחתה מלמעלה.

הדרך הנכונה מבחינתי "להתמודד" עם המסכים היא לתת להם לגיטימציה מלאה. לשבת מידי פעם עם הילדים ולשחק איתם במחשב. לראות מה המשחקים והתוכניות שמעניינים אותם. לדבר איתם עליהם. לגלות עניין בעולם שלהם. להסביר להם על הסכנות של השימוש הטכנולוגיה. מה כדאי לחשוף ומה לא כדאי. איפה כדאי להירשם עם האימייל ואיפה לא. איפה אפשר למצוא את הגדרות הפרטיות של פייסבוק ומה הם בעצם אומרות. לגרום להם להרגיש שאם הם נכנסו לצרה בגלל השימוש באחת הטכנולוגיות האלה, שאפשר לבוא לאחד ההורים והוא לא ישפוט אותם אלא ינסה לתקן את זה איתם ביחד.

כי מה הסיכוי שהבת שלכם תפנה אליכם לעזרה על משהו  שקרה לה בזמן שהיא לא הייתה אמורה להיות על המחשב?

28 מחשבות על “7 סיבות למה לא להגביל זמן מסכים

  1. השאלה אם אתה עושה הבחנה בין משחקי מחשב, שכן דורשים אקטיביות ומחשבה מסויימת, ואינטראקציה עם אנשים אחרים, לבין טלוויזיה, שבעיקר גורמת לשבת על הכורסא ולהסתכל על המסך, בלי להפעיל את הראש יותר מידי.

    הבת שלי בת 4, ובגלל שהתחילה לבקש לראות כל יום טלוויזיה (אין לנו כבלים בבית, הטלוויזיה מחוברת למחשב הנייד), הגבלנו לה את זמן הטלוויזיה ליומיים בשבוע – רביעי ושבת…וזה עובד דיי טוב. זה לא יוצר הרבה ויכוחים. אבל אני הרבה פעמים תוהה ומתלבט אם עליי להסיר את ההגבלה לגמרי, ולתת לה להגיע לרווייה…

    1. לנו אין טלוויזיה אך אנו נותנים לילדה שלנו לצפות בyoutube. החלטנו לא להגביל אותה בזמן הצפייה ובאופן מופלא (שלא ברור גם לנו) לרוב אחרי 15-20 דק' היא אומרת לנו "זהו, זה ארוך לי מדי" ומבקשת שנכבה את המחשב…

    2. היי יואב,
      אני אישית לא עושה את ההבחנה… אולי תנסה להסיר ונראה מה יקרה? תמיד אפשר לחזור ולהגביל.

      אם באמת תעשה את זה אני ארצה לשמוע על החוויה שלך.

  2. לגמרה מסכים. גם עם המגיבים מעלי.
    רק מדגיש את הטיעון הנוסטלגי – בילדותי היו הורים שהגבילו את הזמן שמותר לילדים לשחק בחוץ, בטענה המפוצצת שאחרת נגדל להיות ילדי רחוב. "תשב קצת בבית, תקרא" היה היגד נפוץ. היום זה הפוך: "תצא קצת החוצה תשחק עם חברים". מכאן אני מסיק כמוך שזה עניין של צורך בתוכחה ושליטה ולא באמת דבר מהותי.

    1. זאת פעם ראשונה שאני שומע על ההגבלה לשחק בחוץ… אני אעשה בדיקה בסביבה שלי לראות אם זה היה נפוץ.

    2. כן, גם לי זה זכור, ההגבלה למשחקי רחוב.כנראה בכל דור מגבילים במשהו! גם אם זה טוב, כמו קריאת ספרים.

    3. לא חושב שזה עניין של צורך בתוכחה ושליטה. חושבני שבשלב זה ההורים מבולבלים מרוב דעות שהם שומעים על מדוע כן ומדוע לא. הורות שמיטיבה דורשת רגישות, איזון ושיקול. כבוד לילדים ונוער ולצרכיהם.

      כאשר מדובר על "הצבת גבולות" — אגב, מושג משונה כי מי שצריך "להציב גבולות" זאת המציאות, החוק, זכויותיהם של האנשים האחרים; לא מישהו בעמדת כוח וסמכות — הדבר סותר את מתן החופש להתפתחות עצמית של הילד. כבר אליס מילר כתבה:

      "אין אנו זקוקים שיאמר לנו באם להיות קפדנים ומחמירים או מתירנים עם ילדינו. מה שכן נחוץ לנו הוא לרכוש כבוד לצורכיהם, רגשותיהם, וייחודיותם, באותה מידה כמו לשלנו עצמנו."

      [ מתוך, "ההקדמה למהדורה האמריקאית", נובמבר 1982 ]

      http://www.nospank.net/fyog2.htm

      "בניגוד לאמונות המקובלות בדרך כלל ולאימתם של הפדגוגים, אינני יכולה ליחס משמעות חיובית כלשהי למילה פדגוגיה. אני רואה אותה כהגנה עצמית מצידם של המבוגרים, כמניפולציה הנגזרת מהעדר חופש ומחוסר הביטחון שלהם, אשר ללא ספק אני יכולה להבין אם כי אינני יכולה להתעלם מהסכנות הטמונות בה. אני יכולה גם להבין מדוע עבריינים נשלחים לכלא, אולם אינני יכולה לראות כיצד שלילת החופש והחיים בבית הסוהר, המכוונים בשלמותם לקונפורמיות, ציות וקבלת מרות וכניעה, יכולים באמת לתרום לשיפור, למשל, התפתחותו של האסיר. ישנו במילה פדגוגיה רמז למטרות מסוימות שהחניך/ה אמור/ה להשיג — וזה מגביל את האפשרויות של התפתחותם מלכתחילה. אך דחייה כנה של כל צורות המניפולציה ושל הרעיון לקבוע יעדים, אין פירושה שפשוט עוזבים את הילדים לגורלם. כי ילדים זקוקים למידה גדולה של תמיכה רגשית וגופנית מהמבוגר. תמיכה זו חייבת לכלול את המרכיבים הבאים אם ברצוננו שיפתחו את מלוא הפוטנציאל שלהם:

      1. כבוד לילד.
      2. כבוד לזכויותיו.
      3. סובלנות לרגשותיו.
      4. נכונות ללמוד מהתנהגותו:
      (א) אודות טבעו של הילד כיחיד;
      (ב) אודות הילד שבהורים עצמם;
      (ג) אודות טבעם של החיים הרגשיים, אשר ניתן לצפות בהם באופן הרבה יותר ברור אצל הילד
      מאשר אצל המבוגר בגלל שהילד מסוגל לחוות את רגשותיו בעצמה הרבה יותר גדולה ובצורה
      אופטימלית, בהרבה פחות התנכרות מאשר המבוגר."

      [ מתוך, "פדגוגיה ממלאה את צרכי ההורים, לא את צרכי הילדים" מתוך הפרק, "האם קיימת פדגוגיה בלתי-מזיקה?", "לטובתך — אכזריות סמויה בגידול ילדים ושורשי האלימות", מאת, אליס מילר ]

      http://www.nospank.net/fyog11.htm

      We do not need to be told whether to be strict or permissive with our children. What we do need is to have respect for their needs, their feelings, and their individuality, as well as for our own.

      [ Preface to the American Edition, November 1982 ]

      http://www.nospank.net/fyog2.htm

      In contrast to generally accepted beliefs and to the horror of pedagogues, I cannot attribute any positive significance to the word pedagogy. I see it as self-defense on the part of adults, as manipulation deriving from their own lack of freedom and their insecurity, which I can certainly understand, although I cannot overlook the inherent dangers. I can also understand why criminals are sent to prison; but I cannot see that deprivation of freedom and prison life, which is geared wholly to conformity, subordination, and submissiveness, can really contribute to the betterment, i.e., the development, of the prisoner. There is in the word pedagogy the suggestion of certain goals that the charge is meant to achieve–and this limits his or her possibilities for development from the start. But an honest rejection of all forms of manipulation and of the idea of setting goals does not mean that one simply leaves children to their own devices. For children need a large measure of emotional and physical support from the adult. This support must include the following elements if they are to develop their full potential:

      1. Respect for the child
      2. Respect for his rights
      3. Tolerance for his feelings
      4. Willingness to learn from his behavior
      a. About the nature of the individual child
      b. About the child in the parents themselves
      c. About the nature of emotional life, which can be
      observed much more clearly in the child than in the
      adult because the child can experience his feelings
      much more intensely and, optimally, more
      undisguisedly than an adult

      [ Is There a Harmless Pedagogy? PEDAGOGY FILLS THE NEEDS OF PARENTS, NOT OF CHILDREN , FOR YOUR OWN GOOD — Hidden Cruelty in Child Rearing and the Roots of Violence / Alice Miller ]

      http://www.nospank.net/fyog11.htm

    4. פעם העונש היה: לך לחדר שלך!!! היום העונש הוא : צא החוצה. נכון ששדברים משתנים אבל אני בהחלט מסכימה עם איינשטיין שאמר שטכנולוגיה תיצור הדיוטים…אנחנו ממש בדרך לשם ובגדול!! לא זוכרים כלום, לא יודעים להגיע הביתה בלי waze לא מסוגלים להיות "לבד" מפחדים להפסיד משהו אם לא נענה מידית לטלפון… ידע כלל י שואף לאפס עם כל הזמינות שיש באינטרנט,אין סבלנות לכלום,לא יודעים להקשיב לזולת,לילדים,תמיד עם עין פוזלת למסך הקטן… מ.ח.ר.י.ד!!!!!! הצילו!!!!

  3. קודם כל, הייתי חייבת לציין שהכותרת שלך מאוד מטעה. 7 סיבות או 8?
    סתם סתם סתם סתם…
    אהבתי מאוד את מה שכתבת, בעיקר אני מתחברת לזה שאם משהו הוא מוגבל באופן מלאכותי ושרירותי על ידי "סמכות", זה מעלה את האטרקטיביות שלו מעבר לערך האמיתי שלו.
    אחלה כתבה!

  4. עד לפני חודש לא הגבלתי, בדיוק מהסיבות שציינת (לא מכולן, כי לא על הכל חשבתי). אבל אז ראיתי שלמרות שאין הגבלה, המחשב לא מאבד את האפיל שלו. הילד הגדול שלי סירב ללכת לבקר חברים (כדי ללכת מהגן ישר למחשב). אחרי שעתיים של מחשב/אייפד נמאס לו והוא רצה ללכת לבקר חברים אבל אז זה כבר היה לרוב מאוחר מדי. חוץ מזה, ההתנהלות שלו אחרי שעתיים של משחק היתה תמיד מאוד עצבנית – משהו פיזי, עייפות בעיניים, שילוב קסום כזה של אנרגיה ועצבים ועייפות וכו'. מרגע שהחלה ההגבלה היו לנו מספר חיכוכים בנושא, אבל זה חלף די מהר. והפלא ופלא – פתאום יש לנו זמן ללכת לבקר חברים, לשחק בגן מאיר, להכין ביחד ארוחת ערב וכו'. בקיצ -אני כן חושבת שיש מקום להגביל זמן מול מחשב בגילים הצעירים יותר, וגם אם לא באופן גורף – חשוב מאוד לשים לב להשפעה שיש לזה על הילד הספציפי.

    1. היי הדר,
      תודה רבה על התגובה שלך, מעניין לשמוע מישהי שהייתה משוגעת כמונו והבינה שמשהו לא עובד. כמו תמיד העיקר הוא לספק את הצרכים של כולנו, ואם זאת הדרך הנכונה מבחינתך ומבחינת הילד שלך אז אני מעריך את השינוי שעשית.

    2. אצלנו הסטטיסטיקה מראה שמאוד קשה לילדים להתנתק עצמאית מהמחשב.
      ולאחר שעות מחשב – הם רבים, לא רוצים לעשות כלום, משועממים, מתנגדים, תזזיתיים בצורה שלא מועילה לכלום. סוג של זומבים.
      אחרי אינספור ניסיונות (לא להגביל בכלל, להגביל לשעה ביום, כל יום אסור ויום אחד חופשי, וכו׳) הניסיון הנוכחי אומר לסיים חובות ולפני שמתיישבים להגדיר לעצמי כמה זמן אני הולך לשבת ולשים טיימר. הם לא עושים את זה עצמאית, היוזמנה באה מאיתנו, אבל זה עוצר איכשהו את ההיסחפות, מזכיר שיש תמונה רחבה יותר.

  5. (-:
    ואגב – גם לנו היו מגבילים את שעות המשחק בחוץ, כמובן. שלא נהיה ילדי רחוב, ושלא יחשבו שאין לנו אמא, וכל מני אמירות כאלה. ואפשר לחשוב שבבית חיכו לנו הורים קשובים שרק רצו לבלות אתנו זמן (-:

  6. שלום, אף פעם לא הגבלנו את 4 ילדינו, לא במחשב ולא בטלויזיה. תמיד היו עוד הרבה אופציות אחרות למשחקים, ואף פעם אף אחד לא הגזים בזמני מסך, אני בעד כל מה שנאמר בכתבה. צודק!

  7. הי עידן,
    גם הילדים שלי מבלים הרבה במחשב, וגם אנחנו התלבטנו ומתלבטים הרבה בשאלה.
    הרבה פעמים שואל את עצמי – האם הייתי מודאג באותה מידה אם היו מבלים כל כך הרבה בכל תחביב אחר? כדורגל? קריאה? מוסיקה? סתם לשחק עם חברים?
    יש כמובן משהו באופי הפעילות מול המחשב – פחות פיזית בעליל, ונראית לנו פאסיבית ו'צרכנית' יותר מפעילויות אחרות. אבל כמו שציינת נכון – משחקי המחשב של היום זה ממש לא מה שהיה פעם, הם מפתחים קוגנטיבית וחברתית, שלא לדבר על אנגלית, אוריינות טכנולוגית ועוד ידע עולם מועיל.
    בקיצור, נראה לי שגם את ההגבלות אפשר לבחון כמו בכל תחום אחר – אם נראה שזה לא עושה טוב לנו או לילדינו, כדאי לנהל את הדיאלוג עם עצמנו ואיתם.
    לא צריך להגביל 'כי צריך', ובטח לא כי זה מה שסטיב ג'ובס היה עושה..

    1. אני מסכים לגמרי. לצערי הרבה אנשים מרגישים מחוזקים בבחירה שלהם להגביל בגלל שסטיב ג'ובס הגביל והכתבה זכתה לפופולריות בעיקר בגלל שסטיב ג'ובס הוזבר בה.

  8. אני מרגישה על עצמי שאינטרנט (ואולי גם משחקי מחשב) זה משהו ממכר ברמה שונה בהרבה מרים או כל דבר אחר.

  9. THIRD GRADER INSPIRES US TO TAKE A SECOND LOOK AT GAMES IN THE CLASSROOM
    Individualization, Failure, and Fun: Changing the Way We Educate Students (by Cordell Steiner, October 15, 2014)
    http://pixelkin.org/2014/11/21/third-grader-inspires-us-to-take-a-second-look-at-games-in-the-classroom/

    Individualization, failure and fun | Cordell Steiner | TEDxUniversityofStThomas
    https://www.youtube.com/watch?v=P-djW4uj7rI#t=12 (5:08)
    This talk was given at a local TEDx event, produced independently of the TED Conferences. Cordell Steiner, a thoughtful elementary student, brings forward a new way to think about teaching students based on his experience. Through his eyes we can see how a unique classroom based on technology and games will promote learning in all students.

    When not pursuing academic achievement at school or enlightenment at church 5th grader Cordell Steiner enjoys spending his time with Legos, golf, basketball, and Boy Scouts. Cordell found value in a classroom that is centered around the individual student through gaming. He looks forward to spreading this concept to other classrooms and schools by telling his personal account of Mr. Ananth Pai third grade classroom and extolling its benefits.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *