בטחון עצמי זה לחלשים
יש סרטון שנתקלתי בו בזמן האחרון בכמה מקומות שונים.
בסרטון, איש שקוראים לו ריק לבוי, מנסה לעזור להורים ולמורים להגדיל את הבטחון העצמי של הילדים או התלמידים שלהם. אז הוא מצא אנלוגיה והוא משווה בין בטחון עצמי לבין אסימוני משחק. כל פעם שקורה לך משהו טוב בחיים אתה מקבל אסימונים. ככל שיש לך יותר אסימונים הבטחון העצמי שלך עולה, כשאני רק יכול לתאר לעצמי שהמטרה היא בטחון עצמי גבוה כי בטחון עצמי גבוה = ניצחון בחיים.
אני, אישית, חושב שהוא טועה פה בגדול.
בטחון עצמי זה משהו שגם נולדים איתו
כל הורה יודע שכל ילד נולד עם אופי משלו. אני מכיר שתי אחיות שנולדו בהפרש של שנה וחצי. הצעירה יותר מלאה בבטחון עצמי, לא חשוב לה מה אומרים עליה, אין לה שום בעיה לגשת אל ילדים שהיא לא מכירה וכשהיא רוצה משהו היא תשיג אותו. אחותה הרבה יותר ביישנית, לוקחת הרבה יותר ללב וקשה לה יותר לגשת אל ילדים שהיא לא מכירה.
בטחון עצמי נוטה לחזור לאותה רמה
נניח שאתה שחקן כדורסל וקלעת את הסל המנצח. אתה לא תרדם בלילה בגלל שהסל ירוץ לך בהילוכים חוזרים בראש. הבטחון העצמי שלך יהיה בשמיים. באימון אחרי זה כולם ירימו לך את האגו אפילו יותר גבוה. אבל לאט לאט הבטחון העצמי שלך יחזור כמעט בדיוק לאיפה שהוא היה לפני הסל המנצח. בדיוק כמו רמת האושר שלך.
תמיד נראה לנו שנהיה מאושרים יותר אחרי שנקבל קידום בעבודה, נצא לדייט עם הבחור שמוצא חן בעינינו או נזכה בלוטו. אבל תשאלו אנשים 3 שנים אחרי שהם זכו בלוטו אם הם מאושרים. זה די ברור שרמת האושר שלהם תהיה בערך באותה רמה כמו קודם.
במקום לפתח בטחון עצמי אנחנו מפתחים תלות באישור של אחרים
כן, קלעת סל נצחון. אבל מה יקרה אם במשחק הבא תחטיא את הזריקה הגורלית? ואיך תרגיש אם זה יקרה חמש פעמים ברצף?
באותו אופן, אם רצינו להעלות את הבטחון העצמי של הילד שלנו בנוגע לציור ואנחנו אומרים לו שוב ושוב כמה שהוא מצייר נהדר, האם בסופו של דבר הוא יהיה ילד שאוהב לצייר או שהוא יהיה ילד שאוהב לצייר כדי לקבל מחמאה? ומה יקרה כשמישהו שהוא מעריך יגיד לו שהציור שלו מכוער?
בטחון עצמי משתנה מסיטואציה לסיטואציה
ריק לבוי משווה בסרטון בין להציע נישואין ללבקש עודף נכון מהקופאית ללענות על השאלות שהמורה שואלת בכיתה ללכת לראיון עבודה.
אם החיים היו כל כך חד מימדיים אז תיאורית הבטחון העצמי הייתה מצויינת. אבל מה לעשות שכל סיטואציה שונה לגמרי אחת מהשניה?
יש ילדים שיהיו מוכנים לקחת את הסיכון ולטעות במקצוע מסוים, אבל לא יהיו מוכנים לטעות במקצוע אחר. יש ילדים שיהיו מוכנים לטעות אצל מורה אחת אבל לא יהיו מוכנים לטעות אצל מורה אחרת. יש אנשים שאין להם בעיה לבקש עודף נכון מהקופאית, אבל קשה להם ללכת לראיון עבודה.
ההתנהגות שלנו משתנה מרגע לרגע ובהתאם לאנשים שעומדים מולנו.
בטחון עצמי יכול להיות מזויף
גם אם הילד שלנו הוא הקפטן של קבוצת הכדורגל ויוצא עם מלכת הכיתה, יכול להיות שהוא בכלל עושה מה שהחברה מסביב מצפה ממנו. יש מצב שהוא רצה להיות רקדן אבל הוא לא עשה את זה כי אבא שלו לא הסכים שהוא ילך לשיעורי בלט.
יכול להיות שגם הוא וגם הילד שכולם נטפלים אליו סובלים מאותה החברה שלא מאפשרת להם להיות מי שהם רוצים להיות ולעשות מה שהם רוצים לעשות. סוג של מועדון ארוחת הבוקר.
אנשים עם בטחון עצמי יכולים לגרום הרבה נזק
לא חסרים אנשים סביבנו שיש להם בטחון עצמי ופשוט הורסים את הסביבה. הסרט "הזאב מוול סטריט" שיצא עכשיו מדבר בדיוק על זה. כשיש לך בטחון עצמי ואתה לא חושב על אחרים, אתה יכול לעשות נזק להרבה מאוד אנשים. כשיש לך בטחון עצמי ואתה שונא אנשים אחרים אתה יכול לעשות נזק בלתי יתואר.
בטחון עצמי, כמו אינטליגנציה, הוא מאוד מסוכן אם אין בך חמלה.
פקפוק בריא
דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה כתב על חברה שמנהלת תיקי השקעות ללקוחות עשירים מאוד. אחרי שהביאו לו גיליון נתונים עם סיכומי תוצאות ההשקעות במהלך שמונה השנים האחרונות, הוא ניתח ומצא שההצלחה של האנשים שקובעים את הרכב התיקים היא מקרית בהחלט.
כלומר אותם אנשים בעלי בטחון עצמי, שמחליטים איך להשקיע את הכסף של הלקוחות המאוד עשירים שלהם ומתוגמלים לפי ההצלחות שלהם, משחקים בקוביות. אם הם יצליחו או לא תלוי בעיקר במזל.
אז בטחון עצמי זה טוב, אבל צריך לדעת גם לפקפק בעצמך וביכולות שלך.
אז מה במקום?
הבעיה היא שאנחנו אוהבים יותר את איך שאנחנו רוצים שהילדים והתלמידים שלנו יהיו, מאשר את איך שהם באמת. אם הוא בוכה כי מישהו פגע בו, תקשיבו לו. אם הוא לא רוצה לבקש עודף מדויק מהקופאית, לכו תבקשו אתם. אם היא רוצה כדורגל ליומולדת, אל תקנו לה בובה.
כשנתחיל להתייחס באמת לצרכים, מחשבות, רגשות ובקשות של הילדים שלנו אז יהיה להם בטחון עצמי אמיתי. כי הם ירגישו שהם חשובים.
אם בנוסף לזה נצליח להבין שהרגשות שלנו נובעים מהמחשבות שלנו ואף אחד לא יכול להשפיע על איך שאנחנו מרגישים, אולי גם הילדים שלנו יצליחו להפנים את זה, ואז הביטחון העצמי שלהם יגדל יותר. אבל גם אם לא נצליח זה בסדר. לי עוד יש הרבה עבודה בכיוון הזה.