כל הפוסטים של עידן מלמד

וונדי פריסניץ

מוטיבציה ללמידה

מוטיבציה ללמידה

מה אומר המדע הקוגנטיבי העדכני על הדרך בה אנו לומדים הכי טוב

תרגמה: הילה רוטברג

מוטיבציה מוגדרת במילון וובסטר כ"סיבה או סיבות לפעול או להתנהג בדרך מסוימת". זה מה שגורם לנו לעשות משהו, בין אם זה לאכול ארוחת ערב, להסתכל לשני הצדדים לפני חציית הכביש, לקרוא רומן או לחפש משהו באינטרנט.

ישנם סוגים שונים של מוטיבציה, שחוקרים מסווגים בכלליות לחיצונית ופנימית. מוטיבציה, או הנעה פנימית, קשורה לבחירה חופשית, הנאה, תחושת סיפוק, והתשוקה לספק צורך פיזי, אינטלקטואלי או רגשי. אם אנו אוכלים את ארוחת הערב שלנו מכיוון שאנחנו נהנים מטעם האוכל, מהחברה ומהסביבה, וחשים בטוב לאחר מכן, אנחנו מונעים מגורם פנימי. אנחנו יכולים לחפש מידע על נושא מסוים באינטרנט מתוך סקרנות או בשביל הכיף שבלמידת דבר חדש – גם זו הנעה פנימית.

לעומת זאת, אם אנחנו לוקחים על עצמנו את המחקר הזה במטרה להוציא ציון טוב הסמסטר, ההנעה שלנו היא הנעה חיצונית. באופן דומה, כאשר הורה אומר לילדה שהיא תקבל גלידה לאחר שתאכל את האפונה שלה, ההורה משתמש בהנעה חיצונית בשביל ליצור אצל הבת שלו את ההתנהגות הרצויה בעיניו. (ואנחנו יכולים להניח בביטחון, שהילדה איננה מונעת ממוטיבציה פנימית לאכול את האפונה!) הנעה חיצונית מערבת עשייה מסוימת במטרה להרוויח תוצאה חיצונית כדוגמת שבח, כסף, או ציונים, או כדי להימנע מעונשים.

הם לא לחלוטין ניגודים, ולא בהכרח אקסקלוסיביים. רובנו זקוקים ומרוויחים ממוטיבציה חיצונית מפעם לפעם. אנחנו עשויים להזדקק למוטיבציה של שקילה מדי פעם בשביל להתמיד בהרזיה, לדוגמא.  ולמרות שעשויה להיות לנו מוטיבציה פנימית ע"י האתגר שבריצת מרתון, לפעמים נשתמש בכמות מסוימת של מוטיבציה חיצונית בשביל להתאמן למשך הזמן הנדרש.

התמריץ ללמידה

הנעה פנימית מובילה ללמידה אופטימלית, לפי המדע הקוגניטיבי העדכני. זה דבר שרוב ההורים יודעים אינטואיטיבית. פשוט תתבוננו בכל פעוט ותהיה לכם ההוכחה שילדים הם סקרנים באופן טבעי ובעלי עניין בלמידה, חקר ושליטה באתגרים. לא צריך לתת להם מוטיבציה ללמוד, והם גם אינם זקוקים ללמוד כיצד לעשות זאת.

אדווארד דקי וריצ'רד ראיין, פסיכולוגים התפתחותיים באוניברסיטת רוצ'סטר, כיסו 30 שנות מחקר על הנושא ב-1985 בכך שקראו לזה "תיאוריית הנחישות העצמאית". עבודתם מאשרת כי ילדים נולדים עם התשוקה הפנימית לחקור את מה שבתוכם ואת הסובב אותם בניסיון להבין ולשלוט בהם. הם מאמינים שתמריץ הלמידה מגיע מבפנים ואיננו מנותק מהפעילות עצמה. למעשה, הם אומרים שלתת לילדים את החופש לעסוק בתחומי העניין שלהם, ללא התערבות, זהו דבר חיוני ליצירתיות וללמידה – כלומר, נחישות פנימית הינה מכריעה לילדים.

ישנם אלמנטים נוספים בנוסף לעניין ונחישות-עצמאית אשר תומכים במוטיבציה פנימית. בספר שיצא ב-2004 ונקרא "ליקויי למידה: האינטראקציה בין תלמידים לסביבה שלהם", אומרת הפסיכולוגית קורין רוט' מאוניברסיטת סירקיוז שעניין איננו מספיק. “תחושה של יכולת ('אני יכול\ה לעשות את זה'), עצמאות ('אני מקבל\ת את ההחלטה לעשות זאת'), ושייכות ('אני מרגיש\ה בטוח\ה ונתמכ\ת לעשות זאת') הינם אלמנטים שתומכים בהנעה פנימית", היא כותבת.

תומס מאלון, פרופסור בבית הספר סלואן לניהול ב MIT, ומרק ר. לפר, פרופסור באוניברסיטת סטנפורד, פרסמו ב-1987 את העבודה "להפוך לימודים לכיפיים: טקסונומיה של מוטיבציה פנימית". הם הבחינו בכך שרוב התלמידים תפשו את בית הספר כמשעמם וכדורש מוטיבציה חיצונית בשביל לדרבן אותם לקחת על עצמם פעילויות לימודיות. הם הבחינו בכך שמשחקי וידאו מזוהים עם מוטיבציה פנימית ותהו כיצד זה שונה מהסביבה הבית-ספרית. הם זיהו ארבעה פקטורים מרכזיים שמובילים למוטיבציה פנימית: אתגר, סקרנות, שליטה ופנטזיה.

במילותיו של הפסיכולוג החינוכי האוסטרלי ג'ון ב. ביגס, המוטיבציה הפנימית שמגיעה מארבעת הפקטורים הללו היא למידה "עמוקה", לעומת הרדודה יותר שעשויה להיות יותר כמו שינון צייתני מאשר למידה אמתית.

לסטות מהלמידה

 חוקרים כבר גילו שהצעת תגמולים חיצוניים לפעילות שמגיעה ממוטיבציה פנימית יכולה לגרום לפעילות להיות פחות מתגמלת.

דיוויד ג. מאיירס הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הופ, מישיגן, וסופר מצליח. הוא אומר שתגמולים לא הכרחיים עלולים ליצור השלכות בעייתיות נסתרות על הלמידה. “מרבית האנשים חושבים שהצעת תגמולים מוחשיים מגבירה את העניין של כל אחד\ת בפעילות כלשהי. למען האמת, להבטיח לילדים תגמול למשימה שהם כבר נהנים ממנה, יכול לגרום לתוצאה לא רצויה, לפי המחקר. בניסויים, ילדים שהובטח להם תשלום למשחק בפאזל או בצעצוע מעניינים, שיחקו בזה פחות מאשר ילדים שלא הובטח להם תשלום. אפשר להסביר את זה כך, שהילדים חושבים לעצמם: 'אם משחדים אותי לעשות את הפעילות הזאת, אז בטח לא שווה לעשות אותה לכשעצמה'."

ריצ'רד א. גריגס – פרופסור אמריטוס במחלקת הפסיכולוגיה של אוניברסיטת פלורידה – הולך רחוק יותר, ומציע שתלמידים רבים יהיו חשדניים כשמשתמשים איתם במוטיבציה חיצונית. בטקסט שלו, Psychology: A Concise Introduction, הוא כותב: “עם התוספת של חיזוק חיצוני, האדם עשוי לפרש את המשימה כיותר מדי מוצדקת ואז ינסה להבין את המניעים האמתיים שלה (חיצוני לעומת פנימי) להשתתפות בפעילות"

יש שכבר הציעו באופן ישיר, שבית-הספר, כפי שאנחנו מכירים אותו, הוא מיסודו מונע למידה. המחנך והפסיכולוג ג'רום ברונר כתב בספרו Toward A Theory of Instruction מ-1966, כי "הכוונה ללמוד נעשית 'בעיה' רק אחרי תנאים מיוחדים כמו בבתי-ספר, כשתוכנית הלימודים ניתנת מראש, תלמידים מוגבלים והדרך כבר נקבעה. הבעיה לא ממש קיימת בלמידה עצמה, אלא בכך שמה שבית הספר כופה, נכשל לרוב בגיוס האנרגיות הטבעיות שמאפיינות למידה ספונטנית"

דסי וראיין מסכימים. בעבודה שפרסמו ב-2000 במגזין Contemporary Educational Psychology הם כתבו: “מכיוון שהנעה פנימית מגיעה מלמידה באיכות גבוהה ויצירתיות, חשוב במיוחד לפרט את הפקטורים והכוחות שמגדירים אותה לעומת אלה שמערערים, מכשילים אותה". אחד מהכוחות השליליים הללו, הם אומרים, אלה תגמולים חיצוניים, יחד עם איומים, שוחד, דדליינים, צווים ומטרות כפויות.

זאת רק דוגמה קטנה ופשוטה של החשיבה החדשה שמראה למה חינוך חופשי עובד, ומדוע מערכות החינוך מבוססות-השינון הן בבעיה, למרות (או בגלל) הגברת בחינות ותחרות. המדע כבר עבר את המחשבות נוסח  ת'ורנדייק ו-ב.פ. סקינר, אך רוב בתי הספר – וחלק מקהילת החינוך הביתי – עדיין מנסים לחנך ילדים באמצעות הגישה מבוססת האיום\תגמול.

ישנם גם מורים המנסים להשתמש בכיתות שלהם בעקרונות שעליהם מדברים מאלון ולפר: אתגרים, סקרנות, שליטה-עצמית ופנטזיה, אך הם מוגבלים באמצעות מבנה ומערכות בתי-הספר.

אוטודידקטיים או לומדים מהחיים (life learners), מצד שני, יכולים ליצור סביבה שהיא זרז מושלם לילדים בעלי "נחישות עצמאית". בעשייה זו, אנו מספקים לילדים ולנוער את האפשרות ללמוד מפעילויות המבוססות על העניין האישי שלהם ושמספקים את הצרכים הפסיכולוגיים הפנימיים שלהם לתחושת מסוגלות ועצמאות.

הערת המתרגמת:

במאמר יש הבחנה ברורה בין מוטיבציה פנימית לחיצוניתיש להבהיר שזה נכון, ושנשאף שהמוטיבציה שלנו ושל הילדים תהיה מגורמים הקשורים להנאת הלמידה, סקרנות, תחושת מסוגלות ועצמאות, ועניין פנימי בעצם הלמידה והפעילות, מכיוון שכך הלמידה היא עמוקה ומספקת יותר.

עם זאת, מצאתי שחשוב לציין, שאין באמת מוטיבציה חיצוניתכאשר ילדים מנסים ללמוד בשביל לקבל איזשהו פרס, או בשביל לרצות את המבוגרים או להרגיש שניצחו בתחרות, הם מנסים בכך גם כן לענות על צרכים שלהםוחשוב להבין שגם המניעים האלו מגיעים מתוך צרכים שונים שקיימים אצלם.

—————————————————————————————————————

וונדי פריסניץ

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

וונדי פריסניץ היא העורכת של Life Learning Magazine, אמא לשתי בנות בוגרות שגדלו בלי בית ספר והמחברת של 12 ספרים. מוזמנים לבקר בבלוג שלה.

 

 

למידה עצמית על פי סופיה

למידה עצמית היא מידה טובה

למידה עצמית היא מידה טובה

נכנסתי לחינוך ביתי ב 2009, מיד אחרי כיתה ג'. עד לאותה נקודה, למדתי בבית ספר פרטי נהדר בשיטת מונטסורי. (שיטת מונטסורי, שנבנתה על ההבחנה שילדים מלמדים את עצמם, היא, לדעתי, די מתאימה לעקרונות החינוך הדמוקרטי). נהניתי מהתקופה בבית הספר, אבל אחי ואני התקרבנו לסוף בית הספר היסודי ולאף אחד מאתנו לא היה רצון להירשם לבתי הספר הציבוריים במחוז שלנו, במיוחד בהתחשב בניסיון הרע של אחי כשהוא הלך לגן המקומי.

המשפחה שלי ידעה שאנחנו לא רוצים לחזור לסביבה מחניקה, תחרותית ושלילית שכזאת, אז התחלנו לבדוק אפשרויות נוספות. זה היה אח שלי שהציע חינוך ביתי, ולאחר מחשבה מרובה, החלטנו שזה נשמע כמו הדרך הכי טובה ללכת בה. באותו זמן, לא ממש ידעתי מה לחשוב על חינוך ביתי. דמיינתי את זה שונה לגמרי ממה שאני הולכת לתאר כאן. אז, המילים "חינוך ביתי" פשוט רמזו שנלמד בבית כאילו הוא היה בית ספר, כשההבדל היחיד הוא העדר הלחצים של בית הספר כמו מבחנים וכיתות לימוד. אולם, דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. ככל שדרך החינוך הביתי שלי התפתחה גיליתי סיפוק מלמידה ותגליות שאני בת התשע לא ציפתה להם.

אחד הגילויים שהיו לי במהלך ששת שנותיי בלימוד עצמי הוא הרעיון שלמידה אמורה להיות מהנה. התפיסה החברתית והמבנים של רוב בתי הספר בהם צפיתי מעבירים את הרעיון שיש זמן ללמידה וזמן לכיף ומשחקים, ושניהם נפרדים אחד מהשני. האמנתי שכשלומדים, חייבים תמיד להתמקד, אך לעולם לא ליהנות, כי לומדים בשביל להצליח במבחנים ולהתקבל לעבודה טובה. תמיד פעלתי לפי היסוד של "תלמדי בבית הספר, תשחקי בבית" אבל כשהבית ובית הספר הפכו לדבר אחד, למידה קיבלה לאט לאט משמעות חדשה.

אולם, המשמעות הזאת לא הראתה את עצמה במשך מספר שנים. כשהתחלתי בחינוך הביתי, פעלתי בדומה למוסכמות ולשעות בית הספר, בהם הכרחתי את עצמי להתמקד וללמוד דברים שלא היה לי בהם עניין. הרבה פעמים, אמי נתנה לי מטלות מסוימות כמו לקרוא ספר או לענות על שאלות לימודיות, ועשיתי אותם עם הרבה כאבי בטן. שנים אלה לא היו הקשות בחיי, אלא חלק חיוני בתהליך שלי ללמידה עצמית. חלק חשוב בחינות ביתי הוא לגלות איך הכי טוב לך ללמוד. ברגע שהגעתי לנקודה בה הבנתי פתאום שאני שלטתי בלמידה שלי, הגבול שעבר קודם בין הלימודים לחיי היומיום נעלם.

ב-2011, פרס נובל בפיזיקה ניתן לחבורה של מדענים על התגלית ההיסטורית והבלתי צפויה שהיקום מאיץ את התפשטותו במקום להאט (כמו שחשבו לפני), בגלל הנוכחות של כוח שנקרא "אנרגיה אפלה". אני זוכרת ששמעתי על כך והייתי מבולבלת לגמרי לגבי המשמעות של זה. תהיתי לגבי זה לרגע, ואז עצרתי וחשבתי, "טוב, אני לא מדענית, אז כנראה שזה לא באמת משנה אם אני מבינה את זה או לא". אבל במהלך השבועות הבאים, לא יכולתי להוציא את האנרגיה האפלה מראשי. התלוותה אליה המחשה המציקה, "מה זה אומר?"

אני לא זוכרת מה הייתי אמורה ללמוד באותו זמן, אבל אני זוכרת שהפסקתי חלק מ"העבודות" שלא באמת רציתי לעשות והתחלתי לחקור את היקום המתרחב ואנרגיה אפלה לרווחתי האישית. לא הייתה שום סיבה אחרת לעשות זאת בעיניי מלבד העובדה שרציתי ללמוד ולהבין מושגים שחשבתי בעבר שהם מעבר להבנתי. נחשו מה? הם לא היו. ברגע שחלקי הפאזל התחילו להתחבר, מצאתי את עצמי יותר ויותר נלהבת ממה שעשיתי. זה היה חומר מרתק, ולמדתי אותו בעצמי.

מאותו רגע והלאה, החינוך שלי השתנה ללא היכר. פתאום, תכננתי את הלימודים שלי לפי הדברים שעניינו אותי על ידי כך שבחרתי מה אני רוצה ללמוד ומתי אני רוצה ללמוד את זה. ימי הפכו פחות מובנים ולוח הזמנים שלי גמיש יותר כשהתחלתי לשים לב למה שבאמת רציתי לעשות ולמה היה לי מצב רוח. אם לא רציתי ללמוד מתמטיקה ורציתי לקרוא את "בית מטבחיים חמש", אז זה מה שעשיתי. אם רציתי לכתוב סיפור על גנב חפצי אומנות במקום עבודת מחקר, שיהיה. סוג זה של חופש היה פוקח עיניים.

יד ביד עם אותה תמורה, הבחנתי שאני הופכת לאדם עצמאי יותר. אמא ואבא שלי זזו מדרכי ובאמת נתנו לי לנווט את חיי, והתחלתי להרגיש גל של העצמה שאני עדיין חווה עד היום. תחושה זאת הופיעה כי אני בשליטה על הלמידה שלי. לא אמי, לא אבי, לא איזה בית ספר או מוסד, רק אני. אלה החיים שלי ורק לי יש את הכוח לבחור מה אני רוצה לדעת וללמוד.

למדתי הרבה דברים מדהימים בגלל שאני בחינוך ביתי, אבל אחד הדברים הכי חשובים הוא: מורים יכולים ללמד אותי הרבה דברים, אבל בבסיס הדבר, אני אלמד רק מה שאני באמת רוצה ללמוד. אם משהו לא מעניין או אני לא חושבת שהוא יתרום לי בצורה כלשהי (בין אם זה תורם מידית או בעתיד) אני לא הולכת להיתפס לזה, וזה לא הולך להישאר במוחי. לא לאורך זמן, בכל מקרה. אני לא רוצה לשנן עובדות ואז לחזור עליהם בפני מורה, רק כדי לשכוח אותם אחרי מספר שבועות. אני רוצה לספק למוחי ידע שישביע את הצורך שלי לדעת ושיועיל לי בעתיד. לכולנו זמן מוגבל ביקום הזה, וזה רק נראה הוגן שכל פרט יוכל להחליט איך הוא מבלה את זמנו. אחרי הכל, רק אני יודעת מה אני רוצה.

—————————————————————————————————————–

למידה עצמית על פי סופיהבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

סופיה טנגליה היא בת 15 מפנסילבניה, שם היא הולכת ל Open Connections בפרברי פילדלפיה. היא מבלה את רוב זמנה בספיגה ודיונים על סיפורים, אמיתיים ובדיוניים, על כל צורותיהם השונים. היא מאמינה עיקשת בהנאה בזמן למידה.

שפאלי צברי

ראיון עם ד"ר שפאלי צברי על הורות מודעת ללא חינוך

ראיון עם ד"ר שפאלי צברי על הורות מודעת ללא חינוך

פורסם באתר האינטרנט של Natural Child Magazine

ד"ר שפאלי צברי היא פסיכולוגית קלינית שמשלבת פסיכולוגיה מערבית ופילוסופיה מזרחית בעבודתה. היא המחברת של שני ספרי הורות (Out of Control (2014 ו (Conscious Parent (2010.

ש: ספרך Out of Control אומר שכל הרעיון של חינוך ילדים פגום, למה את מתכוונת בכך?

ת: חינוך, בכל צורותיו, הוא ניסיון לשלוט בילד – לגרום לילד לציית. למרות שכולנו חייבים להפוך לתרבותיים במידה מסוימת כדי לחיות ביחד בהצלחה, לכפות את התרבות זה דבר שונה מהותית מלמידה על ידי דוגמה. כשיש דברים שפשוט נעשים בצורה מסוימת במשפחה, ומעודדים את הילד ועוזרים לו להבין זאת, הוא מרגיש חלק ממה שמתרחש במקום שאותו דבר יכפה את עצמו עליהם. המפתח הוא לעודד אותם להתברג לתוך המשפחה והחברה בדרך שבאמת מייצגת אותם, לא רק על בשביל להשביע את רצונם של אחרים.

אם אתם חושבים על המילה "חינוך", היא בדרך כלל מגיעה בצורה של עונש. חייבים לחנך את האדם בשביל דבר כזה או אחר, לא רק בבית אלא גם בעבודה ובצבא.

הבעיה היא שעונש מוביל לתרעומת. מי מאתנו אוהב שמחנכים אותו? מתי זה עורר בנו חיבה כלפי מישהו או כלפי עבודתנו? זה מדכא.

אפילו בצורתו הנעימה יותר, חינוך מתקשר למילה "חניך", שיש לה קונוטציות של ללכת בעקבות מישהו. אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו ילכו אחרי אחר – אנחנו רוצים מנהיגים, אנשים שמכירים את הראש והלב שלהם. גם ככה יש בעולם שלנו יותר מדי כבשים שמוליכים אותם שולל.

ש: איזה השפעה שלילית יש לחינוך על הילד בשלבים מאוחרים יותר? במקום העבודה, במערכות היחסים שלו?

ת: חינוך הוא לכפות לעשות דברים. הזכרתי לפני רגע שהשפעה אחת של חינוך היא טינה. תוצר לוואי של טינה הוא שהיא חותרת תחת היוזמה של הילד, מערערת את הנטייה הטבעית שלו להתחיל דברים בצורתו הייחודית. זה כאילו שיש לך אנרגיה שלילית (טינה) שדוחפת נגד הסקרנות וההתלהבות הטבעית כלפי החיים.

עוד היבט של חינוך הוא מחיצת הנפש היצירתית, בעלת הדמיון ורבת התושייה שלהם. בדרכים מגוונות ורמות שונות, התוצאה היא שהם "מאבדים קשר" עם עצמם. כעת הם גדלים בהתאמה לתבנית שנוצרה על ידי מישהו אחר, בין אם של המשפחה, החברים או מערכת החינוך. הם חיים לפי הציפיות של אחרים, קוברים מה שבאמת מיוחד בהם.

אז התרומה שלהם לחיים, כיוון שהיא אותנטית, היא לרוב מזערית. אפילו אם הם משיגים הרבה, זה לא מגיע מזרימה, אלא מתוך כפיה "לעשות משהו" מעצמם כדי לפצות על רמיסתם.

מיותר לומר, משבר אמצע החיים יכול להיות התוצאה, דבר שגורר לא רק בעיות קריירה אלא גם בעיות במערכת היחסים, כיוון שאף אחד לא יכול להזדהות אם הם פועלים מתוך דמות במקום ממהותם. וכמובן, קונפליקט עם ילדיהם גם יהיה סוגיה, כי הם לא ידעו איך לקבל את ייחודם של ילדיהם כי הם בעצמם לא קיבלו זאת.

כמו כן, כשחינוך כולל עונש – שבטעות קרוי הרבה פעמים תוצאות – מצב חרדתי מתפתח אצל הילד. הוא יכול להופיע במגוון סימפטומים, גופניים ונפשיים, שרק מתעצמים עם הזמן אלא אם תופסים אותם בשורש. יש לנו כל כך הרבה ילדים מעורערים ולכן מבוגרים מעורערים בחברה שלנו! והרבה שלא בדיוק מעורערים גם לא באמת שמחים.

בכל פעם שנכפה עלינו לבגוד ברצונות וברגשות האמיתיים שלנו, דבר שאנחנו עושים בקלות כילדים בגלל שאנחנו צריכים את האישור של הורינו, הרגשת חרדה היא בלתי נמנעת. לא רק חרדה לגבי מצבים ואירועים, אלא לגבי עצמנו. וזה לא נעלם, אפילו כשאנחנו מתייחסים לתסמינים. זה רק יורד אל מתחת לפני השטח. זה גורם לחיים להיות קשים לעיכול. יש מין תחושה לא נוחה שנוכחת כמעט כל הזמן. אנחנו מסווים אותה, אבל היא לא חולפת. היא נוגסת בנו, מפיקה תחושה של אי שביעות רצון.

חרדה כזאת כלפי עצמנו נוטה לפקפוק עצמי. אך, פקפוק עצמי מסווה לרוב על ידי אגו נחוש. אנחנו מרגישים שאנחנו כל הזמן צריכים "להוכיח" את עצמנו. רוב החרדה שאנשים סובלים ממנה בשלב מאוחר יותר מגיעה מהחרדה להשביע את רצונם של אחרים כשהיינו צעירים. שוב, זה הדבר שמוביל לתופעת משבר גיל העמידה, כשאדם מתעורר לכך שחייו היו בגידה בהווייתו.

ש: את אומרת שאיומים, עונשים ופסקי זמן הם מחוץ לתחום. מה הפתרון שלך לשליטה בילדים?

ת: הדבר הוא לא שליטה בילדים, אלא לסייע להם בלמידה שלהם. זה נעשה הכי טוב על ידי דוגמה אישית – על ידי המוסר המשפחתי, כמו שגרת צחצוח השיניים לפני השינה, החזרת דברים למקומם, סידור המיטה, תליית המגבות שלנו.

מעודדים למידה גם על ידי כך שלא מונעים מהתוצאות ללמד את הילד – אלא אם כן יש סכנה לבריאותם.

תוצאות לא "ניתנות", כמו שאני שומעת הרבה הורים אומרים: "אני צריכה לתת לך תוצאה". זו לא תוצאה, זה קנס. תוצאות הן הפירות הטבעיים של המעשים שלנו, זרימת הסיבה והתוצאה. אם אתה מאחר, חוץ מבמקרי חירום, אחרי פעם או פעמיים אתה תפספס את האירוע. ההורה לא ממשיך להציל אותך.

תרגול של דברים שצריך ללמוד הוא חשוב. כאן ההורה יכול ממש לעודד את הילד להתארגן ולהרגיש שבע רצון מיכולתו לעשות כך. בספר שלי, אני מדברת על משחק תפקידים לגבי דברים כמו להתלבש ולהכין את התיק כדי לא לפספס את האוטובוס לבית הספר. אנחנו מתרגלים זאת שוב ושוב עד שזה הופך לשגרה. לא בכפייה, אלא במשחק, בהרפתקה.

ש: ישנם מומחי הורות שיגידו שלא לחנך את הילד זו גישה עצלנית להורות. איך את מרגשיה כלפי זה?

ת: הטלת משמעת, עונשים, פסקי זמן – אלה הדרכים העצלות. כמו להגיד שוב ושוב, "אמרתי לך אלף פעמים… אתה אף פעם לא מקשיב?" את מכירה את הדברים השגרתיים שהורים אומרים. אלה תגובות שגרתיות, לא מענה נוכח, אותנטי ועל המקום שמתאים באמת לאירוע. תגובתיות היא עצלנות. מענה יצירתי דורש הרבה מאמץ.

גידול ילד להיות נאמן לעצמו דורש להיות מכווננן באמת לילד, להקשיב מעבר למילים, לשמוע את הלב. זה דורש גם המון עימות-עצמי כדי להתייחס לנושאים שהילד מעורר בנו שגורמים לנו להגיב. זאת לרוב מטלה קשה וכואבת. זאת הורות מעשית אמיתית, קשובה בכל רגע וצופה כל הזמן כדי לאפשר שגשוג אבל לא על מנת לשלוט או לגבור.

ש: כל הורה רוצה את מפתח הזהב לגידול ילד מחונך. מה העצות העיקריות שאת נותנת להורים?

ת: להניח את האג'נדה שלכם בצד זו העצה הראשונה שלי. תבדקו מה האג'נדה של הילד שלכם. תגלו מי זה האדם הזה באמת. הוא יראה לכם אם תפקחו את העיניים והאוזניים. לאחר מכן תעבדו איתו בשיתוף פעולה. תתייחסו לצרכים של כל המשפחה, תעזרו לו לראות איך הוא נכנס למערכת – איך הוא יכול ליצור קשר עמוק, אך לא לאבד את עצמו במערכת היחסים.

הורות מודעת משמעותה לעזור לילד לגלות ולפתח חוסן נפשי, יצירתיות, אופי. הכל כבר שם – המטרה שלנו היא לספק סביבה מזינה שמוציאה את זה החוצה. כך מתפתח חיים בעלי חינוך עצמי.

בספר "הנסיך הקטן", הבחור הקטן אומר שהורדים לא רק יפים, אלא גם יש להם קוצים. על ידי הקוצים, הוא מתייחס לגבולות שלנו. אז זאת לא הורות מתירנית, בה אנחנו מרשים לילד לדרוך עלינו. לא, להורה חייבים להיות קוצים – גבולות ברורים שאנחנו לא מרשים לילדים שלנו לחצות.

אל תבלבלו בין דימוי הקוצים לבין עונשים: הקוצים בורד לא מתקרבים אלינו ונתקעים בנו. הם פשוט יוצרים גבולות ברורים. כשאנחנו בעצמנו מוגדרים היטב, זה מלמד את הילד לפתח תחושה מוגדרת היטב של פנימיותו. המפתח הוא לזכור שלהיות מסוגלים להגדיר את עצמנו זה שונה לחלוטין מלדרוך על אחרים. העניין הוא להיות אמיתיים לעצמנו, בעודנו מעודדים אחרים להיות אמיתיים לעצמם.

—————————————————————————————————————–
שפאלי צבריבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

שפאלי צברי היא פסיכולוגית קלינית וכתבה את הספרים The Conscious Parent ו- Out of Control – Why Disciplining Your Child Doesn't Work and What Will.

מחקר טוען שלטיפול רגיש בילדים יש השפעות ארוכות טווח

מחקר טוען שלטיפול רגיש בילדים יש השפעות ארוכות טווח

עם כל המחקרים על התפתחות הילד שיש בימינו, קשה מאוד להבין באיזה שיטות כדאי לבחור. להיות הורי הליקופטר? לאסור צפייה בטלוויזיה? לאכוף שעות שינה קבועות?

אבל מחקר חדש רומז שהורים עשויים לרצות להתמקד בגורם אחד המשפיע רבות:
רגישות במהלך שנות חייו הראשונות של הילד. חוקרים טוענים שיכולותיהם החברתיות והאקדמיות של ילדים יכולות להיות מוחנקות עד לבגרות אם הם לא מקבלים טיפול רגיש.

לפי החוקרים, טיפול רגיש הוא "ההיקף בו ההורה מגיב לסימני הילד באופן הולם ומידי, מעורב באופן חיובי במהלך אינטראקציות עם הילד ומספק בסיס בטוח לחקירתו של הילד את הסביבה."

במאמר שפורסם השבוע ב Child Development Journal, המחקר השתמש בנתונים ממחקר ארוך טווח הנקרא "The Minnesota Study of Risk and Adaptation" כדי לבדוק איך רגישות אמהית במהלך שלושת השנים הראשונות משפיעה על אנשים כמבוגרים. האמהות של המשתתפים חיו מתחת לקו העוני כשהם גויסו למחקר במהלך השליש האחרון של ההריון שלהן. אחרי שהתינוקות נולדו, החוקרים עקבו אחרי 243 תינוקות עד שהגיעו לגיל 32.

בתחילת המחקר, החוקרים צפו בכל תינוק עם אמו במצבי האכלה ומשחק ארבע פעמים במהלך 42 החודשים הראשונים. במהלך הילדות ושנות ההתבגרות, מורים סיפקו הערכות על איך הילדים ניהלו אינטראקציות עם חבריהם ללימודים, וכמה הם הצליחו במבחנים סטנדרטיים. לאחר מכן החוקרים ראיינו את המשתתפים כשהם הגיעו לגילאי ה-20 וה-30 לגבי הקשרים הרומנטיים שלהם והצלחתם האקדמית.

אז מה החוקרים מצאו במעקבם אחרי הילדים למשך כמעט שלושים שנה?

"טיפול בשנים הראשונות היה מנבא להצלחה בבגרות כמו גם במהלך הילדות", לי רבי, חוקר מאוניברסיטת דלאוור ומחבר שותף של המחקר, אמר להפינגטון פוסט.

משתתפים שהיו להם אמהות פוגעניות, עוינות ו/או לא מתעניינות – ההיפך מרגישות – במהלך השנים המוקדמות היו בעלי סיכוי רב יותר להפגין כישורים חברתיים טובים פחות ולהצליח פחות במבחנים במהלך הילדות. כמבוגרים, הם היו בעלי סיכוי רב יותר להיות בעלי השכלה נמוכה יותר ולהתקשות בשמירה על קשרים רומנטיים.

מצד שני, משתתפים שחוו טיפול אמהי רגיש הצליחו באופן כללי יותר מבחינה חברתית ואקדמית במהלך המחקר. למערכות היחסים שלהם היה סיכוי רב יותר להיות בעלי מאפיינים של מחויבות, נאמנות ואינטימיות אשר היו חסרים בקבוצה שלא קיבלה את אותה תשומת לב בתחילת חייהם.

למרות שהאמהות במדגם חיו מתחת לקו העוני כשגייסו אותם למחקר, רבי אומר שהוא די בטוח שאפשר להכליל את התוצאות למשפחות ללא קשיים כלכליים. ממצאיו נסמכים על מחקר קודם שגם הוא רומז שחוסר בטיפול רגיש מנבא תוצאות חברתיות ואקדמיות בעייתיות. אותו מחקר עקב אחרי משתתפים רק עד גיל 16, אך כלל מדגם בו היו משפחות גם מעל לקו העוני.

מחקר חדש זה, לעומת זאת, מראה שההשלכות מחזיקות מעמד גם בבגרות ללא דעיכה – המשתתפים במחקר האחרון היו מושפעים באותה מידה ממחסור בהורות רגישה בגיל 32 כמו שהם היו בילדות ובשנות ההתבגרות.

רבי מעיר שהנתונים במחקר שלו הם מתאמיים, אז נדרשים עוד מחקרים כדי לקבוע האם תוכניות שתומכות בטיפול הורי במהלך השנים הראשונות של חיי ילדיהם יגרמו לשינוי. לעת עתה, הורים יכולים לנסות להבין את החשיבות של פשוט להיות רגישים לאיתותי הילדים.

"אחת האפשרויות האפשריות מהממצאים האלה היא שלחוויות הראשוניות של טיפול בילדים עשויות להיות השלכות ארוכות טווח לגבי הצלחת הילדים בבתי ספר ובמערכות יחסים", אומר רבי. השפעות אלה לא מתפוגגות ככל שאנחנו מתבגרים ועושים את המעבר לתפקידים בוגרים יותר.

—————————————-

מאמר זה תורגם מכתבה בהאפינגטון פוסט.
בשביל לקרוא את הכתבה המקורית, תלחצו כאן.

ענבל קשתן

לשמוע את ה"כן" שמאחורי ה"לא"

אם הנושא מעניין אתכם, אפשר לרכוש בחנות שלנו את "לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת" בדאנה (כלומר, לשלם עליו לפי ראות עיניכם)

לשמוע את ה"כן" שמאחורי ה"לא"

מאת ענבל קשתן

"לא!" המילה הנוראית נאמרה. ביקשתם מילדכם לעשות משהו הגיוני לגמרי, כמו למרוח קרם-הגנה ביום חם, שטוף-שמש; ליטול ידיים לפני הארוחה; לנעול נעליים כדי שתוכלו לצאת מהבית; לסדר את הספרים והבגדים שהשאיר מפוזרים בסלון; לצחצח שיניים לפני השינה; ללכת לישון…

ובכל זאת, לילדכם או ילדתכם – בגיל שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, או יותר – יש דעה  משלהם. אתם אוהבים את הראש שלהם, העצמאות המתפתחת, האסרטיביות, הרצון שלהם להחליט מה הם רוצים לעשות ומתי, אבל כל-כך הייתם רוצים שהם יהיו הגיוניים! כל-כך הייתם רוצים שהם יעשו מה שאתם רוצים מבלי לעשות מזה עניין.

לנהל משא ומתן על הפער בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שילדינו רוצים יכול למתוח את סבלנותנו ומיומנותנו עד קצה גבול היכולת. יעידו על כך ספרים בנושאי ההורות, שרבים מהם מתמקדים באיך לגרום לילדינו לעשות את מה שאנו רוצים – יהא זה באמצעות "משמעת אפקטיבית", פרסים, עונשים, או דיאלוג.

תקשורת מקרבת לא-אלימה (Nonviolent CommunicationTM, NVC) מציעה פרספקטיבה וכלים, המביאים את הגישה הדיאלוגית עמוק והרחק מעבר לכל תהליך שהכרתי. הנחת-המוצא של NVC היא, שכל הפעולות האנושיות הינן ניסיון למלא את הצרכים האנושיים שלנו, ושהבעת אמפתיה והבנה לצרכים האלו יוצרת אמון, חיבור, ובאופן רחב יותר – שלום. הנחה זו מתורגמת למאגר כלים ספציפי ופרקטי ביותר לתקשורת, המגדיל את יכולתנו לזהות ולהיות באמפתיה כלפי צרכינו ורגשותינו שלנו ואלו של אחרים. כשמשתמשים ב-NVC באופן עקבי (או אפילו מזדמן!), היא יכולה ליצור חיבור עמוק, אמון ושיתוף-פעולה בין בני-משפחה מכל הגילים.

דיאלוג בתקשורת מקרבת

כך כתבה לי לאחרונה אמא אחת, על מאבק מוכר מאד לְרוב ההורים לפעוטות או לילדים בגילאי טרום-בית-ספר. מתוך רצונה לדעת כיצד תוכל להתמודד עם "לא" של ילדתה בת השנתיים (שנְכַנֶה אותה מאיה) מבלי להזדקק לשימוש בכוח, תיארה האם (נקרא לה כאן רוזי) את המצב הבא:

"לפעמים מאיה מסרבת להיכנס לְמושב הבטיחות במכונית, ואז אנחנו "מכריחים" אותה להיכנס. מדובר בשמירה על בטיחותה. יש שיאמרו שאנחנו יכולים לבחור לחכות ולא לנסוע עד שנשכנע אותה להיכנס מרצונה החופשי, אך כמו אנשים רבים, אנחנו תמיד ממהרים, ולעתים קרובות, האפשרות לחכות איננה באה בחשבון. מה אנחנו יכולים לעשות?"

ייתכן שדיאלוג בתקשורת מקרבת יעזור לרוזי לפתור את הבעיה ואפשר שלא, אך הוא בוודאי יתמוך בבניית איכות הקשר שאותו היא מעוניינת לקיים עם מאיה. המפתח לטיפוח הקשר כשאנחנו שומעים "לא" הוא לזכור, ש"לא" הוא תמיד "כן" למשהו אחר, וככזה הוא ההתחלה ולא הסוף של השיחה. אם רוזי בוחרת להקדיש את הזמן הנחוץ לחיבור עם בתה – מה שלעתים כן מזרז את מהלך הדברים – הדיאלוג עשוי להישמע כך:

רוזי:   הגיע הזמן לנסוע לבקר את סבא.

מאיה: לא! לא! לא!

רוזי: את מאוד נהנית ורוצה להמשיך עם מה שאת עושה עכשיו? (במקום לשמוע את ה"לא", רוזי מקשיבה לַדָבר שעליו מאיה אומרת "כן", באמצעות ניחוש הרגש שלה – הנאה, והצרכים שלה – במשחק ובחירה).

מאיה: כן! אני רוצה להמשיך לעבוד בגינה.

רוזי: ממש כייף לך לעבוד בגינה…?

מאיה: כן!

רוזי: אני נהנית לראות כמה כייף לך. ואני גם מודאגת, כי אני אוהבת להגיע למקומות בזמן שאמרתי שאגיע. (במקום להשיב ב"לא" משלה, רוזי מביעה את רגשותיה ואת הצורך שלה באחריות). אם אנחנו רוצות להגיע לסבא בזמן שאמרתי לו שאגיע, אז זה הזמן לצאת. את מוכנה להיכנס כעת לכסא שלך במכונית? (רוזי מסיימת בבקשה, שמבהירה למאיה מה היא יכולה לעשות כדי לעזור לאמה לענות על הצורך שלה).

מאיה: לא! אני רוצה להמשיך לעבוד בגינה עכשיו!

רוזי: אני מבולבלת לגבי מה לעשות. אני אוהבת שאת נהנית לעשות דברים שאת רוצה ואני גם רוצה לעשות מה שאמרתי שאעשה. (רוזי מראה למאיה שאכפת לה למלא את הצרכים של שתיהן). תהיי מוכנה להיכנס לכסא שלך באוטו בעוד 5 דקות כדי שנוכל להגיע לסבא בקרוב? (רוזי מציעה דרך שעשויה לענות על הצרכים של שתיהן, שוב בצורת בקשה).

מאיה: בסדר.

או שאולי זה לא היה כל-כך קל…

מאיה: לא! אני לא רוצה ללכת! אני רוצה להישאר בבית!

רוזי: אז את מאוד מתוסכלת עכשיו? את רוצה לבחור מה שאת עושה? (רוזי מתחברת למאיה כשהיא מביעה הבנה וקבלה לרגשות החזקים של מאיה ולַצורך שלה בעצמאות).

מאיה: כן! אני רוצה לעבוד בגינה!

רוזי: אני מבינה. אני עצובה, כי אני רוצה לארגן תוכניות שמתאימות לכולם. את מוכנה לחשוב אתי על רעיונות לגבי מה נוכל לעשות שיתאים לשתינו עכשיו? (שוב, רוזי מביעה את העניין שלה במענה על הצרכים של שתיהן ומעלה דרך חדשה, שעשויה לענות גם על הצורך של מאיה בבחירה ועצמאות).

מאיה: בסדר.

בהתאם לגיל הילד/ה, רעיונות לדרכים שיענו על הצרכים של כולם עשויים להגיע מההורה, עם תגובה של הילד/ה, או משני הצדדים, הילד/ה וההורה. ילדים צעירים, בגילאי שנתיים ושלוש, עשויים להפתיע אתכם בדרכים חדשניות וישימות, שעונות על הצרכים של כולם, שעליהן לא חשבתם.

אפילו אם מאיה תענה "לא" בשלב זה, תקשורת מקרבת ממשיכה להציע לרוזי אפשרויות לחיבור ותקשורת עם עצמה ועם בתה. בעזרת חוויות חוזרות, הנותנות לילדה ביטחון בכך שמבוגרים מכבדים את רצונה כפי שהם מכבדים את רצונם, היא תְּפתח בהדרגה יכולת גדולה יותר להתחשב בצרכים של אחרים ולפעול בדרך שתעזור למלא אותם. בינתיים רוזי תגלה, שרגעים מסוג זה מהווים הזדמנויות בשבילה לחזק את הבנתה את עצמה ואת הצרכים המרכזיים שלה בנושא ההורות, באמצעות התנהגות אכפתית הן כלפי  עצמה והן כלפי בתה.

מחברים צרכים לדרכי פעולה (אסטרטגיות)

בשימוש בתקשורת מקרבת אנו מתמקדים בשאלה כיצד למלא את כל הצרכים שלנו, כשלפעמים נדחה את קבלת ההחלטות עד שנשיג חיבור הדדי, שיהיה הבסיס לפתרון. לאחר שהתחברו, רוזי ומאיה עשויות להעלות מגוון דרכים, בהתאם לצרכים החיים בהן בעוצמה באותו הזמן. רוזי עשויה לגלות, שהיא יכולה לענות על הצורך שלה באחריות בכך שתתקשר לסבא ותדחה את הפגישה בשעה. היא עשויה לבחור לענות על הצורך שלה בהתחשבות באמצעות הבעת הרגשות והצרכים שלה בלהט רב יותר בעודה מנסה לקבל הבנה מבתה. או שאולי היא תתחבר לצרכים שלה עצמה בהרמוניה וקלות ותבחר לשנות את התוכניות. כאשר תוכניות משתנות מתוך התכוונות ברורה למענה על צרכים, הדבר שונה מאוד מ"כניעה" ל"גחמות" הילדה.

חיבור לצרכים של מאיה עשוי להניב אסטרטגיות אחרות. ייתכן שלמאיה יש צורך עז במשחק, שעשוי להתמלא בעזרת תכנון של מה הן תעשינה כשתגענה לסבא; ייתכן שיש לה צורך חזק בעצמאות, שעשוי להתמלא בכך שנשאיר לה את הבחירה לומר מתי היא מוכנה. ויש לה גם צורך לתרום לחיים של אחרים. אם רוזי תמצא דרך להביע את רגשותיה וצרכיה שלה ולבטא בקשות ברורות מבתה, היא עשויה לעזור לה להתחבר לַצורך הפנימי הזה של לתרום לחיי אחרים, כך שזו תהיה הבחירה של מאיה להיכנס למושב במכונית במקום "מאבק כוחות", שממנו יצאה בהפסד.

בכל מקרה, כשהורים מתמידים בהבעה כנה של הרגשות והצרכים שלהם וגם מתייחסים באמפתיה לרגשות ולצרכים של ילדיהם, שני הצדדים בונים את המיומנויות שלהן הם זקוקים כדי למצוא אסטרטגיות שיעבדו להם לאורך חייהם.

איזה הבדל יוצרת שמיעת ה"כן"?

כשילדינו אומרים "לא" ואנו שומעים "לא", לרוב אנו נותרים עם שתי אפשרויות לא מספקות: או  שנסתגל ל"לא" שלהם, או שנתעלם ממנו. כשאנו בוחרים להבין את ה"כן" שמאחורי ה"לא", אנו זוכים בהבנה עמוקה יותר של המניעים להתנהגות ילדינו: צרכים, המשותפים לכל בני-האדם. היכולת להבין את ילדינו יותר לעומק מובילה לכך, שאנו נרגיש יותר מחוברים אליהם – והם אלינו. כשאנשים מחוברים, יש להם יכולת גבוהה יותר לחשוב באופן יצירתי על דרכים למלא את צורכיהם, להעמיק את ההתחשבות ההדדית שלהם ולנהוג בסבלנות וסובלנות כאשר הצרכים שלהם לא מתמלאים ברגע מסוים. במשפחתי, כמו גם במשפחות אחרות המשתמשות בתקשורת מקרבת, זה לא אומר שאנחנו תמיד פותרים כל דבר בקלות. אבל זה כן אומר, שכמעט תמיד אנחנו מזינים את התקשורת והחיבור בינינו באופן קבוע בעזרת הדיאלוגים הללו, ושאנחנו מאד בוטחים זה בזה בהבעת הרגשות והצרכים שלנו. זוהי איכות הקשר שאני רוצה בשביל כל ההורים והילדים.

שינוי תגובתנו כלפי ה"לא" של ילדינו פירושו, בחלקו, ויתור על הכוח שיש לנו על ילדינו בכך שנוציא את ה"לא" שלנו כלפיהם מן התקשורת שלנו (או לפחות נפחית את השימוש בו באופן ניכר). פירושו להיות מוכנים להרפות מן ההיצמדות שלנו לאסטרטגיות שלנו, תוך שאנו מתבססים על הבנת הצרכים העמוקים שלנו ושל ילדינו. פירושו מיקוד בְּאופי היחסים שאנו רוצים לחוות עם ילדינו, במה שאנו רוצים ללמד  אותם, ובסוג עולם שאליו אנו רוצים להכין אותם.

אולם השימוש בתקשורת מקרבת אין פירושו ויתור על הצרכים שלנו! הצרכים העמוקים והאנושיים שלנו חשובים, ויש לנו כלים עוצמתיים לסיפוקם: הבעת הרגשות והצרכים שלנו בלהט בצד שכלול המיומנות לזהות מה עשוי לעזור לנו למלא את הצרכים הללו מבלי שילדינו ישלמו את המחיר. כשאיננו מאשימים, מביישים, או דורשים הסכמה, אנחנו יכולים למלא את הצרכים שלנו באמצעות חיבור עם עצמנו ועם ילדינו.

קיים סיכון בהבעת בקשות מילדינו במקום הצבת דרישות ואולטימטומים: הם עשויים לומר "לא", ואנו עלולים לחשוב שאנו חייבים לקבל זאת. אבל ברור שלא הפסדנו הרבה, כי לרוב ילדים אומרים "לא" גם לדרישות שלנו! כמה נפלא, אם כך, לגלות, שעל-ידי שמיעת ה"כן" אנו זוכים בַּחופש שלא לקבל "לא" כתשובה. אנו יכולים להשתמש ב"לא" – מילדינו, הורינו, עצמנו – כבתחילתו של דיאלוג פורה, שעשוי ליצור יותר קרבה בינינו ושיוביל אותנו לכיוון של סיפוק כל הצרכים של כולנו.

—————————————————————————————————————–

אם הנושא מעניין אתכם, אפשר לרכוש בחנות שלנו את "לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת" בדאנה (כלומר, לשלם עליו לפי ראות עיניכם)

ענבל קשתןתרגום: יעל בריסקר וענבל אשד
עריכה מקצועית ולשונית: ארנינה קשתן

ענבל קשתן (1965-2014), שיחד עם אחותה מיקי קשתן ייסדה את המרכז לתקשורת מקרבת בקליפורניה, BayNVC, העבירה סדנאות, הדרכות וריטריטים במשך שנים רבות, לקהל הרחב כמו גם בבתי-ספר ובארגונים. היא פרסמה מאמרים וחומרי לימוד רבים בארה"ב (שם התגוררה ב-30 השנים האחרונות), עם דגש על שינוי חברתי והורות. במסגרת פעילותה כמנחה מוסמכת מטעם המרכז הבינלאומי לתקשורת לא-אלימה, היא ייסדה את מחלקת ההדרכה להורים של המרכז, ואף הגתה, הקימה והובילה את מפעל המחנות למשפחות (Family Camps), שממשיך לצבור תאוצה ברחבי העולם. אפשר לצפות בסרטונים שלה ב-Youtube.

חומריות: טכניקות הורות שמובילות לחומריות

חומריות: טכניקות הורות שמובילות לחומריות

כשמתקרבת עונת החגים והמתנות נערמות מתחת לעץ, הורים רבים מתפתים לתת לילדיהם את כל המתנות והגאדג'טים שהם מבקשים או להשתמש בציפייה למתנות כדי לנהל את התנהגות ילדיהם. כעת, מחקר חדש מאוניברסיטת מיזורי ומאוניברסיטת אילינוי בשיקגו מצא שהורים שמשתמשים בדברים חומריים כחלק מטכניקות ההורות שלהם עלולים לגרום לילדיהם קשיים בהמשך הדרך.

"המחקר שלנו רומז שילדים שמקבלים פרסים חומריים מהוריהם הם בעלי סיכוי גבוה להמשיך לתת לעצמם פרסים חומריים בתור מבוגרים, וזה עלול להיות בעייתי", אומרת מרשה ריצ'ינס, פרופסורית לשיווק באוניברסיטת מיזורי. "המחקר שלנו מבליט את הערך בחקירת תנאי הילדות ומנהגי ההורים על מנת להבין את ההתנהגויות הצרכניות של מבוגרים."

ריצ'ינס שסיימה את המחקר ביחד עם לאן צ'אפלין, פרופסורית לשיווק באוניברסיטת אילינוי, מצאה ששלוש אסטרטגיות הוריות הובילו לחומריות רבה יותר:

  • תגמול בעזרת מתנות כשהילדים משיגים משהו כמו להתקבל לנבחרת הכדורגל או ציונים גבוהים בתעודה.
  • מתן מתנות כדרך להפגין חיבה.
  • ענישת ילדים על ידי לקיחת החפצים שלהם, כמו צעצוע אהוב או משחק מחשב.

כשהורים משתמשים בחפצים חומריים בדרכים כאלה, לילדיהם, כשהם גדלים, יש סיכוי גבוה מהממוצע להאמין שהצלחה בחיים מוגדרת על ידי איכות וכמות החפצים החומריים שיש לאדם או שהשגת מוצרים מסוימים יהפכו אותם ליותר אטרקטיביים. לפי ריצ'ינס, מבוגרים שמגדירים את עצמם או אחרים לפי רכוש  נמצאים בסיכון הרבה יותר גבוה לבעיות בנישואים, הימורים, חובות והדרדרות ברווחתם. חומריות תורמת גם להרס הסביבתי עקב צריכת-יתר ובזבוז של מוצרים.

"הורים אוהבים נוטים לספק לילדיהם פרסים חומריים," אמרה ריצ'ינס. "הסבר אחד לקשר בין פרסים חומריים לחומריות בשלב מאוחר יותר הוא שילדים שמקבלים את הפרסים האלה הם בעלי סיכוי רב יותר להשתמש ברכוש כדרך להגדיר ולשפר את עצמם, מרכיב חיוני בחומריות."

היבטים אחרים של ההורות יכולים להשפיע על ההתפתחות של מבוגרים כלפי מוצרים חומריים. לדוגמה, החוקרים גם מצאו שיש קשר בין דחייה הורית לחומריות. ילדים שהרגישו שלהורים שלהם לא היה זמן אליהם או היו מאוכזבים מהם היו בעלי סיכוי רב יותר להיות חומריים. בנוסף, מבוגרים שקיבלו פרסים חומריים וגם עונשים חומריים כילדים הם בעלי סיכוי רב יותר להעריץ אנשים בעלי רכוש רב.

"זה בסדר לרצות לקנות דברים לילדים שלכם, אבל תזכרו לעודד אותם להיות שמחים בחלקם על האנשים והדברים שבחייהם", אמרה צ'אפלין. "כל פעם שילדים מביעים הכרת תודה, הם נעשים יותר מודעים לכמה מזל נפל בחלקם, דבר שסולל עבורם את הדרך להיות יותר נדיבים ופחות חומריים. בלו זמן עם ילדיכם ותהוו דוגמה לחום, הכרת תודה ונדיבות כדי לעזור לבלום חומריות."

במחקרם, ריצ'ינס וצ'אפלין סקרו יותר מ-700 מבוגרים. החוקרות ביקשו מהמשתתפים לדווח על תנאי ילדותם, מערכת היחסים שלהם עם הוריהם, והפרסים והעונשים שהם קיבלו במהלך שלושה שלבים קריטיים של הילדות.

המחקר, Material Parenting: How the Use of Goods in Parenting Fosters Materialism in the Next Generation", התקבל לפרסום ב Journal of Consumer Research

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ג'יימי

לגונן על הילד בחינוך ביתי

לגונן על הילד בחינוך ביתי

השבוע קרה משהו מקסים. שלושה מחוזות בתי ספר ברוד איילנד קיבלו איומי פיגוע מפורטים שכללו את עריפת ראשיהם של ילדים בבתי ספר יסודיים. דבר שכמובן, שם את החינוך הביתי במרכזם של הרבה דיונים באינטרנט. דבר שכמובן הוביל לכמה טיעונים טיפשיים ביותר נגד חינוך ביתי. תגובה אחת שחוזרת שוב ושוב היא שחינוך ביתי מגונן על ילדים, כשהם צריכים להיות מחוץ לבית ולזכות בעצמאות מההורים.

אוי יוי יוי.

אז כן, אני מחשיבה את עצמית מחנכת ביתית עירונית מגניבה. אני מנצלת לחלוטין את המגורים בעיר. אני לא כל כך מלמדת את ילדי אלא יותר מוצאת פרצות לימודיות. כמו הילד הזה. אני חושבת שחשיפה ישירה לעולם טובה יותר מלמידה על העולם דרך ספרים ודפי עבודה.

אני חושבת שהטיעון הזה, כמו טיעון הִִִחִבְרוּת, הוא מיושן. אולי זה היה טיעון טוב שאנשי החינוך הביתי היו מעטים. אולי זה היה טיעון טוב כשאנשי החינוך הביתי היו רובם היפים או קנאים דתיים. אבל החינוך הביתי השתנה. אני חלק מקבוצת חינוך ביתי מדהימה עם יותר מ-300 חברים. ואנחנו לא הקבוצה היחידה. אם אתם מסתובבים בחוץ במהלך היום… תסתכלו סביב. אנחנו בכל מקום.

הרעיון שאני מגוננת על ילדי מהעולם האמיתי הוא בפשטות, מגוחך. לילד שלי אין דבר חוץ מהחיים האמיתיים.

אנחנו לוקחים רכבות לבוסטון או ניו-יורק על בסיס קבוע, כדי ללכת לראות דברים מגוננים כמו מוזאון המדע (הוא בדרך כלל ריק באמצע השבוע) או הצגות בברודווי. הילדים אחראים על מציאת מסלול הרכבות והעלויות. אני בדרך כלל מביאה לפסקל אפליקציית מפה והוא מנווט בערים הגדולות.

אנחנו נפגשים לפחות 5 פעמים בשבוע למשחק חופשי עם ילדי חינוך ביתי אחרים. קבצו כמה ילדים ביחד ובטוח תהיה לכם דינמיקה מעניינת. כן, יש לפעמים ריבים ורִשְׁעוּת והשתלחויות אחד על השני. יש גם בניית מצודות, מציאת חיות מתות, דיונים דתיים ותגליות מדעיות מדהימות.

בחודש שעבר, פסקל רצה לפתוח חשבון בנק. אמרתי לו שהוא יוכל לחתום על צ'קים רק אם תהיה לו חתימה. בום. כתיבה מחוברת, סיימנו… כאילו ברגע. לקחתי אותו לבנק ואמרתי לו שהוא אחראי על פתיחת החשבון שלו. הוא הביא את הכסף שלו, ישב עם הבנקאי והסביר ברהיטות איזה סוג חשבון הוא רוצה. הוא אפילו קיבל סיור של הכספת ומאחורי הקלעים של הבנק (כי חינוך ביתי הוא הכרטיס הכניסה למאחורי הקלעים הטוב ביותר). בגיל 8, הוא יודע איך להפקיד ולמשוך את הכסף שלו ואיך לאזן את החשבון.

בגלל שאנחנו לא ממהרים, יש לנו הרבה זמן בסופר. הוא מקבל $20 וגישה חופשית לחנות. הוא חייב להישאר בגבולות הכסף שלו ולעגל את העלויות כדי לקבל סכום משוער. הוא עומד בתור משלו ומתמודד עם הקנייה לבד, כולל נימוסין עם הקופאית.

בגלל ששוב, אנחנו לא ממהרים בבקרים, הוא למד להכין לעצמו ארוחת בוקר, כולל שימוש עצמאי בתנור.

הוא מטפל בגינה בקביעות עם אמא שלי ובנוסף לכך שהוא לומד המון, יש ביניהם את השיחות הכי טובות ומתוקות. אנחנו מגיעים הרבה פעמים לבית האבות של סבתא שלי. שם הוא מברך ברכות את כל המבוגרים והוא סבלני בטירוף לכל השאלות החוזרות של חולי האלצהיימר.

וככל שאני יודעת, החוויות שלי הן לא מיוחדות. לכל משפחות החינוך הביתי מסביבי קורים דברים אדירים כאלה.

כן, אני מכבדת את הבחירות של כולם בנוגע לבתי ספר, באמת שכן. אני לא אוהבת להשוות בין החוויות בבית הספר לבין החוויות שלי בחינוך ביתי. מה שעובד עבור המשפחה שלך הוא הדבר הטוב ביותר עבור המשפחה שלך. ואל תביני אותי לא נכון. אני מכירה המון משפחות רגילות שעושות בדיוק את אותם דברים עם הילדים שלהם בערבים ובסופי השבוע.

אבל תסבירו לי… איך בדיוק אני מגוננת על הילדים שלי? לילד בבית הספר נאמר תמיד מה לעשות ומתי לעשות זאת. איפה בדיוק העצמאות שלהם? איך בדיוק ילדים בבית הספר נחשפים לעולם? ותסבירו לי, איפה בחיים האמיתיים אתם מקובצים בחדר עם עוד 35 אנשים לפי גיל וקרבה גיאוגרפית?

כן, אני חושבת שיש אנשים שרוצים למנוע מהילדים שלהם חוויות חדשות. אני בטוחה שיש הורי חינוך ביתי גרועים. יש אנשים שהם זהירים מידי ולא רוצים לחשוף את הילדים שלהם לשום דבר מחוץ לאזור הנוחות שלהם. אני לא אחת מהם.

ואם להיות כנה, אני לא מכירה אף אחד כזה. ואני מכירה הרבה אנשים.

וכן, ברמה מסוימת אני מגוננת על הילד שלי. אני מגוננת עליו מפני תרבות מכוונת צריכה של אופנה ושל הצעצוע השבועי. הוא יכול להיות מי שהוא כל הזמן. הוא זוכה ללבוש מה שהוא חושב שנראה טוב/מגניב/לא משנה מה. תחומי העניין שלו הם באמת שלו ומגיעים מרעיונותיו. אני מגוננת עליו מבריונים, כי הטיעון "הם צריכים לדעת איך להתגונן מפני בריונים" הוא פשוט מטופש. אני מגוננת עליו מתקשורת סקסיסטית שמדגישה יתר על המידה מערכות יחסים של בני זוג בכיתה ב'.

ואתם יכולים להיות בטוחים שאני מגוננת עליו מתרגילים משטרתיים מעוררי פניקה בבתי הספר. אני לא יודעת מה אנחנו כמדינה הולכים לעשות עם האיומים והפיגועים האמיתיים בבתי הספר. ולא, אני לא חושבת שכולם צריכים לעבור מיד לחינוך ביתי בגללם.

אבל כטיעון נגד חינוך ביתי, לגונן על הילד שלי ולא לתת לו מספיק עצמאות הוא הטיעון הכי גרוע שאני יכולה לחשוב עליו.

————————————————————————————————————————-

ג'יימיבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ג'יימי גלוואקי מלמדת הורים לאמן את ילדיהם לעשות קקי בסיר. אתם מומזמנים להכנס לאתר שלה או לרכוש את הספר שלה.

הליגה לחינוך ביתי

כישורים חברתיים אצל בוגרי חינוך ביתי

כישורים חברתיים אצל בוגרי חינוך ביתי

אחת הביקורות הכי נפוצות נגד חינוך ביתי היא האישום שילדי חינוך ביתי לא יהיו מסוגלים להתערות בחברה בגלל שחסרים להם כישורים חברתיים. זהו אתגר שמגיע היישר ללב החינוך הביתי, כי אם אין לילד כישורים חברתיים, איך יוכל אותו ילד לתרום לחברה?

מאז ההופעה מחדש של תנועת החינוך הביתי בסוף שנות ה-70, מבקרי החינוך הביתי הנציחו שני מיתוסים. הראשון נוגע ליכולת של ההורים ללמד את ילדיהם בבית במידה מספקת. השני הוא האם ילדי חינוך ביתי יותאמו היטב לחברה.

הוכחה של הצלחה אקדמית היא די פשוטה. היום, מוסכם שילדי חינוך ביתי, בממוצע, עולים על חבריהם מבתי הספר הרגילים. המחקר החדש ביותר, "Homeschool Progress Report 2009", שנערך על ידי בריאן ריי מהמכון הלאומי למחקר בנושאי חינוך ביתי, סקר 11,000 תלמידי חינוך ביתי. הוא הראה שילד החינוך הביתי הממוצע היה ב 37% אחוזונים גבוה יותר במבחנים סטנדרטיים מממוצע בתי הספר הרגילים.

אולם המיתוס השני קשה יותר להתייחסות כי ילדים שגדלו בחינוך ביתי במספרים ניתנים להערכה בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 מגיעים רק עכשיו לגיל ועמדה שבה ניתן להדגים שהם יכולים להצליח כמבוגרים.

משפחות חינוך ביתי ברחבי המדינה ידעו שהביקורות על חוסרים בכישורים חברתיים אינן מבוססות – הראיות היו אצלם בבית. כדי להתייחס לשאלה הזאת מנקודת מבט מחקרית, אגוד ההגנה המשפטית לחינוך ביתי הזמין מחקר ב 2003 שנקרא "החינוך הביתי מתבגר", נערך על ידי מר ריי, וגילה איך מסתדרים ילדי החינוך הביתי כמבוגרים. החדשות היו טובות לחינוך הביתי. בכל תחומי החיים, ממציאת תעסוקה, לשביעות רצון מחינוך ביתי, להשתתפות בפעילויות קהילתיות, להצבעה, מבוגרי החינוך הביתי היו יותר פעילים ומעורבים מאשר עמיתיהם מהחינוך הרגיל.

עד לאחרונה, "החינוך הביתי מתבגר" היה המחקר היחיד שהתייחס לכישורים החברתיים של בוגרי חינוך ביתי. כעת יש לנו מחקר ארוך טווח הנקרא "חמש עשרה שנים לאחר מכן: בוגרי חינוך ביתי קנדיים" מהמרכז הקנדי לחינוך ביתי. המחקר הזה סקר תלמידי חינוך ביתי שהוריהם השתתפו במחקר מקיף על חינוך ביתי ב 1994. המחקר השווה בוגרי חינוך ביתי עם עמיתיהם. התוצאות מדהימות.

כשהם נמדדים לעומת הקנדי הממוצע בגילאי 15-34, בוגרי חינוך ביתי קנדיים בני 15-34 היו מעורבים חברתית יותר (69 אחוז השתתפו בפעילות מאורגנת לפחות פעם בשבוע, לעומת 48 אחוז באוכלוסייה המקבילה). ההכנסה הממוצעת הייתה גבוהה יותר לבוגרי חינוך ביתי, אך אולי יותר משמעותי, בעוד ש 11 אחוזים מהקנדים בגילאי 15-34 נסמכים על קצבת רווחה, לא היו מקרים של תמיכה ממשלתית כמקור הכנסה עיקרי אצל בוגרי חינוך ביתי. הם גם היו מאושרים יותר. 67.3 אחוזים תארו את עצמם כשמחים מאוד, לעומת 43.8 אחוזים באוכלוסיה המקבילה. כמעט כל בוגרי החינוך הביתי – 96 אחוזים – חשבו שחינוך ביתי הכין אותם היטב לחיים.

המחקר החדש צריך לגרום להרבה מבקרים לחשוב מחדש על עמדתם בנושא כישורים חברתיים. לא רק שבוגרי החינוך הביתי מעורים בחיים האזרחיים, הם גם מצליחים בכל תחומי החיים. הרבה מבקרים האמינו, וחלק מההורים פחדו, שבוגרי חינוך ביתי לא יצליחו להתחרות בשוק העבודה. אבל המחקר החדש מצא שבוגרי חינוך ביתי נמצאים במגוון מקצועות. חינוך ביתי אינו סוגר דלתות לאפשרויות קריירה.

התוצאות מעודדות לכל משפחות החינוך הביתי ולהורים החושבים על חינוך ביתי. בוגרי החינוך הביתי, שמזוהים באופן טיפוסי כמצליחים אקדמית, יכולים להצליח גם בחברה.

גם "החינוך הביתי מתבגר" וגם "חמש עשרה שנים לאחר מכן", מדגימים בשפע שבוגרי החינוך הביתי הם אזרחים פעילים, מעורבים ויצרניים. משפחות חינוך ביתי פורצות את הדרך בחינוך הקנדי והאמריקאי, והמחקר החדש מראה בבירור שהורי החינוך הביתי נמצאים במסלול הנכון.

לקריאת המאמר המקורי, תלחצו כאן.

למחקר המלא, לחצו כאן.

 

ג'אן האנט

פסק זמן – אמא אחת מחפשת חלופות

פסק זמן – אמא אחת מחפשת חלופות

אני מחפשת דרכים חיוביות יותר מפסק זמן ללמד ילד בן שנתיים. אנחנו לא משתמשים בפסק זמן לכל דבר קטן, רק הרבצות, נשיכות ולפעמים כשהוא מסרב להוראה פשוטה. זה יכול להיות פעם או פעמיים ביום, לפעמים בכלל לא. אני גם מרגישה שהוא "משועמם". יש לו צעצועים לימודיים, גם מהחנות וגם עבודת יד. אני מבלה זמן איתו ועם הצעצועים האלה, אבל דעתו מוסחת בקלות או שזה פשוט לא מעניין אותו. הוא מסתובב הרבה בבית, מנסה דברים ובכלליות מחפש דברים אחרים. הרבה פעמים הוא מנסה להיעזר בנו כדי להשיג מה שהוא רוצה ואנחנו משתתפים כשאנחנו יכולים או נותנים לו מה שלא מסוכן. כמה מזה הוא התפתחות נורמלית ואיך אנחנו מאזנים את היום והמחויבויות שלנו עם זמן איתו? יש לנו גם בת חצי שנה. שניהם מוצצי אצבע כבדים. חשבתי שאנחנו עושים הכל כמו שצריך אבל עכשיו אני מפקפקת בכך.

תודה
(שם חסוי).

 

התגובה של ג'אן

 תודה שביקרת באתר שלנו וששלחת את השאלות החשובות האלה. אני יכולה להבין למה את מרגישה המומה, במיוחד עם בן שנתיים פיקח ותינוקת שהופכת להיות יותר פעילה מיום ליום. אני משבחת אותך על כך שאת מחפשת חלופות לפסק זמן.

בני שנתיים הם אנשים סקרנים מאוד, תמיד עושים ניסויים, תמיד חוקרים. למעשה, הם מדענים! ואם תסתכלי על הפעילויות שלו כך, זה עשוי לשנות את נקודת המבט שלך ולאפשר לרעיונות יצירתיים להגיח, ולהקל על החיים שלך ושלו.

אני מציעה תרגיל לניסיון. ליום אחד, הסתכלי עליו לא כילד קטן, אלא כמדען אורח. העמידי פנים שהמדען הזה שוהה בביתך ליום. אותו אדם צריך חומרים לשימושו, צריך זמן לנהל את המחקר שלו, וצריך את העזרה שלך מפעם לפעם. אם היה מבקר בבית שלנו מדען, האם לא היינו מרגישים סקרנות בעצמנו כלפי מה שהוא עושה, והאם לא היינו מרגישים שלכבוד הוא לנו לעזור כשאנחנו יכולים? זו בדיוק הגישה הנכונה כלפי פעוט עסוק.

לצערנו, החברה שלנו לא תומכת בגישה הזו, וגורמים לנו לחשוב שילד בן שנתיים צריך להתנהג כמו מבוגר כל הזמן. זה מגוחך ולא מציאותי, כמובן, אך אף על פי כן, זו הציפייה של רבים בחברה שלנו. אז אנחנו שומעים מקרובי משפחה, חברים, זרים ו"מומחים" שבן השנתיים שלנו "מתנהג רע" כשהוא פשוט "מתנהג כמו בן שנתיים"!

אם בן שלושים "מסרב להוראה פשוטה" משהו לא עובד המערכת היחסים ואני צריכים לבדוק זאת. אבל בן שנתיים הוא לא מבוגר! אם בן שנתיים "מסרב להוראה פשוטה", זה בגלל שהוא עייף, רעב, רטוב, מוטרד, עסוק, לא מעוניין, כעוס על הגישה שלנו כלפיו, מבולבל מההוראה שהוא קיבל, זוכר חוויה כואבת שקשורה למה שמבקשים ממנו, המום מרעשים חזקים בבית או בסביבה, מגיב למתחים במשפחה או עוינות בין אחים או הורים, מקנא באופן מובן על תשומת הלב שאחותו מקבלת, מתוסכל כי הוא היה צריך להמתין יותר מידי כדי לקבל לתשומת לב וכן הלאה. יש סיבה טובה מאוד לכל התנהגות והתנהגות שהוא מפגין כלפינו!! להעניש אותו בגלל שהוא עושה את הכי טוב שהוא יכול בהתחשב בגילו, במצב הנוכחי, בחוויות האחרונות שלו ומשך הזמן המוגבל שלו על כדור הארץ זה לא רק לא הוגן, אלא לגמרי לא יעיל. זה באמת פשוט מאוד – "ילדים מתנהגים לפי היחס שהם מקבלים" ולפי איך שהם מרגישים באותו הזמן.

בגלל כל הסיבות האלה, את נבונה מספיק להבחין שעונשים לא עוזרים, ולחפש אחר חלופות יעילות וחיוביות יותר. לפעמים זה רק מצריך קצת יצירתיות והבנה טובה של האישיות של הילד שלנו. כשבני היה בן שנתיים, הוא אהב ללכת למגרשי משחקים, אבל הוא אף פעם לא רצה לעזוב. זה הפך להיות בעיה גדולה בשבילי, כי היה נראה שזה בלתי אפשרי להפסיק את הדמעות והתסכול בסופו של יום שהיה עד כה שמח. כשלקחתי קצת זמן לחשוב על דברים שיכולים להקל עליו, נזכרתי שהוא אהב להתחרות איתי. בפעם הבאה שהיינו צריכים לעזוב את מגרש המשחקים, אמרתי לו שזה הזמן ללכת ושאלתי אם הוא רוצה לעשות איתי תחרות עד לאוטו. הוא היה מרוצה מאוד מהפתרון הזה.

העצה החשובה ביותר שאי פעם קיבלתי היא להשתמש בהומור בכל עת שאפשר – לא הומור פוגע, כמובן, אלא הומור מטופש. פעם אחת כשבן השבע שלי לא רוצה לעזור לי לבשל, אבל הייתי צריכה קצת עזרה, תליתי שלט: "דרוש עזרה – מועך בננות לפרויקט הכנת עוגה". הוא הגיע מספר פעמים לראיון עבודה, פעם אחת הוא העמיד פנים שהוא טיפש מידי, פעם מוזר מידי, פעם מרושע מידי וכן הלאה, עד שלבסוף הוא הופיע כעוזר הטבח המושלם. כן, זה דרש זמן ודמיון, אבל העזרה המלבבת שלו הייתה שווה את זה. בכל פעם שהייתי עסוקה מידי בשביל גישה מבינה, ושנינו היינו מתעצבנים, היה לוקח זמן רב יותר לתקן את הנזק. ילדים אכן לוקחים את הזמן שלנו. הם לוקחים את האנרגיה שלנו. הם לוקחים את האהבה שלנו. אבל ככל שאנחנו נותנים יותר מהזמן והאנרגיה שלנו, כך הם יצטרכו פחות מהם בעתיד, ותהיה להם יותר אהבה להחזיר.

————————————————————————————————————————-

ג'אן האנטלקריאת המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby

לורן פורטר

מדע תאוריית ההתקשרות: שורשיה הביולוגיים של האהבה

מדע תאוריית ההתקשרות: שורשיה הביולוגיים של האהבה

תדליקו את הטלוויזיה. תלכו במעברי השורות של חנות צעצועים. תבחנו את המדפים במחלקת התינוקות. מה אתם רואים? צעצועים שנועדו להקסים ולגרות. מוצרים שנועדו לשכך ולהרגיע. קלטות לשיפור האינטליגנציה. משחקי לימוד. יש מגוון של מוצרים בנמצא, שמתוכננים להיקשר אל התינוקות שלנו, להעצים את האינטליגנציה שלהם ולעזור להם להתמודד עם העולם. יש גם ספריה רחבה של עצות שמגיעות עם הסחורה. סבים וסבתות, רופאי ילדים, חברים, מיילדים וגננות, וזוהי רק רשימה חלקית, לכל אחד יש הרבה מה להגיד על הורות. הנושאים שצצים מהר מאוד כוללים עידוד עצמאות, הימנעות מפינוק יתר ועידוד התנהגות ודפוסי שינה מקובלים. אפילו אצל הורים הנמשכים לגדל את ילדיהם בגישה קשובה לילד ומבוססת התקשרות, עולים קשיים הגורמים לבלבול ופקפוק, ומשאירים אותנו לתהות אם אנחנו עושים את הדבר הנכון. איך אפשר למיין את הכל? הם יש דברים נכונים ולא נכונים? אם כן, איך מוצאים אותם?

התחום של תאוריית ההתקשרות מספק כמה תשובות. מאחורי השיווק הקפיטליסטי, מעבר לסדר היום של התקשורת, מתחת לעצות ההמונים, קיימים מחקרים מקיפים, מבוססים ועוצמתיים בתחומי מדעי המוח, פסיכולוגיה והתפתחות תינוקות. הם מספקים לנו את התשובות שאנחנו מחפשים, אבל עלולים להיות מה שאנחנו לא רוצים לשמוע. האינסטינקטים שלנו משכבר הימים אמרו לנו לספק את הצרכים של התינוקות שלנו, אפילו כשלא הבנו איך או מדוע. כעת, מחקרים משכנעים, חוצי תחומים ומשולבים, חוברים לממצאים במדעי המוח, פסיכיאטריה, ביולוגיה, גנטיקה ופסיכולוגיה כדי לתת לנו את המפתחות שיפתרו את מסתורי ההורות. המחקרים מספקים ראיות ברורות שיוצרות הבנה בסיסית מדוע התקשרות היא אבן הפינה של התפתחות תינוקות, ואיך ליצור סביבה בטוחה שתנחה את ילדינו למלוא הפוטנציאל שלהם.

תאוריית ההתקשרות החלה בשנות החמישים של המאה העשרים עם עבודתם של ג'ון בולבי ומרי איינסוורת'. בולבי, פסיכיאטר אנגלי, החל להתעניין בתגובתם של ילדים צעירים לאובדן, והחל לחקור את תחומי ההתקשרות והחיבור. הוא ואיינסוורת', פסיכולוגית אמריקאית שערכה כמה ממחקרי השטח המקיפים ביותר שנעשו אי פעם על קשרי אם-תינוק, ניסחו את מה שידוע כעת כתאוריית ההתקשרות.

תאוריית ההתקשרות מבוססת על האמונה שהחיבור בן אם לתינוקה הוא הכוח החיוני והבסיסי בהתפתחות תינוקות, ולכן מהווה בסיס להתמודדות, מערכות יחסים והתפתחות האישיות1. אם האם נעדרת או אינה זמינה, מטפל עיקרי אחר לוקח את תפקיד האם. התקשרות יכולה להיות מוגדרת גם במושגים התנהגותיים וגם רגשיים. בנקודת המבט ההתנהגותית, ההתקשרות מיוצגת על ידי מצבור של התנהגויות אינסטינקטיביות של הילד המשמשות ליצור חיבור התקשרותי, להגן על הילד מפני פחד וסכנה ולסייע בחקירה בטוחה של העולם2. התנהגויות אלה כוללות שליחת יד, הצמדות ותנועה, ומסייעות למיצוי ההתפתחות הגופנית והרגשית3.

מנקודת המבט הרגשית, התקשרות היא היצירה של חיבור הדדי בו האם מעצבת את התפתחות התינוק דרך אינטראקציות איתו1. תינוקות, אשר אינם נולדים עם היכולת לפתח ולפענח משמעויות ורגשות, מסתמכים על האם שתעזור להם לנווט בעולם, החיצוני כמו הפנימי2. מערכת יחסים זו מאפשרת היווצרות של תבניות "מודל עבודה פנימי" שישמשו כתסריט או תבנית, לפיה תינוקות יכולים לאמוד את הרגשות שלהם ושל אחרים1. כאשר התינוק מתחיל ליצור את המודלים האלה, האם מתנהגת כ"בסיס בטוח" המשמש לחקר הסביבה, למידה ופיתוח היכולות ההכרחיות להגנה עצמית ואינטימיות3.

כתוצאה מכך ילדים מפתחים ומציגים סגנונות התקשרות יחודיים, אשר מוגדרים בכלליות כ"בטוחים" או "לא בטוחים". סגנונות לא בטוחים מאופיינים על ידי סממנים של אי-יציבות, הכוללים התנהגות אמביוולנטית, דאגה, תגובות נמנעות וחוסר בתקשורת שיתופית בין האם לבנה. התקשרויות בטוחות, מנגד, מראות ילד המחובר לאימו בעקביות, עם חוש אמון מבוסס היטב ותגובות החלטיות של טיפול1. ההתפתחות של תבנית בטוחה או לא בטוחה תלויה בהתקשרות של האם לתינוק ובאם יש התכווננות בצמד זה. במילים אחרות, האינטראקציות של האם עם צרכי התינוק הם אלה שמגדירים את סוג היחס של הילד. חיבורים רגשיים אלה מתפתחים במהירות אצל תינוקות, והם גורליים להתפתחות התינוק כמו גם למסלול האירועים בהמשך החיים4.

בולבי ניגש אל חקר ההתקשרות כמדע וכלל תחומים רבים בגישתו, כמו תאוריית מערכות כללית, תאוריית האבולוציה, אתולוגיה (ביולוגיה התנהגותית) ומחקרים של אינטראקציות בין ילדים למטפלים שלהם2. בכל היבט של המחקר שלו, עובדה אחת נהייתה ברורה לחלוטין: התקשרות הינה צורך ביולוגי1. בכל נקודה התפתחותית, לתינוק חייבת להיות התקשרות קרובה עם מטפל עקבי כדי להבטיח הגנה מפני שינויים פנימיים וגירויים סביבתיים. התקשרות היא, בפשטות, מפתח להישרדות.

תאוריית ההתקשרות שירתה כסימוכין של מומחי הורות כמו ד"ר וויליאם סירס, והתנועה העכשווית נקראת בכללותה Attachment Parenting (בעברית בדרך כלל קוראים לגישה הזאת "עקרון הרצף" או "הורות מקושרת"). בעוד היא עדיין לא במיינסטרים בחברה המערבית, המשאבים האלה מספקים הדרכה חשובה ומתחשבת ועידוד למשפחות שמחפשות לגדל את ילדיהם בגישה מודעת ורגישה. לצערי, הספרים והמידע הנגישים על הורות מקושרת מצומצמים בדרך כלל לרשימות של שיטות מעשיות, כמו הנקה לפי סימן ונשיאה של התינוק במנשא. הם נותנים עצות טובות אבל מעט מאוד תאוריה, ואפילו פחות מכך נתונים מדעיים, כדי לתמוך בשיטות המתוארות. בנוסף, המומחים האלה לא נותנים בדרך כלל עצות על גידול ילדים מעבר לגיל שנתיים, בדיוק כשהרבה מההיבטים הקשים והמבלבלים יותר של הורות מקושרת נכנסים לפעולה.

בחברה שלנו, הורות מקושרת נתפסת כסתם עוד אחת ממערך אפשרויות ההורות, ובדרך כלל נחשבת הכי קשה והכי פחות מושכת. מה שחסר הוא המדע והטכנולוגיה ששיטות ההערכה המודרניות יכולים לספק. היום, עם היכולת לחקור את נבכי המוח והתפקוד שלו ברמה התאית, המדע יכול לספק נתונים מכריעים כדי לתמוך בכל היבט של מודל ההורות המקיף של בולבי, ויותר מכך. הנתונים חזקים ומספקים מה שאף מודל הורות אחר לא מגיש: מידע חסר פניות וניתן לבחינה על פנימיותו של מוח התינוק וההשפעות של לחץ ובריאות על התפתחות המוח.

משלבי ההריון המתקדמים עד השנה השנייה, המוח האנושי חווה פרק זמן קריטי של התפתחות מואצת. תהליך זה צורך כמויות גדולות יותר של אנרגיה מכל שלב אחר במהלך החיים, ומצריך לא רק חומרים מזינים בכמות מספקת אלא גם חוויות בין אישיות אופטימליות לבגרות מירבית5. במהלך פרק זמן זה, המוקד הוא על התפתחות צידו הימני של המוח. צידו הימני של המוח קשור יסודית למערכות העצבים הסימפתטית והפאראסימפתטית, השולטות בתפקודים חיוניים התומכים בהישרדות והתמודדות עם לחץ, כמו גם במערכת הלימבית של המוח, הכוללת את ההיפוקמפוס והאמיגדלה6. המערכת הלימבית היא המושב הנוירולוגי של הרגש. ההיפוקמפוס והאמיגדלה קשורים לזיכרון ולוויסות רגשות, לרבות תוקפנות7.

קליפת המוח האנושית מוסיפה 70% מהמסה שלה לאחר הלידה וגדלה ל 90% מהגודל הבוגר שלה תוך שלוש השנים הראשונות8. המוח המתרחב מושפע ישירות מהסביבה, וכך יש השפעה הדדית בין הביולוגיה לסביבה החברתית9. בעזרת מדעי המוח ושימוש מתוחכם בטכנולוגיות כמו EEG, PET ו MRI, אנחנו יכולים לראות היום איך ההשפעה ההדדית הזאת נראית. מה שהגיח הם ראיות שלחץ וטראומה פוגמים בהתפתחות אופטימלית של המוח בעוד שהתקשרות בריאה מעודדת התפתחות6, 10.

מהו לחץ לתינוק? מהי התקשרות בריאה? יש לנו היום תשובות גם לשאלות האלה. תינוקות, אנחנו יודעים, לא יכולים לשרוד לבד. כל הצרכים הבסיסיים חייבים להיות מסופקים תוך מערכת יחסים עם מטפל. אבל מה שהמחקרים החדשים אומרים לנו, הוא שהצרכים האלה הם הרבה מעבר לפשוטים כמו אוכל ושינה, והם קשורים באופן אינטימית לעולם הרגשי. מוביל את תחום השילוב של כמויות המידע העצומות וחיבורן לתאוריות והסברים חדשים הוא ד"ר אלן שור (Allen Schore), פסיכולוג בבית הספר לרפואה ב UCLA. שור לוקח אותנו לעולם הפסיכוביולוגיה, הצומת של האופי הביולוגי המקודד גנטית, והטבע של חווית הטיפול.

במושגים פסיכוביולוגיים, תינוקות לא מסוגלים לווסת את עצמם. למרות שהם נולדים עם היכולת לחוות רגשות חזקים, תינוקות לא מסוגלים לשמור על עצמם במצב של שיווי משקל, וחסרים להם המיומנויות לווסת את העוצמה ומשך הרגשות האלה6. בלי הסיוע והניתור של מטפל, תינוקות נהיים המומים מהמצבים הרגשיים שלהם, הכוללים פחד, התרגשות ועצב11. כדי לשמור על שיווי משקל רגשי, תינוקות צריכים מערכת יחסים קבועה ומחויבת עם אדם דואג אחד. כמו שאתם עלולים להניח, המחקרים מצביעים שהאדם הטוב ביותר למערכת היחסים הזאת היא האם1.

הדבר המרתק בצמד האם-תינוק הזה, כמו ההדדיות בין הביולוגיה לסביבה, היא המערכת המסונכרנת12. האם מתכווננת למצבים הפנימיים והתגובות של התינוק, מה שיוצר תגובה אצל האם, דבר שממשיך להזין את המערכת. האחד לא בלתי תלוי מהשני, ולכל אחד יש השפעה עמוקה על התגובה הבאה. הצמד הזה הוא המפתח להתפתחות בריאה של התינוק13. כמו שבולבי האמין, האם חייבת להגיע לכוונון עם התינוק שלה כדי ליצור התקשרות בריאה. לכן, התקשרות בריאה היא בעצם ההתפתחות של מערכת היחסים המכווננת הזאת.

כוונון, במושגים הפשוטים ביותר, משמעותו להגיב לסימני התינוק. לתינוקות יש מבעים ספונטניים של עצמם. כשאנחנו שמים לב למבעים האלה אנחנו מתקשרים שאנחנו מבינים מה הם עושים, מרגישים ואפילו חושבים14. דבר זה עוזר להתפתחות המוח ויוצר בסיס לכל האינטראקציות החברתיות. כשצמד האם-תינוק נמצא בכוונון, שניהם יחוו רגשות חיוביים. אם לא בכוונון, התינוק יראה סימנים של לחץ, כמו בכי למשל, שמצביעים על הצורך בכוונון מחדש10.

לתינוק, לחץ הוא כל דבר שמוציא אותו מכוונון אל מצב רגשי שלילי. אירועים שיוצרים רגשות מכאיבים כמו פחד, חרדה ועצב יוצרים לחץ. אלה כוללים כל דבר החל מפרידות קצרות בלתי רצויות מהאם עד להתעללות קיצונית. חשוב גם לציין שלחץ לתינוק לא מוגבל רק לאירועים שליליים לכשעצמם, אלא גם לאירועים הכוללים כל דבר חדש או שונה. מצבים חדשים יוצרים לחץ אצל התינוק בגלל שאין להם ניסיון קודם שלהם. כוונון של צמד האם-תינוק במצבים מלחיצים יוצר את הוויסות העצמי שלא קיים אצל תינוקות מלכתחילה. כשתינוקות נמצאים באיזון, הם מווסתית רגשית וסומכים על מערכת היחסים עם האם כדי לא להגיע לחוסר ויסות10. לדוגמה, אם האם מניחה את התינוק כדי לענות לטלפון והתינוק מתחיל לבכות, התינוק צריך את חזרתה של האם וכוונון מחדש כדי להימנע מלהיות מוכרע על ידי צער. ללא הסיוע הזה, הבכי מתגבר ומוביל לשרשרת של תגובות פנימיות שמכניס את התינוק למצב הישרדות. במצב הישרדות, התינוק פועל ברמה הקדמונית ביותר, הוא מוכרח להקדיש את כל המשאבים שלו לתפקודים הכרחיים לקיום, ובכך מוותר על האפשרות לצמיחה פוטנציאלית.

שרשרת האירועים היא מחזור של תגובת "הילחם או ברח" ושל נתק שמתחיל כשהתינוק נכנס למצוקה15. השלב הראשוני ב"הילחם או ברח" הוא שלב התגובה המבוהלת מאיום. כאן נכנסת מערכת העצבים הסימפתטית לפעולה, דבר שמגביר את קצב פעימות הלב, לחץ הדם והנשימה. מצוקה בשלב זה מאופיינת בדרך כלל על ידי בכי, שיוחרף לצרחות. המוח מנסה לתווך זאת על ידי הגברה של רמות הורמוני הלחץ, דבר שמעלה את רמות האדרנלין, נוראדרנלין ודופמין במוח. כל זה גורם למצב היפרמטבולי במוח המתפתח16. הורמוני לחץ הם מנגנון הגנה שנועד להיות בשימוש רק פרקי זמן קצרים, כדי לעזור לגוף לשרוד מצבים מסוכנים. משכי זמן ארוכים במצב "הילחם או ברח" פוגעים בגוף. יתרה מכך, חשיפה ממושכת ללחץ גורמת לרמות גבוהות של הורמוני בלוטת התריס ווזופרסין17. וזופרסין, שמופרש על ידי ההיפותלמוס, מופעל בתגובה לסביבה מסוכנת או מתאגרת7. הוא גם עלול להיות קשור לבחילה והקאות, מה שעלול להסביר למה הרבה תינוקות מקיאים אחרי בכי ממושך18.

התגובה השנייה, שמתפתחת מאוחר יותר עקב לחץ היא נתק. בנקודה זו, הילד מתנתק מגירויי העולם החיצוני ונסוג לעולם פנימי. התגובה הזאת כוללת אלחוש, הימנעות, צייתנות וחוסר תגובה7. שלב זה מתרחש במצב מלחיץ בו התינוק מרגיש חוסר אונים וחוסר תקווה17. התינוק מנסה לתקן את חוסר שיווי המשקל וחוסר הכוונון אבל לא יכול לעשות זאת, לכן הוא מתנתק, הופך להיות מאופק, ושואף להימנע מתשומת לב כדי להפוך להיות "בלתי נראה"17. הכיבוי המטבולי הזה הוא ההפך של מצב הילחם או ברח. במונחים ביולוגיים ואבולוציוניים, אותו תהליך מאפשר לנו לסגת ממצבים מהממים כדי לרפא פצעים ולמלא משאבים חסרים. אבל, כתגובה לחוסר כוונון זוגי, הוא הרסני, וההשפעות גם של פרקי זמן קצרים של נתק הן נחרצות19. במצב זה, עולים הרמות של סמי הרגעה פנימיים ומאלחשים והורמוני לחץ מרסני התנהגות כמו קורטיזול. לחץ הדם פוחת, כמו גם קצב הלב, למרות האדרנלין שעדיין נמצא במערכת7. אסטרטגיית ההישרדות האולטימטיבית הזו מאפשרת לתינוק לתחזק הומאוסטאזיס בסיסי20.

כשתינוקות נמצאים במצוקה, המוח שלהם נמצא בחסדי המצבים האלה. המשמעות היא שכל המשאבים המווסתים שלהם חייבים להיות מוקדשים לניסיון לארגן ולהחזיר שיווי משקל19. לשינויים הביוכימיים האלה במוח הימני הגדל במהירות יש השפעות ארוכות טווח. אצל התינוק, מצבים הופכים לתכונות, לכן ההשפעות של טראומות מוקדמות כל כך הופכות להיות חלק מהאישיות המתגבשת15. כל זה קורה בפרק זמן בו המוח הכי פגיע לגירויים המשפיעים על גדילה והתפתחות10. בזמן שתגובת הלחץ הזאת פועלת, מוח התינוק לא יכול להתפתח בדרכים אחרות, וכך מוותר על אפשרויות פוטנציאליות ללמידה בפרק הזמן הקריטי להתפתחות המוח. מעברים כרוניים למעגל הזה עלולים לגרום לפגם בהתפתחות המוח וניוון21.

עוד היבט שלא מובן כהלכה או שמתעלמים ממנו בתאוריית ומחקר ההתקשרות הוא תפקיד ההתקשרות והכוונון בילד המבוגר. בניגוד לאמונות התרבותיות הפופולריות, התקשרות קרובה אל האם נשארת חשובה לילדים עד סוף שנות הילדות2. כמו עם תינוקות, ההתקשרות הזאת מתאימה את עצמה ומבטיחה את הישרדות וחיברות הילד. למרות שהצרכים משתנים, ההתקשרות נשארת צורך עיקרי. כשילדים עושים צעדים גדולים ביכולת הגופנית והתנועה, הם עדיין בנקודה מוקדמת בפיתוח מיומנויות הגנה-עצמית חיוניות. ככל שהילד גדל, הוא הופך להיות יותר עצמאי, אבל נשאר פגיע למגוון גדול של סכנות. לכן, התנהגויות התקשרות, כמו השארות בקרבה לאם, הפגנה של חרדה כשהאם מתרחקת והתנגדות להפרדה הם מנגנוני הסתגלות, ואין לראות אותם כנסיגה.

התבנית המסתגלת הזאת היא לרוב לא מוערכת בתרבות המערבית והיא מוגדרת לצערנו כ"שתלטנית", "מחפשת תשומת לב" או "מפונקת". מספר מחקרים הראו שבני שנתיים שומרים על קרבה לאם כמו, אם לא יותר, מעמיתיהם בני השנה2. בנוסף, אפילו עד גיל 3, רוב הילדים מפגינים מצוקה כשהם נשארים לבד אפילו לפרקי זמן קצרים22. מחקרים רומזים שעד גיל 4, רוב הילדים מרגישים בטוחים יותר להיפרד ויש להם פחות צורך למגע וקרבה עם המטפל שלהם כדי לשמור על תחושת בטחון23.

ככל שהילדים ממשיכים לגדול, הצרכים שלהם מתפתחים אבל ההסתמכות שלהם על מערכת ההתקשרות ממשיכה. אפילו גיל ההתבגרות, שלרוב נתפס כשיא האתגרים ההתפתחותיים, מתמקד בהתקשרות. מתבגרים נאבקים במתיחות בין הקשר שלהם עם משפחתם והיווצרות העצמאות שלהם. הבסיס הנבנה בשנים המוקדמות הוא היסוד של שלב זה בחיים. אם ההתקשרות מבוססת ובטוחה, הילד והוריו יכולים לתווך את אירועי ההתבגרות במאמץ מועט.

דבר נוסף שמודגש במחקרים הוא החשיבות של מטפלים בנוסף לאם בחיי הילד. למרות שצמד האם-תינוק שומר על ראשוניות בגלל הבסיס הפסיכוביולוגי להישרדות והתפתחות אופטימלית, הילד מטפח מערך של "חיבורי חיבה"3 הכוללים, בדרגת חשיבות ראשונה, את האב או בן הזוג, כמו גם אחרים ברשת המשפחה הקרובה וחברים. כוונון בכל אחת ממערכות היחסים האלה חשוב לאין ערוך בגלל שהילד מקבל מידע חדש כל הזמן וכך העולם מעצב אותו10. בדיוק כמו שתפקיד האם הוא לסייע בהתפתחות הילד, זהו גם התפקיד של כל אדם עיקרי בחיי הילד. למרות שתאוריית ההתקשרות מתרכזת בדמות הראשונית, בדרך כלל באם, כיסוד לרווחת ובריאות הילד, כל זה לא נעשה בריק, או ללא אב או שותפים. לרוב, בהתקדמות של התפתחות התינוק, התפקיד הראשוני של האב מתמקד בסיוע לאם בניסיונה לטפל בתינוק. אבל זה לא מפסיק בזה. ככל שהתינוק רוכש עוד מיומנויות, האב הופך להיות מרכזי יותר, והתפקיד שלו מתפתח לעתים קרובות לנקודת הזינוק הבטוחה לפשיטות הגוברות של הילד על העולם החיצוני. ביישום של תאוריית ההתקשרות, התינוק מחובר לאם ומחובק על ידי התמיכה של אנשים רבים המשפיעים על גדילה והתפתחות בצורה שונה בכל שלב ושלב.

מה המשמעות של כל זה? התקשרות בריאה דרך כוונון בריא היא המפתח לתינוקות בריאים, ותינוקות בריאים הם המפתח למבוגרים בריאים. אבל, למרות שהמחקרים יכולים להיות מאירי עיניים, הם יכולים גם להישמע מבהילים. חשוב לזכור שהצמד אם-תינוק הוא מערכת הדדית. אין מערכת שמתפקדת בצורה מושלמת כל הזמן. כל אחד מאתנו יתמודד עם זמנים בהם אנחנו לא בסנכרון או בחוסר ויסות רגשי עם התינוקות שלנו. החדשות הטובות הן שפרקי הזמן האלה של חוסר כוונון, כל עוד הם קצרים ולא כרוניים, הן דבר חיובי. בגלל שהתינוק לומד ויסות עצמי, פרקי זמן קצרים של חוסר כוונון מלמדים אותו חוסן נפשי. בנוסף, יש השערה שתיקון אינטראקטיבי שכזה עשוי להיות הבסיס לאמפתיה14. אי אפשר להתעלם מכך – זה חיוני להבנת התפתחות המוח וליצירה של ציפיות הוריות ריאליסטיות. פרקי זמן ארוכים של חוסר שיווי משקל, או חשיפות קצרות חוזרות ונשנות, לעומת זאת, אינן מועילות. ההשפעות ארוכות הטווח של סביבות כאלה מעציבות כמו תגובת הלחץ קצרת הטווח. מחקרים כעת מקשרים ישירות את החוויות המוקדמות המדוברות עם נטייה מוקדמת למחלות נפש מכל הסוגים ותפקוד לקוי במהלך החיים6. כמו שאתם יכולים לתאר, אם אדם אינו יכול לווסת את הרגשות שלו והוא מוכרע בקלות על ידי אירועים מלחיצים, התמודדות בריאה היא בלתי סבירה ומחלה עלולה להתפתח.

אולם קיימים מחקרים מעוררי תקווה. קיים מחקר רחב ומלהיב על ההשפעה של מצבי משחק ורגש חיוביים על מערכת היחסים בין האם לתינוק. המחקר מראה שהיכולת ליצור שמחה, התרוממות רוח, עניין והתרגשות ביחד עם התינוק הוא המפתח להתפתחות מוקדמת בריאה ובריאות נפשית וגופנית לכל אורך החיים. לכן, המיקוד הוא לא רק על הצד השלילי של לחץ והחשיבות בהימנעות מלחץ, אלא גם מכיר בחשיבות המרכזית של שמחה ואושר. הילד נקשר לאם מווסתת, שעוזרת למצוא את מירב האפשרויות לרגשות חיוביים ולמזער את האפשרויות לרגשות שליליים, וכך יוצרת בריאות אופטימלית14.

המשמעות של כל זה להורים שמגדלים את ילדיהם בימינו היא ברורה. אנחנו צריכים שינויים תרבותיים – שינויים בציפיות, בדעה שלנו על הורות, בהגדרות שלנו לגבי נשיות וגבריות, במערכות הכלכליות וההבנה הרפואית. ביישומיה הרחבים יותר, תאוריית ההתקשרות דורשת מאיתנו לחשוב מחדש על הרבה ממה שהחברה לימדה אותנו. אנחנו חייבים לשחרר את הלמידה הקודמת והמידע השגוי שלנו כדי להתכוונן מחדש לאינסטינקטים המחברים שלנו. למרות שכל זה לא יכול להתממש במהירות, מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להנחיל את הידע הזה בחיינו.

מקורות שמייעצים לנו להשתמש בתחליפי חלב אם, בקבוקים והנקה לפי לוח זמנים כאשר הנקה לפי סימן מהתינוק היא אפשרית יכולים להיות מודחים. ההבנה שהנקה היא התנהגות מחברת שלא רק מספקת את הצרכים התזונתיים והרגשיים של ילדים אלא גם עוזרת לחזק את הזוג אם-תינוק היא ברורה. בולבי ראה בעצמו את המטרה הכפולה של ההנקה וראה בחיבור כראשוני1. מושכת במידה שווה היא ההשפעה של החיבור החזותי המתרחש בהנקה. בסביבות גיל שמונה שבועות, חוש הראייה של התינוק משתפר, והחוויות החזותיות המוקדמות האלה משחקות תפקיד חשוב בהתפתחות. הפנים מלאות הרגש של האם הם הגירוי החזותי העוצמתי ביותר שפוגש התינוק24. היצירה של בהייה הדדית עזה גורמת לרמות האנדורפינים במוח התינוק לעלות, ויוצרות תחושה של אושר. החיווט הרגשי גורם גם לרמות האנדורפינים של האם לעלות, דבר שגורם לסנכרון רגשי10. בנוסף, מגע העור בהנקה, ונשיאת התינוק על הידיים ובמנשא באופן כללי, תורם לתהליך זה.

שינה משותפת היא עוד הרחבה חשובה של תיאוריית ההתקשרות. בגלל קרבת האם-תינוק, שינה משותפת מאפשרת תגובה מהירה לחוסר איזון. היבטים מווסתים מבוססים בשינה משותפת הינם מקבילים ללימוד הוויסות העצמי המתרחש במסגרת ההתקשרות. כמו שמראה עבודתו של ד"ר ג'יימס מקנה (ראו מגזין Mothering גיליון 114), לשינה משותפת יש תועלת מרכזית בהתפתחות והישרדות תינוקות.

אולי הדבר הכי חשוב הוא שטכניקות מבוססות-התנהגות של גידול ילדים, כמו אימון שינה, צריכות להיות מוחרמות. בהתחשב בכמות המחקרים המתוחכמים והחוצים דיסציפלינות על התקשרות והתפתחות המוח המתוארים פה במאמר, ברור שנכונותו של התינוק לאימוני שינה לאחר פרקי זמן קצרים של מחאה, הם לא פחות ממחזור של תגובות "הילחם או ברח" וניתוק אשר מזיקות להתפתחות. לחשוב שבגלל שהתינוק קיבל בפסיביות את שיטת השינה החדשה, משמעו שאימו השינה "הצליח", הוא להבין שלא כהלכה את מוח התינוק. אין אנו יכולים לקבל עוד את החוכמה המקובל שתינוקות רק "מאנים את הריאות שלהם" כשהם בוכים. אנחנו גם לא יכולים לקבל את הפירוש של בכי תינוקות כ"מניפולציה". תינוקות בוכים כדי לסמן מצוקה ובניסיון להניע מטפל לספק את הצרכים שלהם ולטפח התפתחות בריאה. זהו ניסיון תקשורת, לא מניפולציה. המטרות שלהם הן הישרדות והתפתחות מיטבית. אלה מושגים על ידי התקשרות בטוחה.

אולי היישום הקשה ביותר של תאוריית ההתקשרות נמצא בילדות שלנו. רובנו לא גדלנו עם פרדיגמת ההתקשרות. אנחנו עלולים לדאוג לגבי הבחירות שעשינו עם ילדינו, או לגבי ההשפעות של הילדות שלנו על חיינו הנוכחיים. למרות שפרק הזמן של התפתחות המוח המואצת שמתרחש בשנים המוקדמות הוא פרק הזמן הפגיע ביותר, זהו לא הזמן היחיד בו התפתחות המוח יכולה להשתנות. המוח הוא איבר גמיש ומורכב שתמיד מסוגל ללמוד דברים חדשים. הקבלה, אמונה והיישום של הורות מתקשרת יכולה להיות חוויה מרפאת להורה תוך כדי יצירה של הסביבה הטובה ביותר לילד. כמו שאמר גנדי, "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם."

————————————————————————————————————————-

1. J. Bowlby, Attachment and Loss 1: Attachment (New York: Basic Books, 1969/1982).
2. R. S. Marvin and B.A. Preston, "Normative Development: The Ontogeny of Attachment," in J. Cassidy and P. R. Shaver (eds.),Handbook of Attachment (New York: Guilford Press, 1999): 44-67.
3. M. Ainsworth, Infancy in Uganda: Infant Care and the Growth of Love (Baltimore, MD: Johns Hopkins University Press, 1967).
4. D. D. Francis and M. J. Meaney, "Maternal Care and the Development of Stress Responses," Current Opinion in Neurobiology 9 (1999): 128-134.
5. J. Dobbing, Developing Brain and Behavior (San Diego, CA: Academic Press, 1997).
6. A. N. Schore, "The Effects of Early Relational Trauma on Right Brain Development, Affect Regulation and Infant Mental Health," Infant Mental Health Journal 22, 1-2 (2001): 201-269.
7. A. N. Schore, "Dysregulation of the Right Brain: A Fundamental Mechanism of Traumatic Attachment and the Psychopathogenesis of Posttraumatic Stress Disorder," Australian and New Zealand Journal of Psychiatry 36 (2002): 9-30.
8. J. Lipari, "First Impressions Count with Your Newborn: Early Months Time for Emotional, Cognitive Development," Boston Herald (Aug 27, 2000).
9. D. Cicchetti and D. Tucker, "Development and Self-Regulatory Structures of the Mind," Development and Psychopathology 6 (1994): 533-549.
10. A. N. Schore, "Effects of a Secure Attachment Relationship on Right Brain Development, Affect Regulation and Infant Mental Health," Infant Mental Health Journal 22, 1-2 (2001): 7-66.
11. G. Spangler, et al., "Maternal Sensitivity as an Organizer for Biobehavioral Regulation in Infancy," Developmental Psychobiology 27 (1994): 425-437.
12. R. Feldman, et al., "Relations Between Cyclicity and Regulation in Mother-Infant Interaction at 3 and 9 Months and Cognition at 2 Years," Journal of Applied Developmental Psychology 17 (1996): 347-365.
13. R. Penman, et al., "Synchronicity in Mother-Infant Interaction: A Possible Neurophysiological Base," British Journal of Medical Psychology 56 (1983): 1-7.
14. R. Carroll, UK Council for Psychotherapy, "An Interview with Allan Schore: 'The American Bowlby' " (conducted by telephone), 2001.
15. B. D. Perry, et al., "Childhood Trauma, the Neurobiology of Adaptation and 'Use-Dependent' Development of the Brain: How 'States' Become 'Traits'," Infant Mental Health Journal 16 (1995): 271-291.
16. M. R. Brown, "Corticotropin-releasing Factor: Actions on the Sympathetic Nervous System and Metabolism," Endocrinology 111 (1982): 928-931.
17. A. N. Schore, Affect Regulation and the Origin of the Self: The Neurobiology of Emotional Development (Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum, 1994).
18. B. Beebe, "Coconstructing Mother-Infant Distress: The Microsynchrony of Maternal Impingement and Infant Avoidance in the Face-to-Face Encounter," Psychoanalytic Inquiry 20 (2000): 214-440.
19. E. Z. Tronick and M. K. Weinberg, "Depressed Mothers and Infants: Failure to Form Dyadic States of Consciousness," in L. Murray and P. J. Cooper (eds.), Postpartum Depression in Child Development (New York: Guilford Press, 1997): 54-81.
20. S. W. Porges, "Emotion: An Evolutionary By-product of the Neural Regulation of the Autonomic Nervous System," Annals of the New York Academy of Sciences 807 (1997): 62-77.
21. B. S. McEwen, "The Neurobiology of Stress: From Serendipity to Clinical Relevance," Brain Research 886 (2000): 172-189.
22. J. Bowlby, Attachment and Loss 2: Separation: Anxiety and Anger (New York: Basic Books, 1973).
23. R. S. Marvin, "An Ethological-Cognitive Model for the Attenuation of Mother-Child Attachment Behavior," in T. M. Alloway, et al. (eds.), Advances in the Study of Communication and Affect 3: Attachment Behavior (New York: Plenum Press, 1977), 25-60.
24. H. Yamada, et al., "A Rapid Brain Metabolic Change in Infants Detected by MRI," Neuroreport 8 (1997): 3775-3778.

————————————————————————————————————————-

לורן פורטרלורן פורטר היא עובדת סוציאלית קלינית לשעבר ואמא לבת אחת. היא המקימה והמנהלת של המרכז להתקשרות בניוזילנד.

מאמר זה ראה אור לראשונה בגיליון מספר 119 של מגזין Mothering. ניתן לקרוא את הגרסה המקורית כאן.