7 סיבות למה לא להגביל זמן מסכים

"הבודהא, האלוהות, שוכן בנוחות לא פחותה במעגליו של מחשב ספרתי או בגלגלי השיניים של ממסרת האופנוע מבפסגת הר או בעלי כותרתו של פרח." –  רוברט מ. פירסיג,  "זן ואמנות אחזקת האופנוע"

מאז שפורסמה הכתבה על זה שסטיב ג'ובס הגביל את "זמן המסכים" של הילדים שלו, התבשל אצלי הפוסט הזה. כשהיום בבוקר הציעו לשלוח את הכתבה לכל ההורים בבית הספר שבו אני עובד בצהרון, הרגשתי שזה הזמן להוציא החוצה את מה שיש לי.

אני רק אגיד מראש ששימוש במחשבים כאלה ואחרים עלול להיות בעייתי, במיוחד שימוש מופרז בהם. אני חושב גם שהגבלה היא לא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם אותן בעיות ועצם ההגבלה יוצרת בעיות נוספות. אין פה עניין של נכון או לא נכון, הגבלה של "זמן מסכים" יכול להיות יעיל בפתרון בעיות מסוימות. יכול להיות גם שיש מצבים שבהם הגבלה תעזור לפתור בעיה מסוימת. בכל זאת אני מאמין שרוב הזמן הגבלה היא לא הפתרון. אז הנה 7 סיבות למה לא להגביל זמן מסכים לילדים שלי ועוד 3 הגיגים.

1) פעם גם על ילדים שקראו "יותר מידי" ספרים אמרו דברים דומים למה שאומרים היום על ילדים שמבלים "יותר מידי" זמן מול מסכים.

2) הם לא באמת יכולים להיות מהבוקר עד הלילה על מסכים. כי יש בית ספר, חוגים, שיעורי בית (שהם עלולים לבחור גם לא לעשות), לפעמים מישהו אחר תופס את המחשב או הטלוויזיה. אני לא חושב שצריך להוסיף עוד על ההגבלות הטבעיות האלה.

3) כשמגבילים משהו זה עלול לגרום לערך שלו לעלות. אני רואה מהסביבה הקרובה אלי ילדים שרצים לשחק במחשב מיד כשהם מגיעים הביתה, כדי להספיק כמה שיותר לפני שההורים יגיעו ויגידו להם להפסיק.

4) אני רואה ילדים שמשקרים להורים שלהם על שעות המסכים שלהם בגלל אותן הגבלות. אם הם לא מרגישים חופשיים עם ההורים שלהם בנושא כזה, אולי הם יסתירו גם נושאים אחרים שעלולים לדעתי להיות יותר הרי גורל.

5) "מחקרים מפריכים את המיתוסים המפחידים לגבי ההשפעות המזיקות של משחקי מחשב.

אם תבדקו את הספרות המחקרית, תמצאו מעט מאוד ראיות, אם בכלל, שתומכות בטענות של מחרחרי הפחד, וראיות רבות נגד הטענות האלה. למעשה, סקרים שיטתיים הראו שילדים שמשחקים משחקי מחשב באופן רגיל הם, אם כבר, יותר בכושר, בעלי סיכוי נמוך יותר להשמנה, בעלי סיכוי יותר גבוה להנות ממשחקים מחוץ לבית, מעורבים חברתית יותר, ויותר מעורבים בקהילה מחבריהם שלא משחקים במשחקי מחשבי. [1] מחקר רחב היקף בארבע ערים בהולנד הראה – בניגוד למה שאני מניח הייתה ההנחה הראשונית – שילדים שהיה להם מחשב או טלוויזיה בחדר היו בעלי סיכוי רב יותר משמעותית לשחק בחוץ מאשר ילדים דומים שלא הייתה להם גישה כל כך קלה למסכים. [2] מחקר על ידי Pew Research Center הסיק שמשחקי מחשב, הרחק מהיותם מבודדים, שימשו לחבר ילדים עם בני גילם ועם החברה בכללותה. [3] מחקר אחר תיעד, כמותית, את הדרכים הרבות בהם משחקי מחשב מעודדים אינטראקציות חברתיות וחברויות. [4] ילדים יוצרים חברויות עם שחקני מחשב אחרים, גם בעולם האמיתי וגם באינטרנט. הם מדברים אחד עם השני על המשחקים שלהם, מלמדים אחד את השני אסטרטגיות, ומשחקים לרוב ביחד, באותו חדר או באינטרנט.

בנוגע לאלימות, ניתוח של מחקרים רבים שנועד למצוא השפעות של אלימות משחקי מחשב על אלימות בעולם האמיתי הסיק, שבכללותו, יש ראיות מעטות או לא קיימות להשפעות כאלה. [5] מעניין לדעת גם, שבמהלך העשורים בהם אלימות במשחקי מחשב עולה בהדרגה, ישנה ירידה הדרגתית ומשמעותית באלימות של צעירים. [6] אני לא בא לטעון שהירידה באלימות בעולם האמיתי נגרמה באיזה מידה משמעותית מהעלייה במשחקי מחשב אלימים, אבל, ישנם ראיות שמשחקים כאלה עוזרים לאנשים ללמוד איך לשלוט בעוינות שלהם. בניסוי אחד, הוצגה לסטודנטים מטלה נפשית מתסכלת ולאחר מכן העריכו את הרגשת הדיכאון והעוינות שלהם. הממצא העיקרי היה שאילו ששיחקו במשחקי מחשב אלימים הרגישו פחות מדוכאים ועוינים 45 דקות מוקדם יותר מסטודנטים דומים שלא שיחקו משחקים כאלה.[7]"

http://wp.me/p43YsN-b0

6) משחקי מחשב היום הם לא מה שרוב המבוגרים מכירים מפעם. הם דורשים היום שיתוף פעולה יוצא דופן. יש לי היום חברים מגרמניה, ספרד, ארה"ב (אחד מהם הוא כומר – בעצם היה כומר, הוא בדיוק עזב כדי שאישתו תוכל לקבל עבודה שהם הרגישו שהיא לא יכולה לוותר עליה ודרשה מהם לעבור דירה), פנמה, אוסטרליה, אנגליה, מלזיה, פולין, סלובקיה, קנדה… אנשים שאני מכיר שנים. אנשים שבמהלך היכרותי איתם התחילו תארים אקדמיים, סיימו תארים אקדמיים, יצאו לדייטים, הקימו משפחות… אנשים שישנתי אצלם כשטסתי לחו"ל, אנשים שיצא לי לארח כשהגיעו לארץ. אנשים שיש לי איתם תחומי עניין משותפים. חברים.

7) הקריאה, השמיעה, הכתיבה והדיבור שלי באנגלית הם תוצאה של עשרות אלפי שעות של אימון דרך משחקי מחשב. לימודי האנגלית בבית הספר קידמו אותי בצורה זניחה ביחס אליהם.

8) אני מתאר לעצמי שילדים שיש להם זמן מוגבל לשימוש במחשב יראו בו בעיקר ככלי להנאה ולא ככלי שיכול גם לעזור להם להתפתח. כי כשיש לך שעה ביום, אתה תעדיף לשחק במשחק החדש ולא לבדוק משהו בוויקיפדיה או לראות סרטונים ב TED, שהיית נכנס אליהם כי הם פשוט מעניינים אותך.

והנה עוד 3 הגיגים:

1) יכול להיות שלבכירים כאלה ואחרים יש צרוך לשלוט בסביבתם, והגבלות על הילדים שלהם מספקים להם את הצורך הזה.

2) יש סכנות בשימוש בטכנולוגיה, ושימוש מופרז יכול להיות בעייתי כמו בכל דבר.

3) כשיש כמה ילדים על מחשב אחד, יכול להיות הגיוני לקבוע כמה זמן יכול להיות כל אחד. רק עדיף שזה יהיה אחרי דיון עם הילדים ולא כהנחתה מלמעלה.

הדרך הנכונה מבחינתי "להתמודד" עם המסכים היא לתת להם לגיטימציה מלאה. לשבת מידי פעם עם הילדים ולשחק איתם במחשב. לראות מה המשחקים והתוכניות שמעניינים אותם. לדבר איתם עליהם. לגלות עניין בעולם שלהם. להסביר להם על הסכנות של השימוש הטכנולוגיה. מה כדאי לחשוף ומה לא כדאי. איפה כדאי להירשם עם האימייל ואיפה לא. איפה אפשר למצוא את הגדרות הפרטיות של פייסבוק ומה הם בעצם אומרות. לגרום להם להרגיש שאם הם נכנסו לצרה בגלל השימוש באחת הטכנולוגיות האלה, שאפשר לבוא לאחד ההורים והוא לא ישפוט אותם אלא ינסה לתקן את זה איתם ביחד.

כי מה הסיכוי שהבת שלכם תפנה אליכם לעזרה על משהו  שקרה לה בזמן שהיא לא הייתה אמורה להיות על המחשב?