ראיון עם ד"ר שפאלי צברי על הורות מודעת ללא חינוך
פורסם באתר האינטרנט של Natural Child Magazine
ד"ר שפאלי צברי היא פסיכולוגית קלינית שמשלבת פסיכולוגיה מערבית ופילוסופיה מזרחית בעבודתה. היא המחברת של שני ספרי הורות (Out of Control (2014 ו (Conscious Parent (2010.
ש: ספרך Out of Control אומר שכל הרעיון של חינוך ילדים פגום, למה את מתכוונת בכך?
ת: חינוך, בכל צורותיו, הוא ניסיון לשלוט בילד – לגרום לילד לציית. למרות שכולנו חייבים להפוך לתרבותיים במידה מסוימת כדי לחיות ביחד בהצלחה, לכפות את התרבות זה דבר שונה מהותית מלמידה על ידי דוגמה. כשיש דברים שפשוט נעשים בצורה מסוימת במשפחה, ומעודדים את הילד ועוזרים לו להבין זאת, הוא מרגיש חלק ממה שמתרחש במקום שאותו דבר יכפה את עצמו עליהם. המפתח הוא לעודד אותם להתברג לתוך המשפחה והחברה בדרך שבאמת מייצגת אותם, לא רק על בשביל להשביע את רצונם של אחרים.
אם אתם חושבים על המילה "חינוך", היא בדרך כלל מגיעה בצורה של עונש. חייבים לחנך את האדם בשביל דבר כזה או אחר, לא רק בבית אלא גם בעבודה ובצבא.
הבעיה היא שעונש מוביל לתרעומת. מי מאתנו אוהב שמחנכים אותו? מתי זה עורר בנו חיבה כלפי מישהו או כלפי עבודתנו? זה מדכא.
אפילו בצורתו הנעימה יותר, חינוך מתקשר למילה "חניך", שיש לה קונוטציות של ללכת בעקבות מישהו. אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו ילכו אחרי אחר – אנחנו רוצים מנהיגים, אנשים שמכירים את הראש והלב שלהם. גם ככה יש בעולם שלנו יותר מדי כבשים שמוליכים אותם שולל.
ש: איזה השפעה שלילית יש לחינוך על הילד בשלבים מאוחרים יותר? במקום העבודה, במערכות היחסים שלו?
ת: חינוך הוא לכפות לעשות דברים. הזכרתי לפני רגע שהשפעה אחת של חינוך היא טינה. תוצר לוואי של טינה הוא שהיא חותרת תחת היוזמה של הילד, מערערת את הנטייה הטבעית שלו להתחיל דברים בצורתו הייחודית. זה כאילו שיש לך אנרגיה שלילית (טינה) שדוחפת נגד הסקרנות וההתלהבות הטבעית כלפי החיים.
עוד היבט של חינוך הוא מחיצת הנפש היצירתית, בעלת הדמיון ורבת התושייה שלהם. בדרכים מגוונות ורמות שונות, התוצאה היא שהם "מאבדים קשר" עם עצמם. כעת הם גדלים בהתאמה לתבנית שנוצרה על ידי מישהו אחר, בין אם של המשפחה, החברים או מערכת החינוך. הם חיים לפי הציפיות של אחרים, קוברים מה שבאמת מיוחד בהם.
אז התרומה שלהם לחיים, כיוון שהיא אותנטית, היא לרוב מזערית. אפילו אם הם משיגים הרבה, זה לא מגיע מזרימה, אלא מתוך כפיה "לעשות משהו" מעצמם כדי לפצות על רמיסתם.
מיותר לומר, משבר אמצע החיים יכול להיות התוצאה, דבר שגורר לא רק בעיות קריירה אלא גם בעיות במערכת היחסים, כיוון שאף אחד לא יכול להזדהות אם הם פועלים מתוך דמות במקום ממהותם. וכמובן, קונפליקט עם ילדיהם גם יהיה סוגיה, כי הם לא ידעו איך לקבל את ייחודם של ילדיהם כי הם בעצמם לא קיבלו זאת.
כמו כן, כשחינוך כולל עונש – שבטעות קרוי הרבה פעמים תוצאות – מצב חרדתי מתפתח אצל הילד. הוא יכול להופיע במגוון סימפטומים, גופניים ונפשיים, שרק מתעצמים עם הזמן אלא אם תופסים אותם בשורש. יש לנו כל כך הרבה ילדים מעורערים ולכן מבוגרים מעורערים בחברה שלנו! והרבה שלא בדיוק מעורערים גם לא באמת שמחים.
בכל פעם שנכפה עלינו לבגוד ברצונות וברגשות האמיתיים שלנו, דבר שאנחנו עושים בקלות כילדים בגלל שאנחנו צריכים את האישור של הורינו, הרגשת חרדה היא בלתי נמנעת. לא רק חרדה לגבי מצבים ואירועים, אלא לגבי עצמנו. וזה לא נעלם, אפילו כשאנחנו מתייחסים לתסמינים. זה רק יורד אל מתחת לפני השטח. זה גורם לחיים להיות קשים לעיכול. יש מין תחושה לא נוחה שנוכחת כמעט כל הזמן. אנחנו מסווים אותה, אבל היא לא חולפת. היא נוגסת בנו, מפיקה תחושה של אי שביעות רצון.
חרדה כזאת כלפי עצמנו נוטה לפקפוק עצמי. אך, פקפוק עצמי מסווה לרוב על ידי אגו נחוש. אנחנו מרגישים שאנחנו כל הזמן צריכים "להוכיח" את עצמנו. רוב החרדה שאנשים סובלים ממנה בשלב מאוחר יותר מגיעה מהחרדה להשביע את רצונם של אחרים כשהיינו צעירים. שוב, זה הדבר שמוביל לתופעת משבר גיל העמידה, כשאדם מתעורר לכך שחייו היו בגידה בהווייתו.
ש: את אומרת שאיומים, עונשים ופסקי זמן הם מחוץ לתחום. מה הפתרון שלך לשליטה בילדים?
ת: הדבר הוא לא שליטה בילדים, אלא לסייע להם בלמידה שלהם. זה נעשה הכי טוב על ידי דוגמה אישית – על ידי המוסר המשפחתי, כמו שגרת צחצוח השיניים לפני השינה, החזרת דברים למקומם, סידור המיטה, תליית המגבות שלנו.
מעודדים למידה גם על ידי כך שלא מונעים מהתוצאות ללמד את הילד – אלא אם כן יש סכנה לבריאותם.
תוצאות לא "ניתנות", כמו שאני שומעת הרבה הורים אומרים: "אני צריכה לתת לך תוצאה". זו לא תוצאה, זה קנס. תוצאות הן הפירות הטבעיים של המעשים שלנו, זרימת הסיבה והתוצאה. אם אתה מאחר, חוץ מבמקרי חירום, אחרי פעם או פעמיים אתה תפספס את האירוע. ההורה לא ממשיך להציל אותך.
תרגול של דברים שצריך ללמוד הוא חשוב. כאן ההורה יכול ממש לעודד את הילד להתארגן ולהרגיש שבע רצון מיכולתו לעשות כך. בספר שלי, אני מדברת על משחק תפקידים לגבי דברים כמו להתלבש ולהכין את התיק כדי לא לפספס את האוטובוס לבית הספר. אנחנו מתרגלים זאת שוב ושוב עד שזה הופך לשגרה. לא בכפייה, אלא במשחק, בהרפתקה.
ש: ישנם מומחי הורות שיגידו שלא לחנך את הילד זו גישה עצלנית להורות. איך את מרגשיה כלפי זה?
ת: הטלת משמעת, עונשים, פסקי זמן – אלה הדרכים העצלות. כמו להגיד שוב ושוב, "אמרתי לך אלף פעמים… אתה אף פעם לא מקשיב?" את מכירה את הדברים השגרתיים שהורים אומרים. אלה תגובות שגרתיות, לא מענה נוכח, אותנטי ועל המקום שמתאים באמת לאירוע. תגובתיות היא עצלנות. מענה יצירתי דורש הרבה מאמץ.
גידול ילד להיות נאמן לעצמו דורש להיות מכווננן באמת לילד, להקשיב מעבר למילים, לשמוע את הלב. זה דורש גם המון עימות-עצמי כדי להתייחס לנושאים שהילד מעורר בנו שגורמים לנו להגיב. זאת לרוב מטלה קשה וכואבת. זאת הורות מעשית אמיתית, קשובה בכל רגע וצופה כל הזמן כדי לאפשר שגשוג אבל לא על מנת לשלוט או לגבור.
ש: כל הורה רוצה את מפתח הזהב לגידול ילד מחונך. מה העצות העיקריות שאת נותנת להורים?
ת: להניח את האג'נדה שלכם בצד זו העצה הראשונה שלי. תבדקו מה האג'נדה של הילד שלכם. תגלו מי זה האדם הזה באמת. הוא יראה לכם אם תפקחו את העיניים והאוזניים. לאחר מכן תעבדו איתו בשיתוף פעולה. תתייחסו לצרכים של כל המשפחה, תעזרו לו לראות איך הוא נכנס למערכת – איך הוא יכול ליצור קשר עמוק, אך לא לאבד את עצמו במערכת היחסים.
הורות מודעת משמעותה לעזור לילד לגלות ולפתח חוסן נפשי, יצירתיות, אופי. הכל כבר שם – המטרה שלנו היא לספק סביבה מזינה שמוציאה את זה החוצה. כך מתפתח חיים בעלי חינוך עצמי.
בספר "הנסיך הקטן", הבחור הקטן אומר שהורדים לא רק יפים, אלא גם יש להם קוצים. על ידי הקוצים, הוא מתייחס לגבולות שלנו. אז זאת לא הורות מתירנית, בה אנחנו מרשים לילד לדרוך עלינו. לא, להורה חייבים להיות קוצים – גבולות ברורים שאנחנו לא מרשים לילדים שלנו לחצות.
אל תבלבלו בין דימוי הקוצים לבין עונשים: הקוצים בורד לא מתקרבים אלינו ונתקעים בנו. הם פשוט יוצרים גבולות ברורים. כשאנחנו בעצמנו מוגדרים היטב, זה מלמד את הילד לפתח תחושה מוגדרת היטב של פנימיותו. המפתח הוא לזכור שלהיות מסוגלים להגדיר את עצמנו זה שונה לחלוטין מלדרוך על אחרים. העניין הוא להיות אמיתיים לעצמנו, בעודנו מעודדים אחרים להיות אמיתיים לעצמם.
—————————————————————————————————————–
בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.
שפאלי צברי היא פסיכולוגית קלינית וכתבה את הספרים The Conscious Parent ו- Out of Control – Why Disciplining Your Child Doesn't Work and What Will.