לא כדאי שאני אדבר על ילדים, כי אף פעם לא החשבתי את עצמי כאבא טוב.

אני מאבד עניין בילדים כשהם הולכים לבית ספר, כי אז הם מגודלים על ידי ילדים אחרים, והם מקבלים את הבינוניות. זה נורא קשה.

אתה חייב להתחיל קומונה, אתה צריך שיהיה לך בית ספר משלך. אתה צריך שתהיה לך קהילה עם בית ספר משלה. זה לא אפשרי מבחינה מעשית.

אחד יכול רק לקוות שהם יצליחו להחלים מהילדות שלהם בצורה טובה כמו שאתם הצלחתם.

בואו נראה. יצא לי להכיר כמה משפחות ממש לא בעייתיות.

הקושי הוא, שיצרנו מעמד של אנשים שנקראים ילדים. למעשה לא התחלנו עם זה עד לשלב כלשהו במאה ה 19. לפני זה לא היו ילדים. היו רק אנשים. מבוגרים גדולים ומבוגרים קטנים. והיו מספר בעיות עם המהפיכה התעשייתית, (1) ילדים נוצלו בצורה מחפירה במפעלים (2) היה צריך להוציא את הילדים מכוח העבודה כי הם תפסו מקומות עבודה של מבוגרים כי היה אפשר לשלם להם פחות.

אז היה צריך להקים סכרים כדי לעצור את זרימת האוכלוסייה, והם נקראים בתי ספר. שם פשוט אתם מתעכבים מלגדול. כל ילד בריא רוצה לגדול. ולכן ילדה קטנה או ילד קטן יתעניינו מיידית במה שאמא ואבא שלהם עושים וירצו להשתמש בכלים ובאביזרים של חיי ההורים שלהם. וזה טבעי מאוד ובחברות מסויימות שנקראות פרימיטיביות, מעודדים זאת. ילדים קטנים הולכים לצוד עם האבות שלהם.

אתם עדיין יכולים לראות זאת אצל האינדיאנים במקסיקו. ילדים קטנים עובדים לצד אביהם, ילדות קטנות עובדות לצד אמא שלהן. הם מקבלים חניכה אמיתית במה שאמא או אבא שלהם עושים, מה המקצוע שלהם בחיים.

אבל בחברה מתועשת זה לא קל כל כך. תתארו לעצמיכם פקיד בנק מביא ילד קטן איתו למשרד, והוא מסתכל מעבר לכתף של אבא שלו ורואה מה הוא עושה ועוזר לו. אנחנו לא רוצים ילדים בסביבה שלנו.

ואז אמהות שמגיעות הביתה בערב לבשל הן די טרודות. כי מה קורה במשפחה הפרברית האמריקאית הטיפוסית, אחרי הצהריים כשהילדים חוזרים מבית הספר? כל מיני דברים. אולי האמא צריכה להסיע, לא רק את הילדים שלה, אלא גם ילדים של אחרים לחוג ריקוד, לחוג ציור, למסיבה לדבר כזה או אחר. או אולי יש לה עבודה חלקית, או שהיא משחקת במועדון ברידג', או פגישה כלשהיא של נשים. והיא מצליחה לחזור הביתה קצת אחרי שהילדים חוזרים מבית הספר.

ומה שנעשה כדי להרחיק את הילדים מהדאגות של מבוגרים הוא להפוך את המבוגרים לצעצועים. מבוגרים מזוייפים שאפשר להשתמש בהם. צעצועים אלה נעשים יותר יותר מפלסטיק, וקל נורא לשבור אותם. אז אחרי הצהריים כל בית פרברי טוב, מבולגן מקצה לקצה עם חתיכות פלסטיק, בובות בלי איברים פנימיים, סטים של חיילי צעצוע הרוסים מפוזרים בכל הבית.

אמא יודעת שצריך לנקות את כל זה לפני שהבעל העייף מגיע הביתה לארוחת ערב. אז יש לה מאבק ארוך ומתמשך עם הילדים, "תפנו את הדברים האלה מכאן". הם זורקים את כל הדברים לתחתית הארון יחד עם סוכריות על מקל חצי אכולות ומסטיקים.

היא כבר ממש תשושה. אין לה חשק לבשל ארוחת ערב. אז מה שהיא עושה הוא להרחיק את הילדים על ידי הושבתם מול הטלוויזיה עם נקניקיות, גלידה וקוקה קולה. חינוך נהדר. יש להם טעם נורא באוכל. אין להם טעם בכלל, כי ככה גידלו אותם. אין פלא שהם עוברים לדיאטה מיקרו-ביוטית מאוחר יותר. אין לה חשק לבשל בכלל. אי אפשר לבשל כשאתה תשוש. צריך לגשת לבישול עם הרבה אהבה והנאה.

 אז הבעל חוזר הביתה, והוא אמור להתחבר עם הילדים. הם בקושי מכירים אחד את השני. אולי הוא מקריא להם סיפור בזמן שהיא מחממת להם ארוחת ערב מקופסה.

ובכל זה לילדים אין שום חלק בחיי המשפחה, הם חיים במעונות. ילדים אחרים מגדלים אותם. הם הולכים לבית הספר שם מלמדים אותם הכל ולא כלום. חינוך מוחי לגמרי שמכשיר אותם להיות פקידים. ולא מכשיר אותם באף אחד מהאומנויות ההכרחיות באמת לחיים. שהם חקלאות, בישול, לבוש, בניית בתים והתעלסות. אלה חמש מערכות יחסים בסיסיות לעולם הפיסי שאנחנו מזניחים מהחינוך.

אז הדבר הוא שמלמדים את הילדים שיש הבדל בחיים בין עבודה למשחק. ואתם כילדים אתם למעשה משחקים. הרבה אמהות אומרות, כל מה שאני רוצה מהילדים שלי הוא שהם יהיו מאושרים. ילדות אחת ארוכה ומלאה שמש. אז הרבה אנשים שנזרקו אל החיים מוקדם יותר, מתחילים לכתוב שלא הייתה להם ילדות. מזלם שלא הייתה להם!

וכל הדברים האלה מגיעים לשיא בדיסנילנד.

דיסנילנד הוא מה שאנחנו חושבים על הילדים שלנו, על מה שצריך להיות להם ומה שטוב להם. דיסנילנד הוא מתחם של זיופים, מההתחלה לסוף. אפילו הציפורים על העצים עשויות מפלסטיק והן מתנענעות לפי רמקולים זעירים שעוברים דרך המקור שלהן. יש חיות מפלסטיק לכל אורך הנחלים המלאכותיים, מנענעים בראשם המזוייף במונוטוניות. יש אינדיאנים מפלסטיק שקורתים עצים, לנצח נצחים, בזמן שאתה יכול לצאת למסע במים, ולהתרגש למראה היפופוטם מפלסטיק שמרים את ראשו מעל למים ונהרג מכדור סרק. יש דגם מעיסת נייר של הבית על העץ של משפחת רובינסון שרועד כל הזמן לצלילי מקהלה.

ואתם יכולים ללכת שעות בין המוצגים, ואין שם אף פאב. זה הכל פופקורן ושתייה קלה. תרבות השתייה הקלה. זה מקום נוראי. זה הכל פלסטיק, הכל חמדמד, הכל מצוייץ.

זה מה שקורה. אתה מקבל ילד ובמקום להתמודד עם הדבר הזה. במקום להגיד לו, "מה שלומך? ברוך הבא למין האנושי. הנה אנחנו. היינו פה כבר זמן מה ואנחנו משחקים משחק. זה רק הוגן שנסביר לך את החוקים של מה שאנחנו עושים. כי כשתגדל אולי תחשוב טוב יותר עלינו."

אבל במקום להיות ישירים עם הילד, כל מה שאנחנו עושים הוא לצייץ. ואנחנו הופכים אותו לבובה. זה פשוט מגוחך. כי הילדים לא יכולים להבין מה בתוכינו. הם מגיעים לעולם סקרנים, והם מגלים שמי שמקבל את פניהם רק מצייץ.

אתם יודעים איך זה כשאתם באים אל ילד ושואלים אותו מה לשלומו, והילד מסתכל עליכם בתדהמה. הם כל כך ישירים באופן רגיל וכל כך פשוטים. אבל המבוגרים מרגישים שהם צריכים לעשות להם הצגה גדולה.

אני לעולם לא אשכח סרט עם השמן והרזה. הם עלו על איזה רכבת עם איזה ילד מפונק, והארדי, האיש השמן הזה משחק עם העניבה שלו, מנופף לילד הזה, אי אפשר היה להרגיע אותו.

אז הילדים, אתם רואים, לא מתייחסים אליהם ברצינות. מביאים להם צעצועים, כל עולם הוא צעצוע-לנד, דיסנילנד. זוהי דרך לדחות את ההשתתפות שלהם בחיים. לתסכל אותם כדי שהם יעשו מה שאנחנו עושים, שיקחו חלק.

וכמו שאמרתי כל זה די התחיל במאה ה 19. לא הרבה לפני זה היה ראש ממשלת אנגליה שהיה בן 32. זה די בלתי נתפס על הדעת היום.

———————————

מתוך וויקיפדיה:
אלאן וילסון ווטס (באנגלית: Alan Watts‏, 6 בינואר 1915 – 16 בנובמבר 1973) היה פילוסוף, סופר ומרצה על זן, תאולוגיה ותרבות המזרח לקהל המערבי. בעל דוקטורט בדתות. הוא נודע במיוחד כפופולריזטור של דתות מזרחיות, בפרט הינדואיזם בודהיזם וטאואיזם.