תגית: ילדים

אלפי קוהן

נגד תחרותיות

פורסם ב Education Week בתאריך 19/9/2007

נגד תחרותיות

למה מורים טובים לא חושבים על הכלכלה הגלובלית

מאת אלפי קוהן

הנה כמה משפטים שיכולים להרגיע אותנו אם היו משתמשים בהם להגן על מדיניות חינוכית: "התרגשות מלמידה" … "חשיבה עמוקה יותר על שאלות בעלות משמעות" … "קידום התפתחות חברתית ומוסרית" … "חברה דמוקרטית."

והנה משפט שאמור לגרום לנו להרתע ולסגת לאט לאט לאחור: "תחרותיות בכלכלה הגלובלית של המאה ה 21."

במשך שנים, אבירי המבחנים כבדי המשקל ותוכניות לימודי החובה המבוססות סטנדרטים השתמשו בצורך לשדרג את מיומנויות העובדים לעתיד, ובהרחבה, את ההכנסות של תאגידים אמריקאים. אבל כעת, היריבים של מדיניות כזאת משתמשים בטיעון זהה. בחודשים האחרונים, שני מבקרים חשובים של תוכנית "No Child Left Behind" טענו במאמרים שונים שההשפעה של החוק על ההוראה לא מתאימה למה שצריך על מנת ליצור עובדים מוצלחים.

אני בטוח שהם צודקים. אבל כמו שלא נצדיק תוכנית לימודים נהדרת בטענה שהיא תעלה את הציונים במבחנים תקניים – ראשית כי מבחנים כאלה מודדים את הדברים הכי פחות חשובים, ושנית כי טענות מסוג זה נותנות לגיטימציה למבחנים כאלה – כך אנחנו צריכים להסס מלהגן או לבקר שיטות חינוכיות על בסיס כלכלי.

מגוון של שבילי ראיות נפגשו כדי לקרוא תיגר על הטענה שמצב הכלכלה הוא תוצאה של כמה טובים בתי הספר בהכנת עובדי העתיד. לתלמידים יחידים, תוצאות בבית הספר קשורות רק באופן קלוש לביצועים במקום העבודה. ואצל אומות, יש התאמה קטנה בין ממוצע ציוני מבחנים וחוסן כלכלי.

בית הספר הוא שעיר לעזאזל מפתה כשהתוצאות הכלכליות של חברה מאכזבות או כשהכלכלה מגמגמת בכללותה. אבל הרקע החינוכי של עובד הוא רק גורם אחד מני רבים שקובעים את מידת היצרנות שלו. יצרנות העובדים, בתורה, היא רק גורם אחד מני רבים שקובע את רווחיות התאגיד. ורווחיות התאגיד היא רק גורם אחד מני רבים שקובע את מצב הכלכלה – במיוחד תמונת התעסוקה. האם מישהו באמת מאמין, לדוגמא, שהסיבה העיקרית שחברות אמריקאיות מעבירות מיליוני עבודות למקסיקו ואסיה היא שבתי הספר טובים יותר במדינות האלה?

אבל בואו נדבר על ערכים, לא רק על עובדות. האם המשימה העיקרית של בתי הספר היא באמת להכין ילדים להיות עובדים יצרניים שיעשו את חלקם בהגדלת הרווחיות של מעבידיהם לעתיד? כל פעם שחינוך מתואר כ"השקעה", או שדנים על בתי ספר בהקשר של "הכלכלה הגלובלית", אזעקה חזקה צריכה להשמע, להזכיר לנו את ההשלכות הערכיות והמעשיות של נתינת תשובה בדולרים על שאלה לגבי בתי הספר. כמו שג'ונתן קוזול הזכיר לנו לאחרונה, מורים טובים "מסרבים לראות את תלמידיהם כגרעונות או משאבים לכלכלה האמריקאית אשר לתוכם הם אמורים לפמפם 'ערך מוסף'".

*

תפנית אפילו יותר רעילה להרגל של לראות חינוך רק במונחים כלכליים מוסיפה השימוש במילה "תחרותיות", שרומזת שהיעדים שלנו צריכים להיות מעוצבים במונחים של לנצח אחרים לעומת לעשות היטב. כשהנושא הוא גלובליזציה, ההנחה הרווחה היא שתחרות היא בלתי נמנעת: כדי שהיוזמה (או המדינה) שלנו תצליח, אחרות חייבות להכשל. אבל אפילו אם זה היה נכון – והכלכלנים פול קרוגמן ודיוויד גורדון המנוח טענו בנפרד שזה כנראה לא נכון – איזה סיבה יש לנו לקבל את אותה המנטליות של משחק סכום אפס בנוגע ללמידה?

תחשבו על הספורט של לדרג את ארה"ב נגד ארצות אחרות במבחנים תקניים. אחרי שהפרכנו את המיתוס שתוצאות מבחנים מנבאות הצלחה כלכלית, למה שנדאג לגבי המיקום של המדינה שלנו כפי שהוא נמדד על ידי התוצאות האלה? להגיד שהתלמידים שלנו הם במקום ראשון, או עשירי ברשימה, לא מספק לנו מידע שימושי לגבי כמה הם יודעים או כמה טובים בתי הספר שלנו. אם כל המדינות היו טובות באופן סביר במונחים אבסולוטיים, לא הייתה בושה (ואולי, גם לא משמעות סטטיסטית) בלהיות בתחתית. אם כל המדינות היו גרועות, לא הייתה שום תהילה בלהיות בחלק העליון. כותרות נדהמות על טיב בתי הספר "שלנו" בהשוואה "לשלהם" מרמזות שאכפת לנו פחות מאיכות החינוך מאשר מהיכולת שלנו לצעוק, "אנחנו מקום ראשון!"

מאמר שפורסם ב Education Week בשנה שעברה דיווח שתלמידים מארה"ב טובים יותר במתמטיקה מהדורות הקודמים. האם המחבר הרגיש צורך להביע עונג או לפחות הקלה, בגלל עובדה זאת? נהפוך הוא, הוא הצהיר שמהלך העניינים הנוכחי הוא "מטריד" כי ילדים בארצות אחרות גם עושים חיל, וזה, בהגדרתו, נחשב לחדשות רעות.

כמו כן, הניו יורק טיימס הזהיר בסוף שנות ה 90 ש"אחוז בעלי תעודות הבגרות בבתי ספר אמריקאיים, שלמשך דורות היה הגבוה ביותר בעולם, ירד מתחת לרוב המדינות המתועשות". למעשה, לפי רוב המידות, מצבה של ארה"ב טוב מתמיד במונחים של יחס המבוגרים שמסיימים בית ספר. אבל שוב אנחנו מוזמנים לדאוג בגלל שנעשתה התקדמות גם במדינות אחרות, והמשמעות היא שאנחנו כבר לא מלכי ההר.

מה אם היינו מתעלמים מהמצב של תלמידים במדינות אחרות? זו לא היה שכנות טובה במיוחד, אבל לפחות לא היינו רואים את ההישגים של ילדים במדינות אחרות כהתפתחות מטרידה. אפילו יותר טוב, במקום להגן על התוכניות שיעזרו כביכול לבוגרינו "להתחרות", יכולנו לקבל החלטות על בסיס מה שיעזור להם לשתף פעולה ביעילות. מחנכים, גם הם, עלולים לחשוב במונחים של לעבוד עם – וללמוד מ – עמיתיהם במדינות אחרות.

אפילו מעבר להצדקה הערכית להתעלות מעל יריבות רפלקסיבית, ג'נט סוונסון מאוניברסיטת מישיגן מציינת ש"כולנו נרוויח מהחינוך הטוב ביותר שאנחנו יכולים לתת לכל ילד על כדור הארץ. באמת אכפת לך אם ילד מאפריקה ימצא את התרופה לסרטן ולא ילד מהמדינה שלך?" היא שואלת.

לקח לי זמן להבין שבבסיס תנועת ה"סטנדרטים הקשוחים" הנוכחית עומדת השקפת עולם שמאופיינת במחסור מלאכותי – יחד עם ההנחה שחינוך הוא בסופו של דבר אודות תוצאות כלכליות. תמיד קשה להגיע לנקודת מבט יותר הגיונית ואנושית כשנאמר לנו שאנחנו במירוץ. הסיכוי לחשיבה ביקורתית עגום עוד יותר אם המירוץ לעולם לא נגמר.

עצוב עוד יותר, דפוס החשיבה הזה שמופיע כשמחוז מתחרה במחוז, בית ספר בבית ספר,תלמיד בתלמיד. לפני מספר שנים, מפקח אחד בצפון-מזרח ארה"ב נשבע שתוצאות המבחנים בעיר שלו "לא יהיו שוב אחרונים" במדינה. כמו כל כך הרבה אחרים, הוא בלבל ניקוד גבוה עם לימוד טוב יותר. אבל ההכרזה המזעזעת הזאת גם מרמזת שהתלמידים שלו לא היו צריכים להשתפר. כל עוד ילדים בקהילות אחרות היו יותר גרועים, הוא היה מרוצה. עמדה כזאת לא רק שהיא חסרת הגנה אינטלקטואלית (בגלל ההתמקדות שלו בביצוע יחסי) אלא גם פושטת רגל ערכית (בגלל שיוויון הנפש לרווחתם של ילדים במקומות אחרים).

כמעט כל תוכנית, כך נראה, לא משנה כמה מזיקה, אפשר להצדיק בשם ה"תחרותיות" על ידי פוליטיקאים ומנהלי תאגידים, או על ידי עיתונאים שדמיונם צר יותר מהעולם שעליו הם כותבים. אבל מחנכים צריכים לכוון גבוה יותר. הנאמנות שלנו, אחרי הכל, היא לא לתאגידים אלא לילדים. הדאגה העיקרית שלנו – "השורה התחתונה" שלנו, אם תרצו – היא לא ניצחון לחלק אלא למידה לכולם.

—————————–

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

—————————–

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1997. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

ג'ון הולט

על לראות ילדים כחמודים

על לראות ילדים כחמודים

ג'ון הולט

כדאי שנפסיק עם ההרגל של לראות ילדים קטנים כחמודים. אני מתכוון בזה שכדאי שננסה להיות יותר מודעים למה יש בילדים שאליו אנחנו מגיבים ולנסות להבחין איזה תגובות הן אמיתיות, מכבדות ומעשירות חיים, ואיזה הן מתנשאות או סנטימנטליות. התגובה שלנו כלפי ילד היא אמיתית כשאנחנו מגיבים לתכונה שיש לילד שהיא לא רק אמיתית אלא גם תכונה אנושית בעלת ערך, שנשמח למצוא באדם בכל גיל. זה מתנשא כשאנחנו מגיבים לתכונות שמאפשרות לנו להרגיש עליונות כלפי הילד. זה סנטימנטלי כשאנחנו מגיבים לאיכויות שלא קיימות בילד אלא רק באיזה דמות או תיאוריה שיש לנו לגבי ילדים.

כשאנו מגיבים לילדים כחמודים, אנחנו מגיבים להרבה תכונות שבצדק, כאילו לפי אינסטינקט בריא, מושכות אותנו. ילדים נוטים להיות, בין היתר, בריאים, אנרגטיים, זריזים, חיוניים, נמרצים, נלהבים, בעלי תושיה, חכמים, להוטים, מלאי תשוקה, מלאי תקוה, מסורים וסלחניים – הם מתעצבנים אבל לא, כמונו, נוטרים טינה לאורך זמן. מעל הכל, יש להם קבולת אדירה להנאה, סיפוק וצער. אבל אנחנו לא צריכים לחשוב על התכונות או המעלות האלה כ"ילדותיות", נחלתן הבלעדית של ילדים. אלה תכונות אנושיות. נהיה חכמים להעריך אותן באנשים מכל הגילאים. בזה שאנחנו חושבים על התכונות האלה כילדותיות, ששייכות רק לילדים, אנחנו מבטלים אותם, גורמים להם להיראות כמו דברים שאנחנו צריכים "להגמל" מהם כשאנחנו מתבגרים. כך אנחנו מצטדקים על איבוד רשלני של מה שהיינו צריכים הכי לשמור עליו. יותר גרוע, אנחנו מלמדים את ילדינו את השיעור הזה. רוב בני העשר המבריקים והמוצלחים ביותר שהכרתי, למרות שעדיין שמרו על סקרנותם משנותיהם הצעירות, למדו להתבייש בה או להסתיר אותה. רק "ילדים קטנים" שואלים שאלות טפשיות. להתבגר זה להיות קול, מסויג, אדיש, לא פגיע, בלתי חדיר. אולי מלמדים נשים להרגיש ככה פחות מגברים, אולי המנהג נותן להם חופש גדול יותר להיות ילדותיות, וזה משהו שהן צריכות להזהר לא לאבד.

אבל למרות שאנחנו עלולים להגיב בצורה אמיתית לאיכויות הרבות של ילדים, יותר מידי פעמים אנחנו מגיבים בהתנשאות או סנטימנטליות להרבה אחרים – בהתנשאות לקטנותם, חולשתם, גמלוניותם, בערותם, חוסר הניסיון שלהם, חוסר היכולת שלהם, חוסר האונות שלהם, התלותיות, הקיצוניות וחוסר של כל חוש זמן או פרופורציה. וסנטימנטליות לרעיונות מומצאים על השמחה, חוסר הדאגה, התמימות, הטהורות, חוסר המיניות, הטוב, הרוחניות והתבונה שלהם. הרעיונות האלה הן בעיקר שטויות. ילדים הם לא שמחים או חסרי דאגות במיוחד, יש להם אותו מספר דאגות ופחדים כמו להרבה מבוגרים, והם הרבה פעמים אפילו זהים. מה שגורם להם להיראות שמחים זה האנרגיה והסקרנות שלהם, המעורבות שלהם עם החיים. הם לא מבזבזים הרבה זמן בהרהורים. ילדים הם הדבר הכי רחוק בעולם מרוחניות. הם לא מופשטים אלא ממשיים. הם חייתיים וחושניים. להם, מה שמרגיש טוב הוא באמת טוב. הם שקועים בעצמם ואנוכיים. יש להם יכולת מועטה מאוד לשים את עצמם בנעלי אחרים, לדמיין איך הם מרגישים. זה גורם להם הרבה פעמים לחסרי התחשבות ולפעמים אכזריים, אבל אם הם נחמדים או אכזריים, נדיבים או תאבי בצע, הם תמיד כך לפי דחף ולא לפי תוכנית או עקרון. הם ברברים, פרימיטיבים, שגם לכך אנחנו סנטימנטלים הרבה פעמים. חלק מהדברים (שהם לא נושאים בית ספריים ואי אפשר "ללמד" אותם) שילדים לא יודעים, אבל ילמדו עם הזמן ומהחיים, הם דברים שיהפכו אותם לטובים יותר מעצם ידיעתם. להתבגר ולהזדקן הם תמיד או רק או בהכרח הדרדרות ותבוסה. חלק מההבנה והתבונה שמגיעה עם הזמן היא אמיתית – זאת הסיבה שילדים נמשכים לסמכות הטבעית של כל מבוגר שמתייחס אליהם בצורה אמיתית ומכבדת.

אחר צהריים אחד הייתי עם כמה מאות אנשים באודיטוריום של אוניברסיטה כששמענו מחוץ לבניין יללה מלאת רגש של ילד קטן. כמעט כולם חייכו, גיחכו או צחקו. אולי היה משהו באמת מצחיק בעובדה שילד אחד יכל, בכלל בלי לנסות, להצליח להפריע למחשבות והמילים החשובות לכאורה של כל המבוגרים האלה. אבל מעבר לזה היה משהו אחר, האמונה שהרגשות, הכאבים והתשוקות של ילדים הם לא אמיתיים, שלא צריך לקחת אותם ברצינות. אם היינו שומעים מחות לבניין את קולו של מבוגר צועק מכאב, עצבנות או צער, לא היינו מחייכים אלא קופאים בהשתאות או פחד. רוב הזמן, כשזה לא הפרעה לא רצויה או מטרד, הבכי של ילדים נראה לנו מצחיק. אנחנו חושבים, "הנה הם עושים את זה שוב, האין הדרך שבה ילדים בוכים היא משהו מיוחד, הם בוכים כמעט מכל דבר." אבל אין שום דבר מצחיק בבכי של ילדים. עד שהוא לא למד לנצל מבוגרים בעזרת הילדותיות והחמידות שלו, ילד קטן לא בוכה מסיבות פעוטות אלא מבגלל צורך, פחד או כאב.

פעם, כשנכנסתי לשדה התעופה, ראיתי לפני ילדה בת שבע או שמונה. היא מיהרה במעלה הכבש, ואז מעדה ונפלה. היא לא נפגעה ואפילו קמה במהירות והמשיכה ללכת. כשהתסכלתי מסביב על הפרצופים של כולם ראיתי חיוכים סובלניים, הבעות פנים של "איזה חמודה היא?" הם לא חשבו שזה יהיה מצחיק או חמוד אם מבוגר היה נופל אלא היו מודאגים מהכאב והמבוכה שלו.

הבעיה עם סנטימנטליות, והסיבה שבגללה היא תמיד מובילה לקשיחות ואכזריות, היא שהיא מופשטת ולא אמיתית. אנחנו מביטים על החיים, הדאגות והצרות של ילדים כמו שאנחנו מביטים בשחקנים על במה, קומדיה כל עוד היא לא הופכת למטרד. וכך, כיוון שהרגשות והכאב שלהם הם לא רציניים או אמיתיים, כל כאב שאנחנו עלולים לגרום להם גם הוא לא אמיתי. בכל ניגוד עניינים איתנו, הם צריכים לוותר. רק הצרכים שלנו אמיתיים. לכן כשמבוגר רוצה להנאתו לחבק ולנשק ילד שעבורו המבוכה היא לא נעימה או מפחידה, אנחנו אומרים בקלות שרגשות הילד לא נחשבים, רק הצרכים האמיתיים של המבוגר נחשבים. אנשים שמתייחסים לילדים כמו אל בובות חיות כשהם מרגישים וטב, עלולים להתייחס אליהם כבובות לא חיות כשהם מרגישים רע. "מלאכים קטנים" הופכים במהירות ל"שדונים קטנים".

אפילו באותן משפחות שמחות בהן הילדים לא מקנאים אחד בשני, לא מתחרים על אספקה נדירה של תשומת לב ואישור, אלא פחות או יותר חברים טובים, הם לא חושבים אחד על השני כחמודים והם לא סנטימנטלים לגבי ילדים אחרים שקטנים מהם. ילדים גדולים במשפחות שמחות יכולים להיות מאוד עדינים וזהירים כלפי הקטנים יותר. אבל ילדים גדולים לא אומרים לעצמם וגם לא מאמינים בסיפורים על הטוהר והטוב של הילד הצעיר. הם יודעים טוב מאוד שהילד הצעיר הוא יותר קטן, מסורבל, נבער, יותר צריך עזרה ובחלק גדול מהזמן הגיוני פחות ויותר בעייתי. בגלל שילדים לא חושבים אחד על השני כחמודים, הם נראים הרבה פעמים יותר קשים אחד עם השני מאשר אנחנו חושבים שאנחנו נהיה. הם ישירים וחסרי רחמים. אבל באופן כללי הכנות הזאת, שמקבלת את האחר כאדם שלם, אפילו אם הוא לא תמיד או לחלוטין מוערץ, היא מזיקה פחות לילדים מאשר הדרך בה מתייחסים אליהם הרבה מבוגרים.

הרבה ממה שאנחנו מגיבים אליו בילדים כחמוד הוא לא מעלה או סגולה, אמיתית או מדומיינת, אלא חולשה, תכונה שמביאה לנו כח עליהם וגורמת לנו להרגיש עליונים. לכן אנחנו חושבים חלקית שהם חמודים בגלל שהם קטנים. אבל מה חמוד בלהיות קטן? ילדים מבינים זאת טוב מאוד. הם בכלל לא סנטימנטלים לגבי קטנותם. הם מעדיפים להיות גדולים מאשר קטנים, והם רוצים להיות גדולים מהר ככל האפשר.

איך היינו מרגישים כלפי ילדים, מתייחסים אליהם, מתנהגים איתם, אם הם הגיעו לגודלם המלא בשנתיים או שלוש השנים הראשונות לחייהם? לא היינו יכולים להמשיך להשתמש בהם כחפצי אהבה או עבדים או רכוש. לא היה לנו שום עניין להשאיר אותם חסרי אונים, תלותיים, תינוקיים. בגלל שהם גדלו פיסית, היינו רוצים שהם יגדלו גם בדרכים אחרות. מצידם, הם היו רוצים להיות חופשיים, אקטיביים, עצמאיים ואחראיים הכי מהר שהם יכולים, ומכיוון שהם בגודל מלא ואי אפשר להשתמש בהם כבובות חיות או חיות מחמד מעולות היינו עושים ככל יכולתינו לעזור להם.

או תתארו לעצמכם אנשים ששונים בגודל שלהם כמו כלבים, עם מבוגרים נורמליים בכל הגבהים בין 30 ס"מ לשני מטרים. לא היינו חושבים על קטנותם של ילדים כמשהו חמוד. זה פשוט היה מצב, כמו להיות קירח או שעיר, שמן או רזה. זה שמישהו הוא קטן לא היה מהווה סימן עבורינו לחוות רגשות מסויימים או לעשות שיפוטים חשובים לגבי האופי שלו או סוגי היחסים שעלולים להיות לנו איתו.

תכונה נוספת של ילדים שגורמת לנו לחשוב שהם חמודים, גורמת לנו לחייך או ללחלוחית בעיניים, הוא ה"תמימות" שלהם. למה אנחנו מתכוונים בזה? חלקית אנחנו מתכוונים רק שהם בורים וחסרי ניסיון. אבל בורות היא לא ברכה, היא חוסר מזל. ילדים הם לא יותר סנטימנטלים לגבי הבורות שלהם מאשר שהם כלפי הגודל שלהם. הם רוצים לברוח מהבורות שלהם, להבין מה קורה, ואנחנו צריכים לשמוח לעזור להם לברוח ממנה אם הם מבקשים מאיתנו ואנחנו יכולים לעזור. אבל בתמימות של הילדים אנחנו מתכוונים לעוד משהו – התקווה שלהם, הנאמנות, הבטחון, ההרגשה שיש להם שהעולם פתוח בפניהם, שלחיים יש הרבה אפשרויות, שמה שהם לא יודעים הם יכולים למצוא, שמה שהם לא יכולים לעשות הם יכולים ללמוד. אלה תכונות חשובות אצל כולם. כשאנחנו קוראים להם "תמימות" ומשייכים אותם רק לילדים, כאילו הם היו טפשים מדי לדעת אחרת, אנחנו רק מנסים לתרץ את חוסר התקוה והיאוש שלנו.

היום בגן הציבורי בבוסטון ראיתי, כמו שאני עושה הרבה, כמה פעוטות שרק למדו ללכת. נהגתי לחשוב שהגמלוניות שלהם, שיווי המשקל הלא בטוח והמסלול המתנודד שלהם, היו חמודים. עכשיו ניסיתי לצפות בהלך רוח אחר. כי אין שום דבר חמוד בגמלוניות שלהם, כמו שלא בקטנותם. כל מבוגר שהיה שהיה לו קשה ללכת כמו לילד קטן, והיה עושה זאת כל כך גרוע, היה נקרא מוגבל קשות. בטוח שלא היינו מחייכים, מגחכים וצוחקים על מאמציו – ומברכים את עצמנו על זה שאנחנו עושים את זה. תוך צפייה בילדים, חשבתי על כך. והזכרתי לעצמי, כמו שאני עושה הרבה כשאני רואה ילד קטן מאוד מרוכז ושקוע במה שהוא עושה ואני מתפתה לחשוב עליו כחמוד, "הילד הזה לא מנסה להיות חמוד, הוא לא רואה את עצמו כחמוד והוא לא רוצה שיראו בו כחמוד. הוא רציני כעת במה שהוא עושה כמו שכל אדם יכול להיות, והוא רוצה שיקחו אותו ברצינות."

אבל יש משהו מאוד מושך ומרגש בצפייה בילדים שרק לומדים ללכת. הם עושים זאת כה גרוע, זה בבירור כל כך קשה, ובמושגים של הילד עלול אפילו להיות מסוכן. אנחנו יודעים שזה לא יפגע בו אם הוא יפול, אבל הוא לא יכול להיות בטוח בכך ובכל מקרה הוא לא אוהב את זה. רוב המבוגרים, אפילו הרבה ילדים מבוגרים, היו מפסיקים מיד לנסות כל דבר שהם עושים כה גרוע כמו שההולך החדש עושה את הליכתו. אבל הפעוט ממשיך. הוא כל כך נחוש, הוא עובד כל כך קשה, והוא כל כך מתרגש. למידתו ללכת היא לא רק מאמץ ומאבק אלא הרפתקה עליזה. כשאני צופה בהרפתקה הזאת, שהיא לא פחות נס רק בגלל שכולנו עשינו זאת, אני מנסה להגיב לנחישות, אומץ והעונג של הילד, לא לקטנותו, היותו חלש וחוסר היכולת שלו. לקול הזה שבתוכי שאומר, "הו, האם זה לא יהיה נחמד להרים את הילד הקטן המקסים הזה והלביא לו חיבוק גדול ונשיקה", אני עונה, "לא, לא, לא, הילד הזה לא צריך שירימו, יחבקו וינשקו אותו, הוא רוצה ללכת. הוא לא יודע או אכפת לו אם אני אוהב את זה או לא, הוא לא הולך בשביל האישור או השמחה שלי או אפילו של ההורים שלו שלידו, אלא למען עצמו. זה המופע שלו. אל תנסה להפוך אותו לשחקן במופע שלך. תניח לו לנפשו להמשיך בעבודתו."

הרבה פעמים אנחנו חושבים שילדים הם הכי חמודים כשהם הכי מרוכזים ורציניים בקשר למה שהם עושים. במחשבתנו אנחנו אומרים לילד, "אתה חושב שמה שאתה עושה הוא חשוב, אנחנו יודעים שלא, כמו כל דבר בחיים שלך שאתה לוקח ברצינות, זה פעוט." אנחנו מחייכים ברכות אל הילד ומלטפים בזהירות את עוגת הבוץ שלו. אנחנו חושבים שעוגת הבוץ היא לא רצינית ושכל העבודה שהוא השקיע בה היא בזבוז (למרות שאנחנו עלולים להגיד לו בקול מתקתק-חמדמד שזאת עוגת בוץ נהדרת.) אבל הוא לא יודע זאת. בבורותו הוא רציני כאילו הוא עושה משהו חשוב. כמה זה מספק להרגיש שאנחנו יודעים יותר טוב..

אנחנו נוטים לחשוב שילדים הכי חמודים כשהם מציגים לרווחה את הבורות וחוסר היכולת שלהם. אנחנו מעריכים את התלותיות שלהם וחוסר האונות. הם חפצי עזרה כמו שהם חפצי אהבה. ילדים שמתנהגים בצורה מאוד בעלת יכולת וחכמה בדרך כלל לא נראים לנו חמודים. הם עשויים לבלבל ולאיים עלינו. אנחנו לא אוהבים לראות ילד שמתנהג בצורה שלא מאפשרת לנו להביט עליו מלמעלה או להניח שהוא זקוק לעזרה שלנו. זה כמובן מאוד נכון בבית הספר. הילד שמוריו יודעים שהוא יודע דברים שהם לא יודעים עלול להיות בצרות. אנחנו גם יודעים, כמה בתי ספר ומורי כיתה א' שונאים שיש להם ילדים שבאים לבית הספר כשהם כבר יודעים לקרוא. כי אז איך בית הספר ילמד אותו? כשאנחנו רואים ילד שעושה הכל בצורה טובה מאוד, סביר שנניח שמשהו בו לא בסדר. הוא יותר מדי מפותח לגילו, הוא מוזר, הולכות להיות לו בעיות בעתיד, הוא "מתנהג כמו מבוגר", הוא "איבד את הילדות שלו". הרבה אנשים התנהגו כך לילדים המוכשרים במידה יוצאת דופן של המורה היפני לכינור סוזוקי. ואני זוכר שהסוציולוג עומאר ק. מור סיפר לי שכשהוא הראה לראשונה איך הרבה ילדים בני שלוש, שניתנו להם סוגים מסויימים של מכונות כתיבה וציוד להשתמש ולהתנסות בו, יכלו מאוד מהר ללמד את עצמם לקרוא (כשלא הייתה אמורה להיות להם החדות הויזואלית, הקואורדינציה והיכולת הנפשית לעשות זאת), הוא קיבל מבול של מכתבים ממורמרים ועצבניים שהאשימו אותו בהתעללות בילדים.

ילדים לא אוהבים להיות חסרי יכולת ממש כמו שהם לא אוהבים להיות בורים. הם רוצים ללמוד איך לעשות, ולעשות היטב, את הדברים שהם רואים שנעשים על ידי אנשים גדולים יותר מסביבם.

——————————

על לראות ילדים כחמודים"על לראות ילדים כחמודים" מצוטט מתוך הספר Escape from Childhood, copyright 2013. הספר השלם זמין כספר אלקטרוני באמזון.

לעוד מאמרים של ג'ון הולט:
http://www.patfarenga.com

http://www.holtgws.com

 

ילדים הם מדענים מלידה

ילדים הם מדענים מלידה… בגלל זה כדאי לתת להם להרוס את הבית?

ניל דגראס טייסון (נולד בחמישי לאוקטובר 1958) הוא אסטרופיזיקאי אמריקאי. הוא כרגע יושב הראש של "פלנטריום היידן" ב"מרכז רוז לכדור הארץ והחלל" ועמית מחקר במחלקת האסטרופיסיקה ב"מוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע". מ 2006 עד 2011 הוא הנחה את תוכנית הטלוויזיה המדעית-חינוכית "נובה מדע עכשיו" ברשת "פי.בי.אס" והיה אורח תדיר בתוכניות אירוח רבות.