במה זה יעזור?
במה זה יעזור אם הכיתות יהיו קטנות יותר כשילדים, וכשאני אומר ילדים אני מתכוון לכל מי שנמצא במערכת החינוך, לא רואים את סבא וסבתא שלהם הולכים ומזדקנים? הם לא רואים אותם כשקשה להם ללכת, הם לא מלווים אותם לקופת חולים, הם לא רואים את השיניים התותבות בכוס ליד הכיור במהלך הלילה.
במה זה יעזור אם ישלמו למורים יותר כשילדים שמקבלים תעודת בגרות מעולם לא עזרו לטפל בתינוק שרק נולד? הם בכלל לא ראו תינוק כזה, כי אנחנו זונחים את התינוקות הנולדים לבלות שלושה חודשים עם אמא שלהם, לבד.
נו, אז מה יעזור לנו אם יהפכו את כל בתי הספר העל יסודיים לשש שנתיים, אם מנסים לשפר להם את השכל אבל שוכחים את הלב? יכולת החיבור שלהם כל כך דלה שהם יכולים לרכוש חברים אך ורק אם הם בדיוק, אבל בדיוק, בני אותו גיל, הם לא יודעים לתקשר עם אנשים בצורה אפקטיבית, הם למדו על יחסי מין מתוכניות טלוויזיה אמריקאיות ופורנו באינטרנט וכנראה שהם הולכים להתחתן לפחות פעמיים.
במה ההצלחה במבחנים הבינלאומיים תעזור לנו אם הילדים שלנו לא יודעים מה זה כסף? ילדים עם תעודת בגרות לא יודעים מה זה צ'ק, מה זה עוסק זעיר או איך משלמים מס הכנסה. הם אף פעם לא הרוויחו כסף, הם אף פעם לא הלכו לראות איך אמא או אבא מרוויחים כסף. הם לא יודעים איך להכין תקציב משפחתי, והם כנראה יכנסו למינוס בבנק עוד לפני השחרור.
מה יעזור לנו שכל המורות יחתימו שעון נוכחות אם הילדים לא יודעים שום דבר על מחשבים? לא לימדו אותם איך לחפש בגוגל, לא לימדו אותם איזה פרטים אפשר לשתף, מאיזה טיפוסים כדאי להיזהר, איך לעבוד עם וורד או אקסל ומה לעשות אם הם נתקלים בתקלה.
ואם כבר יכניסו מחשבים לבית הספר מה זה יעזור לנו אם במשך 21 השנים הראשונות שלהם אין להם שום חופש בחירה משמעותי? הם חייבים לעשות מה שאומרים להם, מתי שאומרים להם, ואם הם לא יעשו את זה אז ישלחו אותם להרשם ויביאו את ההורים ויפחידו אותם ששום דבר כבר לא יצא מהם. איך הם אמורים לדעת מה הם רוצים לעשות או סתם לקבל החלטות אם הם אף פעם לא התנסו בזה? פלא שכולם עושים טיול אחרי צבא? או שכולם הולכים לעשות תואר?
איך עוזרים לנו כל הסמינרים למורים אם חצי אחד של התלמידים שונא מתמטיקה והחצי השני שונא ספרות? הילדים היום חושבים שלמידה היא משהו שנעשה בכיתה. הם לא מבינים שהם לומדים כל הזמן, ממשחקי מחשב, מחברים, מתוכניות טלוויזיה, מההליכה חזרה הביתה מבית הספר. הם לא מבינים שלחיות וללמוד זה אותו דבר, שאי אפשר להפריד ביניהם. הם לא מבינים שהם לומדים הכי הרבה בדיוק כשהם חושבים שהם לא לומדים בכלל.
במה זה יעזור לנו להעלות את אחוזי הזכאות לבגרות אם המורים בכלל לא מכירים את הילדים? הם לא מכירים אותם כי הילדים לא מספרים להם שום דבר שבאמת חשוב להם בחיים. הילדים לא מספרים להם על ההתאהבויות, על השירים שהם אוהבים, על החלומות שלהם. גם המורים לא משתפים את הילדים בדברים שחשובים להם באמת. כי החיים לא באמת חשובים וצריך לדעת על הצהרת כורש למבחן.
אז איך כל הזמן הזה (לא שנה או שנתיים… 12 שנים!) שהילדים מעבירים בבית הספר עוזר לנו כשהם יוצאים משם בתחושה שהחיים שלהם לא חשובים, בלי יכולת לדעת מה הם או מה חברים שלהם מרגישים, חושבים שאף אחד לא מזדקן, לא יודעים לטפל בתינוקות, לא אמורים לדעת להדליק מחשב, חושבים שהם שונאים ללמוד, ואין להם מושג ירוק בכסף?
מה הם עושים שם כל הזמן הזה?
אם ההורים יקחו קצת אחריות ויהיו יותר עם הילדים שלהם זה יעזור. ויש מורים ואנשים שאיכפת להם, רק שהעומס הופך להיות רב מדיי ואין כמעט נגישות.
היי שרה,
כן, אני לא מאשים את המורים. אני מאשים את החברה בכללותה בכך שהילדים היום חיים בניתוק מהעולם האמיתי למשך 12 שנים לפחות.
ותודה שקראת את המאמר, ואפילו בחרת להגיב. 🙂