תגית: הורות מסביב לעולם

ציוני הדרך החשובים באמת

ציוני הדרך החשובים באמת

"מ-א-ט" "מ-אט" "מאט." ילדתי בת השש רכנה מעל ספר לימוד הקריאה שלה, משמיעה בקפדנות כל מילה. הקשבתי לה ודאגתי. אחיה הגדול היה מסוגל לקרוא את אותן המילים בגיל הרבה יותר צעיר.

זה טבעי להשוות את ילדינו ולדאוג מקצב ההתפתחות שלהם. מעודדים אותנו בארה"ב להתסכל על אבני הדרך המצופים של ילדינו ולוודא שהם מגיעים אליהם בזמן. רק כשהתחלתי לחקור הורות ברחבי העולם גיליתי כמה אבני הדרך של תינוקות וילדים הם לא אוניברסליים. מה שאנחנו מצפים מהילד בכל גיל נתון מושפע ומעוצב על ידי התרבות. דרך עדשת התרבות, רעיונות מסויימים של "נורמליות" נראים שונים לגמרי.

תינוקות מחלקים באפריקה, הקריביים או הודו שאמהותיהם מזיזים את הגוף שלהם נמרצות מגיעים לציוני דרך מוטוריים מוקדם יותר מאשר תינוקות בתרבות המערבית, שמבלים הרבה זמן בשכיבה על גבם.

תינוקות בכמה תרבויות שבטיות שכמעט תמיד נושאים אותם מדלגים על שלב הזחילה לגמרי.

תינוקות בוייטנאם לא עוברים גמילה מחיתולים כמו שאנחנו מכירים זאת, בגלל שהם היו פחות או יותר כל חייהם בלי חיתולים.

בתרבויות אחרות, לא מצופה מתינוקות לישון כל הלילה לבד, בני השנתיים הנוראיים לא קיימים ולא מצפים שבני נוער יהיו בקונפליקט עם הוריהם (והם לא). ואנחנו? מעודדים הורים אמריקאיים לדבר, לדבר, לדבר אל ילדינו, אפילו כשהם תינוקות ולא יכולים להגיב בחזרה. הילדים שלנו הופכים לנושאי משא ומתן מצויינים. אפילו כשאנחנו מגלגלים את העיניים בזעם, אנחנו גאים בעורכי הדין המלבלבים הקטנים. אנחנו יודעים שלדבר אל ילדינו זה טוב עבורם. אנחנו משייכים מיומנות ורבלית לאינטליגנציה וחלק מאיתנו עשויים לפתח תקווה שהיכולת שלהם לנדנד לנו עד לכניעה רומזת שהם יקבלו ציונים טובים ויגיעו לאוניברסיטה טובה. אבל לא כל ההורים בעולם מסכימים. יש תרבויות שבהם הורים מגדירים אינטליגנציה פשוט כלהיות יכול לדעת מה צריך להיעשות, ולעשות את זה. יש מקומות שבהם למידה לא נלמדת, היא נתפסת. על ידי היותו צופה שקט ופיקח לומד הילד את המיומנויות שהוא צריך כדי לשגשג.

המחקר מראה שהורים אמריקאיים מתמקדים בגירוי, העשרה ופיתוח קוגניטיבי יותר מהורים בתרבויות אחרות, כך למשל ההולנדים והאיטלקים, שיש להם סדר עדיפויות שונה כמו שגרה או רוגע. אנחנו אפילו מצדיקים משחק חופשי והפסקות בבית הספר לפי התועלת הקוגניטיבית שלהם, ומדברים על כך שהמשחק מניח את היסודות להצלחה אקדמית.

כל חברה מעריכה מיומנויות שונות לפי הצרכים שלה. הבעיה באמריקה היא שבזמן שאנחנו מצטיינים בגידול ילדים ורבליים, שכחנו ערכים אחרים שאנחנו צריכים לטפח בילדינו.

לחשוב על אחרים, לא רק על עצמם: ללמוד להסתדר עם אחרים נמצא בראש סדר העדיפויות בתרבויות אחרות. הורים ספרדיים שדיברתי איתם אמרו לי שהם מגרים את תינוקותיהם עם אנשים, לא עם צעצועים חינוכיים. הם יוצאים איתם החוצה מוקדם, ומקדמים סוג אינטרקציה עם זרים שרוב האמריקאים רואים כפושלני. אמהות יפניות מפנות את תשומת לב התינוקות שלהם למערכות יחסים יותר מאשר לחפצים כמו שאמהות אמריקאיות עושות ("תראה את הפיל האפור והגדול הזה!") במחקר אחד, ילדי כיתות ד'-ה' מארצות הברית ויפן נשאלו למה לא כדאי להרביץ, לרכל או לריב עם ילדים אחרים, 92 אחוזים מהילדים האמריקאים ענו "בגלל שהם יתפסו או יהיה בצרה." 90 אחוזים מהילדים היפנים שנשאלו את אותה השאלה אמרו, "בגלל שזה יכאיב למישהו אחר." המחקר מצביע שבתרבויות המעודדות ערכים שיתופיים – בהם ילדים רואים אנשים עוזרים אחד לשני בחקלאות, בניית בתים וכן האלה – שיתוף מגיע יותר בקלות מאשר בתרבויות אינדיבידואליסטיות ותחרותיות כמו שלנו.

לתלות את המעיל שלהם: מסביב לעולם, ילדים עושים מטלות, לוקחים אוטובוסים ורכבות בעצמם, שומרים על החפצים שלהם, משתמשים בסכינים ומבשלים בגיל בו הורים אמריקאים עדיין מלבישים גרביים לילדים, אוספים את המעיל שלהם מהרצפה ומפקחים על מה הם יכולים לראות בטלוויזיה.

טיפול באחים שלהם: ילד שוודי אחד שראיינתי הביא את אחותו מהגן באוטובוס מאז שהיה בבית הספר היסודי, הכין לה ארוחה קלה ופיקח על שיעורי הבית שלה. כשגידלנו את ילדינו ביפן, עזרה הייתה כל כך מוערכת ששיעורי הבית של הבן שלנו כללו לעשות מטלות כמו להשגיח או להאכיל את אחותו הקטנה. אמא יפנית אחת שהכרתי הייתה משאירה את ילדיה בבית בזמן שהייתה הולכת לעשות קניות. במדינה שלנו, זה היה גורם לה להיות מואשמת בהזנחה. במדינה שלנו, אנחנו פוחדים שלבקש מאחים לטפל זה בזה מעמיס יותר מידי על הפוטנציאל האינדיבידואלי שלהם. ההפך הוא הנכון: כשאנחנו מבקשים מילדינו לטפל אחד בשני, זה מתיר את הפוטנציאל שלהם כבני אדם מטפחים ואחראיים חברתית.

זה לא מפתיע שהורים בעלי כוונות טובות מטפחים אינטיליגנציה קוגניטיבית והישגיות אינדיבידואלית בחריצות שכזו. הם, אחרי הכל, סמני הצלחה כל כך חשובים באמריקה המודרנית. אבל המיקוד שלנו בתוצאות מוביל אותנו להסתכל על ציוני הדרך בצורה שגויה – כסדרה של קופסאות והצלחות לסמן עליהם V בדרך למטרה מסויימת. אנחנו מתמקדים ביכולת הילדים שלנו לקרוא כשהם בגיל שבו אנחנו צריכים להתמקד בטוב הלב והאופי שלהם. אנחנו דואגים לא להעמיס עליהם יותר מידי עם מטלות בגלל שהם צריכים להכין שיעורי בית, בזמן שאנחנו צריכים לטפח מיומנויות שיהפכו אותם לעצמאיים יותר, ולשלוח להם מסר ברור וחד משמעי שאומר: כן, הצלחה אקדמית היא חשובה, אבל להיות טוב לב ואחראי גם כן חשוב. כל אלה הם ציוני דרך שאנחנו לא רוצים לפספס.

כישורי הקריאה של בתי לא השתפרו. אבל כשהיא סוגרת את הספר, היא מושיטה יד לאחותה הקטנה ולוקחת אותה לחדר האמבטיה, עוזרת לה להחליף לפיג'מה, ומביאה לה את מברשת השיניים. הבנתי לבסוף שלא נחרץ גורלה לכשלון, אלא שהיא רק מתפתחת בצורה שונה ושהקצב השונה שלה יאפשר לה את הנוחות לקרוא בקול למשך עוד הרבה זמן. אחרי הכל, היא רק בת 6. הגיע הזמן לאפשר לעצמנו להתמקד יותר בעידוד טוב לב אצל ילדים, ללמד אותם התמדה ולוודא שהם יודעים איך לתלות את המגבות שלהם.

—————————————————————-

קריסטין גרוס לומחברת הספר Parenting Without Borders: Surprising Lessons Parents Around the World Can Teach us. (הורים ללא גבולות: השיעורים המפתיעים שהורים מרחבי העולם יכולים ללמד אותנו).

אתם יכולים לעקוב אחריה בטוויטר: http://www.twitter.com/@grossloh או לגשת לאתר שלה: http://t.co/2wKtobm4L2