מדע תאוריית ההתקשרות: שורשיה הביולוגיים של האהבה
תדליקו את הטלוויזיה. תלכו במעברי השורות של חנות צעצועים. תבחנו את המדפים במחלקת התינוקות. מה אתם רואים? צעצועים שנועדו להקסים ולגרות. מוצרים שנועדו לשכך ולהרגיע. קלטות לשיפור האינטליגנציה. משחקי לימוד. יש מגוון של מוצרים בנמצא, שמתוכננים להיקשר אל התינוקות שלנו, להעצים את האינטליגנציה שלהם ולעזור להם להתמודד עם העולם. יש גם ספריה רחבה של עצות שמגיעות עם הסחורה. סבים וסבתות, רופאי ילדים, חברים, מיילדים וגננות, וזוהי רק רשימה חלקית, לכל אחד יש הרבה מה להגיד על הורות. הנושאים שצצים מהר מאוד כוללים עידוד עצמאות, הימנעות מפינוק יתר ועידוד התנהגות ודפוסי שינה מקובלים. אפילו אצל הורים הנמשכים לגדל את ילדיהם בגישה קשובה לילד ומבוססת התקשרות, עולים קשיים הגורמים לבלבול ופקפוק, ומשאירים אותנו לתהות אם אנחנו עושים את הדבר הנכון. איך אפשר למיין את הכל? הם יש דברים נכונים ולא נכונים? אם כן, איך מוצאים אותם?
התחום של תאוריית ההתקשרות מספק כמה תשובות. מאחורי השיווק הקפיטליסטי, מעבר לסדר היום של התקשורת, מתחת לעצות ההמונים, קיימים מחקרים מקיפים, מבוססים ועוצמתיים בתחומי מדעי המוח, פסיכולוגיה והתפתחות תינוקות. הם מספקים לנו את התשובות שאנחנו מחפשים, אבל עלולים להיות מה שאנחנו לא רוצים לשמוע. האינסטינקטים שלנו משכבר הימים אמרו לנו לספק את הצרכים של התינוקות שלנו, אפילו כשלא הבנו איך או מדוע. כעת, מחקרים משכנעים, חוצי תחומים ומשולבים, חוברים לממצאים במדעי המוח, פסיכיאטריה, ביולוגיה, גנטיקה ופסיכולוגיה כדי לתת לנו את המפתחות שיפתרו את מסתורי ההורות. המחקרים מספקים ראיות ברורות שיוצרות הבנה בסיסית מדוע התקשרות היא אבן הפינה של התפתחות תינוקות, ואיך ליצור סביבה בטוחה שתנחה את ילדינו למלוא הפוטנציאל שלהם.
תאוריית ההתקשרות החלה בשנות החמישים של המאה העשרים עם עבודתם של ג'ון בולבי ומרי איינסוורת'. בולבי, פסיכיאטר אנגלי, החל להתעניין בתגובתם של ילדים צעירים לאובדן, והחל לחקור את תחומי ההתקשרות והחיבור. הוא ואיינסוורת', פסיכולוגית אמריקאית שערכה כמה ממחקרי השטח המקיפים ביותר שנעשו אי פעם על קשרי אם-תינוק, ניסחו את מה שידוע כעת כתאוריית ההתקשרות.
תאוריית ההתקשרות מבוססת על האמונה שהחיבור בן אם לתינוקה הוא הכוח החיוני והבסיסי בהתפתחות תינוקות, ולכן מהווה בסיס להתמודדות, מערכות יחסים והתפתחות האישיות1. אם האם נעדרת או אינה זמינה, מטפל עיקרי אחר לוקח את תפקיד האם. התקשרות יכולה להיות מוגדרת גם במושגים התנהגותיים וגם רגשיים. בנקודת המבט ההתנהגותית, ההתקשרות מיוצגת על ידי מצבור של התנהגויות אינסטינקטיביות של הילד המשמשות ליצור חיבור התקשרותי, להגן על הילד מפני פחד וסכנה ולסייע בחקירה בטוחה של העולם2. התנהגויות אלה כוללות שליחת יד, הצמדות ותנועה, ומסייעות למיצוי ההתפתחות הגופנית והרגשית3.
מנקודת המבט הרגשית, התקשרות היא היצירה של חיבור הדדי בו האם מעצבת את התפתחות התינוק דרך אינטראקציות איתו1. תינוקות, אשר אינם נולדים עם היכולת לפתח ולפענח משמעויות ורגשות, מסתמכים על האם שתעזור להם לנווט בעולם, החיצוני כמו הפנימי2. מערכת יחסים זו מאפשרת היווצרות של תבניות "מודל עבודה פנימי" שישמשו כתסריט או תבנית, לפיה תינוקות יכולים לאמוד את הרגשות שלהם ושל אחרים1. כאשר התינוק מתחיל ליצור את המודלים האלה, האם מתנהגת כ"בסיס בטוח" המשמש לחקר הסביבה, למידה ופיתוח היכולות ההכרחיות להגנה עצמית ואינטימיות3.
כתוצאה מכך ילדים מפתחים ומציגים סגנונות התקשרות יחודיים, אשר מוגדרים בכלליות כ"בטוחים" או "לא בטוחים". סגנונות לא בטוחים מאופיינים על ידי סממנים של אי-יציבות, הכוללים התנהגות אמביוולנטית, דאגה, תגובות נמנעות וחוסר בתקשורת שיתופית בין האם לבנה. התקשרויות בטוחות, מנגד, מראות ילד המחובר לאימו בעקביות, עם חוש אמון מבוסס היטב ותגובות החלטיות של טיפול1. ההתפתחות של תבנית בטוחה או לא בטוחה תלויה בהתקשרות של האם לתינוק ובאם יש התכווננות בצמד זה. במילים אחרות, האינטראקציות של האם עם צרכי התינוק הם אלה שמגדירים את סוג היחס של הילד. חיבורים רגשיים אלה מתפתחים במהירות אצל תינוקות, והם גורליים להתפתחות התינוק כמו גם למסלול האירועים בהמשך החיים4.
בולבי ניגש אל חקר ההתקשרות כמדע וכלל תחומים רבים בגישתו, כמו תאוריית מערכות כללית, תאוריית האבולוציה, אתולוגיה (ביולוגיה התנהגותית) ומחקרים של אינטראקציות בין ילדים למטפלים שלהם2. בכל היבט של המחקר שלו, עובדה אחת נהייתה ברורה לחלוטין: התקשרות הינה צורך ביולוגי1. בכל נקודה התפתחותית, לתינוק חייבת להיות התקשרות קרובה עם מטפל עקבי כדי להבטיח הגנה מפני שינויים פנימיים וגירויים סביבתיים. התקשרות היא, בפשטות, מפתח להישרדות.
תאוריית ההתקשרות שירתה כסימוכין של מומחי הורות כמו ד"ר וויליאם סירס, והתנועה העכשווית נקראת בכללותה Attachment Parenting (בעברית בדרך כלל קוראים לגישה הזאת "עקרון הרצף" או "הורות מקושרת"). בעוד היא עדיין לא במיינסטרים בחברה המערבית, המשאבים האלה מספקים הדרכה חשובה ומתחשבת ועידוד למשפחות שמחפשות לגדל את ילדיהם בגישה מודעת ורגישה. לצערי, הספרים והמידע הנגישים על הורות מקושרת מצומצמים בדרך כלל לרשימות של שיטות מעשיות, כמו הנקה לפי סימן ונשיאה של התינוק במנשא. הם נותנים עצות טובות אבל מעט מאוד תאוריה, ואפילו פחות מכך נתונים מדעיים, כדי לתמוך בשיטות המתוארות. בנוסף, המומחים האלה לא נותנים בדרך כלל עצות על גידול ילדים מעבר לגיל שנתיים, בדיוק כשהרבה מההיבטים הקשים והמבלבלים יותר של הורות מקושרת נכנסים לפעולה.
בחברה שלנו, הורות מקושרת נתפסת כסתם עוד אחת ממערך אפשרויות ההורות, ובדרך כלל נחשבת הכי קשה והכי פחות מושכת. מה שחסר הוא המדע והטכנולוגיה ששיטות ההערכה המודרניות יכולים לספק. היום, עם היכולת לחקור את נבכי המוח והתפקוד שלו ברמה התאית, המדע יכול לספק נתונים מכריעים כדי לתמוך בכל היבט של מודל ההורות המקיף של בולבי, ויותר מכך. הנתונים חזקים ומספקים מה שאף מודל הורות אחר לא מגיש: מידע חסר פניות וניתן לבחינה על פנימיותו של מוח התינוק וההשפעות של לחץ ובריאות על התפתחות המוח.
משלבי ההריון המתקדמים עד השנה השנייה, המוח האנושי חווה פרק זמן קריטי של התפתחות מואצת. תהליך זה צורך כמויות גדולות יותר של אנרגיה מכל שלב אחר במהלך החיים, ומצריך לא רק חומרים מזינים בכמות מספקת אלא גם חוויות בין אישיות אופטימליות לבגרות מירבית5. במהלך פרק זמן זה, המוקד הוא על התפתחות צידו הימני של המוח. צידו הימני של המוח קשור יסודית למערכות העצבים הסימפתטית והפאראסימפתטית, השולטות בתפקודים חיוניים התומכים בהישרדות והתמודדות עם לחץ, כמו גם במערכת הלימבית של המוח, הכוללת את ההיפוקמפוס והאמיגדלה6. המערכת הלימבית היא המושב הנוירולוגי של הרגש. ההיפוקמפוס והאמיגדלה קשורים לזיכרון ולוויסות רגשות, לרבות תוקפנות7.
קליפת המוח האנושית מוסיפה 70% מהמסה שלה לאחר הלידה וגדלה ל 90% מהגודל הבוגר שלה תוך שלוש השנים הראשונות8. המוח המתרחב מושפע ישירות מהסביבה, וכך יש השפעה הדדית בין הביולוגיה לסביבה החברתית9. בעזרת מדעי המוח ושימוש מתוחכם בטכנולוגיות כמו EEG, PET ו MRI, אנחנו יכולים לראות היום איך ההשפעה ההדדית הזאת נראית. מה שהגיח הם ראיות שלחץ וטראומה פוגמים בהתפתחות אופטימלית של המוח בעוד שהתקשרות בריאה מעודדת התפתחות6, 10.
מהו לחץ לתינוק? מהי התקשרות בריאה? יש לנו היום תשובות גם לשאלות האלה. תינוקות, אנחנו יודעים, לא יכולים לשרוד לבד. כל הצרכים הבסיסיים חייבים להיות מסופקים תוך מערכת יחסים עם מטפל. אבל מה שהמחקרים החדשים אומרים לנו, הוא שהצרכים האלה הם הרבה מעבר לפשוטים כמו אוכל ושינה, והם קשורים באופן אינטימית לעולם הרגשי. מוביל את תחום השילוב של כמויות המידע העצומות וחיבורן לתאוריות והסברים חדשים הוא ד"ר אלן שור (Allen Schore), פסיכולוג בבית הספר לרפואה ב UCLA. שור לוקח אותנו לעולם הפסיכוביולוגיה, הצומת של האופי הביולוגי המקודד גנטית, והטבע של חווית הטיפול.
במושגים פסיכוביולוגיים, תינוקות לא מסוגלים לווסת את עצמם. למרות שהם נולדים עם היכולת לחוות רגשות חזקים, תינוקות לא מסוגלים לשמור על עצמם במצב של שיווי משקל, וחסרים להם המיומנויות לווסת את העוצמה ומשך הרגשות האלה6. בלי הסיוע והניתור של מטפל, תינוקות נהיים המומים מהמצבים הרגשיים שלהם, הכוללים פחד, התרגשות ועצב11. כדי לשמור על שיווי משקל רגשי, תינוקות צריכים מערכת יחסים קבועה ומחויבת עם אדם דואג אחד. כמו שאתם עלולים להניח, המחקרים מצביעים שהאדם הטוב ביותר למערכת היחסים הזאת היא האם1.
הדבר המרתק בצמד האם-תינוק הזה, כמו ההדדיות בין הביולוגיה לסביבה, היא המערכת המסונכרנת12. האם מתכווננת למצבים הפנימיים והתגובות של התינוק, מה שיוצר תגובה אצל האם, דבר שממשיך להזין את המערכת. האחד לא בלתי תלוי מהשני, ולכל אחד יש השפעה עמוקה על התגובה הבאה. הצמד הזה הוא המפתח להתפתחות בריאה של התינוק13. כמו שבולבי האמין, האם חייבת להגיע לכוונון עם התינוק שלה כדי ליצור התקשרות בריאה. לכן, התקשרות בריאה היא בעצם ההתפתחות של מערכת היחסים המכווננת הזאת.
כוונון, במושגים הפשוטים ביותר, משמעותו להגיב לסימני התינוק. לתינוקות יש מבעים ספונטניים של עצמם. כשאנחנו שמים לב למבעים האלה אנחנו מתקשרים שאנחנו מבינים מה הם עושים, מרגישים ואפילו חושבים14. דבר זה עוזר להתפתחות המוח ויוצר בסיס לכל האינטראקציות החברתיות. כשצמד האם-תינוק נמצא בכוונון, שניהם יחוו רגשות חיוביים. אם לא בכוונון, התינוק יראה סימנים של לחץ, כמו בכי למשל, שמצביעים על הצורך בכוונון מחדש10.
לתינוק, לחץ הוא כל דבר שמוציא אותו מכוונון אל מצב רגשי שלילי. אירועים שיוצרים רגשות מכאיבים כמו פחד, חרדה ועצב יוצרים לחץ. אלה כוללים כל דבר החל מפרידות קצרות בלתי רצויות מהאם עד להתעללות קיצונית. חשוב גם לציין שלחץ לתינוק לא מוגבל רק לאירועים שליליים לכשעצמם, אלא גם לאירועים הכוללים כל דבר חדש או שונה. מצבים חדשים יוצרים לחץ אצל התינוק בגלל שאין להם ניסיון קודם שלהם. כוונון של צמד האם-תינוק במצבים מלחיצים יוצר את הוויסות העצמי שלא קיים אצל תינוקות מלכתחילה. כשתינוקות נמצאים באיזון, הם מווסתית רגשית וסומכים על מערכת היחסים עם האם כדי לא להגיע לחוסר ויסות10. לדוגמה, אם האם מניחה את התינוק כדי לענות לטלפון והתינוק מתחיל לבכות, התינוק צריך את חזרתה של האם וכוונון מחדש כדי להימנע מלהיות מוכרע על ידי צער. ללא הסיוע הזה, הבכי מתגבר ומוביל לשרשרת של תגובות פנימיות שמכניס את התינוק למצב הישרדות. במצב הישרדות, התינוק פועל ברמה הקדמונית ביותר, הוא מוכרח להקדיש את כל המשאבים שלו לתפקודים הכרחיים לקיום, ובכך מוותר על האפשרות לצמיחה פוטנציאלית.
שרשרת האירועים היא מחזור של תגובת "הילחם או ברח" ושל נתק שמתחיל כשהתינוק נכנס למצוקה15. השלב הראשוני ב"הילחם או ברח" הוא שלב התגובה המבוהלת מאיום. כאן נכנסת מערכת העצבים הסימפתטית לפעולה, דבר שמגביר את קצב פעימות הלב, לחץ הדם והנשימה. מצוקה בשלב זה מאופיינת בדרך כלל על ידי בכי, שיוחרף לצרחות. המוח מנסה לתווך זאת על ידי הגברה של רמות הורמוני הלחץ, דבר שמעלה את רמות האדרנלין, נוראדרנלין ודופמין במוח. כל זה גורם למצב היפרמטבולי במוח המתפתח16. הורמוני לחץ הם מנגנון הגנה שנועד להיות בשימוש רק פרקי זמן קצרים, כדי לעזור לגוף לשרוד מצבים מסוכנים. משכי זמן ארוכים במצב "הילחם או ברח" פוגעים בגוף. יתרה מכך, חשיפה ממושכת ללחץ גורמת לרמות גבוהות של הורמוני בלוטת התריס ווזופרסין17. וזופרסין, שמופרש על ידי ההיפותלמוס, מופעל בתגובה לסביבה מסוכנת או מתאגרת7. הוא גם עלול להיות קשור לבחילה והקאות, מה שעלול להסביר למה הרבה תינוקות מקיאים אחרי בכי ממושך18.
התגובה השנייה, שמתפתחת מאוחר יותר עקב לחץ היא נתק. בנקודה זו, הילד מתנתק מגירויי העולם החיצוני ונסוג לעולם פנימי. התגובה הזאת כוללת אלחוש, הימנעות, צייתנות וחוסר תגובה7. שלב זה מתרחש במצב מלחיץ בו התינוק מרגיש חוסר אונים וחוסר תקווה17. התינוק מנסה לתקן את חוסר שיווי המשקל וחוסר הכוונון אבל לא יכול לעשות זאת, לכן הוא מתנתק, הופך להיות מאופק, ושואף להימנע מתשומת לב כדי להפוך להיות "בלתי נראה"17. הכיבוי המטבולי הזה הוא ההפך של מצב הילחם או ברח. במונחים ביולוגיים ואבולוציוניים, אותו תהליך מאפשר לנו לסגת ממצבים מהממים כדי לרפא פצעים ולמלא משאבים חסרים. אבל, כתגובה לחוסר כוונון זוגי, הוא הרסני, וההשפעות גם של פרקי זמן קצרים של נתק הן נחרצות19. במצב זה, עולים הרמות של סמי הרגעה פנימיים ומאלחשים והורמוני לחץ מרסני התנהגות כמו קורטיזול. לחץ הדם פוחת, כמו גם קצב הלב, למרות האדרנלין שעדיין נמצא במערכת7. אסטרטגיית ההישרדות האולטימטיבית הזו מאפשרת לתינוק לתחזק הומאוסטאזיס בסיסי20.
כשתינוקות נמצאים במצוקה, המוח שלהם נמצא בחסדי המצבים האלה. המשמעות היא שכל המשאבים המווסתים שלהם חייבים להיות מוקדשים לניסיון לארגן ולהחזיר שיווי משקל19. לשינויים הביוכימיים האלה במוח הימני הגדל במהירות יש השפעות ארוכות טווח. אצל התינוק, מצבים הופכים לתכונות, לכן ההשפעות של טראומות מוקדמות כל כך הופכות להיות חלק מהאישיות המתגבשת15. כל זה קורה בפרק זמן בו המוח הכי פגיע לגירויים המשפיעים על גדילה והתפתחות10. בזמן שתגובת הלחץ הזאת פועלת, מוח התינוק לא יכול להתפתח בדרכים אחרות, וכך מוותר על אפשרויות פוטנציאליות ללמידה בפרק הזמן הקריטי להתפתחות המוח. מעברים כרוניים למעגל הזה עלולים לגרום לפגם בהתפתחות המוח וניוון21.
עוד היבט שלא מובן כהלכה או שמתעלמים ממנו בתאוריית ומחקר ההתקשרות הוא תפקיד ההתקשרות והכוונון בילד המבוגר. בניגוד לאמונות התרבותיות הפופולריות, התקשרות קרובה אל האם נשארת חשובה לילדים עד סוף שנות הילדות2. כמו עם תינוקות, ההתקשרות הזאת מתאימה את עצמה ומבטיחה את הישרדות וחיברות הילד. למרות שהצרכים משתנים, ההתקשרות נשארת צורך עיקרי. כשילדים עושים צעדים גדולים ביכולת הגופנית והתנועה, הם עדיין בנקודה מוקדמת בפיתוח מיומנויות הגנה-עצמית חיוניות. ככל שהילד גדל, הוא הופך להיות יותר עצמאי, אבל נשאר פגיע למגוון גדול של סכנות. לכן, התנהגויות התקשרות, כמו השארות בקרבה לאם, הפגנה של חרדה כשהאם מתרחקת והתנגדות להפרדה הם מנגנוני הסתגלות, ואין לראות אותם כנסיגה.
התבנית המסתגלת הזאת היא לרוב לא מוערכת בתרבות המערבית והיא מוגדרת לצערנו כ"שתלטנית", "מחפשת תשומת לב" או "מפונקת". מספר מחקרים הראו שבני שנתיים שומרים על קרבה לאם כמו, אם לא יותר, מעמיתיהם בני השנה2. בנוסף, אפילו עד גיל 3, רוב הילדים מפגינים מצוקה כשהם נשארים לבד אפילו לפרקי זמן קצרים22. מחקרים רומזים שעד גיל 4, רוב הילדים מרגישים בטוחים יותר להיפרד ויש להם פחות צורך למגע וקרבה עם המטפל שלהם כדי לשמור על תחושת בטחון23.
ככל שהילדים ממשיכים לגדול, הצרכים שלהם מתפתחים אבל ההסתמכות שלהם על מערכת ההתקשרות ממשיכה. אפילו גיל ההתבגרות, שלרוב נתפס כשיא האתגרים ההתפתחותיים, מתמקד בהתקשרות. מתבגרים נאבקים במתיחות בין הקשר שלהם עם משפחתם והיווצרות העצמאות שלהם. הבסיס הנבנה בשנים המוקדמות הוא היסוד של שלב זה בחיים. אם ההתקשרות מבוססת ובטוחה, הילד והוריו יכולים לתווך את אירועי ההתבגרות במאמץ מועט.
דבר נוסף שמודגש במחקרים הוא החשיבות של מטפלים בנוסף לאם בחיי הילד. למרות שצמד האם-תינוק שומר על ראשוניות בגלל הבסיס הפסיכוביולוגי להישרדות והתפתחות אופטימלית, הילד מטפח מערך של "חיבורי חיבה"3 הכוללים, בדרגת חשיבות ראשונה, את האב או בן הזוג, כמו גם אחרים ברשת המשפחה הקרובה וחברים. כוונון בכל אחת ממערכות היחסים האלה חשוב לאין ערוך בגלל שהילד מקבל מידע חדש כל הזמן וכך העולם מעצב אותו10. בדיוק כמו שתפקיד האם הוא לסייע בהתפתחות הילד, זהו גם התפקיד של כל אדם עיקרי בחיי הילד. למרות שתאוריית ההתקשרות מתרכזת בדמות הראשונית, בדרך כלל באם, כיסוד לרווחת ובריאות הילד, כל זה לא נעשה בריק, או ללא אב או שותפים. לרוב, בהתקדמות של התפתחות התינוק, התפקיד הראשוני של האב מתמקד בסיוע לאם בניסיונה לטפל בתינוק. אבל זה לא מפסיק בזה. ככל שהתינוק רוכש עוד מיומנויות, האב הופך להיות מרכזי יותר, והתפקיד שלו מתפתח לעתים קרובות לנקודת הזינוק הבטוחה לפשיטות הגוברות של הילד על העולם החיצוני. ביישום של תאוריית ההתקשרות, התינוק מחובר לאם ומחובק על ידי התמיכה של אנשים רבים המשפיעים על גדילה והתפתחות בצורה שונה בכל שלב ושלב.
מה המשמעות של כל זה? התקשרות בריאה דרך כוונון בריא היא המפתח לתינוקות בריאים, ותינוקות בריאים הם המפתח למבוגרים בריאים. אבל, למרות שהמחקרים יכולים להיות מאירי עיניים, הם יכולים גם להישמע מבהילים. חשוב לזכור שהצמד אם-תינוק הוא מערכת הדדית. אין מערכת שמתפקדת בצורה מושלמת כל הזמן. כל אחד מאתנו יתמודד עם זמנים בהם אנחנו לא בסנכרון או בחוסר ויסות רגשי עם התינוקות שלנו. החדשות הטובות הן שפרקי הזמן האלה של חוסר כוונון, כל עוד הם קצרים ולא כרוניים, הן דבר חיובי. בגלל שהתינוק לומד ויסות עצמי, פרקי זמן קצרים של חוסר כוונון מלמדים אותו חוסן נפשי. בנוסף, יש השערה שתיקון אינטראקטיבי שכזה עשוי להיות הבסיס לאמפתיה14. אי אפשר להתעלם מכך – זה חיוני להבנת התפתחות המוח וליצירה של ציפיות הוריות ריאליסטיות. פרקי זמן ארוכים של חוסר שיווי משקל, או חשיפות קצרות חוזרות ונשנות, לעומת זאת, אינן מועילות. ההשפעות ארוכות הטווח של סביבות כאלה מעציבות כמו תגובת הלחץ קצרת הטווח. מחקרים כעת מקשרים ישירות את החוויות המוקדמות המדוברות עם נטייה מוקדמת למחלות נפש מכל הסוגים ותפקוד לקוי במהלך החיים6. כמו שאתם יכולים לתאר, אם אדם אינו יכול לווסת את הרגשות שלו והוא מוכרע בקלות על ידי אירועים מלחיצים, התמודדות בריאה היא בלתי סבירה ומחלה עלולה להתפתח.
אולם קיימים מחקרים מעוררי תקווה. קיים מחקר רחב ומלהיב על ההשפעה של מצבי משחק ורגש חיוביים על מערכת היחסים בין האם לתינוק. המחקר מראה שהיכולת ליצור שמחה, התרוממות רוח, עניין והתרגשות ביחד עם התינוק הוא המפתח להתפתחות מוקדמת בריאה ובריאות נפשית וגופנית לכל אורך החיים. לכן, המיקוד הוא לא רק על הצד השלילי של לחץ והחשיבות בהימנעות מלחץ, אלא גם מכיר בחשיבות המרכזית של שמחה ואושר. הילד נקשר לאם מווסתת, שעוזרת למצוא את מירב האפשרויות לרגשות חיוביים ולמזער את האפשרויות לרגשות שליליים, וכך יוצרת בריאות אופטימלית14.
המשמעות של כל זה להורים שמגדלים את ילדיהם בימינו היא ברורה. אנחנו צריכים שינויים תרבותיים – שינויים בציפיות, בדעה שלנו על הורות, בהגדרות שלנו לגבי נשיות וגבריות, במערכות הכלכליות וההבנה הרפואית. ביישומיה הרחבים יותר, תאוריית ההתקשרות דורשת מאיתנו לחשוב מחדש על הרבה ממה שהחברה לימדה אותנו. אנחנו חייבים לשחרר את הלמידה הקודמת והמידע השגוי שלנו כדי להתכוונן מחדש לאינסטינקטים המחברים שלנו. למרות שכל זה לא יכול להתממש במהירות, מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להנחיל את הידע הזה בחיינו.
מקורות שמייעצים לנו להשתמש בתחליפי חלב אם, בקבוקים והנקה לפי לוח זמנים כאשר הנקה לפי סימן מהתינוק היא אפשרית יכולים להיות מודחים. ההבנה שהנקה היא התנהגות מחברת שלא רק מספקת את הצרכים התזונתיים והרגשיים של ילדים אלא גם עוזרת לחזק את הזוג אם-תינוק היא ברורה. בולבי ראה בעצמו את המטרה הכפולה של ההנקה וראה בחיבור כראשוני1. מושכת במידה שווה היא ההשפעה של החיבור החזותי המתרחש בהנקה. בסביבות גיל שמונה שבועות, חוש הראייה של התינוק משתפר, והחוויות החזותיות המוקדמות האלה משחקות תפקיד חשוב בהתפתחות. הפנים מלאות הרגש של האם הם הגירוי החזותי העוצמתי ביותר שפוגש התינוק24. היצירה של בהייה הדדית עזה גורמת לרמות האנדורפינים במוח התינוק לעלות, ויוצרות תחושה של אושר. החיווט הרגשי גורם גם לרמות האנדורפינים של האם לעלות, דבר שגורם לסנכרון רגשי10. בנוסף, מגע העור בהנקה, ונשיאת התינוק על הידיים ובמנשא באופן כללי, תורם לתהליך זה.
שינה משותפת היא עוד הרחבה חשובה של תיאוריית ההתקשרות. בגלל קרבת האם-תינוק, שינה משותפת מאפשרת תגובה מהירה לחוסר איזון. היבטים מווסתים מבוססים בשינה משותפת הינם מקבילים ללימוד הוויסות העצמי המתרחש במסגרת ההתקשרות. כמו שמראה עבודתו של ד"ר ג'יימס מקנה (ראו מגזין Mothering גיליון 114), לשינה משותפת יש תועלת מרכזית בהתפתחות והישרדות תינוקות.
אולי הדבר הכי חשוב הוא שטכניקות מבוססות-התנהגות של גידול ילדים, כמו אימון שינה, צריכות להיות מוחרמות. בהתחשב בכמות המחקרים המתוחכמים והחוצים דיסציפלינות על התקשרות והתפתחות המוח המתוארים פה במאמר, ברור שנכונותו של התינוק לאימוני שינה לאחר פרקי זמן קצרים של מחאה, הם לא פחות ממחזור של תגובות "הילחם או ברח" וניתוק אשר מזיקות להתפתחות. לחשוב שבגלל שהתינוק קיבל בפסיביות את שיטת השינה החדשה, משמעו שאימו השינה "הצליח", הוא להבין שלא כהלכה את מוח התינוק. אין אנו יכולים לקבל עוד את החוכמה המקובל שתינוקות רק "מאנים את הריאות שלהם" כשהם בוכים. אנחנו גם לא יכולים לקבל את הפירוש של בכי תינוקות כ"מניפולציה". תינוקות בוכים כדי לסמן מצוקה ובניסיון להניע מטפל לספק את הצרכים שלהם ולטפח התפתחות בריאה. זהו ניסיון תקשורת, לא מניפולציה. המטרות שלהם הן הישרדות והתפתחות מיטבית. אלה מושגים על ידי התקשרות בטוחה.
אולי היישום הקשה ביותר של תאוריית ההתקשרות נמצא בילדות שלנו. רובנו לא גדלנו עם פרדיגמת ההתקשרות. אנחנו עלולים לדאוג לגבי הבחירות שעשינו עם ילדינו, או לגבי ההשפעות של הילדות שלנו על חיינו הנוכחיים. למרות שפרק הזמן של התפתחות המוח המואצת שמתרחש בשנים המוקדמות הוא פרק הזמן הפגיע ביותר, זהו לא הזמן היחיד בו התפתחות המוח יכולה להשתנות. המוח הוא איבר גמיש ומורכב שתמיד מסוגל ללמוד דברים חדשים. הקבלה, אמונה והיישום של הורות מתקשרת יכולה להיות חוויה מרפאת להורה תוך כדי יצירה של הסביבה הטובה ביותר לילד. כמו שאמר גנדי, "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם."
————————————————————————————————————————-
1. J. Bowlby, Attachment and Loss 1: Attachment (New York: Basic Books, 1969/1982).
2. R. S. Marvin and B.A. Preston, "Normative Development: The Ontogeny of Attachment," in J. Cassidy and P. R. Shaver (eds.),Handbook of Attachment (New York: Guilford Press, 1999): 44-67.
3. M. Ainsworth, Infancy in Uganda: Infant Care and the Growth of Love (Baltimore, MD: Johns Hopkins University Press, 1967).
4. D. D. Francis and M. J. Meaney, "Maternal Care and the Development of Stress Responses," Current Opinion in Neurobiology 9 (1999): 128-134.
5. J. Dobbing, Developing Brain and Behavior (San Diego, CA: Academic Press, 1997).
6. A. N. Schore, "The Effects of Early Relational Trauma on Right Brain Development, Affect Regulation and Infant Mental Health," Infant Mental Health Journal 22, 1-2 (2001): 201-269.
7. A. N. Schore, "Dysregulation of the Right Brain: A Fundamental Mechanism of Traumatic Attachment and the Psychopathogenesis of Posttraumatic Stress Disorder," Australian and New Zealand Journal of Psychiatry 36 (2002): 9-30.
8. J. Lipari, "First Impressions Count with Your Newborn: Early Months Time for Emotional, Cognitive Development," Boston Herald (Aug 27, 2000).
9. D. Cicchetti and D. Tucker, "Development and Self-Regulatory Structures of the Mind," Development and Psychopathology 6 (1994): 533-549.
10. A. N. Schore, "Effects of a Secure Attachment Relationship on Right Brain Development, Affect Regulation and Infant Mental Health," Infant Mental Health Journal 22, 1-2 (2001): 7-66.
11. G. Spangler, et al., "Maternal Sensitivity as an Organizer for Biobehavioral Regulation in Infancy," Developmental Psychobiology 27 (1994): 425-437.
12. R. Feldman, et al., "Relations Between Cyclicity and Regulation in Mother-Infant Interaction at 3 and 9 Months and Cognition at 2 Years," Journal of Applied Developmental Psychology 17 (1996): 347-365.
13. R. Penman, et al., "Synchronicity in Mother-Infant Interaction: A Possible Neurophysiological Base," British Journal of Medical Psychology 56 (1983): 1-7.
14. R. Carroll, UK Council for Psychotherapy, "An Interview with Allan Schore: 'The American Bowlby' " (conducted by telephone), 2001.
15. B. D. Perry, et al., "Childhood Trauma, the Neurobiology of Adaptation and 'Use-Dependent' Development of the Brain: How 'States' Become 'Traits'," Infant Mental Health Journal 16 (1995): 271-291.
16. M. R. Brown, "Corticotropin-releasing Factor: Actions on the Sympathetic Nervous System and Metabolism," Endocrinology 111 (1982): 928-931.
17. A. N. Schore, Affect Regulation and the Origin of the Self: The Neurobiology of Emotional Development (Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum, 1994).
18. B. Beebe, "Coconstructing Mother-Infant Distress: The Microsynchrony of Maternal Impingement and Infant Avoidance in the Face-to-Face Encounter," Psychoanalytic Inquiry 20 (2000): 214-440.
19. E. Z. Tronick and M. K. Weinberg, "Depressed Mothers and Infants: Failure to Form Dyadic States of Consciousness," in L. Murray and P. J. Cooper (eds.), Postpartum Depression in Child Development (New York: Guilford Press, 1997): 54-81.
20. S. W. Porges, "Emotion: An Evolutionary By-product of the Neural Regulation of the Autonomic Nervous System," Annals of the New York Academy of Sciences 807 (1997): 62-77.
21. B. S. McEwen, "The Neurobiology of Stress: From Serendipity to Clinical Relevance," Brain Research 886 (2000): 172-189.
22. J. Bowlby, Attachment and Loss 2: Separation: Anxiety and Anger (New York: Basic Books, 1973).
23. R. S. Marvin, "An Ethological-Cognitive Model for the Attenuation of Mother-Child Attachment Behavior," in T. M. Alloway, et al. (eds.), Advances in the Study of Communication and Affect 3: Attachment Behavior (New York: Plenum Press, 1977), 25-60.
24. H. Yamada, et al., "A Rapid Brain Metabolic Change in Infants Detected by MRI," Neuroreport 8 (1997): 3775-3778.
————————————————————————————————————————-
לורן פורטר היא עובדת סוציאלית קלינית לשעבר ואמא לבת אחת. היא המקימה והמנהלת של המרכז להתקשרות בניוזילנד.
מאמר זה ראה אור לראשונה בגיליון מספר 119 של מגזין Mothering. ניתן לקרוא את הגרסה המקורית כאן.
דרסיה נרבאז היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטר דאם. המחקר שלה בוחן שאלות בנוגע להכרה מוסרית, התפתחות המוסר וחינוך למוסר. היא כתבה עשרות מאמרי מחקר ופרקים. היא המחברת והעורכת של ארבעה ספרים נושאי פרסים. היא העורכת של הירחון ללימודי חינוך. הספר האחרון שלה עוסק באבולוציה, חוויות מוקדמות והתפתחות.
הפוסט נכתב על ידי אווה נייר, ופורסם לראשונה ב Reddit.