גילאנות

גילאנות

גילאנות (Adultism, שזה כמו גזענות, רק על בסיס גיל) היא תוצר של של שיטת דיכוי. במשך הקריירה שלי בחינוך הגבוה, עבדתי קשה כדי לנסות להעלים צורות שונות של אפליה. ניסיתי ליצור דרכים בהם כולם, בלי קשר לזהות שלהם, ירגישו חשובים ומוערכים.

היו הרבה פעמים בעבודה שלי, בהם הייתי מתוסכלת מהקושי לשנות מערכות ואפילו נקודת מבט של אדם בודד.

זה לא היה לפני שהפכתי לאמא, שעשיתי לבסוף את הקישור להבין למה זה כל כך קשה ליצור שינוי חברתי רחב. לקח לי חמש שנים לפני שראיתי את הקשר הזה והתחלתי לפקפק בדרך החינוך של הורי. הרהרתי שיכול להיות שאני עושה את אותו הדבר למרטל, שנגדו אני נלחמת בעבודתי.

דרך תהליך של בחינה עצמית, התחלתי לראות איך האמונה שלי שאני צריכה לשלוט במרטל הנציחה את אותם הדברים שאני נלחמת נגדם בעבודה שלי.

התחלתי להבין למה השינוי כל כך קשה ברמה הרחבה. והרעיון שהורות היא הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את העולם הפך להיות אמיתי יותר ופחות נדוש.

בגלל שמערכת היחסים בין מבוגר לילד או בין הורה לילד מגדירה את קיומנו ועולמנו מהלידה, אני טוענת שגילאנות מאפשרת את הנצחתם של כל שאר צורות הדיכוי (אפליה על בסיס מין, גזע, העדפה מינית וכו…).

בארי צ'אקאוויי, במאמרו Adults as Allies (מבוגרים כבעלי ברית) מגדיר גילאנות כ "…כל ההתנהגויות והעמדות הנובעות מההנחה שהמבוגרים טובים יותר מאנשים צעירים, וזכאים לנהוג כלפי אנשים צעירים בדרכים רבות ללא הסכמתם."

הוא ממשיך להגיד:

חוץ מאסירים וקבוצות מסויימות של אנשים במוסדות, חייהם של אנשים צעירים נשלטים יותר משל כל קבוצה אחרת בחברה.

בנוסף, המבוגרים שומרים את הזכות להעניש, לאיים, להכות, לקחת "זכויות" ולנדות אנשים צעירים כשהם סבורים שזה יהיה מועיל לשלוט בהם או "לחנך" אותם.

אם זה היה תיאור של הצורה בה מתייחסים לקבוצה של מבוגרים, החברה הייתה מכירה בכך במהירות כסוג של דיכוי. מבוגרים, לעומת זאת, לרוב לא מחשיבים את הגילאנות כדכאנית, בגלל שזה האופן שהתייחסו אליהם כשהיו צעירים – התהליך הופנם.

מהות הגילאנות היא שלא מכבדים אנשים צעירים. במקום זאת, הם פחות חשובים, ובאופן מסויים, נחותים מהמבוגרים. אי אפשר לסמוך עליהם שיתפתחו בצורה תקינה, אז חייבים ללמד, לחנך, לרסן, להעניש ולהוביל אותם אל תוך עולם המבוגרים.

שחרור האנשים הצעירים יצריך את ההשתתפות הפעילה של מבוגרים. נקודת התחלה טובה היא לחשוב ולהבין איך לנו – למבוגרים של היום – התייחסו לרעה והפחיתו מערכנו כשהיינו ילדים ונערים, ואיך כתוצאה מכך אנחנו פועלים בדרכים גילאניות כיום.

גילאנות בדרך כלל לא מוזכרת בקשר להורות. למרות שלאחרונה ראיתי מספר כתבות שבהם התייחסו במפורש לגילאנות בהורות. כשהנושא כבר עולה, לרוב משתמשים במושג גילאנות במאמרים שמתארים דרכים להעצים נערים ומבוגרים צעירים. כמעט לא משתמשים בו בקשר לילדים צעירים יותר.

עד שילדים מגיעים לגיל הנוער, הם לרוב חוו עשור או יותר של שליטה על ידי ההורים, המורים והמערכות החברתיות שלהם שמחזקות את התבנית הסמכותנית.

טבע מערכת היחסים בין ילד צעיר והורה (או מבוגר) דורש טיפול משמעותי של המבוגר. לרוב תפקיד הטיפול הזה מטשטש את הדרכים בהם אנחנו מנציחים גילאנות כהורים.

בגיל צעיר, אנחנו רואים בתפקידנו כהורים את הצורך להבטיח את הביטחון והבריאות של ילדינו. ילדים צריכים אותנו כדי להבטיח את הישרדותם וכדי להזין את התפתחותם. העובדה שהם עלולים לא לשלוט בשפה המדוברת מפריעה ליכולתנו לראות את הילד כאדם שלם וכך אנו צריכים לשלוט בהם למענם.

הדרכים בהם הנצחתי גילאנות (ואולי אני עדיין ממשיכה) הם מגוונים ומעודנים. בהחלט לא ראיתי אותם ככאלה במשך חמש השנים הראשונות של מרטל.

גם עכשיו, בזמן שאני סמכותנית, לא תמיד אני רואה זאת. לקרוא למערכת היחסים השולטת הזאת במושגים כמו דיכוי וגילאנות מאתגר אותנו להתקדם מעבר להנחות שלנו שמבוגרים טובים יותר או נעלים מילדים. מילים אילו יכולות להביא למרכז הבמה את הדרכים בהם אנחנו משתמשים בכח כאמצעי שליטה ובסופו של דבר לגרום לנזק לילדים.

במסעי, הייתי צריכה לפתח מערך חדש של אסטרטגיות וכלים. הייתי צריכה לזנוח את הדרכים שלמדתי על הורות וללמוד דרכים חדשות להיות הורה. בגלל שאנחנו מקבלים דוגמאות כה מעטות של הורות ללא שליטה, חשוב ללמוד באופן פעיל איך להיות הורה ולהפחית את הצורך בשליטה ולהתמודד עם הפחדים בנוגע לשחרור משליטה.

כשאנחנו זונחים את הצורך שלנו לשלוט בילדים, ההורות היא מהפכנית ביכולתה לשנות את העולם.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

—————————

Teresa Graham Brettהתחלתי את חיי כילדה טיפוסית שניסתה להיות מוצלחת בעיני הוריה ומוריה, בזמן שניסיתי להשלים עם הצורך לספר על האמת שלי במהלך החיים.

מופע שיווי המשקל הזה הוליך אותי להרבה הרפתקאות בחיפוש אחר מטרה והדרך האמיתית שלי. במהלך הדרך הלכתי לאוניברסיטה והשלמתי לימודי עריכת דין. דחיתי קריירה משפטית כדי לעבוד כמנהלנית באוניברסיטה, בחושבי שאוכל להפוך את העולם למקום טוב יותר. ביליתי זמן בעבודה באוניברסיטת אריזונה, אוניברסיטת מישיגן, אן ארבור, ואוניברסיטת אוסטין טקסס.

מצאתי להט בחינוך לצדק חברתי ודיאלוג בר-קיימא והתחלתי לצעוד בשביל בנסיון להפטר מרוב מה שלמדתי כילדה וכמבוגרת.

כשמרטל, הילד הראשון בחיי, הגיע לעולם, הוא איתגר אותי להתפתח מעבר לכל חוויה בחיי. הוא חשף את הצביעות שלי כאינדיבידואלית שמחוייבת לצדק על ידי כך שהראה לי איך המשכתי להנציח את הדיכוי בעמדותי ואמונותי לגבי מערכת היחסים בין ילד למבוגר.

כך התחיל המסע שלי לשלב את המחוייבות שלי לצדק, למידה והורות דרך מערכת היחסים שלי עם מרטל שעכשיו הורחבה גם לגרייסון, הילד השני בחיי.

רוב, השותף שלי, מרטל וגרייסון, מלווים אותי במסע הזה. אני מנסה לחיות את המטרה שלי כהורה, כותבת, מאמנת ומצדדת לשינוי הילדות כצעד הראשון לשינוי העולם.

דרך האתר הזה, ספרים, אימונים ותוכניות לימוד, אני מחוייבת לעזור להורים להפסיק את כאב העימות, התסכול והאכזבה שהן התוצאה של מה שלמדנו על הורות.

חוץ מהאתר, כתבתי גם מאמרים לאתרים אחרים. אני כותבת אורחת ב Kindred Community ובקרוב אנהל שם פורום.

כאשר אנחנו עוסקים בהורות עם אמון וכבוד, אנחנו לא רק משנים את מערכת היחסים שלנו עם הילדים שחולקים את חיינו, אנחנו משנים את העולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *