הנה משהו שכתבתי לקראת סוף הסמסטר הראשון על לימודי חינוך בסמינר הקיבוצים:
אחרי חודש במכון לחינוך דמוקרטי יש לי רק שאלה אחת. למה?
בינתיים, מרבית הקורסים בתואר מנסים לענות על שאלות האיך והמה. איך נלמד ומה נלמד? קורסי הלמה הם נדירים.
אני לא אומר שכולם צריכים לדעת למה. מי שקורא לעצמו נגר, מי שקורא לעצמו שחקן, מי שקורא לעצמו רופא או מלמד, לא חייב לדעת למה. הוא יכול פשוט לעשות את זה. אבל אם הטענה שטען שי פרוגל בשיעור הראשון של "ההיסטוריה של החינוך" (ואני מסכים איתה באופן אישי) שהמחנך עצמו עוסק בשיפור בני אדם, אז אותו מחנך צריך לדעת למה. למה הוא עוסק בחינוך ומהו אותו שיפור שהוא רוצה לראות אצל חניכיו.
כשמבינים את זה, הדידקטיקה והחומר העיוני הופכים במקרה הטוב לאמצעי. ספרות, מקרא, היסטוריה, ביולוגיה וכימיה מעשירים את הידע. אנשים מחנכים. אנשים כמו דורית המורה לכימיה שלי מהתיכון.
באופן פורמלי, דורית לימדה אותנו על קשרי מימן, מספר אבוגדרו, תהליכים אנדוטרמיים ואקזוטרמיים ועוד מושגים שאת רובם אני זוכר רק בשם. מתחת לפני השטח למדתי מדורית שאפשר ללמד בגובה העיניים ושהאדם קודם לנורמות שבית הספר דורש. דורית לא אמרה את זה אף פעם, אולי היא בכלל לא תפסה את זה, אבל היא לא רק לימדה כימיה, היא חינכה.
לצערי, כרגע אני מרגיש שהלימודים בתואר הם לא לימודי חינוך אלא הם לימודים לתואר טכנאי, טכנאי העברת מידע. אבל באיזה חוג?
יש הרבה חוגים בתואר הזה. יש את החוג להעברת מידע יחידני, החוד להעברת מידע למתעניינים בו, יש גם את החוג להעברת מידע ללוקים בקליטתו.
לדעתי החוג שלנו צריך להקרא: תואר ראשון בטכנאות העברת מידע עיוני לקבוצת אנשים שנמצאים איתך בחדר בעל כורחם וכנראה יעדיפו לעשות משהו אחר.