ארכיון הקטגוריה: חינוך חופשי

סנדרה דוד

מתמטיקה בבית הספר אחרי חינוך חופשי

מתמטיקה בבית הספר אחרי חינוך חופשי

הבן שלי (11) גדל בחינוך חופשי (unschooling) מאז גיל 7, ובדצמבר החליט ללכת לכיתה ו' בבית הספר המקומי. (כתבתי על זה כאן)

בזמנים שונים במסע החינוך החופשי שלנו, הורים אחרים (במיוחד הורי חינוך ביתי) שאלו אותי שאלות בסגנון "אבל את לא מודאגת לגבי מתמטיקה?" או "איך הוא ידע מה שהוא צריך בשביל האוניברסיטה?" או משהו כזה… אני חושבת שרוב האנשים דואגים לגבי מתמטיקה. אני לא דואגת לגבי מתמטיקה, למעשה, כמעט לא חשבתי על "מתמטיקה" בכלל. היה לי ניסיון גרוע עם שיעורי מתמטיקה בתיכון, ויש לי את "פוביית המתמטיקה" שיש להרבה אנשים. אני יודעת שהרבה הורי חינוך חופשי מוצאים דרכים להראות מושגים מתמטיים ביומיום, דרך משחקים ומה לא… אבל מעבר לבישול מדי פעם או משחק יו-גי-הו, שיימוס לא קיבל מנה גדושה של "חשיפה למתמטיקה". הוא הלך לכיתה ו' בלי לדעת את לוח הכפל, חילוק ארוך או להכפיל מספרים בעלי שתי ספרות. לעזאזל, אני חושבת שהוא למד לקרוא שעון מחוגים רק לפני שנה בערך!

אז… מסתבר… מתמטיקה… לא עניין גדול! הוא מהטובים בכיתה. בהתחלה הוא היה מקבל 75, שאחר כך עלה ל 85, ואני חושבת שעד סוף השנה זה יהפוך ל 95 (הוא מקווה לקבל 100)… בזמן שהמורה מתלוננת שהציונים של התלמידים האחרים מתדרדרים שלו עולים. לא רק זה, אבל הוא אוהב מתמטיקה. זה המקצוע האהוב עליו. המורה שלו אומרת שהיא נדהמת מהדרך היחודית שבו הוא רואה את המתמטיקה, שהוא שואל שאלות שאפילו היא לא יודעת את התשובה להן. היא אומרת שהיא בכלל לא מודאגת לגביו. הוא נשאר יום בשבוע אחרי בית הספר כדי שהמורה תיתן לו שיעור נוסף, והוא מת גם על זה. שיימוס כל כך נלהב ממתמטיקה, אני חושב שזה הפתיע את המורה שלו. לא נראה לי שיש לה הרבה כאלה. הם מציעים אלגברה לכיתות ז' כשיעור מתקדם, וצריך לעבור מבחן מיוחד ולעמוד בדרישות מסויימות כדי להתקבל (רק 10 תלמידי כיתה ו' יתקבלו לזה בכיתה ז', כי זה בדרך כלל שיעור מתקדם לכיתות ח')… שיימוס רוצה להתקבל לכיתה נואשות, והוא ביקש מבן הדוד שלו (שלוקח את השיעור הזה) ללמד אותו אלגברה כי הוא חושב שזה ממש מגניב. שיימוס אפילו אמר לי "קת'רין, אני חושב שגם אם אני אבחר במקצוע יצירתי, כמו כתיבה או אומנות, או משהו יותר מדעי כמו תכנון משחקים או אנימציה, מתמטיקה גבוהה תהיה חשובה, אז אני רוצה לקחת כמה שיותר שיעורים בזה." אה, טוב, לך על זה!

הוא קיבל גם 90 במדעי החברה, ו 85 (שאני חושבת שיהיה 90 עד סוף השנה) במדעים. הוא קיבל 65 בשפה (שזה די מצחיק בהתחשב בזה שהוא ממש טוב בכתיבה יצירתית, קריאה וכו… אבל לא כל כך בלציית לכל הפרטים הקטנים לגבי בניית משפטים שהמורה דורש), הוא ממש לא אוהב את השיעור ואת המורה והוא בחר לא לעבוד קשה בשביל לשפר את הציון, ואני ממש מבינה ותומכת.

אז… אני יודעת שציונים לא משנים הרבה (או בכלל בחינוך חופשי!) אבל חשבתי שזה אולי יעזור או יעודד את אלה שיש להם חששות… שיימוס היה חזק בחינוך החופשי ומעולם לא חשבתי שהוא יבחר לחזור לבית הספר, אך אף על פי כן הוא תלמיד מאוד "מצליח" שהשתלב מיד, הצטרף לתזמורת, רוצה לנסות ספורט (כמו ריצה) בשנה הבאה, חביב על המורים והילדים. זה שהוא לא למד מתמטיקה בצורה פורמלית בכלל לא עיכב את את היכולת שלו להדביק את הפער במהירות כאשר הוא היה בסביבה שדרשה זאת, ואני בהחלט מרגישה שזה היה בדיוק *בגלל* שהוא היה בחינוך חופשי, שהוא מצליח כל כך בבית הספר עכשיו. הוא לא רואה את המתמטיקה כמשהו משעמם או קשה כי אף אחד לא אמר לא שככה זה צריך להיות. ובגלל שהוא רגיל להבין דברים בדרך היחודית לו, הוא עושה את זה ועדיין מקבל את התשובה הנכונה. הוא עדיין לא יודע את לוח הכפל אבל זה לא האט אותו בכלל. (הנה סוד… רוב הילדים בכיתה שלו גם לא יודעים!)

אני לא יודעת אם שיימוס יחזור אי פעם לחינוך חופשי, הוא יודע שיש לו את האפשרות לעזוב את בית הספר מתי שהוא רוצה (והוא לקח היום חופש רק בגלל שהתחשק לו), אנחנו עדיין באים לכנסים של חינוך חופשי וכו'… אבל ההוכחה הכי משמעותית עבורי שחינוך ביתי מדהים ו"עובד" היא לראות את ילד החינוך החופשי שלי בבית הספר, ולדעת איזה חוויה שונה יש לו, בתנאים שלו, מהחוויה שהייתה לי.

קת'רין. (queenjane)

למאמר המקורי לחצו כאן

—————————————————

סנדרה דודסנדרה דוד חושבת, כותבת ומדברת על חינוך חופשי.

אתם מוזמנים להרשם למייל היומי בבלוג שלה, או באתר שלה. אני קורא אותם כל יום, מומלץ!

סנדרה דוד

מעשה בלוח הכפל

מעשה בלוח הכפל

התחלתי בחינוך ביתי רק אחרי ששני ילדי הגדולים עברו כבר את כיתה ד', השנה הנוראית שבה הם היו צריכים לעבור את מבחני הזמן שלהם על לוח הכפל. שני ילדי הגדולים (שלא כמו השלישית) קיבלו ציונים טובים בבית הספר, נחשבו על ידי המורים ל"חכמים", והיה להם קל יחסית עם החומר. למרות זאת, ששת החודשים של תרגול החשבון, שינון, מבחני זמן ותחרות כיתתית לכל ילד הן בין החוויות המתישות והמכאיבות ביותר מזכרונות בית הספר שלי.

ילדתי השלישית ריחפה באושר מעל מה שהיו מכנים "כיתה ד" בחינוך ביתי, ומעולם לא הייתה צריכה לעשות "חשבון". היא ידעה במעורפל שילדים בגילה שהולכים לבית הספר משננים את לוחות הכפל בתזזיתיות, ולמרות שהיא הרגישה צביטה עמומה של דאגה פה ושם שהיא לא "מדביקה את החומר", היא האמינה לי כשאמרתי לה שאין כזה דבר "להדביק את החומר" ושזה לא משנה.

כמה חודשים לאחר מכן בכל אופן, היא החליטה שהיא רוצה לשנן את לוחות הכפל שלה, כמו שעשו חבריה שהולכים לבית הספר. בהזכרי ביסורים מנסיון שני ילדי הקודמים, שאלתי אותה שוב ושוב "את בטוחה?" ואמרתי לה "את לא באמת צריכה לעשות את זה!" אבל אי אפשר היה להרתיע אותה.

זה היה לילה מושלג וקר בפברואר, מאוחר כבר. אבל היא רצתה להתחיל מיד. הדלקנו את האח, ובחשש הכנתי לה ערימה של דפי מבחנים.

היא העבירה מספר שעות באותו לילה, במבחנים ובבקשות (לא – *בלהכריח*) למדוד אותה בסטופר. נשארנו ערות עד אחרי חצות, וכשהיא התעוררה בבוקר הדבר הראשון שהיא אמרה הוא "בואי נמשיך, היינו בלוח הכפל של 6."

בתוך 24 שעות היא שיננה את כל לוח הכפל ועברה את מבחן המהירות שלקח לשני ילדי "החכמים" שישה חודשים כדי לעבור אותו בבית הספר.

היא החליטה מתישהו באמצע, שנלך לקנות מילקשייק כשהיא תסיים עם כל המבחנים שלה. היא עברה את המבחן האחרון בשעה 22:00, אז יצאנו כולנו למסעדה שפתוחה כל הלילה למילקשייקים של חצות.

אני לא בהכרח משווה שינון לוחות כפל עם למידה או הבנה של מושגים מתמטיים, אבל אני חושבת ששווה לציין שזה לא נכון ששינון עובדות מתמטיות דורשות הרבה זמן, סבל וכפיה.

(ואולי תקבלו מילקשייק תוך כדי!)

~ איימי

למאמר המקורי לחצו כאן

—————————————————

סנדרה דודסנדרה דוד חושבת, כותבת ומדברת על חינוך חופשי.

אתם מוזמנים להרשם למייל היומי בבלוג שלה, או באתר שלה. אני קורא אותם כל יום, מומלץ!

Home Education Magazine

מטלות חופשיות

מגזין Home Education, מאי-יוני 2003, נכתב על ידי קארן קירקווד

מטלות חופשיות

עוד ריב. ג'סיקה, בת 15, מנסה לטאטא את הבית ולנקות את הדלפקים במטבח. אבל היא לא יכולה בגלל שפאטי, בת 12, לא הרימה את הנעליים והספרים שלה ולא שטפה את הכלים מארוחת הבוקר. ג'סיקה צורחת. פאטי, שיושבת על הספה ומסרבת לזוז, אומרת, "אני אעשה את המטלות שלי כשיתחשק לי."

העיניים הגדולות והחומות של ג'סיקה פונות אלי ביאוש. "אמא, זה לא הוגן."

לא, זה לא, לאף אחת מהן. ג'סיקה נוטה לנקות, לארגן, לסדר. פאטי לא שמה לב למה שקורה סביבה. הגרביים המלוכלכות שהיא שכחה מתחת לספה מביאות את ג'סיקה להיסטריה. הנדנודים הבלתי פוסקים של ג'סיקה הופכים את פאטי לאבן. כשפאטי כבר מנקה, זה לא מספיק טוב בשביל ג'סיקה. היא נוזפת בפאטי שהיא לא סידרה את המגזינים כך שישבו ביישור עם הפינה של שולחן האוכל. בכל אופן, כלי ארוחת הבוקר המאובנים של פאטי עדיין נמצאים לפעמים על השולחן לפני השינה.

במהלך השנים ניסינו הרבה דרכים שונות לכך שהמטלות יעשו בנחת. השינויים בדרך כלל עבדו לזמן קצר, אבל המטלות בדרך כלל תרמו רבות ללחץ היומי. יום אחד שתי המקסימות, כמו שסבתא שלהן קוראת להן, רדפו אחת אחרי השנייה, צורחות שמות שסבתא שלהן לא הייתה חושבת שהם מקסימים, וניסו להכות אחת בשנייה עם זיזים עבים שהורדו מהכסא התלוי שלנו. בעלי, דין, קרע את רשימת המטלות מהקיר וטלטל אותה באומרו, "זה מגוחך. זה לא עובד!"

כמה ימים מאוחר יותר בזמן שעבדתי ליד השולחן שלי, הבחנתי שדין והבנות משוחחים בשקט על הספה. הסתכלתי עליהם, והוא אמר, "אנחנו בחינוך חופשי (Unschool), למה שלא ננהל גם את המטלות שלנו באותה דרך?"

"מטלות חופשיות (Unchore)?" שאלתי.

שתי הבנות צעקו, "כן!"

הזמן עצר. התסכלתי מעבר לחדר על החזית המאוחדת שלהם. בלי רשימת מטלות? המילים צרבו כאילו קיבלתי סטירה. הדרך שלי לעשות דברים לא עבדה, אבל לא יכולתי לדמיין את ניהול הבית בלי רשימת מטלות. הרגשתי מנוכרת, פצועה, המומה.

"אבל תמיד הייתה לנו רשימת מטלות."

"הדברים משתנים. בואי ננסה משהו אחר." הזזתי את הגאווה הפצועה שלי והקשבתי בזמן ששלושתם עברו על הפרטים בהתרגשות.

אנחנו עושים מטלות חופשיות כבר מספר חודשים. השיטה לא מושלמת. למשל, ג'סיקה עובדת יותר מפאטי, אבל זה לא מפריע לאף אחד חוץ ממני. בית וסביבת עבודה נקיים ומאורגנים חשובים לג'סיקה והיא לא יכולה להתחיל לעשות שיעורים לפני שהכל מסודר. היא גם אוהבת לקפל כביסה ולהזיז רהיטים – כל מה שמביא סדר לבלאגן.

השיטה של פאטי היא יותר אי-סדר, ולמרות שהיא מתוסכלת כשהיא מאבדת משהו, זה בדרך כלל עובד בשבילה. דרכתי על הבגדים שלה ונתקלתי בחיות צעצוע במשך שנים כדי לתת לה נשיקת לילה טוב. לפני שנתיים היא הכריזה שהיא הולכת לסדר את החדר והוא נשאר די מסודר מאז. פאטי אוהבת לפזר את הפרוייקטים שלה ברחבי הבית, וכמו דבורה שאוספת דבש, לעבוד עליהם בזמנים שונים במהלך היום. כשהיא צריכה את הגרביים שלה, היא תיקח אותם ממתחת לספה.

יש לנו שיחות עדינות על מה זה אומר לחיות ביחד. לא משנה עם מי נחיה, חלק מהסטנדרטים שלנו הולכים להיות שונים. לפתור את חילוקי הדעות בנחת, לקבל את החולשות אחד של השני, להתפשר ולקחת אחריות על הסטנדרטים והרצונות שלנו הם שיעורים חשובים יותר מאשר איך לשים את הכלים במדיח. זה עשה טוב לג'סיקה להבין שפאטי באמת לא רואה את הלכלוך בפינה ואפילו אם היא רואה אותו, זה לא משנה לה. וזה עשה טוב לפאטי להבין שג'סיקה באמת לא יכולה להרגע לפני שכל הכלים מפונים.

עוד חסרון של התוכנית הוא שהבית לא תמיד נקי ומסודר כמו שאני רוצה. הייתי צריכה ללמוד להרגע. למרות שחלק מהתסכול הגיע מאבטיה מלוכלכת או סלון מבולגן, רוב המתח שלי הגיע מהרעיון שהבנות לא סיימו את העבודה שלהן. היה לי יותר אכפת מהוגנות מאשר להן היה. הוגן לג'סיקה משמעו לא לעבוד מסביב ללו"ז של פאטי, לא שהמחויבויות יהיו שוות.

השיטה הזאת בטח לא הייתה עובדת לנו לפני חמש שנים. היינו צריכים שינוי במבנה ככל שהבנות התקרבו לגיל הנעורים. הגיל הזה הוא זמן למעבר לבגרות. לקיחת האישיות שלהן בחשבון והצורך שלהן בעצמאות ובכיבוד הבגרות המתגלה שלהן רמז שצריך לשנות את המדיניות המשפחתית. חיים ארבעה אנשים בבית שלנו שגדולים מספיק להאכיל ולנקות את עצמם, להיות אחראיים על הספרים והפרוייקטים שלהם במרחב המחייה הראשי, ולדאוג לבגדים ולהגיינה האישית שלהן.

יתרון של מטלות חופשיות הוא שמאמצים קבוצתיים הם יותר שכיחים עכשיו. בלי רשימה ואיתי כשותפה שווה, ארבעתנו משתפים פעולה יותר: "אם תביאי את העצים להסקה, אני אשטוף את הכלים של ארוחת הבוקר." כשבוחרים מטלות, אחריות אישית נכנסת לפעולה והן נעשות. לתת חופש לבנות ערבב את המרחב ושחרר את ארבעתנו. אני בסופו של דבר עושה את אותה כמות עבודה שעשיתי עם רשימה, אבל אני לא צריכה לאיים, לשדל, או להיאנח בקולניות כדי להשיג תוצאות.

מטלות חופשיות לא אומר שהבאלגן חוגג ושאנחנו מתבוססים בכדורי אבק וטישו מלוכלכים בגובה מטר. אני עובדת במשרה חלקית. לפני שאני הולכת לעבודה אני רושמת רשימת רעיונות למטלות לאותו יום. חלקן ספציפיות – פאטי, בבקשה תצחצחי את הכיריים, או, מברשות הצבע שהשתמשת בהן אתמול עדיין על הדלפק. אחרות הן יותר כלליות – מה דעתכן על מרק תפוחי אדמה לארוחת ערב? כיוון שג'סיקה לא תלויה יותר בכך שפאטי תסיים את המטלות שלה, היא יכולה לנקות כאוות נפשה. אם אין מרק תפוחי אדמה כשאני חוזרת, אני אפתח קופסה של שעועית אפויה בשבילי. אם הכיריים לא מצוחצחים, אני אשים את זה לרשימה מחר. אחרי כמה ימים, מישהו, כולל אותי, יקבל השראה או שימאס לו מלראות את זה ברשימה ויעשה את זה. מעטות המטלות שאם לא יעשו אותן, יזיקו לחיינו בצורה בלתי הפיכה.

הבנות עדיין רבות (זה חלק מלהיות אחיות), אבל לא על מטלות. בימים מסויימים עבודת הבית נכנסת להמתנה, לא בגלל ריבים, אלא בגלל שג'סיקה ודין עוסקים בפרוייקט בחוץ ופאטי נשארה בחדר שקועה בפרוייקט אומנות כל היום. בימים אחרים אני מגיעה הביתה והרצפה נקייה, השמיכות מקופלות בערימה על הספה, וארוחת הערב מבעבעת על כיריים מצוחצחים. זה בסדר כך או כך. ללמוד לחיות ביחד הוא תהליך למידה ארוך, ועבודות משק הבית לימדו אותנו כבוד, תקשורת, גמישות ושחרור.

———————————–

Home Education Magazineמגזין Home Education מספק כיסוי נרחב ומרוכז על חינוך בייתי ועל הנושאים החשובים למשפחות חינוך בייתי, מצדדים ותומכים. מאז 1984 המגזין מביא להורי חינוך בייתי את הכתבות העדכניות ביותר, ראיונות עומק וטורים קבועים על הנושאים איתם מתמודדים משפחות חינוך בייתי, כמו גם השמחות אותן חיי החינוך הבייתי הופך לקלים כל כך.

ניתן להירשם כאן.

דיינה מרטין

הצטרפו למהפכה! חינוך חופשי רדיקלי

הצטרפו למהפכה! חינוך חופשי רדיקלי

מאת דיינה מרטין

ילדים הם האנשים הכי מופלים לרעה בתרבות שלנו היום. הרבה מהנזק שרבים מאיתנו מחלימים ממנו קשור ישירות לשיטת ההורות ולדרך בה התייחסו אלינו בזמן שגדלנו. כילדים, שלטו עלינו והתעללו בנו, אפילו אם לא היינו מודעים לכך. יכול להיות ששליטה והתעללות היו כל מה שהמבוגרים בחיינו ידעו כי כך גם הם גודלו. יש דרך טובה יותר – דרך נחמדה יותר להיות עם ילדים שמאפשרת להם את החופש לחיות באושר ובביטחון שאיתם הם נולדו באופן טבעי.

נולדנו בעידן שבו התפקיד ההורי מתמקד בצייתנות ושליטה בילדים. אימנו אותנו להאמין שהחיים הם לקבל פקודות, וזה במהות מספק רק את צרכי המבוגרים בחיינו. ילדים לומדים מה שהם חיים. כשהם גדלים בתבנית מחשבה רודנית, ילדים לומדים שהחיים הם להכריח אנשים לספק את צרכיהם. זה יוצר מעגל של נרקיסיזם כשהתרבות שלנו בעצם מאשימה את ההורים שהם לא מספיק שולטים! סדרות טלוויזה כמו "Nanny 911", מנציחות למעשה את הנרקיסיזם וההתעללות.

חינוך חופשי רדיקלי (Radical Unschooling) היא פילוסופיה הורית וחינוכית. רוב האנשים בחינוך ביתי קונים תוכנית לימודים ועושים בדיוק מה שעושה בית הספר, רק שהם עושים זאת בבית. זה אותו מודל והלך רוח, זה רק מתקיים במקום שונה. הם הולכים אחרי תוכנית של אנשים אחרים שאומרת מה שהם חושבים שילדים צריכים לדעת בגילאים מסויימים. הם מעריכים, נותנים ציונים, מענישים ומשווים את הילדים שלהם עם אחרים באותן דרכים שעושים בתי הספר. חינוך חופשי, מצד שני, משמעותו לחיות את החיים בלי בית ספר וכל המלכודות שמלוות אותו.

אנחנו לא מפרקים את החיים לפי נושאים. אנחנו לא נותנים ציונים או מאלצים את ילדינו לעשות שיעורי בית או עבודות שיגרמו להם להראות עסוקים. אנחנו סומכים על ילדינו שילמדו מה שהם צריכים לפי מסלולם בחיים כדי שהם יהיו שמחים, וכשיגיע הזמן, מצליחים. לחינוך חופשי יש בסיס של אמון בילדים שהוא כמעט חסר תקדים בתרבות שלנו, כי על רובנו לא סמכו כילדים.

זה הוביל לשנים של התרה אצל הרבה מאיתנו כדי להדליק מחדש את האמון בקול הפנימי שלנו והיכולות שלנו בחיים. אני רואה בכל יום שלתת לילדי חופש ואמון בכל תחום בחייהם משרת להשארת הקול הפנימי שלהם, האהבה העצמית והיצירתיות שלמים וחזקים. זאת אחת המתנות הגדולות ביותר שאתה יכול להעניק לבן אנוש אחר – אמון.

אני לא רואה את עצמי כמורה של ילדי. אני לא עומדת לפניהם ומוזגת לתוכם ידע כסמכות יודעת כל. עבודתי היא לתת להם כמה שיותר מהעולם כדי שילמדו ויגדלו ממנו. אני רואה את עצמי כמסייעת לתחומי העניין והשאיפות של ילדי. אני לא צריכה לדעת את כל התשובות. אני כן, בכל אופן, צריכה לדעת איך למצוא את התשובות דרך משאבים שהעולם מציע. דרך האינטרנט, טלוויזיה, ספרים, משחקי וידאו, טיולים, חופשות, משאבים קהילתיים וחונכויות אנחנו מציעים לילדינו יותר ממה שבתי ספר מסורתיים יוכלו להציע אי פעם. ילדינו לומדים שתשובות הן לא תמיד שחור או לבן. הם לומדים על פילוסופיות ותיאוריות של אחרים והם שואבים את התשובות והמסקנות שלהם לשאלות שכולנו מהרהרים בהם. בקצרה, אנחנו מגדלים חושבים חופשיים.

עוד צד של פילוסופיית חינוך חופשי רדיקלי הוא לתת לילדי את הזכות האנושית הבסיסית של להרשות להם חופש מחשבה. אנחנו לא מנסים לחטט במוחם כדי להעריך מה הם יודעים. לילדים בימינו אין את הזכות האנושית הבסיסית הזאת וכל הזמן נדחפים למוחות שלהם. אני מאמינה שמה שילדי לומדים הוא העסק שלהם, וזה לא נכון או הכרחי לנסות כל הזמן להעריך אותם.

חינוך הוא לא המטרה של חינוך חופשי. המטרה שלנו היא קשר משפחתי ושקידה על תחומי העניין שלנו ביחד. ילדים באמת מקבלים חינוך כתוצר לוואי של לחיות חיים עשירים, מלאים ושופעים ביחד, אבל חינוך הוא אף פעם לא המטרה העיקרית לפני מה שבאמת חשוב. הבית שלנו מלא בדברים כיפיים ומרגשים כמו מוסיקה, אומנות, משחקים ודברי מלאכה. ארונות המטבח שלנו מלאים בחומרים לבישול וניסויים. הספריה עולה על גדותיה בחומר קריאה מעניין, מגזינים מלאי מידע, משחקים וחידות מסקרנות. הבית שלנו בהחלט לא נראה כמו בית מ"מגזין הבתים והגינות הטובים". במקום לראות את הבית שלנו כמוזיאון לדברים שלנו, אנחנו רואים אותו כסדנא לתחומי העניין שלנו.

ילדים הם בני אנוש שחיים בעכשיו. הראייה התרבותית שלנו היא שהם תמיד צריכים להתכונן לעתיד, במקום באמת לחיות ורק להיות. להכין באופן תמידי את הילדים לעתיד זה כמו מבוגרים שצריכים לשבת בכתה נגד רצונם כל היום, כל יום, ולהתכונן לפרישה. כמה מספקים יהיו חיינו אם זה מה שהיה נכפה עלינו?

חינוך הוא חלק חשוב בחיים, אבל לא לפני הנחת הבסיס המוצק והחשוב של אמון, חיבור ואושר שנובע מלחיות ביחד ולעשות דברים שאתה אוהב כמשפחה. אנחנו בוחרים לשים את המשפחה קודם. אני לא יכולה לדמיין צורך לבקש רשות לזמן עם הילדים שלי או להצטרך לחיות מסביב לתוכנית של בית ספר. צרכי בית הספר תמיד באים לפני צרכי המשפחה. זה טירוף בעיניי, ובחרתי שזה לא יהיה חלק בחיינו בכלל. אנחנו חיים את חיינו ביחד כי אנחנו רוצים להיות ביחד כמשפחה. ילדינו רוצים להיות קרובים אלינו, ואנחנו רוצים להיות קרובים לילדינו. הקרבה שלנו כמשפחה והחירות האישית שלנו היא העדיפות הראשונה שלנו. שום דבר לא קודם לזה.

הרעיון של לפרוש ממשהו לא קיים בחיינו כי ילדים ישלימו כמה שהם רוצים מנושא מסויים עד שהם מרוצים מבחינה אישית. כשהם השיגו מספיק ידע לספק את צרכיהם, הם עוברים הלאה. העבודה של ילדינו לא צריכה להיות גמורה או מושלמת בהתאם לתקנים של מישהו אחר. ילדי חינוך חופשי ממשיכים כמה שהם מבינים או רוצים. צד זה של למידה טבעית שונה ממצבי למידה בכפייה שם ילדים לא רק שחייבים לסיים דברים, אלא גם מקבלים ציונים על סמך הביצועים שלהם. המיקוד הזה בנוגע ללמידה, הוא לא על תוכן, אלא על מילוי דרישות וצייתנות מעל כל דבר אחר.

אנחנו מכבדים את ילדינו בדרכים שלהם במה שהם רוצים לדעת בחיים. חינוך חופשי רדיקלי מתרכז באמון, חופש והאמונה שאנשים לומדים הכי טוב כשהם מונעים פנימית. כשילדים מונעים לפי התשוקות שלהם הם לומדים מה שהם צריכים, וזה לא יהיה בהתאם לרעיון של מישהו אחר לגבי מה טוב בשבילם. למידה היא דבר מהנה כשהיא לא נכפית.

לא כולנו נועדנו לדעת את אותם הדברים בחיים. ילדים בבית הספר נכפים ללמוד את אותו הדבר. לילדי חינוך חופשי יש את אותה כמות של ידע, כמו כל ילד בבית ספר, אבל הוא מסופק בצורה מושלמת למי שהם כאינדבידואלים. הידע שלהם עולה לאין ערוך מילד בבית הספר שיש לו התנסות שבלונית. הילדים שלנו הם הבעלים של הידע שלהם ומה שבמוחם הוא העסק שלהם, לא שלנו. כל מה שאני יודעת הוא שיש להם חינוך אינדיבידואלי טהור.

ילדי למדו לקרוא, פשוט על ידי היותם מוקפים במילה הכתובה. זאת למידה בהעמקה מוחלטת. הם שואלים אותנו איך לאיית ואנחנו מתקשרים איתם. בני דוין, למד לקרוא ממשחק מחשב, World of Warcraft. הוא היה כל כך מדורבן לשחק את המשחק ולהתכתב עם חבריו שהוא תפס את זה בקלות רבה ואושר. הוא למד כשהמח שלו היה מוכן וכשהייתה לו הנעה פנימית, כי קריאה הייתה כלי בחייו שעזרה לו לקבל עוד ממה שהוא רצה.

קריאה, כתיבה וחשבון הם כלים שעוזרים לנו לקבל עוד ממה שאנחנו רוצים וצריכים בחיים. הכלים השימושיים האלה יילמדו בקלות אם לא היינו כל כך משוכנעים שללמוד אותם זה מייגע וקשה, לוקח שנים של תרגול, אימון וריכוז. בחיינו, הכלים האלה נקלטים בקלות, במהירות ובטבעיות.

תחומי העניין והתשוקות של ילדינו הם משהו שאנחנו מעריכים כשלוחה של מי שהם. אני לא שופטת תחום עניין אחד כבעל ערך רב יותר בחייהם מאחר. אני רואה את הלמידה בכל מה שילדי עושים. נושאים בית ספריים הם מה שרובנו עברנו לגביהם שטיפת מח כדי לגרום לנו להאמין שהם הדבר הכי חשוב להתרכז בו. אני מאמינה ש"הנושא" הכי חשוב בחיי ילדי הוא הדבר שהם מתעניינים בו כרגע.

תחום העניין של ילדי הוא גרעין הלמידה שלהם בכל רגע נתון. כל כך הרבה מסתעף מתחום עניין נלהב. למרות שאנחנו לא חיים את החיים כמחולקים לפי נושאים, אם היינו רואים את זה במשקפי בית ספר הייתם רואים שדרך השקידה בתחום עניין אנחנו נוגעים בכל "נושאי" בית הספר המסורתיים. לימוד מדעים, חשבון, אנגלית, היסטוריה וגאוגרפיה הם תוצר לוואי טבעי של העמקה יסודית בתחום עניין. אנחנו חיים בצורה הוליסטית, זורמים עם התשוקה, ובעשותינו כך הילדים שלנו מקבלים חינוך שתפור למי שהם כאינדיבידואלים, בלי שאי פעם נצטרך לכפות עליהם לעשות משהו שהם לא רוצים לעשות.

הורים היום עושים הכי טוב שהם יכולים עם מה שהם יודעים, ועדיין הרבה מרגישים ריקנות ותוהים למה הילדים שלהם לא מחבבים אותם או רוצים להיות לידם. אנחנו שומעים מילים כמו מרדנות ואנחנו מסמנים את זה כחלק מהנורמליות, אבל מה היה קורה אם לא היה מה למרוד נגדו? מה אם היינו יכולים לזהות את הנבזות במודל העונשים, שדרך שימוש בכח על מנת לשלוט באדם אחר אנחנו מלמדים אותם לעשות אותו דבר? דרך טוב לב אוהב והבנה ילדינו לומדים אהבה ושלווה ובתורם הם משקפים את זה בחזרה לעולם.

משפחות חינוך חופשי לא מתמודדות עם "מרד" מהילדים שלהם בגלל שאנחנו אף פעם לא החומה שמפרידה בינם לבין הדברים שהם רוצים. למעשה, אנחנו רואים את התפקיד שלנו כעזרה לילדינו להשיג מה שהם רוצים בחיים. אנחנו עוברים ממאבקי כח ושליטה להקשרות ושותפות. כשאנחנו עושים את השינוי, אנחנו מגלים את האהבה ורגשות האושר העמוקים שאנחנו אמורים להרגיש באופן טבעי כהורים.

מבוגרים מתקשרים עם ילדים בצורה שונה מאוד מאשר הם מתקשרים עם מבוגרים. הם כל הזמן מאמנים אותם: עבודה טובה, עבודה רעה, אל תעשה את זה, תעשה את זה. השליטה וההערכה התמידיות האלה הן צורות מאוד לא טבעיות לתקשר עם בן אדם שאותו אתה מעריך ואוהב. ילדים מבינים זאת אינסטינקטיבית והם מרגישים את אנרגית השליטה השלילית מהמבוגרים שסביבם. לא רק זאת, אבל לחיות כשאתה רואה את עצמך בתפקיד המאמן של הילד שלך, לעומת השותף שלו בחיים, זה מתיש ולא מהנה להורה ולילד. זה פשוט לא מוביל לחיי משפחה מאושרים.

הזרם המרכזי של ההורות מבוסס על חיי פחד מהעתיד במקום להיות נוכחים, ברגע הזה. יש הבדל עצום בין שתי נקודות הראיה והדרכים המנוגדות לחיות עם ילדים. אנשים לא רואים אימון ילד כמשהו אכזרי, אבל זה מאוד מתסכל את הילד שיש מישהו שכל הזמן מנסה לשלוט בהתנהגות שלהם ואף פעם לא מעריך או מנסה להבין את הצרכים האמיתיים מאחורי ההתנהגות שלהם. ילדים הם לא מבוגרים, ולהיות במערכת יחסים בה כל הזמן מכינים אותם לבגרות, זה דבר מזיק לילד וליחסי הילד/הורה.

חינוך חופשי רדיקלי היא פילוסופית הורות וחינוך בקצה הקדמי של המחשבה החדשה. היא מבוססת על חוכמה אינסטינקטיבית, ועדיין היא מהפכנית. תבנית המחשבה של הורות מתוך שותפות צוברת תנופה בזמן שאנחנו מתפתחים כבני אדם בנקודה הזאת בהיסטוריה. התרבות שלנו צריכה לקלוט שהדרך בה אנחנו מתייחסים לילדים היא המחויבות הכי חשובה ביצירת שלום עולמי.

הדרך שבה הממשלה שלנו, המוסדות והתקשורת אומרים לנו להיות הורים מנציחה את את תבנית החשיבה הרודנית שמסיחה את דעתינו מילדינו וגוזלת מאיתנו את האושר שהטבע התכוון שיהיה לנו כהורים. קחו את החופש והאושר שמחכים לכם ותתחילו להוציא את בית הספר מכל מה שחשבתם שאתם יודעים על הורות וחינוך. החופש מחכה לכם בדרכים שמעולם לא חשבתם עליהם קודם. הצטרפו למהפיכה!

————————–

דיינה מרטיןדיינה מרטין היא סופרת, נואמת ומצודדת בלידה וחינוך חופשי, הגישה הפשוטה אך המעמיקה לחיים של דיינה עזרה לאין ספור אנשים מסביב לעולם לעשות שינוי מפחד ושליטה, לאמון, שלווה והקשרות עם ילדיהם.

האתר שלה

הספר שלה (Radical Unschooling: A Revolution Has Begun)

דף הפייסבוק שלה

המאמר המקורי באנגלית