לחנך את המומחים – שיעור רביעי: להרגע לבד
[תזכורת שהמאמרים האלה נכתבים כאילו בשביל "המומחים". הם לא נכתבים אל ההורים, אז בבקשה אל תחשבו שאני עוקצת את ההורים!]
"מה שילד לא מקבל, הוא רק לעיתים רחוקות יוכל לתת מאוחר יותר" – פ.ד. ג'יימס
אני ממש אוהבת את הציטוט הזה של פ.ד. ג'יימס כי הוא מדגיש את הסוגיות הכל כך נשכחות בעולם ההורות של ימינו. עם הלחץ לגרום לפעוטות ולילדים שלנו להיות עצמאיים, נראה שאנחנו מאמינים שהדרך היחידה להביא אותם לשם היא להכריח אותם. אם לא נעמיד אותם על הרגליים, איך הם ילמדו לעמוד? ואני מאמינה שבשום מקום זה לא יותר נכון מאשר בדחיפה לגרום לילדים לווסת את הרגשות שלהם – או להרגע לבד, אם תרצו. אתם המומחים מספרים לנו שאם לא ניתן לתינוקות שלנו לבכות ולהרגע לבד, הם לעולם לא ילמדו להרגע בעצמם. וכך הורים פוצחים במנהגים שלא פוגעים רק בתינוקות, אלא גם בהם. כשהם מקשיבים לילד שלהם מילל, לבד, הם שורדים על ידי כך שהם אומרים לעצמם שהם עושים את הדבר "הנכון" ושככה הילד שלהם ילמד להרגע לבד. אבל מה שאתם לא אומרים להם כשאתם נותנים את העצה הזאת הוא שזה פשוט לא נכון. הם מחזיקים את עצמם בשקר וזה חייב להפסיק.
טענת ההרגעה העצמית תמיד מזכירה לי את האמרה "קפיצה למים העמוקים" רק שבמקרה הזה, זה "טביעה במים העמוקים". כשחושבים על האמרה "קפיצה למים העמוקים", היא למעשה תקפה רק למי שכבר יודע לשחות, מי שעדיין לא יודע איך לשחות, יטבע כל פעם. ללמוד לווסת את הרגשות לך, זה לא דבר שונה. אם לא למדת איך לעשות את זה, אתה תכשל, ובגלל זה העצה שלכם להורים "ללמד" את הילדים שלהם בעזרת השיטות האלה היא לא רק מכאיבה למשפחה, אלא גם לא עוזרת לילד בטווח הארוך. במאמר הזה, אנחנו נעבור על הראיות, התיאוריות וההשלכות ארוכות הטווח של מה שאתם עושים כשאתם מפיצים מידע מוטעה.
ראיות בעד להרגע לבד
אני אתחיל על ידי מתן הראיות שחלק מכם מנסים לצטט התומכות בלמידה של וויסות רגשי (אני אומרת "חלק" כי חלק מכם לא טורחים בכלל לדבר על מחקרים, לצערי). תומס אנדרס מאוניברסיטת דיוויס בקליפורניה הוא חוקר בכיר בתחום שינת התינוקות והוא בחן גורמים שמובילים להרגעה עצמית אצל תינוקות ביחס לשינה עד גיל שנה. רוב המחקר שלו לא תומך בבכי כאמצעי למידה להרגעה עצמית (לדוגמא, ראו את [1]), אבל לרוע המזל נעשה שימוש בחלק אחד מהמחקר בעבור העמדה הזאת. במחקר הזה על גורמים שחוזים הרגעה עצמית בגיל שנה, החוקרים מצאו שהגברת זמן התגובה לתינוק כשהוא מתעורר החל מגיל 3 חודשים הייתה סימן מנבא משמעותי להרגעה עצמית בגיל 12 חודשים[2]. בתוספת לחלק זה של עבודתו של אנדרס, קארין פרנס מאוניברסיטת קנטרבורי בניו-זילנד בחנה את השימוש בתרופות וטכניקות התנהגותיות לטפל ב"הפרעות שינה אצל תינוקות" (אני נאבקת בהגדרה הזאת כי היא מרמזת שפעוטות אמורים לישון במהלך כל הלילה מה שמגוחך לכשעצמו – להרחבה בנושא תקראו את ציפיות מתינוקות: חלק 1). היא מצאה שפעוטות להורים שנהגו בטכניקות "התעלמות שיטתית" (לתת לתינוק לבכות עד שהוא נרגע) הראו הצלחה גדולה בלגרום לילדים שלהם לישון ולהפסיק לבכות והיא רומזת שההצלחה נובעת מכך שהתינוקות למדו להרגע לבד[3][4][5].
מה הבעיה עם המחקר הזה? בעיקר שיטת ההערכה של "הרגעה עצמית" שהיא פשוט הִפּסקוּת הבכי. בשיעור הראשון דיברנו על מה זה אומר להפסיק לבכות ולמה יש סיבות נוספות שבגללן התינוק יפסיק לבכות שאין להם שום קשר לשיעורים שהם לומדים או, במקרה הזה, להרגעה עצמית. אותו השיעור תקף כאן כשתינוקות שהפסיקו לבכות עלולים לא ללמוד להרגע לבד כלל, אלא ללמוד להפסיק לבכות כי זה בזבוז אנרגיה. אז איך אנחנו מעריכים הרגעה עצמית? צריך להסתכל על התנהגות הפעוטות שקודמת ומרחיקה אותם מלכעוס או לבכות, כדי לדעת שההתנהגות הזאת באמת עוזרת להם להמנע ממצב רוח שלילי. אפשר גם למדוד מעורבות הורית מוקדמת ואז לבחון את התנהגויות ההרגעה העצמית של הילד (או ויסות רגשי, כמו שקוראים לזה אצל ילדים ומבוגרים) כשהוא גדל. למזלנו, חוקרים עשו בדיוק את זה, אבל לפני שנכנס לזה, אני רוצה לעבור על חלק מהתאוריות מסביב לכשלון מודל ה"קפיצה למים העמוקים".
למידה התבוננותית, למידה מונחית ונוירוני מראה
השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא איך ילדים לומדים. אם שיטת הזריקה למים העמוקים הייתה נכונה, לא היינו צריכים לעזור לילדים ללמוד שום דבר, אבל העובדה היא שאנחנו צריכים. חלק ינסו לטעון שאנחנו לא מלמדים ילדים בצורה ישירה כל כך הרבה – והם צודקים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא מלמדים אותם בכלל. ב – 1961, פרופסור בשם אלברט בנדורה באוניברסיטת סטנפורד התחיל מה שנהפך מאוחר יותר לניסוי מדהים שנקרא כיום "ניסוי בנדורה". הוא חילק ילדים בגן לקבוצות ונתן להם לראות מבוגר מתנהג אל בובת נחום תקום בצורה אגרסיבית או לא. הוא גילה שילדים שראו מבוגר מתנהג באגרסיביות היו בעלי סיכוי רב יותר להתנהג בצורה אגרסיבית בעצמם, אפילו שההתנהגות לא הוסברה במפורש[6]. התוצאות האלה תומכות בתאורית הלימוד החברתי, תיאוריה בפסיכולוגיה שמשערת שלמידה חברתית מתרחשת דרך חיקוי עד שהמושגים הנלמדים מופנים ומובנים כהלכה[7]. לכן, בנוגע להרגעה עצמית, אנחנו לא צריכים ללמד ילדים להרגע לבד במפורש, רק להדגים להם את ההתנהגות הזאת. במקרים מסויימים אנחנו עושים בדיוק את זה כשאנחנו מרגיעים את עצמנו, אבל סוג זה של התנהגות מצריך ילד מבוגר הרבה יותר כדי להבין את ההבדלים הקטנים בהתנהגות שהרגעה עצמית יכולה לכלול.
זה מביא אותנו למה שנקרא "מערכת פיגומים" או "למידה מודרכת". בנוסף לחיקוי התנהגות בעצמנו, למידה מודרכת אומרת שאנחנו מראים לילדים את ההתנהגות הרצויה ועוזרים להם ללמוד איך לעשות אותה בעצמם. חוקרים מסויימים מאמינים שכשהורים מנחמים ילדים, הם מראים להם את ההתנהגות שילדים יחקו כדי להרגיע את עצמם[8][9]. אכן, הם טוענים שזאת הדרך בה ילדים לומדים לבסוף להרגיע את עצמם בצורה בריאה. אך למה, לכן, זה לא מופנם במהלך החודשים הראשונים? אחרי הכל, הרבה מכם המוחים יטענו שאתם אומרים להורים להמנע מלבכות-עד-שנרגעים לתקופה מסויימת, או להציע נחמה במהלך היום וכך, האם הפעמים האלה לא ידגימו את ההתנהגות לתינוקות? כדי לענות על זה אנחנו צריכים לפנות ללב ויגוצקי. בנוסף לעבודתו המקורית בתחומי הפסיכולוגיה והתרבות, ויגוצקי טבע את המונח "איזור התפתחות פרוקסימלי" שמתייחס למה שילד מסוגל לעשות בעצמו ומה הוא יכול לעשות עם עזרה[10]. זה המפתח, כי לנסות ללמד ילד משהו מחוץ לאיזור הלמידה הפרוקסימלי שלו אומר שהילד לא ילמד בכלל. ויסות רגשי, משימה קשה ומורכבת בימים טובים, הוא משהו שנמצא כנראה מעבר לטווח ידו של כל פעוט. לילדים לוקח זמן ללמוד איך לווסת את הרגשות שלהם, וזה עלול לקרות בנקודות זמן שונות בעבור סוגים שונים של ויסות. בתקופת הביניים, למידה מודרכת מציעה שנמשיך להדגים את ההתנהגות על ידי מתן עזרה לתינוקות כשהם במצוקה כדי שהם ילמדו לעשות זאת בעצמם. אם נצפה מהם ללמוד זאת מוקדם מידי יכול להיות שלא רק שהם לא ילמדו זאת, אלא אולי לעולם לא ילמדו זאת כמו שצריך אם נפסיק להדגים להם את ההתנהגות.
לבסוף, לנוירוני מראה מגיע גם מקום בדיון. לאלה שלא מכירים את המושג, נוירוני מראה הם נוירונים במוח שמופעלים לא רק כשמישהו מבצע פעולה, אלא גם כשמישהו רואה את הפעולה[11]. הם זוהו גם ביונקי עליון וגם בבני אדם, אבל הוגבלו בינתיים לפעולות גופניות[12]. אבל, הועלו השערות שהם משחקים תפקיד בסוגים שונים של תיפקודים פסיכולוגיים, ביחוד ביכולת להבין את המצב הנפשי והמצבים הרגשיים של אחרים[13][14]. יכול מאוד להיות שפעוטות משתמשים בנוירוני מראה כדי ללמוד על ההתנהגויות שקשורות לויסות רגשי. למרבה החשיבות, זה אומר שהם צריכים לראות את הפעולות, כמו שטוענים בתיאוריות הלמידה החברתית או הלמידה המונחית, כדי שהאיזורים המתאימים במוח יכללו את המידע וישתמשו בו בזמן הנכון. בלי הגירוי, יהיה זה בלתי סביר להניח שנוירוני מראה ילמדו מה הם צריכים לעשות. אחרי הכל, אלה העובדים עם נוירוני מראה מאמינים שהם המפתח ליכולת שלנו לחקות[15], וחיקוי הוא חיוני כמעט לכל סוג של למידה.
ראיות נגד השערת הבכי כדי להרגע לבד
ראיות בעבור התפקיד של הענות למצוקה בעזרה לויסות רגשי מגיעות מכל הגילאים. החל ממחקרים בינקות, חוקרים באוניברסיטת אורגון בחנו התנהגות פעוטות כדי למצוא ראיות לפעולות הרגעה עצמית (כלומר, פעולות שעזרו לילד להמנע ממצבים רגשיים שליליים) ומצאו שהיו כל מיני סוגים של סימנים לויסות עצמי של רגשות בתינוקות החל מגיל 3 חודשים ועד 13.5 חודשים. פעולות אלה כללו חלק שהפעוטות יכלו לעשות לבד (כמו להתרחק מגירוי שלילי), אבל הרבה מהם כללו עירוב של האמא כחוצץ כדי לעזור להמנע מרגשות שליליים[16]. זה מרמז שבמהלך תקופת הלמידה המוקדמת של ויסות הרגשות העצמי, פעוטות מודעים למגבלות שלהם והם מסוגלים לפנות לאלה שהם יודעים שיכולים לעזור להם לוסת שליליות. המחקר הזה נעשה במהלך היום והשתמש במגוון של התנהגויות ומשחקים כדי לעורר שליליות בפעוטות ולכן לא נסמך על ה"הפסיק לבכות" הרגיל כהערכה להרגעה עצמית. זה גם מרמז שילדים שקוראים לעזרה כשהם במצוקה צריכים את העזרה הזאת כי פעוטות שיכלו לוסת את רגשותיהם לבד עשו זאת במהלך המחקר. יש לציין שלא היה אף ילד שיכל להרגיע את עצמו במהלך כל התנאים שהוצגו להם – כולם היו צריכים עזרה בשלב כלשהו. לכן, להתעלם מקריאות הפעוטות שלנו לעזרה לא יוביל את הפעוטות שלנו ללמוד להרגע לבד מהר יותר – הם עושים את הכי טוב שהם יכולים – אלא פשוט ישמש ראיה שההורה לא שם בשביל לעזור להם כשהם דורשים זאת.
כמו שאמרתי בגם התינוק שלי בוכה, יש גם ראיות נוירולוגיות שהבכי המוגזם שמתרחש כשהורים משאירים את הילדים שלהם לבכות עד שהם נרגעים הוא מזיק למוח. מגאן גאנר מאוניברסיטת מינסוטה חקרה ובדקה את שפע המחקר בנושא ומצאה שתינוקות שנשארים לבכות בצורה מוגזמת מראים תגובת לחץ במוח שמתפתחת למה שנקרא פרופיל נוירולוגי של "תגובת-לחץ"[17]. פרופיל תגובת הלחץ מרמז על חסר בשליטה רגשית בילדות המאוחרת ובבגרות ולא קיימת כשמספקים לילדים ניחום כשהם בוכים. אז זה נראה שהמחקרים הנוירולוגים מציעים שלהשאיר את הילד שלך לבכות לא רק שלא אמור להוביל להתנהגות הרגעה עצמית, אלא תוביל לכשלון בפיתוח טכניקות ויסות רגשי בריאות.
בנוסף על כל זה, יש ראיות מילדים מבוגרים יותר שמראות את ההפך מהשערת הקפיצה למים העמוקים. ראשית, למרות שהן לא ראיות חותכות, בכי מוגזם (אשר אנחנו מצפים לראות כשמשאירים ילד לבכות) נקשר לבעיות מאוחרות יותר בויסות רגשי[18]. מחקר זה לא מצא אומנם קשר בין ויסות רגשי מאוחר יותר לבין רגישות אמהית, הרגישות כוללת מגוון גדול של התנהגויות אמהיות, ולא כולם משתייכות להענות למצוקה. בהקשר לכך, מחקר שהפריד בין חום אימהי לבין הענות למצוקה (שני המרכיבים העיקריים המשוייכים ל"רגישות אימהית") מצא שהענות למצוקה, לא חום, ניבאה ויסות רגשי בבני 6 עד 8[19]. כיוון נוסף מגיע ממחקר ארוך שנים שבחן התנהגויות אימהיות לפעוטות בני 6 חודשים ואז התנהגויות ילדים בין גילאי שנתיים לשלוש[20]. במחקר הזה הענות אימהית למצוקה בגיל 6 חודשים, אבל לא הענות למצבים שאינם מצוקתיים, נמצא כמנבא לויסות רגשי ותפקוד חברתי-רגשי גם בגילאי שנתיים וגם בגילאי 3. זה היה נכון בעיקר עבור פעוטות שדורגו כבעלי מזג תגובתי בגילאי חודש ו – 6 חודשים. המחקר מדגיש את ההשלכות ארוכות הטווח של התנהגות הורית כלפי ילדיהם, במיוחד כשהתינוק ידוע כתגובתי מאוד. ראוי לציין, תינוקות תגובתיים נוטים לבכות יותר בהתחלה[21] וכך הבנת התוצאות של התנהגות הורית היא חשובה ביותר עבור ילדים אלה. לבסוף, בביקורת נהדרת של מה שמשפיע על ויסות רגשי מאוחר, ג'ודי קאסידי מאוניברסיטת פנסילבניה בחנה את המחקרים בין הורות מקשרת (attachment parenting) וויסות רגשי ומצאה שלהורים שמתנהגים בדרכים שמעודדות חיבור בטוח, במיוחד הענות למצוקה, יש ילדים שמדגימים ויסות רגשי טוב יותר מאלה שלהם חיבור רופף[22].
לסיכום, יש שפע של מחקרים, פסיכולוגיים ונוירולוגיים, שמדגימים את החשיבות בהענות למצוקה של תינוקות כדי לסייע לויסות רגשי. הרעיון שתינוק לומד להרגע לבד בלי להחשף להתנהגות מרגיעה ממבוגרים הוא פשוט לא נכון. תינוקות לא ילמדו לשחות במים העמוקים במובן זה, אם לא יראו להם איך לעשות זאת.
מסקנות
החשיבות של לימוד ראוי של הרגעה/ויסות-רגשי עצמי לתינוק שלך לא יכול להיות מופחת מחשיבותו. הטבע המחזורי של ההורות הראה לנו שהתנהגויות התקשרות ותבניות עוברות בין הדורות. כלומר, ילדים מותנים לחזור על מה שהם חווים[23]. זה אומר שלהורים שלא מגיבים למצוקה של ילדיהם בינקות יהיו ככל הנראה ילדים שיגדלו עם בעיות בויסות רגשות שליליים מה שעלול לתרום לבעיות שלהם במתן ניחום לילדים שלהם. זוהי תבנית שיכולה להיות קשה לשבירה (אך ברור שלא בצורה בלתי אפשרית כי הרבה אנשים שמשתמשים בשיטות הורות אבולוציונית או מקושרת עושים זאת בגלל שהם נהיים מודעים לחלק מהבעיות הנובעות מהדרך בה ההורים שלהם גידלו אותם). על ידי עידוד של שיטות שמובילות לבעיות בתפקוד חברתי/רגשי, אתם המומחים לא רק דנים את הילדים שצריכים לחוות הכאב של ההרגעה העצמית, אלא גם את הדורות הבאים. אני מקווה שאתם יכולים ללמוד מזה ולפחות להבין שלהגיד להורים שקרים כדי לעזור להם להתעלם מהצרכים של ילדיהם לא עוזר לאיש. להורים מגיעה האמת כשהם עושים החלטות לגבי איך הם מגדלים את ילדיהם כך שהם לא יהיו תלויים בשקרים כדי לעזור להם לעבור את הרגעים הקשים.
עד אתה, עברנו הרבה על חלק הבכי (למה זה קורה, למה זה יכול להוביל, איך עוזר המגע, והשקרים שנאמרים כדי להתעלם ממנו) ועכשיו אנחנו נתרחק מכך ונדבר על תחום אחר שאתם כל כך אוהבים – שגרה. ולא רק השגרות הכלליות שמשפחות נותות להכנס לתוכן (אנחנו בני אדם אחרי הכל), אלא השגרות הנוקשות שהרבה מכם טוענים שהן חיוניות כדי "לעזור" לילדים שלנו. השארו איתנו…
——————————————————————————
בשביל לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן
עוד בסדרת "לחנך את המומחים":
——————————————————————————
טרייסי קאסלס היא הכותבת העיקרית ל Evolutionary parenting. היא סיימה תואר ראשון במדעי הקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה והיא כרגע מועמדת לדוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית באותה אוניברסיטה, שם היא לומדת איך גורמים אבולוציונים מסויימים משפיעים על התנהגות אמפתית בילדים. טרייסי משמשת כיועצת בשותפות בריאות הילד וזכויות האדם ועבדה בעברה במועצה הקנדית ללמידה, ארגון ללא מטרות רווח המוקדש למחקר אלמנטים של למידה לאורך משך החיים. אבל הכי חשוב בעבורה, היא אמא למדלין (מאדי), לבן החורג דסמונד, ואישתו של בריאן.
——————————————————————————
[1] Keener MA, Zeanah CH, & Anders TF. Infant temperament, sleep organization, and nighttime parental interventions. Pediatrics (1988); 81: 762-771.
[2] Burnham MM, Goodlin-Jones BL, Gaylor EE, & Anders TF. Nighttime sleep-wake patterns and self-soothing from birth to one year of age: a longitudinal intervention study. Journal of Child Psychology and Psychiatry (2002); 43: 713-725.
[3] France KG & Hudson SM. Management of infant sleep disturbance: A review. Clinical Psychology Review (1993); 13: 635-647.
[4] France KG & Blampied N. Modifications of systematic ignoring in the management of infant sleep disturbance: Efficacy and infant distress. Child and Family Behaviour Therapy (2005); 27: 1-16.
[5] Healey D, France FG, & Blampied N. Treating sleep disturbances in infants: What generalizes? Behavioural Interventions (2009); 24: 23-41.
[6] Bandura A, Ross D, & Ross SA. Transmission of aggression through imitation of aggressive models. Journal of Abnormal and Social Psychology (1961); 63: 575-582.
[7] Bandura A. Social Learning Theory. Englewood Cliffs, NJ: Prentice Hall (1977).
[8] Gottman JM, Katz LF, & Hooven C. Parental meta-emotion philosophy and the emotional life of families: Theoretical models and preliminary data. Journal of Family Psychology (1996); 10: 243-268.
[9] Thompson RA. Emotion regulation: A theme in search of definition. Monographs of the Society for Research in Child Development (1994); 59: 25-52.
[10] Vygotsky LS. Mind in Society: Development of Higher Psychological Processes. Cambridge, MA: Harvard University Press (1980).
[11] Keysers C. Mirror neurons. Current Biology (2010); 19: R971-973.
[12] Rizzolatti G & Craighero L. The mirror neuron system. Annual Review of Neuroscience (2004); 27: 169-192.
[13] Meltzoff A. ‘Like me’: A foundation for social cognition. Developmental Science (2007); 10: 126-134.
[14] Rizzolatti G & Fabbri-Destro M. Mirror neurons: From discovery to autism. Exp Brain Res (2010); 200: 223-237.
[15] Ramachandran VS. Mirror neurons and imitation learning as the driving force behind “the great leap forward” in human evolution. http://www.edge.org/3rd_culture/ramachandran/ramachandran_p1.html (Accessed October 28, 2011)
[16] Rothbart MK, Ziaie H, & O’Boyle CG. Self-regulation and emotion in infancy. In N. Eisenberg & R.A. Fabes (Eds.) Emotion and its regulation in early development: New directions for child development, No. 55: The Jossey-Bass education series (1992) (pp. 7-23). San Francisco: Jossey-Bass Publishers.
[17] Gunnar, M. R. Social regulation of stress in early childhood. In K. McCartney & D. Phillips (Eds.), Blackwell Handbook of Early Childhood Development (pp. 106-125). Malden: Blackwell Publishing (2006).
[18] Stifter CA & Spinrad TL. The effect of excessive crying on the development of emotion regulation. Infancy (2002); 3: 133-152.
[19] Davidov M & Grusec JE. Untangling the links of parental responsiveness to distress and warmth to child outcomes. Child Development (2006); 77: 44-58.
[20] Leerkes EM, Blankson AN, & O’Brien M. Differential effects of maternal sensitivity to infant distress and nondistress on socio-emotional functioning. Child Development (2009); 80: 762-775.
[21] Frodi A, Bridges L, & Shonk S. Maternal correlates of infant temperament ratings and of infant-mother attachment: A longitudinal study. Infant Mental Health Journal (1989); 10: 273-289.
[22] Cassidy J. Emotion regulation: Influences of attachment relationships. Monographs of the Society for Research in Child Development (1994); 59: 228-283.
[23] Verschueren K, Dossche D, Marcoen A, Mahieu S, & Bakermans-Kranenburg M. Attachment representations and discipline in mothers of young school children: An observation study. Social Development (2006); 15: 659-675.
אני מחכה כבר בקוצר רוח למאמר הבא! הכתיבה שלה מרתקת ומלאת תובנות.
היי שרון,
אני הולך להעלות את המאמר הבא של טרייסי ביום חמישי.
אם תירשמי למייל תקבלי תזכורת שעלה המאמר שלה ביום חמישיט בערב. 🙂